בעוד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא מצליח בינתיים – בניגוד להבטחותיו לפני הבחירות – לסגור במהרה עסקת הפסקת אש ושלום אזורי, יחד עם הסוכרייה שהבטיח לציבור הישראלי בדמות "ריביירה בעזה", מנסה נשיא צרפת להציע ממתק משלו: גם הוא מבטיח שלום אזורי משגשג ובר-קיימא, בחסות ערב-הסעודית, ומאמין שהוא יכול לקיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בצרפת משדרים נראטיב שונה מזה הנפוץ בירושלים ובוושינגטון: לדידם, הממלכה מחפשת שותף מערבי אחר להתנעת הסכמי אברהם, שנתקעו בתחילת המלחמה. יש הסבורים כי המנוע להתקרבות הוא בכלל אחר: המתחים בין אירופה לארה"ב בשלל נושאים, מאוקראינה ועד המכסים. הממשל הצרפתי מכחיש זאת ואף מבהיר כי ישמח אם טראמפ יצטרף ליוזמה.
"הסכמי אברהם הם בבת עינו של טראמפ והיוזמה הסעודית-הצרפתית נועדה לעצבן אותו אבל גם לנווט אותו למצב שבו קולה של סעודיה יגבר על הפיתוי של תוכנית סיפוח עזה, המשותפת לו ולישראל", מנתח מרק סֶמוֹ, עיתונאי, סופר ומומחה לגיאופוליטיקה את התקרבות סעודיה לצרפת. "צריך לזכור: טראמפ נמצא במקביל בעיצומו של מו"מ עם איראן, ללא האיחוד, גרמניה ובריטניה, שמכירים את הנושא לעומק. הסכנה הגדולה היא שהוא יחתום על הסכם ריק מתוכן, מה שישנה לגמרי את כללי המשחק ויפגע בניסיונות הפיוס במזרח התיכון. זה הרגע של הצרפתים להכניס את הרגל בדלת ולנסות להשפיע בזירה הבינלאומית. אולם אם סעודיה תצטרך לבחור בין אירופה לוושינגטון, היא תבחר בארה"ב. טראמפ אולי חש שהיוזמה הצרפתית היא עלבון אבל הוא גם מהרהר לנכס אותה".
המדיניות הצרפתית היא של "גם וגם": כזו שאמורה להציע לכולם את הביטחונות שהם רוצים ובו-זמנית. רק שבינתיים היא מעוררת כעסים בצד הישראלי ובצד תומכי הפלסטינים.
הסבב האחרון ביחסים המתוחים בין ישראל לצרפת, או ליתר דיוק בין ממשלות נתניהו ומקרון, הגיעו עד מיאמי, ובמשק כנפי הפרפר אפילו לטריטוריות זעירות של צרפת באוקיינוס השקט. זהו תקציר הפרק הנוכחי: בתחילת מארס נחת הנשיא הצרפתי במצרים והתקבל בכבוד מלכים על ידי א-סיסי. עבדאללה מלך ירדן הגיע אף הוא לפסגה והנשיא טראמפ הצטרף לפסגה מוושינגטון בווידיאו. למחרת הגיע מקרון לאל-עריש – "קילומטרים בודדים מעזה", כפי שנכתב באופן לא מדויק בעליל בעיתונות הצרפתית. מקרון גינה את "חידוש ההפצצות הישראליות", אך גם קרא "לשחרורם של כל החטופים" ול"ממשל בהנהגת הרשות הפלסטינית וללא חמאס". כאמור, "גם וגם" לכולם.
כשחזר לצרפת, הכריז הנשיא רשמית ב-9 באפריל על הוועידה הבינלאומית שתיערך באו"ם בחודש יוני, בהובלת צרפת וסעודיה ובה "צרפת תוכל להכיר במדינה פלסטינית בדינמיקה של הכרה הדדית של מספר מדינות ערב בישראל".
ראשון לצייץ היה שר החוץ גדעון סער שאמר "הכרה חד-צדדית... לא תהיה אלא פרס לטרור וחיזוק לחמאס". מקרון השיב בציוץ מדוד משלו וקרא: "ומעל לכל: הבה נישאר מאוחדים". ובכן, לא להרבה זמן.
חילופי הדברים היו נשארים, אולי, מתחת לרדאר לולא הציוץ המיתולוגי כבר עכשיו של יאיר נתניהו. "לך ת****ן", כתב וכיוון למה שחשב שהיא הבטן הרכה של הצרפתים: "כן לעצמאות קלדוניה החדשה! כן לעצמאות פולינזיה הצרפתית! כן לעצמאות קורסיקה! כן לעצמאות חבל הבאסקים! כן לעצמאות גינאה הצרפתית! (הטעות במקור. הכוונה כנראה לגיאנה הצרפתית ת.ש.) עצור את הניאו-אימפריאליזם של צרפת במערב אפריקה".
החשבון הרשמי של בנימין נתניהו הגיב יממה מאוחר יותר בגיבוי כמעט מלא לבן שכונה "ציוני אמיתי", ולמעט הסתייגות קלה מהסגנון המשיך להלום במקרון: "הנשיא טועה קשות... לא נקבל הטפות מוסר להקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה של ישראל, ממי שמתנגד לתת עצמאות לקורסיקה, קלדוניה החדשה, גינאה (גיאנה ת.ש.) הצרפתית וטריטוריות נוספות, שעצמאותן לא תסכן את צרפת בשום דרך".
מקרון חווה שנה פוליטית נוראית, עם עלייה בכוח הימין והשמאל הקיצוני, וסיכוי ממשי שהנשיא הבא יגיע ממפלגתה של לה פן. הוא בקדנציה האחרונה שלו, כבר חושב על המורשת שלו ולא רוצה להיזכר כמי שהשאיר את צרפת מפולגת מבפנים וחסרת השפעה מבחוץ. כשהנשיא נמצא בקשיים מבית, מדיניות החוץ שלו מוסיפה לו נקודות בסקרים
על אף הדרמה שדבריו עוררו בישראל, בצרפת הרשמית הקפידו על דום שתיקה בנוגע לציוצי נתניהו האב והבן. גם בעיתונות בקושי עסקו בה, אולי כי פחות מודעים שם לשלל המטענים שמעורר כאן היושב במיאמי. ביקורת מבית על הנשיא מקרון, היה ניתן למצוא רק במחלוקת אידאולוגית על גישתו, כפי שצייץ מי שיהיה אולי נשיא צרפת הבא, בן טיפוחה של לה פן, ז'ורדן ברדלה. גם ארגון הגג של יהודי צרפת, הקרי"ף, התייחס עניינית לסוגיה.
כדאי לשים לב שלצד שתיקת האליזה על ציוצי נתניהו המבוגר והצעיר, השיחה הראשונה של מקרון עם גורם מהאזור הייתה עם אבו-מאזן, וגם בכך יש איתות. ביום שלישי השבוע שוחחו סוף-סוף נתניהו ומקרון, לכאורה בניסיון להנמיך את גובה הלהבות. נשיא צרפת שב והבהיר את מחויבותו לביטחון ישראל אך קרא גם לסיום המשבר והמלחמה בעזה. נתניהו מצידו פירסם הודעה פחות מפויסת: "ראש הממשלה הביע בשיחה התנגדות תקיפה להקמת מדינה פלסטינית...". מקור במשרד החוץ הישראלי מנסח את קו המחשבה בירושלים: "חשוב לנו להבהיר שכל עיסוק בהכרה או בהקמת מדינה פלסטינית בשלב הזה הוא פרס לטרור והוא מעכב את סוף המלחמה במקום לזרז אותה".
בדיעבד, ייתכן שבסבב כיפופי הידיים הנוכחי כולם קצת נגררו לסיטואציה. "הנשיא מקרון לא רצה להכריז כבר עכשיו על האפשרות שצרפת תכיר במדינה פלסטינית", מסביר בניסוח צרפתי זהיר ד"ר דויד ריגוּלֶה-רוֹז, חוקר במכון הצרפתי לניתוח אסטרטגי והעורך הראשי של מגזין המחקר "אסטרטגיות המזרח". "הוא אולץ לעשות זאת בשל הנסיבות".
מהן הנסיבות?
"כנראה בגלל ההאצה המחודשת של הפעולות הצבאיות בעזה והתוכנית לעודד את יציאת העזתים מהמובלעת, תוך יישום מרומז של תוכנית טראמפ".
מתווה הטרנספר של טראמפ היא הסמרטוט האדום בעיני הנשיא מקרון. הרעיון של עידוד הגירה של הפלסטינים והמצוקה של האזרחים העזתים, בדיוק כמו סבל החטופים, באמת נוגעות לליבו.
ויש לו גם בעיות פנים על הראש. צרפת היא המדינה שבה ריכוז הקהילות היהודיות והמוסלמיות הוא הגדול באירופה. "כבר זמן רב שקיימת דרישה הן ממדינות ערב והן מדעת הקהל שלנו להכרה במדינה פלסטינית", אומר מקור דיפלומטי בכיר בממשל הצרפתי. במילים אחרות: יש דאגה ממשית מהחמרה בצונאמי האירועים האנטישמיים בצרפת ומהמחאות הפרו-פלסטיניות, שלא לדבר על התחזקות הימין הקיצוני מתוך העימותים האלה.
מקרון חווה שנה פוליטית נוראית, עם עלייה בכוח הימין והשמאל הקיצוני, וסיכוי ממשי שהנשיא הבא יגיע ממפלגתה של לה פן. הוא בקדנציה האחרונה שלו, כבר חושב על המורשת שלו ולא רוצה להיזכר כמי שהשאיר את צרפת מפולגת מבפנים וחסרת השפעה מבחוץ. כשהנשיא נמצא בקשיים מבית, מדיניות החוץ שלו מוסיפה לו נקודות בסקרים ומאפשרת את חזרת צרפת לחוד החנית של הדיפלומטיה העולמית, שאליו היא תמיד שואפת.
חשוב לציין שאין למעשה שינוי כלשהו במדיניות של מקרון. מתחילת כהונתו הראשונה, ב-2017, אין הצהרה של צרפת בנושא הסכסוך, שאינה מסתיימת במשפט "צרפת תמשיך לפעול למען יישום פתרון שתי המדינות...". הצרפתים מנסים לתמוך ככל יכולתם ברשות, ואבו-מאזן מבקר בצרפת ומשוחח תדירות עם הנשיא מקרון, כולל אחרי ההצהרה על ההכרה. זו דרכם לתמוך בתהליך מדיני, גם אם הדבר לא חביב על בכירים בקואליציה כמו סמוטריץ' שכינה את הרשות "נטל" ואת החמאס "נכס".
החידוש בבלון הניסוי שהפריח מקרון בהצהרתו על ההכרה האפשרית בפלסטינים היא בעיקר באסטרטגיה להשגת המטרה הזו. "הרעיון של מקרון הוא ליזום פעולה בשני שלבים: ראשית, להודיע על לו"ז אל מול האירועים האחרונים, הקובעים מציאות בשטח", מבאר דויד ריגוּלֶה-רוֹז, "ההשלכות המשפטיות של ההכרה הן שוליות, כי היא לא ישימה עד שיתקיימו שלושת התנאים להיתכנות ריבונות של מדינה פלסטינית: שאיפה לאומית, שטח עם גבול מוגדר וממשלה המנהלת את השטח. לכן המשמעות של ההצהרה על לוח זמנים היא פוליטית. השלב השני הוא הצפי שההכרזה ביוני תביא גם לאפשרות של נורמליזציה של ישראל עם מדינות אחרות".
5 צפייה בגלריה
בן סלמאן. כולם מחזרים אחרי סעודיה
(צילום: AFP PHOTO / Syria's Transitional Government)
סעודיה היא המעצמה האזורית שאחריה מחזרים כולם. מצרים, טורקיה וקטאר חשובות בתהליכי הגישור אבל היחידה שיכולה להתניע את יוזמת השלום הערבית היא ריאד, ומבינים זאת גם בפריז, גם בירושלים וגם בוושינגטון. "ל-MBS, מוחמד בן סלמאן, ברור שחמאס לא יכול להיות חלק מהפתרון בתוכנית השלום הערבית. קטאר עשויה לסבול מבעיות קיומיות בעתיד. היא אמנם הצליחה לשחרר בני ערובה אבל יחסיה עם ארגון הטרור הם חרב פיפיות" – מאבחן ריגוּלֶה-רוֹז. במילים אחרות: קטאר כבר לא באופנה. צרפת מנסה לקחת מרחק מהאמירות שזללה כמה מסמלי היוקרה החשובים במדינה, כמו פריז סן ז'רמן, מלון היוקרה מרטינז, כולבו פרנטן, בית האופנה בלמן ועוד. פרשות השחיתות בזכייה באירוח המונדיאל ב-2022, שלא לדבר על אירוח מנהיגי חמאס הפכו אותה לפחות נחשקת, לפחות כל עוד סעודיה הגדולה מבטיחה להרעיף מתנות אם יריבתה המרה תוצא מהמשחק. מהמהפך הזה ישראל רק תרוויח.
מעבר לכל הדיונים הגיאופוליטיים ההיפותטיים, מקרון ונתניהו מעולם לא הסתדרו. הם באים ממחנות פוליטיים שונים, ויש מי שנזכר בחיבוקים החמים והמילים החמות שקיבל ממקרון ראש הממשלה הקודם של ישראל, יאיר לפיד
ובישראל, ברור לכל, מעדיפים תמיד את תמיכתה של ארה"ב אבל לצרפת יש קלפים המאפשרים לה להיות קַשָׁר חשוב במגרש: בהיעדר מנהיגים אחרים, היא עדיין המדינה המובילה את האיחוד האירופי. בריטניה הרי פרשה, ובגרמניה נבחר רק באחרונה קנצלר חדש. להכרה של צרפת במדינה פלסטינית יש משקל גבוה בהרבה מאלו של ספרד או אירלנד. היא חברה קבועה הן ב-G7, והן במועצת הביטחון של האו"ם, מעמד המאפשר לה זכות וטו. צרפת גם מורשית להפעיל את סעיף ה-Snapback המאפשר הפעלת סנקציות מיידיות של האו"ם על איראן במקרה הצורך. המועד לפקיעת או להארכת הסנקציות הוא ב-18 באוקטובר, כלומר מעבר לפינה, וצרפת תהיה מן הסתם מעורבת מאוד במו"מ לקראת המועד הזה, אלא אם טראמפ יקדים אותה בהסכם משלו.
הגורם הדיפלומטי הצרפתי הדגיש כי "אנחנו מתואמים עם ארה"ב ונמשיך לדון איתם בימים הקרובים, כולל בביקור הקרוב של מרקו רוביו וסטיב וויטקוף (שהגיעו אמש לפריז - ת.ש.) הגישה שלנו איננה עימות. שיתוף הפעולה שלהם חיוני".
דברי יאיר נתניהו כוונו היישר לרגשי האשמה הקולוניאליים של צרפת, אלו שעד היום מקשים עליה להתמודד עם גלי המהגרים ועליית האיסלאם הקיצוני. הקרע הגדול ביותר הוא כמובן עם אלג'יריה, פצע שלא טופל כראוי וממשיך להדהד עד היום. דווקא במקומות שאליהם מזכיר נתניהו הצעיר, המצב שונה מאוד.
תושבי צרפת מחוץ ליבשת הם אזרחים לכל דבר. יש להם זכות בחירה וביטוח לאומי. הם יכולים לנוע בחופשיות ולהתיישב בכל מקום שיחפצו. בקורסיקה, בחבל הבאסקים ובברטאן אפילו קיימים חוקים אזוריים המעודדים את לימוד השפה והתרבות המקומית. בקורסיקה יש גם פרלמנט הרשאי להחליט בנושאים הנוגעים לאי. האם יאיר נתניהו תומך בהענקת הזכויות הללו לפלסטינים?
נכון שגם בקורסיקה וגם בקלדוניה קיימות תנועות ששואפות לעצמאות מלאה ובמקרי קיצון הדבר הוביל לאלימות, כמו רצח מפקד המשטרה הצרפתית בקורסיקה ב-1998. קלדוניה החדשה עדיין מצולקת מעימות ב-1988 שבו נהרגו 19 אנשי התנועה הבדלנית ושני חיילים. למרות זאת במשאל העם השלישי שנערך באי ב-2021, 96.5% מתושביו רצו להישאר צרפתים. במרטיניק הצביעו כמעט 80% מהנשאלים ב-2010 בעד הישארות. ואילו בקורסיקה הצביעו בעד אוטונומיה אבל נשארו צרפתים.
באשר לנקודה הכאובה של אפריקה, צרפת בתהליך נסיגה מכל הארצות שבהן הייתה לה אחיזה בעבר. זו לאו דווקא בשורה טובה לישראל ולמערב כיוון שאת מקומה תופסים שכירי חרב רוסים ואנשי עסקים סינים.
האמת שמעבר לכל הדיונים הגיאופוליטיים ההיפותטיים, מקרון ונתניהו מעולם לא הסתדרו. הם באים ממחנות פוליטיים שונים, ויש מי שנזכר בחיבוקים החמים והמילים החמות שקיבל ממקרון ראש הממשלה הקודם של ישראל, יאיר לפיד. מקרון הקפיד לעמוד לצד ישראל אחרי 7 באוקטובר והאליזה נמצא בקשר הדוק וחם עם חטופים רבים ממוצא צרפתי. אך הימין בישראל, וחלק ניכר מהציבור, נוטר טינה למקרון בשל קריאתו באוקטובר 2024 לכל המדינות שסייעו לישראל במלחמה "להפסיק את משלוחי הנשק המשמשים לקרבות בעזה" .
השיחות בין נתניהו למקרון בדרך כלל מתוחות, למרות שצרפת מדגישה ש"ישראל היא בת ברית מהמעלה הראשונה". צרפת כן הייתה מרכזית בהשגת הפסקת אש בלבנון, בתנאים שנחשבים טובים לישראל. אך ברור שצרפת חיונית בלבנון עשרות מונים מהשפעתה על חמאס. לבנון היא בשר מבשרה של צרפת, ובסוריה הרפובליקה מעוניינת להעניק לאל-ג'ולאני הזדמנות, בעוד ישראל נותרת חשדנית, ובצדק. יש נקודה אחת שבה ישראל וצרפת מסונכרנות כרגע והיא בגרעין האיראני.
מה שמוביל לשאלת השאלות: מה יעלה בגורל היוזמה הערבית, שבה תומכת צרפת ותצא לדרך לפי התכנון בעוד כמה חודשים? האם יצליחו סעודיה וצרפת להביא לפריצת דרך בדמות שלום אזורי וסיום המלחמה בעזה כולל שחרור החטופים? אפשר להרים גבות, אבל בפריז ממשיכים להאמין.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
