הבוקר ישתתף שופט העליון נעם סולברג במסלול חמשת הקילומטרים במרתון השנתי של ירושלים, עניין פשוט יחסית למי שבעבר נהג לרוץ חצי מרתון. בשבוע שלאחר מכן יגיע כמעט לתחנה הסופית במרתון חייו המשפטי, עם השבעתו כמשנה לנשיא בית המשפט העליון.
לטקס, שייערך ברוב חגיגיות בבית הנשיא, יגיע סולברג ברגשות הנעים בין התרגשות וסיפוק מקצועי לבין דאגה עמוקה. כבן של ניצולי שואה שגדל עם המדינה, טיפס במעלה הסולם המשפטי הציבורי בנחישות ובעיקשות, מתוך תחושת שליחות לאומית, זה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחייו, אבל רוחות השעה מעיקות עליו: המשבר החוקתי המאיים, שבירת הכלים הדמוקרטיים, הערעור הגובר על האמון במערכת המשפט ובמערכות ממלכתיות, מאותתים לו שדרכו לא תהיה קלה גם אם וכאשר יתמנה לנשיא ב-2028. אפילו לטקס ההשבעה שלו עדיין לא מובטח ששר המשפטים יריב לוין יגיע, לאחר שהחרים במופגן את השבעת הנשיא יצחק עמית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בוויכוח אם סולברג הוא שופט שמרן או שמרן אקטיביסטי, התשובה כנראה קרובה יותר ל"מפד"לניק מהסוג הישן". "מדובר במפא"יניק עם כיפה", אומר מי שמכיר אותו. איש הפשרות, המבקש למצוא, בעיקר בנושאים בעלי נפיצות פוליטית, את שביל האמצע הפרגמטי.
וישנו כמובן הדגש הלאומי. ערב בחירתו של עמית לנשיא בית המשפט העליון הפיצו בימין ובחוגי המתנחלים שמועה שלפיה סולברג לא יתמוך בבחירה או שיימנע. הבאזז הזה לווה ברמיזות שאם יתמוך – יבוא הימין איתו חשבון כשירצה להיבחר לנשיא. סולברג כמובן לא העלה על דעתו להתכחש למסורת המשפטית של הסניוריטי הנהוגה מאז קום המדינה. גם אם פסיקותיו נוטות לכיוון השמרני, יש לו קווים אדומים-ממלכתיים שלא יחצה. אבל זוהי דוגמה למה שמצופה ממנו ומצפה לו.
אין היום שופט מכהן בעליון המכיר את כלל המערכות השלטוניות בישראל, כמו השופט סולברג. הוא צמח ברשות המבצעת, כעוזרם של שלושה יועצים משפטיים לממשלה – יוסף חריש, מיכאל בן יאיר ואליקים רובינשטיין – היו לו לא מעט ממשקים עם העולם הפוליטי.
כך למשל כשליווה את ועדת נאמן בנושא הגיור, שעסקה בליבת יחסי דת ומדינה. הוועדה, שבראשה עמד שר המשפטים יעקב נאמן, הוקמה ב-1997 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע חיכוכים הולכים וגוברים בין יהודי הארץ ליהדות התפוצות – בדגש על הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, בדרישה להכיר בגיורים שנעשים על ידיהם. סולברג החובש הכיפה היה אז עוזרו של היועמ"ש רובינשטיין ונדרש עם חברי הצוות להציע פתרונות מקובלים על הפוליטיקה, המשפט והפלגים הדתיים הניצים.
בהיותו דתי המתגורר בגוש עציון חש סולברג כאאוטסיידר במשרד המשפטים המתויג כליברלי, אבל היה תמיד איש המערכת ושמר על כללי המשחק.
את הקריירה שלו במשרד החל כמתמחה צעיר של פליאה אלבק, ראשת המחלקה האזרחית בפרקליטות ודמות נערצת בימין – הפרקליטה שטסה במסוקים כדי למפות מהאוויר שטחים למען "גאולתם" בבניית התנחלויות. סולברג (63), נשוי עם חמישה ילדים (בתו הדס נפטרה לפני מספר שנים ממחלה קשה), הוא תושב ההתנחלות אלון שבות וב-2017, כשהוא כבר שופט עליון, אף השתתף בטקס לציון 50 שנה להתיישבות בשטחים. נשיאת העליון דאז מרים נאור אמנם החליטה שנציג העליון לא ישתתף בטקס, אך אישרה לסולברג לקחת בו חלק כאדם פרטי.
קידומו המהיר במערכת השיפוט היה הודות לכישרונו ולמקצוענותו. אבל גם דתיותו, ובעיקר ההערכה המקצועית הרבה שרחשו לו ח"כ שאול יהלום מהמפד"ל, שכיהן כיו"ר ועדת החוקה של הכנסת, ושר המשפטים נאמן עשו את שלהן. נאמן, כיו"ר הוועדה לבחירת שופטים, שיכנע את הנשיאה דאז דורית ביניש – וסולברג מונה לעליון ב-2012.
יחסי העבודה בינו לבין הנשיא עמית טובים מאוד, ולאחרונה אף ניסה לסייע לעמית במציאת מועמד לשיפוט בעליון שיהיה מקובל גם על שר המשפטים לוין (עד כה הניסיון נכשל ולא נמצא מועמד שכזה). עם זאת, השנים הרבות יחד בעליון מציבים אותם כבני פלוגתא משפטית – עמית ניצב בראש מה שמכונה המחנה הליברלי, המצוי כעת במיעוט בעליון, ואילו סולברג ניצב בראש המחנה השמרני.
אף שהם משני צידי המתרס המשפטי, יחסי העבודה בינו לבין הנשיא עמית טובים מאוד. לאחרונה ניסה סולברג לסייע לו למצוא מועמד לעליון שיהיה מקובל על לוין, ועמית אף הסכים להיוועץ בו במינוי הרכב ועדת חקירה למלחמה
המחלוקות באו לידי ביטוי למשל כשסולברג היה בדעת מיעוט בבג"ץ "חוק ההסדרה" (הפקעת אדמות פלסטיניות לשם הקמת התנחלויות), מול עמית, שנמנה עם הרוב שביטל את החוק. נימוקו הבולט של סולברג היה המעשי: הרשויות העלימו עין מהבנייה הלא-חוקית בהתנחלויות, ואף ש"אינה לתפארת מדינת ישראל" הרי שברבות השנים נוצרה בשטח מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה.
כך הייתה גם גישתם המנוגדת בנושא הפעלת איכונים סלולריים נגד אזרחים חולים בזמן הקורונה. עמית ברוב קולות קבע שהשב"כ צריך להפסיק את האיכונים בשל הפגיעה בפרטיות. סולברג והשופט בדימוס ניל הנדל ביקשו לדחות את העתירה מהטעם שהשב"כ אינו "הבן הסורר" היחיד המפר פרטיות.
כך גם נחלקו באשר לחוק העובדים הזרים, שאיפשר לחלט את כספי הפנסיה והפיצויים של עובד זר שעבד בישראל אך לא יצא ממנה במועד שנקבע לו. שישה שופטים, ובהם עמית, פסקו כי ההסדר פוגע בזכות החוקתית לקניין באופן שאינו מידתי. סולברג היה יחיד בדעת מיעוט וטען שאין להתערב בהסדר, בעיקר כשהעובד הפר אותו.
גם בפסק הדין שבו דחה בג"ץ לכהונת הכנסת הבאה את תחולתו של התיקון לחוק היסוד שנועד למנוע את הוצאת בנימין נתניהו לנבצרות, היו השניים משני צידי המתרס. עמית היה בשופטים שהסכימו כי יש לדחות את תחילת התיקון, ואילו סולברג היה במתנגדים. סולברג אף מתח ביקורת חריפה על השופטים ואמר בפסק הדין: "ניטיב לעשות אם נתרום את חלקנו לשבירתו של 'המעגל השוטה' בדרך של אימוץ גישה מרוסנת, מאופקת, מעוררת אמון. בד בבד, הכנסת נקראת לעשות את המוטל עליה, לאלתר: לכונן את 'חוק-יסוד: החקיקה'. אין מנוס. האזעקה נשמעת. בנפשנו הדבר".
על מעמדו כראש המחנה השמרני בעליון אין עוררין. כך למשל כשזימן הנשיא הרצוג את עמית לדון בפשרה לגבי מינוי ועדת חקירה ממלכתית למלחמה, הוא שוחח גם עם השופט סולברג, אף שאין לו כל מעמד רשמי בנושא. בצעד יוצא דופן קיבל עמית את הצעתו של הרצוג להיוועץ עם סולברג, המקובל על אנשי הימין, על מינוי הרכב הוועדה לכשיוחלט על הקמתה. מדובר היה בהצעה חסרת תקדים – שבמסגרתה, לראשונה, נשיא העליון לא יהיה זה שבוחר לבדו מי יישב בוועדת חקירה ממלכתית – אבל הפשרה נדחתה על ידי נתניהו על הסף.
אגב, בשני פסקי דין בעבר קבע סולברג שבחירת הממשלה למנות או שלא למנות ועדת חקירה ממלכתית מצויה בלב סמכותה של הרשות המבצעת, ושאין לבית המשפט עילה לכפות את הקמתה. "שיקול דעתה של הרשות בעניין זה הוא רחב ביותר", כתב ב-2014 בפסק הדין לגבי אסון השייטת, "וכורך בחובו שורה ארוכה של שיקולים שלגביהם נתון לרשות מתחם סבירות רחב ביותר". בפסק דין של בג"ץ ב-2020 שעסק בפרשת הצוללות, כתב, כמו חזה את המתרחש היום: "הקמת ועדת חקירה ממלכתית עניין הוא לממשלה לענות בו, לא לבית המשפט. תם ולא נשלם. הדיון המשפטי – תם. הדיון הציבורי – לא נשלם".
אחת הסיבות לתיאורו כ"שמרן אקטיביסטי" הייתה פסיקתו בעד ביטול חוק מס דירה שלישית ב-2017. נימוקו של סולברג לביטול חוק של הכנסת (!) היה פרוצדורלי – "נפל פגם היורד לשורשו של ההליך". הסיבה: הח"כים לא קראו ביסודיות את החוק ולכן הפכו חותמת גומי של הממשלה. "במקום שבו מתערערת ההפרדה בין רשויות השלטון תפקידו של בית המשפט לשמור על כך שכל רשות תפעל אך במסגרתה שלה", כתב אז בפסק הדין של בג"ץ.
עשרות ומאות פסקי דין שיצאו תחת ידיו מספקים הצגה של החזון המשפטי שלו. "אפשר לומר שפסקי הדין של סולברג תרמו לדילול רבים מסמליה של 'המהפכה החוקתית' של אהרן ברק", אומר שופט עליון בדימוס. "בעוד ברק נחשב מאבות האקטיביזם המשפטי, שתרם לביקורת שיפוטית נרחבת על החלטות הממשלה והכנסת והתערבות בהן תוך שימוש בעילות של 'סבירות', 'מידתיות' והרחבת שיקול הדעת של השופט – סולברג החזיר את נקודת האיזון של ההתערבות לימי העליון שלפני ברק".
כזו היא עמדתו הנחרצת בעד צמצום השימוש בעילת הסבירות. סולברג מצדד בשימוש בה במקרים של מינויים לא סבירים בצורה קיצונית בלבד, ונושא את דגל ההתערבות המינימלית בהחלטות הממשלה.
סולברג עסק ב"עילת הסבירות" עוד זמן רב בטרם עלתה לכותרות המהפכה המשטרית של לוין. כעוזרו של היועמ"ש חריש כתב עוד ב-1993 את הטיוטה שהוגשה לבג"ץ, שעל פיה מינויו של ח"כ אריה דרעי לשר בהיותו תחת איום של כתב אישום אינו סביר באופן קיצוני. מאז סולברג התרחק מאוד מהחלטה ופסיקה זו.
ב-2019, בהרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה, הוא פרס את משנתו שפורסמה לאחר מכן בביטאון "השילוח" השמרני-ימני. בשיאה של המהפכה של לוין, הרבה הימין להסתמך על ההרצאה שזכתה לכינוי "מתווה סולברג".
סולברג נזעק נגד חיבוק הדוב הזה שקיבל מחוגי הימין, כולל נתניהו עצמו. בצעד יוצא דופן ביקש מדוברות העליון להגיב: "לא חשבתי באותה הרצאה על תיקון בדרך של חקיקה; חשבתי על מגמה שתבוא לידי ביטוי בפסיקה. בסיום הרצאתי אף ציינתי כי פרשנות, סבירות ומידתיות מזמנות אתגרים משמעותיים, ומחייבות אותנו להרחיב ולהעמיק את הדיון החשוב על אודות גבולותיו הראויים של שיקול הדעת השיפוטי".
על פי "מתווה סולברג", הפתרון לקשיים איננו בביטול עילת הסבירות, אלא בהבחנה בין דרג נבחר לדרג מקצועי. בהרצאתו אמר ש"ביקורת שיפוטית על החלטות המשקפות הכרעה ערכית-מקצועית של דרג פוליטי נבחר – פוגעת בגרעין הקשה של הפרדת הרשויות". הוא הסביר שאין לשופט לא מומחיות, ולא הכשר דמוקרטי, לביקורת שיפוטית כזאת. לעומת זאת, לגבי הדרג המקצועי, שלא עוסק בהתוויית מדיניות אלא ביישום מדיניות, יכולה להיות הצדקה לשימוש בעילת הסבירות.
ואמנם, בפסק הדין המפורסם, אשר השאיר על כנה את עילת הסבירות, הוביל סולברג את דעת המיעוט: "בהיעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה כי מעתה והלאה נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא הייתה יכולה לקבל החלטה שכזו".
5 צפייה בגלריה
אהרן ברק. "סולברג החזיר את נקודת האיזון של ההתערבות לימי העליון שלפני ברק"
(צילום: שלו שלום)
בפסק הדין הוא הציע לדחות את העתירות על הסף, בשל "חוסר סמכות". לשיטתו, הגבלה כלשהי על סמכותה של הרשות המכוננת – הכנסת – מבטלת דה-פקטו את היסוד הדמוקרטי הבסיסי של ריבונות העם באמצעות נציגיו הנבחרים. לחיזוק דבריו צירף את "שבעת הנשיאים הראשונים של בית המשפט העליון, הנשיא השמיני אהרן ברק בראשית דרכו השיפוטית, ויחד עימם סיעה נכבדה של שופטים שכיהנו בבית המשפט העליון עשרות בשנים, כולם כאחד כמו מורים באצבע: הסירו ידכם מחקיקת היסוד של מדינת ישראל!"
בראשית 2024, בעת דחיית העתירה לפטר את בן גביר, שוב חיזק סולברג את היתדות בנושא. "זה היה כחודש אחרי הפסיקה של בג"ץ בעניין עילת הסבירות, שאמנם התקבלה על חודו של קול, אבל ברור שהיא ההלכה המחייבת. ובכל זאת סולברג המשיך להילחם בה כקאטו הזקן", אומר משפטן בכיר.
"עלינו לתחוֹם את גבולותיה של עילת הסבירות, ולהכריז: עד כאן!" כתב סולברג. "גם אם ב-40 השנים האחרונות ספינת המשפט הישראלי מפליגה לעבר הקוטב 'האקטיביסטי', הרי שאין זה מן הנמנע להסיט קמעא את מסלולה של הספינה, טיפין-טיפין, גם לכיוון שונה, שמרני יותר, מבלי צורך ב'מהפכה'. דחיית עתירה כמו זו שלפנינו עשויה להיות צעד ראשון בכיוון הנכון. 'צעד קטן לאדם, צעד גדול למשפט הציבורי'; לוּ יהי".
למרבה האירוניה, עמדותיו השמרניות החד-משמעיות של סולברג לא מרשימות את לוין. הוא לא רואה בו שופט שמרן מספיק לעומת עמיתו לכס, השופט דוד מינץ, תושב ההתנחלות דולב.
למרות שמרנותו וגישתו הפרגמטית-פשרנית, בנושא בוער אחד סולברג לא נרתע מביקורת על הכנסת: גיוס חרדים. בנושא זה, כשופט עליון שדן בבג"ץ בחוק הגיוס חל אצלו מהפך. מעמדה מסורתית שביקשה לחפש את שביל הזהב למציאת פתרון מוסכם לגיוס, עבר סולברג מאז החלה המלחמה לתמיכה בלתי מתפשרת בצורכי המערכת הביטחונית. מבחינתו הפור נפל, ויש לגייס מיד את מי שכשיר לכך. ואיך כתב השופט סולברג עצמו? "לו יהי".
