תארו לעצמכם מסע. אפילו מסע אקזוטי. מסע בין שבטים שונים. בין תרבויות. בין אזורי אקלים. מסע שיכול להימשך אפילו, בואו נאמר, שעה-שעתיים ולא לעבור לרגע בנתב"ג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
מסע פנים-ישראלי שיכלול – כמו בהבטחות של סוכני נסיעות מפעם – ארבע מדינות ביום אחד. למעשה, המסע המסוים הזה – חוצה ישראל מושלם בסוגו – יכול להתחיל ולהסתיים כולו בקו רכבת אחד: הרכבת הקלה שחותכת לאורכה את ירושלים, תוך כדי שהנוף הנשקף מהחלון מתחלף מדי כמה דקות בההפך ממה שהיה שם רק לפני כמה דקות.
זה מיקרוקוסמוס שלם ומפחיד של המקום שאליו הגיעה ישראל, או כמו שחן ארצי סרור, שיוצאת איתי לטיול הזה, אומרת לי במהלכו: "ממשלות ישראל עובדות עשרות שנים בלייצר חוזה נפרד לכל שבט ולרמוס ולהחריב את דרך המלך הישראלית, וככה יצרנו פה ג'ונגלים שמתחרים והורגים אחד את השני".
וירושלים 2025 היא בהחלט ייצוג מובהק לג'ונגל הישראלי של עכשיו, מדינה שהלכה ונפרמה לארבע ארצות – חילונית, דתית, חרדית וערבית – וככל שחולף הזמן נדמה ששיטת ההפרדה הזאת כאן לא רק כדי להישאר, אלא גם כדי להוריד את ישראל – כפי שעשתה לירושלים – על גחונה.
ארצי סרור טוענת שהדבר הזה לא ישרוד לאורך זמן: "מלחמת אחים אצלי זה לא דימוי; ארבעת האחים הביולוגיים שלי חיים על כל הקשת – בהר ברכה ובגרעין התורני בעכו ובקריית-אונו. וישראל אוהבת לחשוב שהיא וילה, אבל בסוף זו דירת שותפים דולפת, אתה לא באמת יכול לחלק את זה לקנטונים".
הנוף ששנינו מביטים בו מהרכבת מוכיח ההפך; הקנטונים בולטים לעין, וזו אולי לא מלחמת אחים, אבל בהחלט מדובר באחים שלא מתכוונים לשבת יחד לשולחן ליל הסדר.
מה אנחנו עושים על הרכבת הזו, ואיך יורדים?
חן ארצי סרור ואני מטיילים כאן לרגל הספר החדש שכתבה יחד עם החוקר והמומחה למדיניות ואסטרטגיה עמיחי דנינו, "שבט, אחים: מערכת הפעלה חדשה לישראל" (הוצאת "ידיעות ספרים"), אבל גם לנוכח הפערים הידועים בינינו; אנחנו שנינו לא מאותו הכפר, וגרוע מזה: בשעה שאני מסתגר – בטח מאז 7 באוקטובר – בכפר החילוני שלי, ארצי סרור עושה הכל כדי לנער אותי ושכמותי, וגם אותה ושכמותה, להתחיל להגיח החוצה, "להסתכל פנימה ולהבין איך כל שבט משנה את הדנ"א שלו כדי לייצר את דרך המלך הישראלית".
שוב הביטוי הזה, דרך המלך. זה נשמע כמו כל מתכון מהזמן האחרון ליחד-ננצח במילוי דת-לייט וברוטב מלאכותי מתקתק, אבל ארצי סרור חפה מקלישאות מהסוג הזה, ו"שבט, אחים" משרטט במלוא החומרה את קו השבר הישראלי, וגם את הדרכים המעשיות לצאת מתוכו.
למעשה, ארצי סרור עצמה היא אולי דרך אחת כזאת. היא התגלמות הישראליות הבו-זמנית, מתעתעת באופן הקוונטי שבו היא מצליחה להיות כאן וגם שם, בחילוניות ובדת, בימין ובשמאל, ועדיין להישאר חדה ונוקבת. זו פוזיציה – שלא לומר סופר-פוזיציה – כמעט בלתי אפשרית בנוף התקשורתי-פוליטי הישראלי, וארצי סרור היא אולי היחידה שאוחזת בה בשלמות.
ההיברידיות הזו היא כרטיס הביקור שלה, כבת להורים דתיים מנתניה, בוגרת אולפנה ומנגד אוניברסיטת תל-אביב, שכבר הייתה בחצי הדרך ליציאה בשאלה, "ואז חברי החילוני השמו”צניק אמר לי שאפשר ללמוד תלמוד באוניברסיטה בערב ויש פיצה, הלכתי ללמוד איתו, גיליתי שאני ממש טובה בללמוד תורה ועברתי ללימודי פילוסופיה יהודית".
מה קיבלתם? דוברת מובהקת של שתי השפות, ימנית שפנתה שמאלה, שמאלנית שמאותתת ימינה, "אני פיזית לא יודעת להבדיל בין ימין ושמאל", היא מעידה, "כשאומרים לי בנהיגה 'ימינה' אני צריכה להסתכל על היד עם הטבעת, זו כבר בדיחה. אבל גדלתי עם אמא שהצביעה רוב חייה ליכוד וש"ס ורואה ערוץ 14, ואבא שלי הצביע למפלגת העבודה ואחר כך למפלגות המרכז של הגנרלים ורואה כאן 11, והם כל החיים התווכחו בעוצמה בלתי נסבלת".
יצאה להם אחת הכותבות הטובות והשפויות בישראל כיום, שהולכת ומאבדת את שפיותה מאז 7.10, או לפחות מוסיפה לעצמה עוד ועוד חורים באוזניים בניסיון להתאזן. "במלחמה עשיתי מלא חורים כי הרגשתי שאני כבר לא מרגישה כלום", היא אומרת. "כשהגעתי לחנות, הבחור מהפירסינג צחק עליי ואמר: את בטוחה שאת רוצה את כל החורים עכשיו? כי המלחמה עוד תהיה ארוכה".
7.10 תפס אותה בגרון, ולא מרפה מאז. באותה שבת היא ובעלה אוהד אירחו אצלם במזכרת בתיה חברים מטבריה, שישנו בממ"ד, "לא שמעו אזעקה מימיהם ובכלל לא הבינו למה אנחנו נכנסים להם לחדר".
ארצי סרור, אז בהיריון, בעלה ושלושת ילדיהם הצטופפו עם האורחים בממ"ד וניסו להמשיך לשמור שבת, אבל אחרי ארבע אזעקות רצופות אחד החברים נשבר ופתח טלפון, "וכל הזמן ניסיתי לשנמך. החבר שלנו אומר: 'תקשיבו, יש טנדרים בשדרות', ואני אומרת: 'טוב, עוד רגע יחסלו אותם מהמשטרה', והוא אומר: 'לא, השתלטו על בניין המשטרה', ואני: 'מה זה השתלטו, איפה אתה קורא את זה, ברוטר? תפתח ynet!'"
"כשהייתי בשבוע ה-41 להיריון – כי לילדים שלי יש נטייה להתנחל שם – ואוהד היה עדיין בעזה, מירי רגב הביאה פופקורן לישיבת קבינט המלחמה, המקום שבו מחליטים על החיים של הבעל שלי ושל הילד שלי, ואני פיזית קרסתי. ממש"
כשהתחילו לזרום הידיעות על מחבלים עם מצנחי רחיפה, ארצי סרור לא עמדה בזה יותר ופתחה טלפון בעצמה. "מעולם לא פתחתי טלפון בשבת. מעולם, גם לא כשניהלתי את כתבי החדשות בעיתון. אבל מאז 7.10 חיללתי הרבה שבתות, וזה שבר אותי, כי השבת הייתה הממלכה שלי, הדרך שלי להתנתק, ההצלה שלי. וזה שגזלו לי את השבת, על זה אני לא סולחת להם".
בתשע בבוקר בעלה כבר יצא ליחידת המילואים שלו. "יש מסורת של אמהותיי וסבתותיי שכשמישהו יוצא שופכים אחריו מים, כי כמו שהמים הולכים ככה הם חוזרים, או משהו – תוניסאים, נו – וממש ירדתי עם בקבוק מים אחריו, הרגשתי מטומטמת, וראיתי את כל הגברים בשכונה יורדים למכוניות, ושם נגמרתי. חזרנו הביתה, לא הצלחתי לתפקד, הייתי אחוזת אימה".
בעלה יחזור מהמילואים סופית רק ארבעה חודשים מאוחר יותר – ללידת בנם. "הייתי עסוקה בלשרוד את היום-יום שלי, לא למות מדאגה שיקרה משהו לאוהד כי כל יום קמנו ל'הותרו לפרסום'. זה היה בלתי נסבל".
קשה לומר שממשלת ישראל עזרה לה. "כשהייתי בשבוע ה-41 להיריון – כי לילדים שלי יש נטייה להתנחל שם – ואוהד היה עדיין בעזה, מירי רגב הביאה פופקורן לישיבת קבינט המלחמה, המקום שבו מחליטים על החיים של הבעל שלי ושל הילד שלי, ואני פיזית קרסתי. ממש. לא יכולה לתאר לך את זה. הרגשתי שאני לא חשובה, שהוא לא חשוב, שהחברים שלו לא חשובים – מה שחשוב זה הצחוקים שלהם".
הדיכאון והאימה הם אולי לא התגובה המיידית שהייתם מצפים לה מבוגרת גלצ בת 36 אסופה ומבריקה שכבר הייתה, כאמור, כתבת ורכזת כתבים ב"ידיעות אחרונות" והפכה לכותבת ופובליציסטית מובילה ולמנהלת התוכנית למנהיגות יהודית בקרן מנדל היוקרתית. אבל משהו בארצי סרור – הרבה דברים, למעשה – נשבר לאורך השנה הזו, וממשיך להישבר. "כשראיתי לפני חודש מה קרה בכנסת עם המשפחות השכולות שהוכו פשוט התפרקתי. יש פה ים של ציניות והמצב קשה, וכשהמצב קשה, הכעס בהרבה מובנים הציל אותי, כי מה תעשה, תמות?"
אולי עברת איזו התפכחות. זה הפך מנהג די נפוץ.
"אני שונאת את המילה הזו. לא מאמינה בה. אנשים חושבים ומייחלים שהצד השני יתפכח, אבל גם אם הדרך של אנשים השתנתה, תפיסות העולם לא. בעצם כל אחד מנסה להגיד עכשיו: אמרתי לכם".
הלכת להפגין?
"לא. גם בתקופת הרפורמה המשפטית, לא יכולתי ללכת לקפלן ולהזדהות עם האנשים שם, למרות שחלקם חבריי הטובים ביותר. הייתה שם עוצמה של זעם ושנאה שלא יכולתי להיות שותפה לה, והיו מסרים שלא יכולתי להזדהות איתם. כי האנשים שתומכים בכל לב ברפורמה הזו, זו גם המשפחה שלי – ולא יכולתי להשטיח אותם לכדי הצעקה הזו – גם אם היא אותנטית".
6 צפייה בגלריה
הפגנה נגד המהפכה המשפטית. ''הייתה שם עוצמה של זעם ושנאה שלא יכולתי להיות שותפה לה''
(צילום: מוטי קמחי)
נו, תגידו, אז באיזה צד היא בכלל? יש לה צד? אפילו בבחירה בין ייאוש לתקווה היא מתקשה להתייצב. "חברים שלי צוחקים עליי שכששואלים אותי מה שלומי אני אומרת: הכל אבוד. כי אני באמת לוקחת את ישראל ללב, אבל להיות מיואש זו פריבילגיה".
המשפט הזה לא הפך לקלישאה?
"לא. לכתוב מתוך ייאוש זו באמת פריבילגיה שאין לנו. זה מביא לייקים, ויש משהו מספק בלכעוס – משהו שאני מאוד מזדהה איתו – אבל מי שנאבק, אין לו זכות להיות מיואש. הוא חייב להחזיק תקווה, וזו לא תקווה באוויר. אני באמת חושבת שבישראל יש את האנשים הכי טובים בעולם".
גם זו כבר קצת סיסמה ריקה, לא? יש אנשים טובים וגרועים בכל מקום.
"לא. ברוסיה ובאוקראינה הייתה מלחמה, ואנשים עם צו גיוס תפסו מטוס וברחו. בישראל יש מלחמה ואנשים הולכים ברגל שלושה ימים לשדה תעופה כדי להגיע ליחידה שלהם. יש פה רעות מטורפת. ואני רואה את החטופים חוזרים ואומרת: איזה דבר מופרע זה; כאילו, מה, הם חטפו רק אנשים טובים? מה נסגר? אין קקות בשבי? כולם כאלה מדהימים? אבל יש משהו בחוויה הפסיכוטית הזאת של להיות במרתפי חמאס, שלוקחים ממך הכל – את החירות, האוכל, הבגדים, היכולת לנשום – וכל מה שנשאר לך זה מי אני. והמי אני הזה התגלה במלוא תפארתו. אני באמת חושבת שכמה ש-7.10 ריסק אותנו, הוא גם גילה לנו איזה אנשים מטורפים יש פה. ואני מאמינה להם וחושבת שאנחנו יכולים לעשות פה לא מהפכה, אבל שינוי דרמטי שבעוד כמה שנים יגידו, מה, לא ייאמן שזה קרה, איך היינו שם ואיך הגענו כיום למקום כזה טוב".
אבל "שבט, אחים", לפחות בחלקו הראשון, מוכיח בעיקר עד כמה אנחנו לא שם: דרך אינספור נתונים קשים, הספר מראה איך חולקה ישראל לארבעה שבטים שפירקו לחלוטין את השירות הציבורי לטובת קבוצות לחץ מגזריות; איך החינוך הממלכתי-דתי והחרדי חנקו למוות את החינוך הממלכתי-חילוני; ואיך כל שבט נדרש לכרוע תחת הנטל או, תנחשו מי, להפוך לטרמפיסט על גבם של מי שכורעים. ואיך כל שבט מקיים מערכות חינוך, דיור, בריאות, רווחה ותרבות נפרדות לגמרי.
זה מדכא כל כך, שעד אמצע הספר אתם כבר מתחילים להוציא מזוודות – למעשה גם ארצי סרור ודנינו כמעט התחילו. "כשגמרנו לכתוב את החצי הראשון נתקענו", היא מודה. "פשוט לא היה לנו לב להוציא את זה ככה. לא רצינו להוציא ספר שאומר 'הכל אבוד' למרות שהכל די אבוד, אז עצרנו הכל ולקחנו חודשיים הפסקה שבהם שוחחנו עם המון אנשים כדי להבין איך אנחנו כן מייצרים איזו שפה של תקווה".
"החילוני הישראלי הוא כמו ביאליק: הוא חילוני יהודי. הוא יכול מאוד לכפור, אבל יש לו תרבות יהודית אמיתית. הבעיה מתחילה כשבת שירות לאומי באה לבית הספר של הבן שלך ומסבירה לו איך להיות יהודי"
אבל בעודנו על הרכבת בירושלים, דרך החלונות נשקפת עדיין ההפרדה הברורה, החדה, דוברת השפה המגזרית הישנה והמוכרת. הנה אנחנו בחרדי-לנד, השכונות הצפופות, השחורות, המתפרקות, "מי חוץ מגולדקנופף וליצמן עוד חושב שזה רעיון טוב לבנות שכונות שלמות של חרדים נתמכי רווחה שלא פעם מקריסים את העיר?" היא מתעצבנת.
גיוס שוויוני הוא הדרך לפתרון לדעתך?
"מי שחושב ככה, חי בסרט. אני בעד חוק גיוס שוויוני, אבל גם אוהד אמר לי: אני לא רוצה להילחם עם מי שלא רוצה להילחם ומכריחים אותו. ואני מבינה אותו. אז אם אתה רוצה חייל חרדי, אתה צריך להתחיל בגיל גן, שהוא יידע מה זה דגל ומדינה, שזה לא פריץ, שהוא שותף בזה. הייתה לי חברה חרדית שכל הזמן התפללה על איזה פצוע קשה – יום אחד היא אמרה לי: 'מה איתו? אני כל יום מדליקה לו נר'. אמרתי לה: 'תגידי, את בסדר? הוא נפטר לפני חודשים, זה היה בחדשות!' אבל בשבילם זה אמורפי, זה לא אמיתי. אז כל מי שבעד חוק גיוס לכולם, באותה נשימה חייב להיאבק פוליטית על חינוך ממלכתי-חרדי".
והנה הרכבת מתקדמת ואנחנו כבר באזורים חילוניים מובהקים, ירוקים ועשירים יותר, כצפוי. ההגמוניה לשעבר, מי שעל פי ארצי סרור הובילו את המדינה לאורך שנים "ולא תפסו את עצמם בכלל כשבט אלא כ'ישראליות', אבל החילוני הישראלי גילה עכשיו שהוא לא הישראלי הגנרי, אלא סוג של שבט – ואם החילוניות באמת תהפוך לשבט, בעיניי זה אסון".
כן, אני אומר לה, גם בספר את ממליצה לישראליות החילונית "לצאת מהנתיב הטבעי" ולעבור ל"שותפות אמת", אבל כל זה אומר לי, בעצם, לוותר על אורחותיי כחילוני מובהק ולהכניס דת לחיי, לא? וארצי סרור מבטלת את חששותיי ומבשרת לי את מה שהוא אולי התזה המרכזית של הספר:
שאני כבר שם. אני, בעצם, קצת מסורתי.
וש"מסורתיים" הם הגשר האמיתי שכולנו עוד לא מזהים – השבט הגדול בישראל, שאפילו לא מזהה את עצמו כשבט אבל מחזיק במפתחות לישראל 2.0.
מי אלה בכלל "מסורתיים" לשיטתך?
"זה רוב המשפחה שלי, קודם כל. אלה ישראלים שהזהות היהודית שלהם חשובה להם מאוד, אבל הם לא בהכרח אנשים דתיים. יש גם מסורתיים חילונים – שלא שומרים מצוות ויכולים גם לאכול שרימפס".
אז מה הופך אותם ל"מסורתיים"?
"תסתכל: למה אנשים שרים 'עוד יותר טוב' ושבויים חוזרים להאמין וכו'? כי בישראל, לא נעים לי להגיד את זה, החילוניות היא מאוד יהודית. בישראל יש מיליון חילונים שצמים ביום כיפור, 98 אחוז מהם מדליקים נרות חנוכה, בוודאי שעושים ליל סדר – גם אם יש בו פיתה! כך שהזהות היהודית נוכחת".
אז באמת אין חילוניות אמיתית בישראל?
"החילוני הישראלי הוא כמו ביאליק: הוא חילוני יהודי. הוא יכול מאוד לכפור, אבל יש לו תרבות יהודית אמיתית. הבעיה מתחילה כשבת שירות לאומי באה לבית הספר של הבן שלך ומסבירה לו איך להיות יהודי. אבל מה היה קורה אם החינוך הממלכתי המדולל, המיובש, הרמוס והדרוס היה אומר: אני רוצה להתעסק בעצמי בזהות היהודית שלי, תודה רבה? יש לי את מיטב המוחות החילוניים והמסורתיים ואני יכול להתעסק בזה בחוכמה? רק עכשיו היו מכות בבתי ספר על התפילין – הרי ברור שזאת הטרלה פוליטית של בן גביר. אני רוצה שהחילונים, המסורתיים והדתיים בישראל יעסקו בעצמם בזהות היהודית שלהם, לא יסגבירו האחד לשני מה זה להיות יהודי".
אז "מסורתי" זה בעצם כל ישראלי חילוני שמדליק נרות חנוכה?
"לא. אני מכנה 'מסורתי' מי שקורא לעצמו ככה כשהלמ"ס שואלים אותו מה אתה – 30 אחוז מאוכלוסיית ישראל מגדירה את עצמה 'מסורתית'".
במה זה שונה מציונות דתית?
“הציונות הדתית מאוד הלכתית. למשל: היה חילוץ של חטופים בשבת, והיה קטע שאנשים שמו שלטים בכניסה לבניין שהיה שחרור, כדי ששומרי השבת יידעו. אותי זה ריגש ברמות. איזה אנשים חמודים! ואז במוצ"ש התחיל פלפול של דוסים מהציונות הדתית: אסור לכתוב, וממש אסור להגיד שזה דבר טוב כי זה יעודד אנשים לחלל שבת. ואז חברי מתנאל בוזגלו כתב: 'יהודים יקרים, תודה שעידכנתם אותנו ששוחררו חטופים, אנחנו נכנסים עכשיו לחמישה שבועות של יורוליג, אז תעדכנו גם בתוצאות'.
“וזו בדיוק המסורתיות. בעיניי היא בוחנת את השאלה אד הוק, היא לא אולטרה-אידיאולוגית כמו הציונות הדתית. והמסורתיות בישראל יכולה לבוא עכשיו למדינת ישראל ולהגיד: יש לנו בשורה, והיא שאנחנו קודם כל אחים, שותפים, ואנחנו מקבלים החלטות קטנות – לא בצבעי שמן; היום נכריע מה צריך לעשות היום. זו יכולה להיות בשורה עצומה למדינת ישראל ולבניית הממלכתיות שאני חולמת עליה. האפשרות השנייה זה בן גביר".
מי מייצגים פוליטית את המסורתיים?
"תמצא אותם במלא מפלגות. נעמה לזימי – תשאל אותה מה היא, תגיד לך 'מסורתית'. משה ארבל מש"ס הוא חרדי, אבל התפיסה של המתינות שלו היא תפיסה מסורתית. מיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי חי ונושם את הדבר הזה כל חייו. עם יד על הלב: אלה לא אנשים שאתה אומר, וואלה, אני יכול להסכים איתם? בעיניי הם חוצי מפלגות וגושים, הם שוברי שורות".
גם בני גנץ?
"לא. הוא שובר שורות במובן זה שהוא חילוני שחי בכפר אחים, הולך לבית כנסת, שותף של החרדים – אבל הוא לא יודע לדבר את זה. וזאת המשימה של המרכז הישראלי: להצליח לדבר את זה. כשאתה איש רצף זה לא אומר שאין לך עמדות ודעות, אלא שאתה מצליח לדבר את דרך המלך הישראלית. ולא רק לדבר, גם לעשות".
והחלק השני של "שבט, אחים" מתעסק במה לעשות ואיך להתחיל להיחלץ מהבור – ארבעה בורות למעשה – שישראל מתחפרת בתוכו, ולמצוא דרך חדשה.
הדגש הוא על שינוי השפה ודרך קבלת ההחלטות, "כי אין זכות קיום למדינה שמודל ההפעלה שלה הוא הנוכחי", היא אומרת. "אפשר להגיד: 'יהיה בסדר', אבל זה שקר. לא יהיה. ואפשר להגיד 'טוב, ביי', ויש לי חברים שעשו את זה ועזבו. ואפשר להגיד: חייבים לעזור לפוליטיקאים לעבוד עם מערכת המשגה חדשה – ולזה אני מצפה גם מגדי איזנקוט וגם ממיקי זוהר, וכשזה ישתלם להם אלקטורלית, כולם יעשו את זה".
מה זה אומר?
"שכל ראש עירייה וכל מנהל בית ספר וכל עיתונאי ויזם חברתי ופקיד בממשלה אומר מעכשיו: 'ההחלטה שקיבלתי כרגע, את מי היא משרתת? את כלל החברה הישראלית – או שהיא מגזרית? ואם היא מגזרית, היא מחורבנת. זו צריכה להיות השפה החדשה: להגיד שכל החלטה תתקבל במבחן הסיכה: האם היא ממלכתית או שבטית. וזה נכון לראש העירייה שלך ולמנהל בית הספר שבן גביר עושה לו פרובוקציה בשער ולעיתונאים שכותבים".
כלומר אנשים שכותבים נגד נתניהו והמחנה שלו, כמוני, הם חלק מהבעיה ולא הפתרון?
"כן, רענן. אני קוראת אותך כל שבוע ואני מאמינה לך, באמת, שאין לך בית אחר, שאתה אוהב את המקום הזה ושאתה חרד על אמת, וגם יש לך סיבות ממש טובות. ואחרי שאמרנו את זה, אני חושבת שהשפה היא דרמטית. הציונות נולדה מתוך טקסט – ספר אוטופי – ואנחנו חיים את החלום הזה, ויש לנו אחריות על הדבר הזה, איך אנחנו מצליחים לא רק לדבר אל השבט שלנו וללטף אותו, אלא גם לעזור לו להבין מה הוא צריך לעשות אחרת. והשבט החילוני, שנמצא עכשיו בתנועה מבורכת של בירור הערכים שלו, חייב לייצר שיתופי פעולה עם השבטים הציוניים הנוספים".
"החברה החרדית משוועת לחינוך ממלכתי-חרדי, שיש לזה ביקוש מטורף. מי עוצר את זה? הממשלה, שלא מקימה בתי ספר כאלה. גם הרצון להתגייס אצלם הוא פסיכי. יש לי חבר חרדי שאמר לי: 'אני מת להתגייס, אבל אני בחיים לא אתחתן אם אני אתגייס. מי תתחתן איתי?' והשאלה היא אם אתה אומר: אני עובד עם אנשי הגבול האלה, עם הלא-מתמיינים, עם פליטי השבטים"
האחרים לא מעוניינים. הם קוראים לי שמאלני בוגד ורוצים שאני אלך מפה.
"יש לי ביקורת קשה גם כלפי הציונות הדתית. הם חלוץ בלי מחנה שצועק 'אחריי'. הם עברו את אחוז החסימה בגלל בן גביר. הציונות הדתית היא האליטה החדשה כי הייתה בה השקעה מדינתית. הם לא אנשים יותר טובים ותפיסת העולם שלהם לא טובה יותר מזו של אף חילוני או מסורתי. אבל אם מדינת ישראל השקיעה המון-המון כסף ומחשבה וכוחות פוליטיים בלעצב זהות של אדם שאומר: אני אלך לשירות הציבורי, לבית המשפט, לצבא. אז אתה רואה מבחינת אחוזים מי המפקדים בצבא ומי השופטים ועובדי השירות הציבורי. אבל באותה נשימה, אותה מדינה ייבשה, החריבה ודיללה את החינוך הממלכתי העברי, שאמור לתת מענה לרוב האוכלוסייה. יש מחלוקת עצומה בינינו על ההתנחלויות, היחס לפלסטינים – אבל אלה אתגרים עצומים שלא תצליח להתמודד איתם אם לא תייצר עמוד שדרה ודרך מלך ישראלית".
טוב, מה זו בעצם "דרך מלך ישראלית"?
"אני אוהבת את הסיפור של האדם על הירח. כשקנדי בא לאמריקאים בנאום שאמר: יש לי חלום לשים אדם על הירח וחמישה אחוזים מהתקציב שלי הולכים לדבר המופרע הזה, הוא הצליח בסוף. ואני אומרת: איפה המנהיג שיגיד: יש לי משימה לאומית, לייצר דרך מלך ישראלית? יש לנו הרבה משימות לאומיות – לשנות את תפיסת הביטחון שקרסה, ליישב את הגבולות – אבל לא תוכל ליישב שום גבול אם לא תצהיר שהמשימה היא לייצר דרך מלך ישראלית. אל תשים אדם על הירח – שים אדם בבארי! את זה הממשלה הזו לא מסוגלת לעשות".
ובגלל מי לדעתך?
"אני באמת חושבת שלהגיד 'נתניהו ונתניהו' – וזה מה שאתה רוצה שאני אגיד – זה לא להבין את הבעיה לעומקה. כן, הוא בין האשמים המרכזיים בתפיסת הפרד ומשול ו'שכחו להיות יהודים' וכל המבחן המפגר הזה של 'אתה ישראלי או יהודי', שזה שקר גמור – רוב הישראלים יגידו לך 'אני ישראלי ויהודי' בנשימה אחת. אבל נתניהו הוא לא הבעיה שלך, כי בעיניי כל שבט צריך להסתכל פנימה ולהבין איך הוא משנה את הדנ"א שלו".
מה אנחנו אמורים לעשות אחרת?
"להבין למשל שהחברה החרדית משוועת לחינוך ממלכתי-חרדי, שיש לזה ביקוש מטורף. מי עוצר את זה? הממשלה, שלא מקימה בתי ספר כאלה. גם הרצון להתגייס אצלם הוא פסיכי. יש לי חבר חרדי שאמר לי: 'אני מת להתגייס, אבל אני בחיים לא אתחתן אם אני אתגייס. מי תתחתן איתי?' והשאלה היא אם אתה אומר: אני עובד עם אנשי הגבול האלה, עם הלא-מתמיינים, עם פליטי השבטים. עמיחי אומר שבכל אחד מאיתנו יש שתי נפשות: הנפש השבטית והנפש הממלכתית. ואנחנו מקבלים רק ג'אנק-פוד לנפש השבטית שלנו, והנפש הממלכתית מתה. אם היית מקבל מזון לזהות הממלכתית שלך, זה היה אחרת".
המסע שלנו בירושלים מסתיים בנקודה שבה התחיל – מכון מנדל ההייטקי והעשיר למראה, מוסד שלכאורה מצליח להכליא בין יהדות עתיקה לחילונות עכשווית (וארכיטקטורה עילית) – ואיזו שתיקה נופלת בינינו. אולי זו עייפות, אולי הגילוי שאני בעצם מסורתי וצריך להתמרכז קצת בכתיבה ולהפסיק להאשים את נתניהו בכל תחלואיי, או העובדה שהיא עצמה אמורה לכתוב הלילה את הטור השבועי שלה, ולנסות להבין, בעצם, למי היא כותבת.
"בטוויטר יום אחד צורחים עליי שאני גזענית, הומופובית, אוכלת מוות – שזה ביטוי נורא ואיום בעיניי – ומצד שני אומרים 'שמאלנית' ו'עוכרת ישראל'. פעם הייתי ממש לוקחת ללב, היום אני משתדלת שלא. אבל במלחמה היה לי ממש רגע של שבירה, שאמרתי 'אין לי מחנה'. לך יש מחנה של אנשים שקוראים אותך ואומרים: 'רענן זה אני', ומזדהים עם כל מילה שלך. ואני, כל השנה הנוראית של הרפורמה ואחר כך, אמרתי: אין לי מחנה. אבל יכול להיות שיש הרבה אנשים כאלה, וגם אנשים שיש להם מחנה אבל הם רוצים להיות בני חורין, לא לעבוד אצל השבט שלהם, לא רק להצדיק אותו כל הזמן ולצופף שורות. אני מקווה שבשבילם אני אלטרנטיבה".
כרגע נדמה לי שמשני הקצוות חשדנים כלפייך.
"כן, ואני מתה על זה, למרות שזה סבל נורא ואיום. זה משאיר אותי קצת לא שייכת. כי בסוף, אנשים רוצים שתייצג אותם, ואני לא רוצה לייצג אף אחד. אני בקושי מייצגת את עצמי. אבל האלכסונים כמוני, שוברי השורות, זה צו השעה, אם יש משימה לאומית, זו זו".
אבל ככותבת זה הופך אותך לפושרת, ובטח גם השוו אותך לסיון רהב-מאיר.
"כל הזמן שואלים אותי אם אני רוצה להיות היא. התשובה היא לא. יש משהו בכתיבה, שאתה יכול לאשר את המציאות כל הזמן, להגיד לאנשים כל הזמן את מה שהם ממילא חושבים, הם מתים על זה, מלא לייקים. או שאתה יכול כל הזמן לצעוק עליהם ולהגיד להם שהם גרועים ודפוקים. ואני חושבת שיש קו מאוד דק, מיתר שמאוד קשה לנגן עליו – וזו השאיפה שלי – ומצליח באותה נשימה להעביר ביקורת, להציע זווית אחרת, להצביע על עוולות כמו שהן, וגם לא לבייש או להקטין, ולדבר על הנכסים של החברה מתוך משמעות".
6 צפייה בגלריה
“ערבים ומסורתיים שיחקו יחד, וכל המדינה הייתה באורות". נבחרת ישראל עד גיל 20 , במונדיאליטו 23' | צילום: Gustavo Garello, AP
אז איך ישראל האידיאלית שלך תיראה?
"זוכר איך במונדיאליטו ישראל ניצחה את ברזיל ועלתה לחצי הגמר, וכל המדינה פה הייתה באורות מטורפים? על המגרש היו אז ערביי ישראל שאחר כך צייצו לגביהם בטוויטר ש'בלי ערבים אין שערים'; והיה הילד המסורתי שהלך ברגל שלוש שעות כדי לשחק כדורגל בשבת; והיה השחקן שכתב את השמות של החיילים שנפלו בפיגוע באותו יום. וכולם עבדו יחד על אותו מגרש. ואתה יכול להגיד לי: זאת פנטזיה, זה בחיים לא יקרה, אבל הנה זה קורה, ויש מקומות בישראל שבהם זה עובד – ספורט, תרבות, במרחבים המעורבים הפריפריאליים. והשאלה איך אתה לוקח את זה מהפריפריה למרכז. איך אתה מדבר כמו מאמן הכדורגל אופיר חיים – כזה קואצ'ר אני רוצה למדינת ישראל, באמת. הוא איש מדהים, והוא עובד אצל מישהו? לא. הוא עובד בשביל הקבוצה. והיה משהו בערבוב המשוגע הזה באותו יום. זאת ישראל. היא פסיכית, לא קוהרנטית, לא מתכנסת לכלום, היא באמת מקום הזיה. אבל זה גם היופי שלה. והיא גם יכולה לנצח".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
