דקות ספורות אחרי שהתקבלה השיחה במוקד 100, הגיעו שני שוטרים חמושים לצימר הפסטורלי שליד מצפה רמון. על הקו הייתה בחורה צעירה שהתלוננה שאביה מחזיק אותה כלואה, ובדרך ליעד עודכנו השוטרים שהשכנים מדווחים על צעקות שבוקעות ממנו, וגם על הזעקה המצמררת "הצילו! אונס!"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
כאשר השוטרים הגיעו לצימר, שתי דמויות עמדו על סף הדלת, אב ובת. האב היה כל כך נסער עד שלא הצליח לדבר, ופניו היו חבולות. בתו, שנראתה צעירה מ-26 שנותיה מפני ששקלה 36 ק"ג בלבד, הזדהתה כמי שצילצלה למוקד. "אני אנורקסית ובולימית", היא אמרה, "אני חייבת להקיא ואבא שלי לא נותן לי. הוא כולא אותי כאן, הוא לא נותן לי ללכת". כאשר האב נרגע מעט, הוא הצליח לספר לשוטרים שהוא אמור למנוע מבתו את האפשרות להקיא. שהיא עצמה ביקשה ממנו לאחוז בה בכוח כשהמחלה משתלטת עליה ודוחפת אותה להתנהגות מטורפת.
"האבא ההוא זה אני", אומר איתן מזרחי, לשעבר מנכ"ל החברה למתנ"סים, שמאז פרישתו לגמלאות עוסק ביזמות קהילתית. הוא תושב גדרה, אב לשלוש בנות וסב לשלושה. רעייתו נפטרה מסרטן לפני שמונה שנים. בתו האמצעית, נעם, הייתה בת 33 וחצי כשנפטרה אחרי 17 שנות התמודדות עם הפרעות אכילה.
עכשיו, שלוש שנים אחרי מותה, הוא מוציא לאור רומן אוטוביוגרפי, "לפני שייגמר", שמגולל קשר מיוחד במינו מכורח הנסיבות בין אב לבת. אבא אוהב שמנסה בכל כוחו לבלום את הדחף להרס עצמי שתוקף שוב ושוב את בתו. אבא אוהב שנאבק בבתו כדי שתישאר בחיים, לפעמים בניגוד לרצונה.
מזרחי (71) תושב גדרה, התחיל לכתוב את הספר כשנעם עוד הייתה בחיים וכשעוד הייתה תקווה. עכשיו, אחרי לכתה, הוא רוצה להדליק את כל הנורות האדומות ותמרורי האזהרה. מבחינתו, הספר הוא רק ההתחלה. יש לו גם מצגת עם נתונים עדכניים והוא מציע את עצמו, ללא תשלום, להרצאות במתנ"סים, עמותות, פנימיות, בתי ספר, "כל מקום שבו עלולים להידבק במגפה".
מגפה? זו ההגדרה שלך?
"יש הגדרה אחרת? בתחום הפרעות האכילה אין רישום, מעקב ונתוני אמת. לפי מרכז המחקר והמדע של הכנסת, לפני שלוש שנים היו בישראל קרוב למאה אלף צעירים בגילי 14-25 שסבלו מהפרעות אכילה, רובם נערות. לפי משרד הבריאות, מדי שנה מצטרפים למעגל כ-1,500 צעירים. היום כבר לא מדברים על איזו קריזה שפוקדת רק בנות שחולמות להיות דוגמניות. זאת מגפה שמדביקה גם בנים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, מכל שכבות המעמד הסוציו-אקונומי, זו תופעת לוואי של אורח החיים הלחוץ והמלחיץ, שמחמיר בצל המלחמה. מאז 7 באוקטובר הילדים שלנו, שעברו מהקורונה לממ"ד, נופלים לאכילה רגשית. מישהו שם לב לזה?"
מה אתה מציע?
"גם עכשיו, במצבנו הביטחוני המעורער, אני קורא להקמת תוכנית לאומית לטיפול במגפת הפרעות האכילה. משרד הבריאות מדווח על שיעור תמותה נמוך - בטבלה, רק חמישה אחוזים מתים. במציאות, ביומיום, זה יותר, זה הרבה יותר".
אחת ההוכחות לכך היא נעם, בתו המנוחה. "מגיל 17 היא השתוקקה לסיים את חייה, כנראה שמבחינתה זה היה להיגאל מייסוריה, ולמרות שזה לקח לה עוד 17 שנה, בסוף היא הצליחה להגשים את חלומה. אבל בתעודת הפטירה של בתי, שנמצאה בדירתה ללא רוח חיים, נכתב שסיבת המוות היא התקף לב ואין בה זכר ל-17 שנים של הרעבות, הקאות וניסיונות התאבדות. התקף הלב הוא החוליה האחרונה בשרשרת הייסורים שנעם הביאה על עצמה, הוא לא הסיבה למותה".
למה, לדעתך, כל כך חשוב לציין את סיבת המוות המדויקת?
"זה לא יחזיר לחיים את נעם, אני לא חי בלה-לה-לנד, אבל חשוב שהסטטיסטיקה והמחקרים יתבססו על נתוני אמת. פגשתי כבר מאות הורים ובני משפחה שהתמודדו או מתמודדים עם המגפה, וזה מעבר לצורך לחלוק ולשתף כמו בקבוצת תמיכה. אני מרגיש שמכל מקרה אפשר ללמוד משהו. איפה טעינו, מה פיספסנו, לאן היו הדברים מתגלגלים אילו בחרנו במהלכים אחרים. במצב הנוכחי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לומר 'תודה, אבל אני לא מעוניין ללמוד'. היום רוב ההורים יודעים משהו על הפרעות אכילה, זוכרים את הדוגמנית קארין באומן שנפטרה מאנורקסיה".
בראיון הטלוויזיה האחרון שלה היא לא הייתה דוגמנית שמוכרת אבקת כביסה, היא הייתה הפרצוף של המחלה.
"הפרזנטורית שלה", הוא אומר ומיד מתכווץ ומרצין. "אנשי המקצוע טוענים שבטיפול בהפרעות אכילה החשיפה המוגזמת עלולה להשפיע לרעה. זה לא כמו שאתה לוקח חבר'ה צעירים לבתי חולים כדי להראות להם חבר'ה בגילם שנפגעו בתאונות דרכים, בתקווה שזה מה שיגרום להם לנהוג בזהירות ולאט. זה גם לא כמו שאתה לוקח חבר'ה לבתי סוהר, כדי שיראו לאן הם עלולים להגיע ממה שמתחיל בעבירה קטנה. בהפרעות אכילה, מראה עיניים מעורר סקרנות עזה ויש כאלה שמתפתים ורוצים לנסות את מה שכבר סחף אלפים. זה מה שמסביר את העלייה בתחלואה, למרות שיש מודעות והסברה".
אז אתה חושב שבעקבות מותה של באומן מאנורקסיה נרשמה עלייה?
"שום דבר לא נרשם. זו הבעיה. אני יכול לשער שבסוף חייה קארין באומן רצתה לעשות את הדבר האחרון, אולי הדבר היחיד שעוד יכלה לעשות בכוחות עצמה. היא כבר לא יכולה הייתה לדבר, וגם לא היה צורך במילים. העיניים הכבויות שלה אמרו לכל הבנות שצופות בה 'תראו אותי, אל תהיו כמוני, אל תדחפו את האצבע לגרון, ואם כבר התחלתן להקיא אז אל תתביישו לבקש עזרה'. אבל בהיעדר רישום שיטתי ובהיעדר גוף אחד שמרכז את כל המידע - זו אחת מהמשימות שהצבתי לעצמי - אי-אפשר לדעת איך הדמות של קארין הגוססת השפיעה על נערות".
מה אתה מעריך?
"אני רוצה להאמין שרוב הנערות צפו בה בחלחלה, אבל אני בטוח שהיו בנות שהמקרה הטרגי הזה דווקא הלהיב אותן ודחף אותן לנסות. מצד אחד, כל הורה מתפלל שילדיו יצלחו את גיל ההתבגרות בלי לחלות באנורקסיה או בבולימיה, וכל הורה מאשים את עצמו כשילדיו נופלים לבור; ומצד שני, בישראל 2025 אפילו אין רשימה שנתית מדויקת של נפטרים כתוצאה מהפרעות אכילה".
ולמה, לדעתך, לא מפרסמים את נתוני האמת?
"מאותה הסיבה שמסתירים מהציבור כמה מניצולי הנובה התאבדו. האמת באמת מפחידה. אנחנו שוב נתפסים עם המכנסיים למטה, לא ערוכים ולא מוכנים. אצלנו זה כמו בבדיחה, מהי סיבת המוות הכי שכיחה? החיים".
הכתיבה לא הייתה זרה למזרחי, ששומר על טון מאופק ויציב גם כשהוא מגדיר את עצמו כמי שנזרק לתהומות ולביבים של החיים. "כתבתי ספרים מקצועיים, וכמנכ"ל החברה למתנ"סים היה לי טור לעובדים, פעם בחודש. כשהתחלתי לכתוב על נעם היא הייתה בחיים. הרגשתי שאני חייב לשחרר. הצורך לשחרר היה הרבה יותר חזק מהדחף לכתוב – מה שהשתנה בי מאז. סיפרתי לנעם שאני כותב, והיא נתנה לי את ברכת הדרך. היא אמרה 'אני מאוד שמחה שאתה עושה את זה, אני יודעת שאתה אוהב לכתוב ואני באמת חושבת שזה יעזור לך'. אז המשכתי לכתוב לאט-לאט, ואחרי מותה נתתי גז".
בניגוד לכתיבה, בשוק המרצים הוא מתהלך כטירון. "אני חוזר ומבהיר שאני לא איש מקצוע, למרות שבהכשרתי אני עובד סוציאלי, אבל יש כמה דברים שלמדתי מניסיוני האישי. על בשרי, מה שנקרא. דברים שממש עזרו לי, ואני מרגיש שחובה עליי להעביר אותם הלאה".
"יש מיליון דברים במצפה רמון, נעם התלהבה מהם והתחילה ליהנות. בשלושת השבועות הראשונים הרגשתי שאלוהים מחייך אליי. היא נראתה טוב, רצה כל יום, עלתה במשקל, ואז קרתה טעות. באחד הימים נעם שיכנעה אותי לנסוע למרפאה, התעקשה להישקל, גילתה שעלתה שלושה קילו ובאותו הרגע התחרפן העול"
כמו?
"אם הילד שלך במצב שדורש אשפוז, ובבית החולים מוסיפים את שמו לרשימת ההמתנה בתקווה שבעוד ארבעה חודשים תימצא מיטה פנויה – קחי את הילד שלך לביקור פרטי אצל מנהל המחלקה להפרעות אכילה, שלמי לו אלפיים שקל או כמה שהוא יבקש, ואחר כך תמשיכי לנדנד לו. חבל על כל יום ועל כל דקה. בבתי חולים מסוימים גם סגן מנהל המחלקה יכול לקדם אותך ברשימה".
זה שוחד!
"לא מדויק. בפעם הבאה שהילד שלך יזדקק לאשפוז מנהל המחלקה יקבל אותו מיד, אבל לא רק בזכות הכסף שקיבל. בעקבות הביקור הפרטי הילד שלך הוא כבר לא מספר אנונימי ברשימת ההמתנה, אלא מישהו שהרופא מכיר ואולי אפילו מחבב, ואז יש סיכוי שהוא יותר יתייחס. אלה החיים, ככה זה עובד".
זה שוחד.
"תגידי, מה יותר חשוב לך? להציל את החיים של הילד שלך - או לשנות את העולם?"
העיסוק הכמעט אובססיבי בנושא הזה ודאי מכאיב לך.
"להפך. דווקא מפני שהפסדתי ואיבדתי, אני רוצה להציל אחרים".
הראיון איתו מתפרסם בשבוע שבו צויין יום המודעות להפרעות אכילה (ה-2 ביוני). הפרעת אכילה, הוא מצטט את המומחים, היא הפרעה נפשית שלא ניתנת לריפוי מלא, אבל אפשר ללמוד לחיות לצידה ולנהל חיים מלאים. התיאור הזה משקף במידה מסוימת גם את מצבו. "שלוש שנים אחרי שנעם בחרה לעזוב את העולם ואותי עוד לא השתחררתי לגמרי מרגשות האשמה, אבל המשא שלהם מתחיל להרגיש לי קצת פחות כבד. הזמן שעובר לא מרפא, אבל הוא מגדיל ומעצים את ההיגיון על פני הרגש".
באיזה מובן?
"אני יודע בוודאות מלאה ומוחלטת שבכל העולם לא היו שום תרופה ושום דרך טיפולית שלא ניסינו. עשינו הכל. נעם טופלה על ידי טובי הפסיכיאטרים. גם בתפקידי כמנכ"ל, כשנכחתי בישיבות מרובות משתתפים, הסלולרי היה רוטט לי בכיס, 'אבא, אני לא נושמת' ויצאתי לעבר המיקום שהיא שלחה לי. או שבאמצע דיון בכנסת צילצלו להודיע לי שנעם שוב נפלה ברחוב. גם הנסיעה שלנו למצפה רמון הייתה ניסיון טיפולי. זה היה בתקופה שאף אחד לא הצליח לייצב את נעם והראש שלי חיפש משהו שאף אחד עוד לא ניסה. החלטתי לתת לה טיפול באהבה, רק תשומת לב, 24/7. שאלתי את נעם אם בא לה לצאת איתי לצימר ושכרתי מקום מרווח לחודשיים-שלושה. נעם ואני תיכננו ביחד את סדר היום שלנו שם. קמים בבוקר, שותים קפה, יוצאים להליכה או לריצה, חוזרים לארוחת בוקר ובסיומה יושבים ולומדים תנ"ך".
תנ"ך?
"זה מה שנעם ביקשה. כל יום למדנו פרק. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לנוח, ואחרי זה יצאנו לטייל ברגל או בנסיעה. יש מיליון דברים במצפה רמון, נעם התלהבה מהם והתחילה ליהנות. בשלושת השבועות הראשונים הרגשתי שאלוהים מחייך אליי. היא נראתה טוב, רצה כל יום, עלתה במשקל, ואז קרתה טעות. באחד הימים נעם שיכנעה אותי לנסוע למרפאה, התעקשה להישקל, גילתה שעלתה שלושה קילו ובאותו הרגע התחרפן העולם. ראיתי את זה בא".
איך?
"אני מתורגל. הייתי. למדתי לזהות את השנייה המדויקת שבה נעם משתנה, מתהפכת. זה התבטא בקול שלה, בהבעות שלה, הנה שוב מתפרצת ממנה התנהגות של בעלת הפרעה. נעם אמרה, 'אכלתי ארבע מנות ביום, זה לא יישאר בגוף שלי, תעזוב אותי בשטח, תן לי להקיא'. זה שינוי מיידי, מאפס ל-300. והיא מרביצה לי, דופקת בי אגרופים, כשהיא הרימה את משאבת האופניים כדי לזרוק אותה עליי הצלחתי לתפוס את המשאבה אז נעם הביאה לי נשיכה בזרוע. המכות שלה היו כאלה חזקות, לא הבנתי איך הדחלילה הזאת מסוגלת להרביץ ככה. לרגע אני מצליח לתפוס אותה מאחור ואני לוחש לה באוזן 'ילדה שלי, אני אוהב אותך', ופתאום נעם מצליחה להשתחרר ממני ומתקשרת 100. מזעיקה שוטרים כי אבא שלה לא מרשה לה להקיא. ומגיעה ניידת. שני שוטרים חמושים שלא יודעים מה לעשות. מתחילים לשאול אותי שאלות, כאילו מקצועיות, ואני מספר שנעם מטופלת אצל פסיכיאטר זה וזה, שהיא מאובחנת עם זה וזה, שיש לי צו אפוטרופסות עליה, וככל שאני מפרט המבוכה של השוטרים גוברת, הם באמת לא יודעים מה לעשות איתנו".
איך זה נגמר?
"נעם אמרה 'אני צריכה פיפי'. היה לי ברור שהיא משקרת, אמרתי לשוטר שהיא הולכת להקיא, והוא משך בכתפיים שלו בהבעה של 'אין ברירה', הוא לא יכול למנוע ממנה ללכת לשירותים. נעם הלכה, הקיאה, וכשחזרה אלינו ראיתי על הפנים שלה שהיא נרגעה. ואז בבת אחת היא החליפה את הדיסקט ואמרה לשוטרים 'אני רוצה שתדעו שאבא שלי הוא איש מדהים, הוא עשה בשבילי משהו יוצא דופן'. זה מה שהיא אמרה רבע שעה אחרי שהאשימה אותי באונס. אלה הקולות והפנים של לפני ואחרי הקאה. שלוש השנים שעברו מאז שנעם נפטרה לא מקהות את הכאב והגעגוע, אבל ההיגיון שלי מזכיר לי שבאמת עשיתי מעל ומעבר כדי להחזיק אותה כאן, על פני האדמה".
נעם מזרחי הגיעה לעולם כ"תינוקת גדושה באנרגיות ודחפים. כבר בגיל שלוש-ארבע זיהיתי את הנחישות ואת העיקשות שלה, היא הייתה חייבת אקשן ללא הפסקה והשיגה כל מה שרצתה. האנרגיות העוצמתיות האלה הובילו אותה להישגים, היא הייתה יו"ר מועצת התלמידים בגדרה וניהלה דיאלוג ישיר עם שר החינוך דאז, יוסי שריד. היא הייתה המלכה של השכבה, מושא להערצה. בסוף היסודי היא התחילה לארגן ימי הולדת לילדי גן, היו לה תיקיות וקלסרים לפי נושאים וגילים, והיא לא עשתה את זה רק בשביל הכסף. נעם הייתה פצצת אנרגיה שאהבה להופיע, לרקוד, לשמח, להצחיק ולצחוק".
קצת לפני יום הולדתה ה-17 נעם חזרה מהמסע הכיתתי לפולין. "שתי חברות שלה התקשרו, ביקשו להיפגש איתי ועם אשתי שפרה ואמרו לנו 'נעם מקיאה'. הן תיארו איך עקבו אחריה כשיצאה מחדר האוכל והתגנבה לשירותים, ותפסו אותה על חם. הן אמרו, 'אנחנו חושבות שאתם צריכים לדעת את זה'. אמרנו להן תודה".
ומה עשיתם?
"נעם הייתה אז תלמידת י"ב וחשבנו שזה לא יהיה נכון להוציא אותה מהבית ומהמסגרת, רצינו שהיא תסיים את הבגרויות ולכן הלכנו על האופציה של טיפול בקהילה. באחד הקיבוצים ליד גדרה היה מכון לטיפול בהפרעות אכילה, מקום עם מוניטין. מדי יום הסענו אותה לשם והחזרנו אותה הביתה, היינו באופטימיות שיא. יש המלצות, יהיו תוצאות. היינו בטוחים שבתוך כמה שבועות יעזרו לנעם לחזור לתלם ונחזור לחיות כמו קודם. בדיעבד, שמענו מנעם שבמקום הזה היא פגשה את החברות הטובות שלימדו אותה את הטכניקות החשובות של איך לעבוד על ההורים, המורים וכל העולם".
בארוחות המשפחתיות, מודה מזרחי, הם ראו שבתם האמצעית מצמצמת את תכולת הצלחת, אבל לא ראו בכך התנהגות מדאיגה. "בדיעבד התברר שנעם גילתה את פטנט ההקאה קצת לפני המסע לפולין, כשאשתי ואני היינו בחו"ל. היא הזמינה חברות, הן אכלו טוב, והיא התלוננה שתחושת הבטן המלאה עושה לה רע. אחת החברות אמרה לה, 'לכי לשירותים'. נעם הלכה, ישבה, ויצאה עם פרצוף של תשעה באב, אז חברה אחרת הדגימה לה את התנועה של דחיפת אצבע לגרון. ככה היא למדה את הטריק. בדיעבד גם הבנו איך נעם הצליחה להסתיר מאיתנו את ההקאות. היא לא הקיאה בבית, רק בחוץ, בחצר, בגינה. עם הזמן היא תפסה ביטחון והתחילה להקיא גם בבית. וכשאמא שלה התחילה לשאול מה הקולות שעולים מהשירותים, נעם התהפכה".
כלומר?
"המקרר נעלם. התרוקן לחלוטין. היא אכלה בכמויות. כיוון שאי-אפשר היה לנעול את המטבח העברנו את המקרר לחדר של ליאור, הבת הבכורה, שיצאה אז למכינה ולצבא, ובחדר הזה הקפדנו על דלת נעולה. כשנעם התגייסה היא כבר הייתה חולה ואחרי חצי שנה שוחררה. שכרנו לה דירה בתל-אביב. היו לה עבודות שונות ומגוונות, בכפוף למצבה הפיזי והנפשי, והמכנה המשותף ביניהן היה האמון שאנשים נתנו בה. כשעבדה בבית הספר למקצועות הספורט היא שיווקה את הקורסים בהתלהבות ובשמחת חיים שגרמו ללקוחות להירשם".
במקביל לטיפול היומיומי במכון שבקיבוץ, נעם טופלה פעמיים בשבוע, במשך שנתיים, אצל "פסיכולוגית שחוותה הפרעות אכילה וגברה עליהן. באופן פרטי, כמובן. תלינו בה הרבה תקוות. אחר כך היא הייתה מאושפזת כמעט חצי שנה בתל השומר, ובהמשך חזרה אליו עוד שבע פעמים. ב-17 שנות ההתמודדות היא הייתה מאושפזת כמעט 700 ימים בבתי חולים, יותר משנתיים באשפוז מלא. במסגרות טיפוליות אחרות, כמו בית מאזן, היא צברה שנים".
בין היתר, נעם טופלה גם במרכז להפרעות אכילה בשיבא, והתקשתה מאוד להתמודד עם החוקים הנוקשים במקום. "מנהל המרכז אמר לי שהפרעת אכילה היא מחלת הנפש היחידה שהורגת, אבל הוא נתן לה סיכוי לצאת מזה. באשפוז האחרון שלה, שנתיים לפני פטירתה, הוא אמר לי שאין סיכוי, שהיא כרונית. שהיא תיכנס ותצא מאשפוזים עד יומה האחרון. באותו הרגע הרגשתי הכי לבד בעולם. אשתי כבר הלכה לעולמה, ואני מתמודד, אבל אין מי שיעזור לי".
אצבעותיו מלטפות את כריכת הספר. עינת קרמן מאור ציירה את נעם על פי צילום שלה משנת חייה האחרונה. יפה, שברירית ועגומה. בחודשים האחרונים לחייה היא התגוררה בדירה שאביה שכר לה, עד שיקבלו את המפתח לדירה ברמת-גן שקנה עבורה. "למקרה שיקרה לי משהו. בתקופה הזאת נעם עברה מבולימיה לאנורקסיה, כנראה מפני שהבינה שמבולימיה היא לא מצליחה למות. ניהלנו המון שיחות של 'אבא, תן לי למות, החיים האלה הם לא בשבילי, לא נולדתי בשביל המקום הזה ובשביל החיים האלה. אני סובלת פה'. והייתי עונה לה 'אני האבא שלך, אני לא יכול לתת לך למות. אני אוהב אותך'. רוב הזמן היא הייתה לבדה. החברות שלה נטשו אותה, התייאשו ממנה. נעם כתבה לי 'אבא, את כולם ייאשתי, איך אני לא מצליחה לייאש אותך?' ועניתי לה 'אני אבא שלך, אני בחיים לא אתייאש ממך'. שבוע לפני שהיא נפטרה הלכנו יחד לבחור את הקרמיקה למקלחת".
בשום שלב אתה לא איבדת את התקווה?
"בשבועיים-שלושה האחרונים הייתה לי תחושה שזה הסוף. קמתי עם זה והלכתי לישון עם זה. מה יכולתי לעשות כשנעם חזרה ואמרה לי 'אבא, אתה כל הזמן מציל אותי, אל תציל אותי, פשוט אל תציל אותי'. היא אכלה כמה שפחות, אולי פרוסה ביום, ישנה כמה שיותר ובבוקר הייתה קמה להוציא את שני הכלבים הקטנים שלה. כשכבר לא היה לה כוח להוציא אותם היא פתחה להם את הדלת, ואז השכנים היו מצלצלים אליי 'הכלבים עשו צרכים בחדר המדרגות'. זה מה שקרה כשנעם נפטרה. באותו הבוקר היא הכתיבה לי רשימת קניות, סיכמנו שאגיע ב-11:00, אבל יצאתי אליה קודם כי השכנה צילצלה והתלוננה על הכלבים, וכשכבר הייתי ממש קרוב השכנה צילצלה שוב ואמרה לי שנעם נפלה בבית. הדלת הייתה פתוחה והיא ראתה אותה על הרצפה. הגעתי יחד עם האמבולנס. במשך 40 דקות ניסו להחיות אותה".
בינתיים, למרות הרצון העז להרצות ולספר את סיפורו בפני כמה שיותר אנשים, הלו"ז שלו עדיין לא מלא. "מי שמגיע להרצאה שלי ומתחיל להקשיב לסיפור האישי, לא קם מהכיסא עד סופה. הבעיה שלי בחלונות הגבוהים, אצל אלה שאמורים להזמין את ההרצאה. הם טוענים שהמדינה במלחמה, ומי ירצה לשמוע על בחורה שסיימה את חייה בגיל 33 בגלל הפרעות אכילה. זה מפחיד. העם דורש אסקפיזם. כואב לי לגלות שאפילו הורים שכבר מתמודדים עם הפרעות אכילה ומחפשים הרצאה בנושא שמדיר שינה מעיניהם מעדיפים משהו עם הפי אנד, שיעזור להם לרקום אשליות. מה לעשות שברוב המקרים החלומות לא מתגשמים?"
