לא מחבבת את ל"ג בעומר. כאמא לילדים צעירים תמיד הגעתי אחרונה לרשימת ה"מי מביא מה", אחרי שהחד"פ והשתייה הקלה כבר נתפסו, הכל נתפס, כולל הסלטים והחומוס, ונותרתי אחרונה עם "מאפה נטול גלוטן לצליאקים". תמיד הילדים שלי הלכו לאיבוד במדורות של אחרים והשמיים האדומים נראו לי אפוקליפטיים מדי.
לעומת זאת, כשהייתי נערה, עוד יותר לא חיבבתי את הל"ג. כל מופעי החברמניות האלה - גניבה, סחיבה, גרירה, הערמה, הבערה – לא הלמו את כישוריי, ומלבד אכילת פחמי תפוח אדמה, גם לא הסבו לי הנאה. והקנאה! הקנאה בכוכבת המדורה שניגנה על גיטרה – מעמד שווה ערך לאלוהים בסנה הבוער – הייתה קשה מדי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
מדורה היא יסוד קדום, פראי ורב-שימושי בתולדות המין האנושי. לא פלא שכמו מעלי אקספרס היא נשלחה לכל תרבות על פני הגלובוס כדי לשמש מטפורה טובה לכל קשקוש רעיוני. הכורדים, הפרסים והאזרים קופצים מעליה בפסטיבל "צ'הארשנבה סורי", משילים לתוכה את כל החולי והעייפות ומקבלים בתמורה את האדום הבריא והחם של האש ושל השנה החדשה; בהודו, בחג ה"הוליקה דהאן", המדורה הגדולה הניצתת בכל כפר ועיר היא לזכרה של הוליקה, בתו של מלך השדים, שהצליחה להישרף למוות במקום אחיה על לא עוול בכפה; ביפן, בטקס ה"גוזאן אוקוריבי", נדלקות מדורות כדי להאיר את דרכן של הרוחות בחזרה אל השמיים ובישראל הן נדלקו כדי לחגוג... זהו. שאת מה בעצם?
התשובה היא שתלוי את מי שואלים. ל"ג בעומר הוא לא חג אחד. הוא שניים. יש את החג היהודי, ויש את החג הציוני. ל"ג בעומר היהודי מדליק מדורה שמסמלת את "אור התורה" שהפיץ הרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי; ול"ג בעומר הציוני מדליק מדורה שמסמלת מדורה. אבל קדומה. כזו שעל פי המסורת שימשה אמצעי תקשורת בקרב לוחמיו של בר כוכבא – גיבורו המסוקס של ל"ג בעומר הציוני.
ל"ג בעומר לא מופיע בתנ"ך ולא במשנה. יש איזה אזכור קצרצר בתלמוד הבבלי על מגפה שאירעה בעונה זו של השנה, שרק במאה ה-13 ובדיעבד החליטו שרירותית שסיומה חל ביום הזה, ועם התבססותה של תורת הקבלה בצפת החליטו שוב, שרירותית שתיים, שהיום ה-33 לספירת העומר – ל"ג – הוא גם תאריך פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. אבל מי היה אותו רבי שמעון בר יוחאי ולמה אכפת לנו ממנו? אז ככה. הרשב"י, בן המאה השנייה לספירה, הוא האדם שעל פי המסורת כתב את "ספר הזוהר". אני מבינה ב"זוהר" עוד פחות ממה שאני מבינה בגלוטן, אבל ה"זוהר" הוא החיבור המרכזי, אבן הראשה של תורת הקבלה.
ה"זוהר" מציע פרשנות מיסטית ופילוסופית לתורה ומציע תמונה מהפכנית של האלוהות: ישות דינמית, אורגנית, רבת-פנים, המתגלה בכל פרט במציאות. הוא גם מציע תמונה מהפכנית של האדם: מי שבכוח מעשיו משפיע על העולמות העליונים ועל מהלך ההיסטוריה. כלומר, רעיון יפהפה שמעשיו של כל אדם, אפילו הפשוט שבפשוטים, יכולים להשפיע על הסדר הקוסמי, "לתקן" את האלוהות עצמה ולהביא את הגאולה.
הכוכב השני של החג, שאפשר לכנות אותו "הגיבור הציוני", היה בן תקופתו של הרשב"י, מנהיג המרד הכושל מול האימפריה הרומית שהתרחש בין השנים 132-136 לספירה ואין שום עדות היסטורית או מסורת חז"לית המקשרת את היום הזה לאירוע מסוים שקשור אליו או למהלך המרד. את זה עשתה הציונות.
הקשר בין הרשב"י, שאת יום מותו חוגגים במירון בהילולה – למעט השנה שבה יותר נספינו מאשר חגגנו – לבין בר כוכבא, מחולל הרשימות של ה"מי מביא מה" שעליהן דיברתי לפני שהתחלתי לנאום, הוא קשר נסיבתי. הרשב"י, שככל הנראה תמך במרד ובבר כוכבא, היה מי שברח מפני אימת הרומאים שהחלו לרדוף את חכמינו אחרי שבר כוכבא עיצבן אותם מאוד. במערה מבודדת במדבר, הוא ניהל חיים של נזיר בודהיסטי במשך 13 שנה ושם, על פי המסורת, הגה את "ספר הזוהר".
מרד בר כוכבא, כדאי לזכור, היה חרא של מרד. המון תקוות, מלא אמביציה, כישלון מוחלט. מאות אלפי יהודים נהרגו במהלכו; יישובי יהודה חרבו כמעט לחלוטין; ירושלים נהפכה לעיר פגאנית בשם "איליה קפיטולינה" והַכְּניסה ליהודים נאסרה; גזירות הדת הוחרפו וחכמי ישראל הוצאו להורג. מה שהחל כחזון סמוטריצ'י על גאולה, הסתיים בחורבן דמוגרפי, תרבותי ורוחני קשה, שתוצאותיו השתרכו קדימה והלאה לאורך דורות רבים.
מרד בר כוכבא, כדאי לזכור, היה חרא של מרד. המון תקוות, מלא אמביציה, כישלון מוחלט. מה שהחל כחזון סמוטריצ'י על גאולה, הסתיים בחורבן דמוגרפי, תרבותי ורוחני קשה
צריך להצטייד בחוצפה צעירה, נטולת עכבות, כדי לקחת כישלון מפואר ולהפוך אותו לניצחון ולאתוס של גבורה לאומית. וזה בדיוק מה שעשתה הציונות: גזלייט מוחלט חסר כל תוקף היסטורי. לטעון שבר כוכבא היה מנהיג ראוי, זה בערך כמו לטעון שבנימין נתניהו הוא מנהיג ראוי.
מעניין שדווקא חז"לינו, שהם קרובי משפחתם הרעיוניים של הכיפות הסרוגות מסוגת סמוטריץ', סטרוק וסון הר מלך ומאמינים כמותם בגאולה, בניית המקדש, השבת מלכות דוד וכל הגשעפט הזה, מציגים במקורות יחס ביקורתי כלפי המרד וכלפי בר כוכבא. הביקורת שלהם על בר כוכבא דומה לביקורת שלי, השמאלנית, הקפלניסטית, על ביבי. גם הם זועמים על פנטזיית “הניצחון המוחלט" ועל היוהרה של המנהיג. אפילו שמות הגנאי דומים. אני מכנה את ביבי שקרן, הם מכנים את בר כוכבא "בר כוזיבא".
החל משנת 2019, מדינת ישראל החלה להטיל מגבלות וסייגים על הדלקת מדורות. מי צריך היום ל"ג בעומר כשמשבר האקלים והיובש הקיצוני כבר כאן, והחג יודע לחגוג את עצמו לאורך כל השנה ולכלות את קמצוץ הטבע שעוד נותר לנו. ויש גם את עניין הבטיחות והזיהום הסביבתי וההבנה המתפתחת שקרשים לא צומחים על העצים ושהעצים עצמם הם משאב מתכלה. מי יכול היום לחגוג הבערת אש מכוונת, כשצריך להתחיל לחגוג השקטת אש. אי-הדלקה. כיבוי. נצירה. איפוק. במקום ל"ג בעומר – לא בעומר. הרי גם אי-הבערה יכולה להיות יופי של מטפורה. אפילו למלחמה.
