השנה, לציון 80 שנה לשחרורה של אירופה מהשלטון הנאצי וסיומה של מלחמת העולם השנייה, תשתתף במצעד החיים משלחת היסטורית של 80 שורדי שואה בגילים 98-80, שיגיעו למצעד בפעם הראשונה. בין הניצולים - מחציתם מישראל - שורדי מחנות השמדה בגרמניה, באוסטריה, בצ׳כוסלובקיה ובפולין, ילדים שהוסתרו על ידי חסידי אומות עולם או שנאלצו להסתתר ביערות. קבוצת השורדים, יחד עם בני משפחתם - ילדים, נכדים ונינים - יובילו היום (ה') יחד עם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, את המצעד כחלק ממסר של תקווה וניצחון כנגד צעדות המוות בסוף המלחמה.
בפרויקט מיוחד תיעדנו 13 מהשורדים הישראלים שהגיעו לצעוד השנה. 13 סיפורים מצולמים של ניצולים מרחבי אירופה, חלקם היו נערים במלחמה, חלקם פעוטות ממש. אוסף הסיפורים שלהם מהווה פסיפס היסטורי של עדויות ממקור ראשון על הזוועות מהן שוחררה אירופה לפני 80 שנה.
מצעד החיים הוא אחד מאירועי הדגל של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כחלק מתוכנית חינוכית להעברת לפיד הזיכרון מדור לדור, צועדים בו מדי שנה אלפי משתתפים, בני נוער יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם, שלצידם שורדי שואה, ראשי מדינות, מנהיגים דתיים ואישי רוח ותרבות.
בלה אייזנמן
"אצעד בראש מורם כדי שכל מכחישי השואה יראו אנשים שהיו שם באמת"
בלה אייזנמן, בת 98, ילידת לודז', פולין | מתגוררת כיום בנורדיה. אלמנה מבעלה צבי, שורד שואה גם הוא, אם לשני בנים, סבתא לשמונה נכדים ושמונה נינים.
"נולדתי ב-1927 בלודז', פולין. כשפרצה המלחמה ב-1939 הייתי ילדה בת 12. פולין נכבשה בתוך ימים. שנה לאחר מכן נכלאה משפחתי בגטו לודז' וכל הרכוש שלנו הוחרם. בגטו הייתה צפיפות מאוד גדולה. בבית שבו גרנו הצטופפו 13 נפשות. הרבה מתו מטיפוס, משחפת ומרעב. התמונות האלה מלוות אותי כל חיי.
"אחרי שלוש שנים בגטו, במאי 1942, אבא שלי נחקר במטה המשטרה הגרמנית, הגסטפו, שהיה ממוקם מול הבית שלנו. אני לא אשכח עד יומי האחרון את הצעקות של אבא שלי בעינויים שעבר שם בחקירה. אחר ימים מעטים אבא נפטר מפצעיו ונקבר בקבר אחים.
"כדי לזכות בתלושי מזון הייתי צריכה לעבוד כבר כילדה בגטו. עבדתי עם אמא בתפירה ובסריגה, בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים. שנה מאוחר יותר אח שלי נפטר מרעב מול העיניים שלי ושל אמא.
"לאחר חיסול הגטו בקיץ 1944 גורשנו לאושוויץ והועברנו למחנה בירקנאו.
"הצלחתי לשרוד את הסלקציה של מנגלה בזכות אמא שלי שהלבישה אותי במעיל שלה כדי שאיראה מבוגרת מכפי גילי. אבל אמא לא שרדה את הזוועות של אוושויץ-בירקנאו ונרצחה בתאי הגזים. לא אשכח לעולם את אותו יהודי במחנה שפניתי אליו וסיפרתי לו שלקחו לי את אמא שלי. שאלתי אותו אולי הוא במקרה יודע לאן לקחו אותה. הוא תפס אותי בכתפיי וסובב אותי לכוון ארובות העשן: 'את רואה את העשן? שם אמא שלך'. וזהו. כך נודע לי איפה אמא שלי. הבנתי אז שנותרתי לבד בעולם.
"אבא שלי נחקר במטה המשטרה הגרמנית, הגסטפו, שהיה ממוקם מול הבית שלנו. אני לא אשכח עד יומי האחרון את הצעקות של אבא שלי בעינויים. אחר כמה ימים הוא נפטר"
"מאושוויץ שלחו אותי לברגן בלזן. הגעתי להנובר כשאני קודחת מחום, היו לי טיפוס ושחפת והובלתי במצב הזה לברגן בלזן בסיוען של נשים שהובילו אותי לאורך כל הדרך ובזכותה של חברה שלי, אושקה גיילזר, שטיפלה בי במסירות יום-יום וכך הבראתי. כשהחלמתי סופחתי לעבוד במפעל ברוכליץ.
"במרץ 1945 נשלחתי עם עוד אסירות לצעדת מוות. ניזונו בדרך משלג ומתפוחי אדמה קפואים. באחד הלילות התחבאתי עם עוד שלוש חברות בתוך קש באסם. הגרמנים שחיפשו אחרינו דקרו בכידוניהם את הקש אך למזלנו לא גילו אותנו.
"כשנעלם טור הצועדות, ברחנו לתוך היער ונקלענו לסופת שלגים עד שהגענו לאיזה כפר. שם גם שוחררתי בידי הצבא האמריקאי. אני זוכרת היטב שכשבעלות הברית הפציצו, זה היה רגע של שמחה בשבילי, שגם האס-אס שוכבים על האדמה.
"בהמשך הצטרפתי לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל בסיוע עליית הנוער. עבורי זו הייתה הגשמה של רצונו אחי ז"ל, הוא כל כך רצה להגיע לארץ ישראל.
"במהלך המסע שלי לארץ ישראל שהיתי במחנות באיטליה, שם גם למדתי עברית ופגשתי את צבי אייזנמן ז"ל, ניצול שואה מסטרחוביצ'ה בפולין. הפלגנו יחד על אוניית המעפילים כתריאל יפה ב-1946. האונייה נתפסה בידי הבריטים ונלקחנו למעצר בקפריסין ובעתלית. אחרי חצי שנה שוחררנו.
"בארץ השלמתי את לימודי התיכון והתגייסתי לצה"ל. סיימתי בית ספר לאחיות ועבדתי כאחות אחראית של מחלקת ילדים פוליו בבית חולים פרדס כץ. שירתי במילואים כאחות עד גיל 55 ולאחר מכן עבדתי כאחות בריאות הציבור.
"בשנה זו, שבה אנחנו מציינים 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, אני עדיין מודאגת. מה יקרה אחרי שלא יהיו יותר שורדים כמוני שמשמשים עדיין עדות חיה ומספרים בגוף ראשון על מה שהיה שם? אני רואה באנטישמיות המשתוללת כיום הוכחה נוספת לחשיבות של הקמת מדינת היהודים שבעלי ואני היינו שותפים להקמתה.
"במצעד החיים אצעד בראש מורם כדי שכל העולם וכל מכחישי השואה יראו אנשים שהיו שם באמת ויכולים להעיד בגוף ראשון שהשואה אכן קרתה. אני נרגשת במיוחד להיות במצעד שמצין 80 שנה לשחרור אושוויץ. עבורי, שהצלחתי לברוח בכוחות אחרונים ממצעד המוות, זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד שכולה ניצחון".
חנה שטרנליכט
"אנשים באושוויץ לא החזיקו מעמד והתאבדו. אני שרדתי כדי לספר"
חנה שטרנליכט, בת 95, ילידת צ'כוסלובקיה | מתגוררת בקריית-גת, אלמנה מבעלה חיים, אף הוא ניצול שואה, ואמא לשני ילדים, סבתא לחמישה נכדים ולארבעה נינים
"נולדתי בעיירה קטנה ליד פראג בשם הוליצה, בצ'כוסלובקיה של אז בשנת 1930, כבת יחידה להוריי אירנה ואנולדץ.
"כשהייתי בת תשע התחילה מלחמת העולם השנייה, וב-15 במרץ 1939 הגרמנים הגיעו גם אלינו. מאז הכל השתנה. יום למחרת כבר החלו הגזירות על היהודים שהושלכו על כל תחומי החיים. שלטי הכניסה לגנים ציבוריים, לבריכות השחייה, לחשמלית, לאוטובוסים, לבתי הקולנוע, לבנקים ולמקומות ציבוריים נוספים – בישרו כי הכניסה ליהודים אסורה. הטלאי הצהוב יצא לפועל.
"ההשפלה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת עשר. הגיע לעיירה שלנו סרט של וולט דיסני, "שלגייה ושבעת הגמדים". רציתי מאוד לראות את הסרט. קניתי כרטיס וכמעט הספקתי להיכנס אבל אישה מבוגרת ביקשה להוציא אותי כי זה אסור, אז המוכר הגיע אליי והוציא אותי. אחר כך הגיע גם השלב שבו העיפו אותנו, הילדים היהודים, מבית הספר. אז אבא שלי אירגן כיתה, ומצא אנשים שיכולים ללמד אותנו. כל אחד מהתלמידים קיבל תעודה שאבא שלי, שהיה צייר מוכשר, הכין בכתב ידו.
"ב-6 בדצמבר 1942, חורף קשה עם סופות שלגים, נדרשנו לעזוב את הבית שלנו לגטו טרזין, למחנה טרזיינשטט. הטרנספורט הגיע מוקדם בבוקר והיינו צריכים לעזוב את הבית. עד רגע זה אני זוכרת היטב איך הגוף שלי רעד ממש, לא רק בגלל הכפור בחוץ . פחדתי. אבא ארז מזוודות, שם אותן על מזחלת והלכנו לתחנת רכבת ומשם הגענו לעיר הקרובה.
"שם, בבית הספר, הייתה נקודת איסוף של מבוגרים וילדים יהודים. ב-9 בדצמבר נכנסנו לרכבת ויצאנו לטרזין. חליתי, סבלתי מחום גבוה מאוד. הגרמנים, שפחדו ממחלות ולא רצו שתפרוץ מגפה, לא העלו אותי ואת ההורים שלי על הטרנספורט. זה היה מזל של הגורל כי היעד שלו היה היישר למקלחות הגז.
"בשנת 1944 נשלחתי לאושוויץ. הרכבת עצרה והמשיכה עד שהגיעה לאושוויץ, מחנה עבודה. היינו בקרונית עד שהיה חושך בחוץ. היו שם מנורות וגדר תיל ויצא עשן מהארובות. אנשים בעטו בנו כדי לצאת מהקרונות. הציוד שהיה עלינו נשאר בקרון. אני זוכרת איך חיכיתי לצאת כבר מהקרון כדי לנשום אוויר אחרי הנסיעה הארוכה בטרנספורט, אבל האוויר שם היה נורא. ראיתי הרבה אנשים בפיג'מת פסים. אני זוכרת שהבנתי מיד שאני צריכה לשקר לגבי הגיל שלי, לומר שאני בת 16 ולא בת 14.
"ציוו עלינו להסתדר בחמישיות והתקדמנו לכיוון הסלקציה של ד"ר מנגלה ששלח אנשים לחיים או למוות. שתי שורות לפניי ראיתי שמפנים אישה ימינה ואישה שמאלה, אז התחלפתי עם מישהי שעמדה לידי כדי שאוכל להיות עם אמא שלי, אבל זה לא עבד, כי אמא שלי הייתה מבוגרת ועם שיער שיבה. ידעו שמי שהולך שמאלה זה מוות ומי שהולך ימינה הלך לעבודה.
"אני זוכרת איך חיכיתי לצאת כבר מהקרון כדי לנשום אוויר אחרי הנסיעה הארוכה בטרנספורט, אבל האוויר בחוץ היה נורא"
"את המספר המזהה שלנו כתבו על השמלה ולא על היד. אחרי הסלקציה שלחו אותנו לצריף, שם גילחו את הראשים שלנו ונתנו לנו את כותונת הפסים של אושוויץ. משם הלכנו לבלוק. במחנה אושוויץ-בירקנאו היינו 12 נשים בבלוק במיטות קומתיים מעץ, על תזונה של חתיכת לחם לא גדולה. אמרו לי, 'אל תשתי מהמים כי הם מזוהמים'. בכל פעם הייתה אסירה אחרת שנפלה והתמוטטה מרעב ומצמא.
"ואז הגיע היום שבו שלחו אותנו להתקלח. כל כך חששתי שהנה הגיע גם תורי במקלחות הגז. שוב הגורל והמזל ביחד שמרו עליי. זו הייתה מקלחת עם מים. ציוו עלינו ללבוש שמלה והביאו נעלי עץ. עליי השליכו בטעות שתי שמלות אז לבשתי את שתיהן כי היה קר. הוציאו אותנו לחצר והעמידו אותנו בשורה. קצינת אס-אס ראתה שאני לובשת שתי שכבות ומיד שלפה את החגורה שלה והתחילה להכות אותי חזק. עד היום אני לא מבינה איך שרדתי את המכות האלה.
"משם העבירו אותנו בקרון, בצפיפות איומה, לצד ערימות של גופות. בהתחלה לקחו אותנו למחנה העבודה הקשה פרייברג בגרמניה, הייתי שם כבר באפיסת כוחות. שקלתי אז 29 ק"ג בגיל 15. סבלנו מאוד מכינים וממחלות. אחר כך הועברתי למחנה העבודה מאוטהאוזן באוסטריה.
הכותרת
ההשפעה של אירועי 7 באוקטובר על זיכרון השואה | עדי אלטשולר
26:25
"לא הרבה זמן אחר כך, ב-5 במאי, האמריקאים הגיעו ושוחררתי. ידעתי שההורים שלי לא שרדו אבל בכל זאת חזרתי לפראג, לעיירה שבה גרנו. בדרך נס מישהו מהמשפחה שלי הצליח לשרוד את התופת ממחנה טרזין וחזר לעיירה. זה היה דוד שלי. שם מצאתי גם את חברתי. גרתי איתה וביחד הלכנו ללמוד.
"הכרתי את חיים בעלי, ניצול שואה ממחנה טרזין, במחנה קיץ בתנועה בצ'כיה. יחד עלינו לארץ ב-1949. התיישבנו בקיבוץ החותרים ונולדו לנו שני ילדים. התחלנו לבנות את המדינה.
"כחלק ממשלחת השורדים האחרונים ממחנה אושוויץ, חשוב לי עוד יותר לקחת חלק במצעד החיים כמסר לכל העולם – שמשהו כמו השואה לא יחזור לעולם. החלום שלי היה ונשאר שנהיה מדינה בלי מלחמות. זאת עדיין התקווה שלי, למרות הכל. אני רציתי לחיות בכל כוחי, אחרת לא הייתי פה היום. אנשים באושוויץ לא הצליחו להחזיק את עצמם והתאבדו על הגדרות החשמליות. אני שרדתי כדי לספר".
עליזה ויטיס שומרון
"זו תחושה של ניצחון להיות פה עם ארבעה דורות מבני משפחתי"
עליזה ויטיס שומרון, בת 96.5, ילידת פולין, שורדת מחנה ברגן בלזן. הייתה חברה בארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. מאחרוני אנשי ונשות המחתרות שעדיין בחיים | אלמנה, מתגוררת בקיבוץ גבעת עוז. אמא לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים וארבעה נינים
"נולדתי בשנת 1928 בוורשה, פולין. היינו משפחה של למעלה מ-80 איש, מהמעמד הממוצע. היה לנו מפעל לאריגת צמר, למדתי בבית ספר רגיל, בקיץ היינו מבלים בעיירת נופש.
"ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ללא כל אזהרה, הייתי אז בת 11. הסתתרנו במרתף הבית שלנו. נאלצנו כמה וכמה פעמים להסתתר בבתים ובמרתפים של יהודים שנתפסו. חיינו בגטו מתחילת המלחמה והמצב הידרדר כל הזמן והפך קשה ובלתי נסבל. סייעתי לילדים שהבריחו מזון לגטו תוך סכנת מוות. במקביל התחלתי ללמוד באחת מקבוצות הלימוד המחתרתיות שפעלו בגטו.
"בפברואר 1941 התחלתי לפעול במסגרת השומר הצעיר, נערה בקושי בת 13. השתלבתי בפעילות החינוכית, כקשרית בהפצת חדשות במחתרת, בחלוקת מכתבים שהגיעו מעובדי כפייה, בסיוע לפליטים שהגיעו מחוץ לגטו ולחולי המגפות. בתקופת הגירושים של קיץ 1942 מגטו ורשה לטרבלינקה התחבאתי במספר מקומות מסתור.
"לקראת מרד גטו ורשה, במאי 1943, פעלתי בארגון הלוחם. הפצתי כרוזים הקוראים להתנגדות לגירוש. הייתי אז כבר נערה בת 15 ולא הורשתי לשאת נשק ולהשתתף במרד. הכרתי את מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, וחברתו, מירה פוכרר, נתנה לי צוואה ואמרה לי באלה המילים: 'את צריכה להישאר בחיים ולספר את סיפורו של גטו ורשה'.
"אחותי מירקה הוברחה אל מחוץ לגטו, מצוידת במסמכי זהות של נוצרייה והגיעה אל ביתה של אחת הנוצריות שעבדו אצל ההורים לפני המלחמה. קצת לפני שפרץ המרד חברי המחתרת הבריחו אותי ואת אמא. עזבנו את הגטו באמצעות מסמכים מזויפים והסתתרנו במרתף ששכרה עבורנו נוצרייה אחרת שעבדה אצל ההורים לפני המלחמה.
"אחרי שהצלחנו להימלט מהגטו נפלנו קורבן, כמו יהודים רבים אחרים, לתרמית הגרמנית במלון פולסקי שהבטיחה תקוות שווא לברוח מאירופה ובמקום זה הובילה אותנו למחנה ברגן בלזן. במהלך 1943 הגסטפו פירסם כי יהודים המחזיקים באשרות או דרכונים של מדינות דרום אמריקה, ארץ ישראל או מדינות ניטרליות, יוכלו לעזוב את פולין בדרכם ליעדים בטוחים. ההבטחה הזו משכה מאות יהודים לצאת ממחבואם ולהגיע למלון פולסקי. כ-2,500 מהשוהים במלון נשלחו למחנה ברגן בלזן ומאות אחרים נשלחו לאושוויץ או נרצחו בכלא פאביאק בוורשה.
"הכרתי את מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. חברתו, מירה פוכרר, נתנה לי צוואה ואמרה לי - 'את צריכה להישאר בחיים ולספר את סיפורו של גטו ורשה'"
"אנחנו הגענו למלון פולסקי ביולי 1943 תחת זהות שאולה של יהודים המועמדים להעברה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי בתמורה לשבויים גרמנים. משם הועברנו למחנה ברגן בלזן. היינו בין הראשונים שהגיעו למחנה הזה. הכי קשה שם היו הרעב וחוסר הוודאות. רק בסוף 1944 נודע לי שאבא הועבר מהמפעל בגטו ורשה למחנה מיידנק ושם נרצח במבצע 'חג הקציר'.
"לא אשכח לעולם את הרגע שבו עלינו לרכבת שיצאה מברגן בלזן, ששמה הוסב מאוחר יותר לרכבת החופש. נסענו כשמונה ימים הלוך ושוב ופתאום נעצרה הרכבת. מפקד הרכבת זימן אליו את המנהיגים שלנו ואמר להם: 'נגמרה המלחמה, מה דעתכם, מה עליי לעשות?' לבסוף הצוות הגרמני לקח את הקטר ונעלם.
ב-13 באפריל 1945 הופיעו לפתע לידנו טנקים אמריקאיים. זה היה מחזה קורע לב שהתערבב בבכי ובשמחה. נישקנו את החיילים ולא יכולנו להירגע. רק אז הבנו שסוף-סוף הסתיימה המלחמה הארורה.
"חששנו מאוד לחזור לפולין בגלל האנטישמיות, אז עברנו לבלגיה. היות שהייתי חברה בתנועת השומר הצעיר בגטו ורשה וחיילת בארגון היהודי הלוחם, ברור היה לי שאני נוסעת לארץ ישראל שעליה למדנו עוד בגטו. הייתי חדורת מוטיבציה לעלות ולהגשים את החלום הציוני.
"בצעד אמיץ עזבתי את אמי ואת אחותי והתגנבתי לספינת המעפילים מטרואה, שהפליגה לארץ ב-3 בספטמבר 1945. איתי היו על האונייה גם הדודים שלי, בנימין ויהודית מלמד, ששרדו את השואה, ובנם אברהם (אדש). בארץ נקלטתי בתחילה בקיבוץ מעיין צבי. שנתיים לאחר מכן, כשמלאו לי 19 שנים, התאחדתי עם אמא ואחותי שעלו גם הן לארץ.
"נישאתי להרשון זאב, ניצול שואה מבודפשט ונולד לנו בן בכור. אחרי שהתגרשנו עברתי לקיבוץ בית אלפא. נישאתי ליהושע ז"ל ונולדו לנו בן ובת. לאחר פטירתו של יהושע הכרתי את צבי ז"ל ועברתי לגור עימו בקיבוץ גבעת עוז. כיום אני מתגוררת בגבעת עוז לבדי.
"למדתי חינוך ופסיכולוגיה ועסקתי בחינוך כל חיי. במקביל שיחקתי גם בלהקת תיאטרון.
32 צפייה בגלריה
עליזה ויטיס שומרון עם ארבעה דורות מבני משפחתה מחוץ לקרמטוריום באושוויץ, אתמול. מימין לשמאל למטה: הנכד יונתן ויטיס, הבן חנן צור, עליזה ויטיס שומרון, הבת איריס ויטיס, אלינור ויטיס, הנין אריאל זאווי. מימין לשמאל למעלה: הנכדה טל זאווי, החתן טרולס מולר, בעלה של הבת איריס, האחיין רן ניר, בנה של אחותה מרים וכסלר ז"ל
(צילום: זיו קורן)
"חשוב מאוד שדור העתיד ישמור על מורשת העבר, יזכור ויזכיר כל שנה את השואה שעבר עמנו במלחמת העולם השנייה, ואין משהו שמזכיר את זה יותר ממה שעברנו רק עתה ב-7 באוקטובר. רק כך נדע מי אנחנו ואם אנחנו ראויים לחיים. גבורת העם היהודי לדורותיו תמשיך בזכות דור העתיד.
"זו תהיה הפעם הראשונה שבה אצעד במצעד החיים ביום השואה, וזו תחושה של ניצחון כשמתלווים אליי ארבעה דורות של בני משפחתי היקרה. זכינו להוכיח לעולם, לגרמנים, ששרדנו את התופת, את גיא ההריגה, והצלחנו להקים משפחה לתפארת מדינת ישראל".
נפתלי פירסט
"אם קיים גיהינום – ככה הוא היה נראה"
נפתלי פירסט, בן 93, יליד סלובקיה. אסיר מספר B14026 באושוויץ-בירקנאו, אסיר מספר 120041 בבוכנוולד. כילד שרד ארבעה מחנות ריכוז שונים | מתגורר בחיפה. משמש כיו"ר אסירי בוכנוולד. גרוש מנישואים ראשונים ואלמן מנישואים שניים. אב לבת, סב לארבעה נכדים ולשלושה נינים
"נולדתי בסלובקיה בשנת 1932, לאמי מרגיט ואבי ארטור. אחי שמואל היה גדול ממני בשנה. בין 1942 ל-1944 חיינו במחנה סרד (Sered) בסלובקיה, לשם פינו אותנו. באחד ממסדרי הסלקציה במחנה עמדנו כולנו – אחי ואני שהיינו בלונדינים עם עיניים כחולות ואמי שהייתה יפהפייה עם אף סולד – ואלויס ברונר, פושע מלחמה נאצי, לא היה יכול להעלות על דעתו שקיימים בעולם יהודים בעלי מראה ארי שכזה. הוא התקרב, נעמד מולנו ושאל: 'נכון שאתם מישלינג (מנישואי תערובת)'? אחי שמואל השיב לו בהרבה תושייה ואומץ בגרמנית: 'כן! ואנחנו לא יודעים למה מחזיקים אותנו כאן כל כך הרבה זמן'. לפי הוראתו של ברונר, העבירו את אמא ואת שנינו לקבוצה של משפחות מעורבות ואילו סבתא נשארה שם. הפרידה מסבתא הייתה מאוד עצובה, קשה ובלתי נשכחת. אירוע של רגע אחד שרודף אותי כל החיים.
32 צפייה בגלריה
נפתלי פירסט השבוע בבלוק 6, בו מוחזקים המוצגים הגדולים באושוויץ, בהם אוסף הנעליים, מסמלי הזוועות, שפירסט היה שותף למבצע גיוס החירום להצלתן
(צילום: זיו קורן)
"ב-3 בנובמבר 1944 הגענו כל המשפחה ברכבת משא בקרונות סגורים ממחנה סרד למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שם הופרדנו הילדים מההורים, תחילה מאמא ולאחר מכן מאבא. אחי ואני הועברנו לבלוק 29, שכונה בלוק הילדים באושוויץ 1. הושלכנו בבת אחת למציאות של חיים במחנה השמדה על הרעב וההישרדות הקשים ובעיקר הפחד. באושוויץ הרגו בתאי גזים ובעבודת פרך ובבוכנוולד בהרעבה ובלכלוך. בדצמבר 1944 הצעידו אותנו לבודי (Budy), מחנה משנה של אושוויץ, וב-19 בינואר 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, יצאנו אחי ואני לצעדת המוות. במשך ארבעה ימים צעדנו רעבים ורטובים בקור של מינוס 25 מעלות. האסירים שכשלו ולא יכלו עוד לצעוד נורו למוות בידי חייליי האס-אס, ונותרו מוטלים משני צידי הדרך. אם קיים גיהינום – כך הוא נראה.
"המסע המשיך בקרונות רכבת פתוחים בקור המקפיא עד למחנה בוכנוולד, שם שהינו בבלוק הילדים מספר 66. שרדנו גם את בוכנוולד, הודות למחתרת במחנה ששמה לה למטרה להציל את הילדים שנותרו עדיין בחיים. היה אסיר פוליטי צ'כי בשם אנטון קלינה, שזכה לאחר מותו בעיטור חסיד אומות העולם.
"זכרנו במחנה כל הזמן את הבקשה-ציווי של אבא, שמה שלא יקרה, אנו חייבים לעמוד בכל התלאות, לעבור את התקופה ולשרוד! האמירה הזו של אבא נחרתה עמוק במוחנו וליוותה אותנו כל התקופה. ב-11 באפריל 1945, בגיל 13, שוחררנו מבוכנוולד.
"כולנו – כל ארבעת בני המשפחה הגרעינית – הצלחנו לשרוד את מחנות ההשמדה, ונפגשנו שוב אחרי המלחמה בנקודת הציון שאבא קבע לפני שנשלחנו לאושוויץ: רחוב שולקובה 11 בברטיסלבה. לפגוש את הוריי שם אחרי המלחמה זה עוד אחד מהרגעים שנצורים בליבי כל חיי.
"ב-1949 עלינו ארצה כל המשפחה לעיר חיפה. את אשתי רותי הכרתי בקיבוץ מענית, שאליו הגעתי במסגרת עליית הנוער. נישאנו בשנת 1955, ועברנו להתגורר בחיפה שבה אני מתגורר עד היום. במשך שנים היה לי בית ספר לנהיגה בעיר.
"השנה אשתתף לראשונה במצעד החיים, ואחזור לאושוויץ בפעם הראשונה מאז ששרדתי. אני עדיין חי וזוכר. אני זוכר את הסלקציות בסרד. אני זוכר את העינויים מצד השומרים. אני זוכר את בני משפחתנו שנרצחו. אני זוכר את הפרידה מההורים ומאחי. אני זוכר את פני האסירים/ השלדים שהורעבו. אני זוכר אסירים שהתאבדו על גדר חשמלית. אני זוכר גם את האסירים שהתמוטטו בצעדת המוות ונורו על ידי אנשי אס-אס, וזוכר אסירים שקפאו בקרונות רכבת פתוחים. לא אשכח את הפחד והרעב. אנחנו הגחלים ששרדו את השריפה הגדולה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים.
"השנה אשתתף לראשונה במצעד החיים, ואחזור לאושוויץ בפעם הראשונה מאז ששרדתי. אני עדיין חי וזוכר. אנחנו הגחלים ששרדו את השריפה הגדולה, שבה נרצחו שישה מיליון יהודים"
"ב-7 באוקטובר חוויותי שוב את הפחד. באותה שבת בבוקר שמעתי שיש אזעקות בדרום, אז התקשרתי מיד לבת שלי רונית ושאלתי מה קורה עם הנכדה שלי מיקה שגרה בכפר עזה עם בן זוגה אסיף ובנם נטע, בן שנתיים וחצי. היא אמרה שכרגע אין לה קשר. לא שמענו כלום, לא ידענו, היינו בחרדה נוראית. התחילו להראות איך טרקטור מפרק את הגדר שם והמחבלים נכנסים רגלית, כאילו לטיול. פה בא השבר הכי גדול שלי. האמנתי בממשלה והאמנתי בצבא, ואף אחד לא מגיע. שלושתם בתוך הממ"ד בלי חשמל, בלי טלפון, בלי אוכל. קושרים את הידית ומיקה וספי מחזיקים סכינים. הם שומעים צעקות ויריות. הבית של השכנים שלהם, חברים טובים, נשרף. כל הזמן צעקות ופחד אימים. רק בשתיים בלילה, אני חושב, צה"ל הגיע לבית שלהם ושיחרר אותם. אז באותו רגע נפלה לי אבן מהלב ונרגענו כולנו. אבל אחר כך גילינו שסבא וסבתא של נטע, הוריו של ספי, נרצחו באכזריות.
"כל יום שואה אומרים 'לא עוד. שואה שנייה כמו שהייתה לא תהיה'. לא העליתי על דעתי שהמשפחה שלי תצטרך לשבת בממ"ד 20 שעות ולרעוד במדינה היהודית. הרי הגענו למסקנה שליהודים יש מקום בעולם הזה, וזה פה בארץ ישראל. חשבנו שכאן נבנה מדינה חזקה ובטוחה לכל יהודי העולם. אז חשבנו.
בשואה לא הספיק מזל אחד בשביל לשרוד. שרדתי כי היו לי הרבה מזלות, ומה שקרה ב-7 באוקטובר זה עוד מזל אחד ענק, שהנכדה שלי, בעלה והנין המתוק שלי ניצלו מהתופת.
"כשצפיתי בשחרור החטופים מעזה נזכרתי ביום השחרור שלי ממחנה בוכנוולד, שם התהלכו אסירים מתים-חיים, מוזלמנים. ראיתי אותם כל יום. גם אנחנו היינו כאלה. קיבלנו מנת לחם, מרק דלוח וקפה. מרוב רעב היינו אוכלים אפילו דשא אם היינו מוצאים.
"שרדתי את הנורא מכל. גם משפחתי הגרעינית, תודה לאל, גם סבתי ז"ל ששוחררה מברגן-בלזן במשקל זעום. אנחנו ההוכחה לכוח לשרוד".
שרה וינשטיין
"לצעוד עם דגל ישראל על האדמה המקוללת הזו – זה הניצחון"
שרה וינשטיין, בת 90, ילידת העיירה סטפן בפולין (היום באוקראינה) | תושבת יבנה, אלמנה, אמא לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים ושלוש נינות
"בספטמבר 1939 ברית-המועצות כבשה את סטפן, העיירה שגרתי בה עם משפחתי. הייתי בקושי בת ארבע. שני אחיי הגדולים גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 הגרמנים כבשו את העיירה, והמשפחה שלי ברחה והסתתרה בכפרים עד שנתפסנו והוכנסנו לגטו בעיירה, שהוקם ב-1941.
"ערב חיסול הגטו באוגוסט 1942 הייתי כבר בת שבע. הרוצחים הנתעבים פרצו לבית שלנו. אמא שלי, שגוננה עליי בגופה, נרצחה לנגד עיניי. אני נפצעתי בכתף ובגב. הם הציתו את הבית והסתלקו. רגע אחרי שיצאו, אבא שלי צעק 'מי שחי – שיקום ונברח!' הוא ניגש לכל אחד מהילדים והמריץ אותנו לקום.
"אבי, אחי, שתי אחיותיי ואני ניצלנו מהטבח הנורא. לקחנו את גופתה של אמי לקבורה ביער, ומאותו יום הסתתרנו ביערות. האחים שלי חפרו יחד עם אבא שוחות, ריפדנו אותן בעלים, ובלילות התכסינו בעלים ובענפים. מים מצאנו בבורות שחפרנו בידיים חשופות.
"חייתי במסתור ביער, בתנאים של רעב וקור, עם פצע פתוח ומדמם וכאבים קשים, לבושה באותה שמלה שהייתה עדה לצמיחתו של גוף צנום כנגד כל הסיכויים ועל אף הרעב הקשה. הגעתי למצב שבכלל לא הרגשתי יותר את הקור בחוץ.
"בלילות היו הגברים במשפחה יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים וגם נפט להסרת הכינים מהראשים שלנו. היו פעמים שהרועים בכפר גילו אותנו ואז בלית ברירה נאלצנו שוב לברוח אל עומק היער, מה שהקשה עלינו למצוא אוכל כי התרחקו מהעיירה.
"בקיץ 1944, לאחר שהצבא האדום שיחרר את האזור, אבי נרצח בידי כפריים אוקראינים מקומיים. הועברתי עם שתי אחיותיי לבית היתומים של לנה קיכלר, שם קיבלנו קורת גג, אוכל ויחס חם. נותרנו שלוש ילדות לבד בעולם. הייתי בת תשע כשהגענו לאיטליה, ומשם הועברנו לבית הילדים בסלבינו.
"ב-1947 עליתי לארץ ישראל. הגעתי לקיבוץ גבעת חיים ואחרי שנה עברתי לקיבוץ גבעת השלושה. בגיל 16 התגייסתי לצבא, ואחרי השחרור, בגיל 18, נישאתי בקיבוץ לבעלי אברהם, שורד שואה ממחנה בקזחסטן. אברהם הלך לעולמו לפני שבע שנים.
"אני מקדישה את חיי לספר את סיפורי כדי שכמה שיותר אנשים ישמעו ויעבירו מדור לדור את זיכרון השואה. אני פוחדת מאוד שבעוד כמה שנים, כשלא יהיו כבר אנשים ששרדו את השואה, לא יהיה מי שיספר, ואנשים לא יזכרו שהיה אסון שכזה. אני בת 90 ועדיין מלווה קבוצות, כי זו הצוואה שלי כל עוד אני חיה.
"אני פוחדת מאוד שבעוד כמה שנים, כשלא יהיו כבר אנשים ששרדו את השואה, לא יהיה מי שיספר, ואנשים לא יזכרו שהיה אסון שכזה"
"כשקיבלתי את ההזמנה להשתתף במצעד החיים אמרתי שזה הניצחון הגדול שלי. אני יכולה לצעוד בבטחה, עם דגל ישראל, על האדמה המקוללת הזו. זה הניצחון. האמון שלנו, הניצולים, נפגע בידי מי שקשה לכנותם בני אדם, אך הוא נבנה מחדש על ידי בני אדם אנושיים, אכפתיים, אוהבים, ערכיים.
"על אף הטראומה הקשה, שרדתי, שרדנו. אנחנו שורדי השואה. שרדנו את התופת, הקמנו מדינה, צבא חזק שמעניק לנו ביטחון, הקמנו משפחות, בנינו חיים חדשים. וכל זאת כשהטראומה ממשיכה ללוות את חיינו, חיה ובועטת יום-יום, שעה-שעה. הפחדים, הסיוטים, הכאב. ועל אף זאת השתקמנו, ועל כך אנו גאים".
וינשטיין היא חברת עמותת "עמך" המטפלת נפשית וחברתית בניצולי שואה ובני משפחותיהם.
ארנולד קלאבס
"הניצחון המוחלט זה שאני שוב כאן, הפעם עם דור ההמשך שלי"
ארנולד קלאבס, בן 92, יליד ליטא, ניצול מחנה אושוויץ ודכאו, אסיר מספר B2839 | רופא שיניים, מתגורר בירושלים, אב לשניים וסבא לארבעה
"נולדתי בשנת 1933 בליטא. עם פלישת הגרמנים, בשנת 1941, ניסתה משפחתי להימלט לרוסיה במשאית צבאית. חיילים ליטאים גילו אותנו והעבירו אותנו ל'כלא המבצר השביעי', מקום שנודע לשמצה בקובנה. אמא שלי שיכנעה את אחד הקצינים שבעלה היה קצין בצבא הליטאי במלחמת העולם הראשונה, וכך הצליחה לשחרר אותנו מהכלא.
"בתמורה המשפחה שלי נדרשה למסור את רכושה ונשלחה לגטו סלבודקה, ובהמשך למחנה עבודה שבו עברו האם והאחיות למתחם הנשים ואני ואבא שלי הועברנו למתחם הגברים. אבא נשלח לעבודה. יום אחד, כשהבין שחיילי אס-אס באו לאסוף ילדים להשמדה, הוא מיהר להחביא אותי ועוד ארבעה ילדים ולמעשה במעשה זה הציל אותנו.
"בגיל 10 כבר יצאתי לעבודה כדי שלא ימצאו אותי במחנה. בהמשך הופרדתי מאבא ונשלחתי למחנה דכאו בקבוצה של 131 ילדים. לאחר שבועיים, באוגוסט 1944, הועברנו למחנה בירקנאו ונשלחנו היישר לתאי הגזים. אלא שממש ברגע האחרון שמעתי נער בעל תושייה וחייל אס-אס אומרים שהם זקוקים לעובדים. אותו נער הדריך אותנו, הילדים, להתנהג כבוגרים, וכך הצלחנו להילקח לעבוד במחנה. מאוחר יותר עברתי כנגד כל הסיכויים את הסלקציה של ד"ר מנגלה ונשארתי בבירקנאו עד תחילת ינואר 1945. שרדתי גם את צעדת המוות, בלי אוכל ובלי בגדים חמים. אבא שלי לא שרד, הוא נרצח בדכאו.
"לילה אחד הפציץ חיל האוויר האמריקאי את המחנה שבו שהיתי. בבוקר התברר שהמחנה נהרס, מסביב היו הרבה גופות שרופות. חלק מהאסירים בינינו היו כל כך מורעבים עד שנאלצו לאכול מהגופות. זה היה המראה הכי מזעזע שראיתי בחיי.
"לאחר השחרור הגעתי לבית יתומים ברומא, איטליה. הייתי אז נער צעיר בן 12 שלא יודע קרוא וכתוב. ראיון שעשו איתי בעיתון מקומי הוביל למציאת אחותי ואמי, ששרדו את התופת והגיעו לבודפשט אחרי המלחמה. המפגש היה מרגש ביותר, מפגש שאני נוצר בזיכרוני עד יומי האחרון.
"אחרי ארבע שנים באיטליה עברתי לשיקגו, שם למדתי רפואת שיניים. התחתנתי בשנת 1973 עם אשתי בתיה ז"ל. נולדו לנו שני ילדים, איליי וטניה.
בתופת שעברה המדינה שלנו ב-7 באוקטובר, למרות כל הזוועות ולמרות שעדיין יש לנו חטופים שחייבים לחזור הביתה, הם שומעים כל הזמן את ההפגזות של צה"ל. הם יודעים שיש צה"ל. מה שלנו לא היה בשואה"
"רק לפני חמש שנים, אחרי שבתיה הלכה לעולמה, עשיתי עלייה והיום אני גר בירושלים ליד ילדיי ונכדיי שעשו עלייה כמה שנים לפניי.
"לכאן לא הגעתי אף פעם מאז המלחמה. כעת, כשרגליי דורכות על האדמה המקוללת של מחנה אושוויץ-בירקנאו הארור, אני סוף-סוף מרגיש ניצחון מוחלט. כי הפעם אני שוב כאן - אבל עם שני ילדים ודור ההמשך שלי, נכדיי האהובים. זה לגמרי ניצחון עבורי.
"7 באוקטובר היה סוג של פוגרום נוראי ביום אחד, אבל בבירקנאו בפחות משעה אחת נרצחו יותר יהודים. ויש עוד הבדל: בשואה הבנתי, כשהגעתי לבירקנאו, שהשטן ריכז את כל היהודים מכל רחבי העולם כדי להשמידם, ולא היה לנו אז צבא. לא הייתה תקווה. בתופת שעברה המדינה שלנו ב-7 באוקטובר, למרות כל הזוועות ולמרות שעדיין יש לנו חטופים שחייבים לחזור הביתה, הם שומעים כל הזמן את ההפגזות של צה"ל. הם יודעים שיש צה"ל. מה שלנו לא היה בשואה".
דבורה וינשטיין
דבורה וינשטיין (במקור רוזנברג), בת 89, ילידת חוטין שבחבל בסרביה | מתגוררת בהרצליה, אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לחמישה נכדים ולשישה נינים
"נולדתי ב-1936 בעיירה חוטין שבחבל בסרביה-בוקובינה. אמי הייתה תופרת ואבי נהג כרכרה. היו לי אחות ואח. בעיירה שלנו חיו כ-7,000 יהודים, והייתה בה גימנסיה, ישיבה ובית חולים יהודי, שעליו אמרו שאפילו הצאר הגיע אליו. גרנו עם סבא וסבתא. אני זוכרת ילדות מאושרת. את ימי שישי עם ריח החלות ואת סבא מנהל את שולחן ליל סדר, קריאת ההגדה.
"האזור שלנו, בסרביה, נחשב לאסם התבואה של רוסיה. האדמה שם נפלאה ופורייה.
"ב-1941 רוסיה הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. באותו לילה הגיעו חיילים לבתים וגייסו לצבא האדום את כל הגברים הצעירים, ביניהם גם את אבא שלי. יומיים-שלושה אחר כך, בסרביה, שסופחה לאוקראינה במסגרת הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, נכבשה מחדש על ידי צבא רומניה, שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית.
"מיד אחרי כיבוש האזור, הרומנים אספו את כל האנשים המשכילים בעיירה ורצחו אותם ביערות. העיירה נותרה ללא הנהגה. נשארו רק הנשים, הילדים, הזקנים, החולים. כמה ימים אחר כך שרפו את העיירה שלנו. הייתי ילדה בת חמש. לילה אחד שמענו צעקות: 'יהודים, העיירה בוערת'. האש התפשטה במהירות. סבתא זרקה עליי שמיכה ומיד ברחנו, אבל אמא חזרה לבית הבוער והוציאה את הראש של מכונת התפירה, היא ידעה שזה יציל אותנו.
"גורשנו באותו לילה לבניין הגימנסיה, ואחרי כמה שעות התחלנו לצעוד.
"אמא, אחותי, אחי הקטן ואני גורשנו מהעיירה. נאלצנו לצעוד בתנאי מזג אוויר קשים. לאזור טרנסניסטריה שעל גבול אוקראינה-רומניה גורשו כ-150 אלף יהודים, והופקרו כך למוות בגטאות ובמחנות שהוקמו עבורם. הגרמנים ביקרו אצלנו מדי פעם כדי לוודא שהרומנים והאוקראינים עושים את מלאכתם. אגב, הרומנים והאוקראינים היו לא פחות גרועים מהם. הסיפור של האזור שלנו לא מסופר, ולכן חשוב לי לספר אותו. כל כך הרבה יהודים נהרגו ונרצחו שם, ואף אחד לא ידע ולא שמע.
"הלכנו זקנים, חולים, אמהות עם תינוקות על הגב. אנחנו השתרכנו אחרי אמא ומכונת התפירה שלקחה עימה. כשאנחנו רעבים, מזוהמים ומכונמים, הגענו לאטאקי (היום אוטאץ'), עיר על הגדה המערבית של נהר הדניסטר.
"המטרה הייתה להעביר אותנו את נהר הדניסטר למוגילב (היום מוהיליב-פודילסקי), עיר בצד המזרחי של נהר דניסטר ששימשה כגטו וכנקודת מעבר לשיירות שיועדו לגטאות רחוקים יותר בטרנסניסטריה.
"חצינו את הנהר ברפסודות רעועות שאותן לא אשכח לעולם. זה היה לילה של סיוט אחד גדול שחרות בזיכרוני. הנהר היה רחב, הוא נראה כמו אוקיינוס וסחף איתו גופות בלי סוף. אני לא יכולה להוציא מהראש שלי את הצעקות של האמהות שזעקו על אובדן ילדיהן שנפלו ונסחפו בנהר. אנחנו הצלחנו לעבור את הנהר ביחד – סבא וסבתא, אמא, אחותי, אחי ואני, ושתי בנות דודות שלי, בנות 17 ו-18.
"אחרי חציית הנהר הלכנו בשלג שהגיע לנו עד למותניים עד שהגענו לתחנה נטושה. אנשים מתו בכל לילה. צעדנו ללא אוכל וללא מים, בשבילים בין הכפרים. אחי הקטן, שהיה בן שנתיים וחצי, מת מקור ומרעב. החלשים נפלו ונשארו מאחור או נורו – ככה איבדתי גם את סבתא שלי מצד אבא. אחריה מתו גם סבא וסבתא שלי מצד אמא. אמא שלי נאלצה לשים אותם בעגלה בלי להגיד מילה.
"חצינו את הנהר ברפסודות רעועות. הנהר היה רחב וסחף איתו גופות בלי סוף. אני לא יכולה להוציא מהראש שלי את הצעקות של האמהות שזעקו על אובדן ילדיהן שנפלו ונסחפו בנהר"
"למוגילב הגיעו יהודים מכל רחבי בסרביה-בוקובינה ושם חילקו אותנו לגטאות. הגורל שלי ושל משפחתי היה להמשיך את הצעדה. לא היו לנו אוכל ומים ובחוץ התחיל לרדת שלג. הטמפרטורה בחורף האוקראיני היא 30-35 מעלות מתחת לאפס. המשכנו בצעידה לכוון גטו פופוביץ. בכל עיירה צירפו אלינו את היהודים המקומיים, אך רבים מתו מיריות, מחולי, מתשישות ומרעב.
"לאורך הצעידה הזו נאלצנו לתת למקומיים חפצים תמורת אוכל, עד שכבר לא נשאר לנו מה לתת. אני זוכרת שיום אחד הייתי כל כך רעבה, שהעזתי בעצמי לבקש לחם. מכיוון שהייתי בלונדינית ונראיתי אוקראינית נתנו לי אוכל.
"בגיל חמש וחצי, אחרי חצי שנה של הליכה, הגענו לגטו פופוביץ. אמא הייתה מוצאת פרצה בגדר כדי לצאת בכל פעם לחפש עבודה כתופרת. אותי היא השאירה לשמור על אחותי ריבה. היו לי כמה חתיכות בד ששימשו לה כחיתול, ואני זוכרת שהייתי מחליפה לה ומכבסת אותן בשלג.
"יום אחד התעוררתי אחרי ליל שימורים, ומצאתי לידי גופה. ריבה אחותי קפאה למוות. זה היה מראה נפוץ, אבל על המוות הזה אני מעולם לא התגברתי ולא אתגבר. אני ממש לא הייתי מסוגלת להוציא אותה למריצה. כיסיתי אותה וישבתי לשמור עליה, וכל שעה התארכה כמו שנה. מראה טראומטי שאותו לא מצליחה לשכוח. אמא הפשיטה את ריבה והוציאה אותה למריצה. היא לא בכתה. אני חושבת שאמא שלי הפכה לאבן. אחרי המלחמה היא הגנה על עצמה, ומעולם לא הזכירה את הילדים שאיבדה.
"מדי פעם אמא ואני היינו בורחות בין כפרים. אמא שלי תפרה בגדים בתמורה לאוכל. אני הייתי דופקת על דלתות, שואלת אם צריכים תופרת ואם הייתי מקבלת תשובה חיובית היו מכניסים אותנו לדיר או לרפת, ואז אמא הייתה עובדת שם. ואחר כך היינו חוזרות לגטו. ככה עברו שנה, שנתיים, שלוש – מי יודע? לזמן אז לא הייתה משמעות.
"לאורך כל התקופה בגטו אני לא זוכרת שהתרחצנו. היינו מלאות בכינים, כבר לא נשאר לנו עור. הן נכנסו לכל מקום – לאוזניים, לגבות. מה שהחזיק אותי תמיד היו המילים של אמא שלי שהייתה שוב ושוב לוחשת לי באוזן כדי לעודד אותי – שבארץ-ישראל שטופת השמש מחכה לי הדודה שלי שכבר חיה שם מזמן. זה החזיק אותי.
"במאי 1945 הגיעו לגטו פרטיזנים, חתכו את הגדרות ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה. הייתי כבר ילדה בת תשע. אמא החליטה שאנחנו חוזרות לעיירה שלנו, לחוטין. ידענו שאם אבא שרד את המלחמה, שם הוא יחפש אותנו. התחלנו לצעוד 300 קילומטר בכיוון ההפוך, אבל הפעם בקצב שלנו, ללא איומים, ללא השוט של הז'נדרמים. הפעם המסע שלנו ארך חודשיים, כשבדרך התפרנסנו כמו בגטו: עברנו מכפר לכפר, אמא הייתה מוצאת עבודה לכמה ימים ואז היינו ממשיכות בדרך. כשהגענו לחוטין התאחדנו עם אבא שהסתבר לנו כי נפצע בקרב על סטלינגרד.
"כשנתיים אחרי המלחמה הגעתי להולנד ביחד עם עוד כ-500 ילדים, ושם החלה ההתארגנות לקראת העלייה. המטפלות המקומיות רחצו אותנו, הלבישו, ואני ממש זוכרת איך הן נשאו אותנו על הידיים למיטות לבנות. בבוקר חיכו לנו שתי פרוסות לחם ענקיות. חגגנו את כ"ט בנובמבר, ומאותו רגע חיכינו לסרטיפיקטים (אשרות עלייה בתקופת המנדט). בסוכות 1948 הגענו לארץ.
"ב-1951 הגיעו גם הוריי לארץ, וגרנו במעברת אוהלים בטירת-כרמל. לימים נישאתי לחיים ונולדו לנו שני ילדים. במקביל התחלתי לעבוד במחלקת החינוך של עיריית תל-אביב, עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2001. ב-2009 נפטר חיים בעלי.
"למעשה, רק בגיל 14 סיימתי את כיתה א'. את התואר הראשון שלי עשיתי כבר כאמא, ובגיל 63 סיימתי את התואר השני. גם אחרי הפנסיה נותרתי פעילה בעמותה הפרלמנטרית לזכויות ניצולי השואה.
"עשרות שנים נמנעתי מלספר על מה שעבר עליי. פה ושם אמרתי לילדים שלי רק 'לא לזרוק אוכל'. ב-2013 החלטתי לספר הכל. זה היה בערב יום השואה. אספתי את כולם ובמשך שלוש שעות רצופות לא הפסקתי לספר. מאז אני לא מפסיקה לספר ולקראת יום השואה היומן שלי תמיד עמוס בהרצאות.
"לצערי הכואב, העולם לא למד וגם יגיע היום כשהדור שלנו, נושא לפיד הזיכרון, ייעלם. מי יודע כמה מן הדורות הבאים ימשיכו לשאתו גבוה. זו סוגיה שמעסיקה ומדאיגה אותי.
"ב-7 באוקטובר, כשראיתי את התמונות של הבתים הבוערים בבארי, זו הייתה עבורי שואה שנייה. זה החזיר אותי למה שעיני הילדה שהייתי ראו ולא ישכחו לעולם, את הרגע ששורפים לנו את הבית ואמא שלי נכנסת לתוך הלהבות כדי להציל את מכונת התפירה שלה.
"כשאני רוצה להרגיע את עצמי ולהרגיש שאני בשפע ולהדחיק את תחושת הרעב הקשה שעברנו, אני תמיד נזכרת באותה ילדה של השכנים, ילדה לא יהודייה, שהייתה לה פרוסה עם ריבת דובדבנים ומעל שקדים. כך אני מתיישבת לי, מורחת ריבת דובדבנים ומפזרת מעל אגוזים. כמה זה ממלא אותי באושר שאני יכולה לעשות את זה".
איירין ששר
"הם צעדו אל המוות. אני צועדת אל החיים"
איירין ששר, בת 87, ילידת ורשה | לוקחת חלק בשלל פרויקטים של זיכרון והנצחה. מתגוררת במודיעין עם בן זוגה דניאל שידלובסקי, אמא לשניים וסבתא לשבעה
"נולדתי בשם רות לבקוביץ'. אמא שלי שינתה את שמי לאיירין כדי שיישמע פחות יהודי. החיים שלנו השתנו באופן דרסטי כשהמשפחה שלי נזרקה לגטו ורשה. היה קר, מלוכלך וכל הזמן היינו שומעים פצצות, רימונים. להפחיד אותנו ולהרעיב אותנו, זאת הייתה המטרה שלהם.
"כשהייתי בקושי בת חמש אבא שלי, דוד, נרצח לנגד עיניי. גרונו שוסף בצריף הקטן שבו גרנו בגטו. אבא שכב על הרצפה, מדמם. אמא שלי צעקה ואני חושבת ששמעו אותה גם בקצה השני של העולם. אני זוכרת שאני מנשקת אותו, ובזמן הזה השרוול שלי מתלכלך בדם שלו. עד היום אני מחפשת את קברו.
32 צפייה בגלריה
איירין ששר נשענת על הבלוק אחרון מול הקרמטוריום עם הבובה של נכדתה דורון
(צילום: זיו קורן)
"אחרי שרצחו את אבא, אמא הבינה שעלינו לברוח. נמלטנו דרך תעלות הביוב של גטו ורשה. אני זוכרת איך אמא זורקת אותי למטה, ואני יורדת יחד עם הבובה שלי ללצ'קה שאני מחזיקה בידיים. אנחנו נמצאות בביוב של גטו ורשה, בתוך הלכלוך, הסירחון, בין העכברים.
"כשיצאנו אני זוכרת שאמא שלי הסירה מהבגד שלי את הטלאי הצהוב, ומישהו שהיא הכירה הביא לנו מעילים. מאותו רגע הפכתי ל'ילדת מחבוא'. במשך שלוש שנים הסתתרתי בארונות של נוצרים שהחביאו אותי במקומות שנועדו לבעלי חיים ולא לבני אדם.
"אמא ואני הסתתרנו בגטו וכך שרדנו את שנות המלחמה. ללוצ'קה הייתה צמודה אליי כל הזמן. עברנו ביחד מבית לבית, ממסתור למסתור. אני זוכרת שלא הפסקתי לשאול את הבובה שלי למה מענישים אותי. אחרי המלחמה עברנו לצרפת, ואמי נפטרה כשהייתי בת 11.
"הייתי בבית יתומים עד שאימצו אותי האחיינית של אמי, גברת פלה, ובעלה מיכאל טופילסקי, ועברתי לגור איתם בלימה, פרו. התחלתי חיים חדשים. למדתי ספרדית. צרפתית כבר דיברתי מהשהות בצרפת. מילדה יתומה זכיתי למשפחה חדשה ולשני אחים חורגים, מרסל וסוניה.
"ב-1962, כשהייתי בת 25, עליתי לישראל והפכתי לחברת הסגל הצעירה ביותר באוניברסיטה העברית, שם שימשתי במשך 40 שנה מרצה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים. במשך שנים רבות נמנעתי מלספר את הסיפור שלי, אפילו לילדים שלי, דויד ואילנה.
"כשהייתי בקושי בת חמש אבא שלי, דוד, נרצח לנגד עיניי. אני זוכרת שאני מנשקת אותו, ובזמן הזה השרוול שלי מתלכלך בדם שלו"
"כל מה שרציתי היה לקבור את העבר הזה כדי להתחיל מחדש, עד כדי כך שהילדים שלי לא ידעו שאני ניצולת שואה. המפנה הגיע כשקיבלתי ב-1997 ממשרד החינוך הזמנה להצטרף ל-180 צעירים למצעד החיים בפולין בתור עדה. ידעתי שאם אני נענית לאתגר הזה, אהיה חייבת לספר לילדים שלי, שכבר מספיק בוגרים.
"מאז אני נושאת את עדותי ברחבי העולם, מקיימת מפגשי זיכרון בסלון ומשתתפת באירועים בינלאומיים. בינואר 2020 נשאתי דברים באו"ם, וב-2023 השתתפתי בפרויקט מיוחד עם איתן האלי, שורד ממיגונית המוות ב-7 באוקטובר, בשורת מפגשים בגרמניה.
"חשוב לי להשתתף במצעד החיים לזכר אותם ילדים שלקחו למחנות כדי לשרוף אותם. לא מעט פעמים אני שואלת את עצמי למה אני שרדתי. אולי לקחתי את המקום של ילדה אחרת? היום, במצעד החיים על אדמת פולין, אצעד בדרך שבה הלכה אותה ילדה ששרפו אותה באושוויץ. אני אחשוב עליה והיא תהיה איתי כשאצעד שם.
"באושוויץ אני אראה לעולם שאני חיה ואת הניצחון שלי כבן אדם ששרד. אצעד בשם מיליון וחצי הילדים כמוני שלא יכולים לצעוד את הדרך הזו. הם צעדו אל המוות, אני צועדת אל החיים. אני ניצחתי את היטלר. עם ישראל ניצח את היטלר.
32 צפייה בגלריה
איירין ששר (מימין) יחד עם שורדות השבי אורי מגידיש ואגם ברגר וגיטה קויפמן שורדות השואה
(צילום: זיו קורן )
"אחרי שנים רבות שלא סיפרתי את הסיפור שלי, הבנתי ששתיקה היא קבלה. לכן אסור לשתוק. זה גם מתקשר לאסון שפקד אותנו ב-7 באוקטובר. אי-אפשר לומר שזה אותו דבר, אבל יש אירועים שאני יכולה להזדהות איתם, כמו החטופים. אני יודעת מה זה לשבת בחושך, מה זה רעב וקור שחודר לעצמות, איך מרגיש הפחד לנשום בקול רם. כעת עלינו להיאבק באנטישמיות ולהשמיע קול".
ישראל שקד
"המצעד הזה הוא מסע עוצמתי שמראה את כוחו של העם היהודי"
ישראל שקד, בן 83, יליד הונגריה. אחד השורדים הבודדים ממחנה מאטהאוזן | תושב אשקלון. נשוי לקלרה, ילידת הארץ, אב לשלושה וסבא לחמישה
"נולדתי בכפר טיסה צ'גה בהונגריה בשנת 1942, הבן הצעיר במשפחה בת שישה ילדים. אבא שלי עסק בסחר בנוצות ובעורות שקנה מהכפריים בסביבה ומכר לתעשיינים בעיר דברצן. אמא הייתה עקרת בית ועסקה גם בתפירת בגדי ילדים.
"מסיפורים ששמעתי מהאחים שלי, אני יודע שהם למדו בישיבה מחוץ לכפר. שמעתי על המכות שהם ספגו, על ההשפלות האינסופיות והיריקות שעימן נאלצו להתמודד ביום-יום עד שנשלחו למחנה.
"ב-1943 אבי נלקח לעבודות כפייה, חלה בשחפת ונפטר. הייתי בן שנה במותו, כך שאני לא יכול לזכור אותו. אמא נותרה אלמנה עם שישה ילדים - מהבכורה בגיל 15 עד תינוק בן שנה, אני.
"בהתחלה הגרמנים ריכזו אותנו בגטו בדברצן, שאליו קיבצו יהודים מכל הכפרים מסביב לעיר. היינו שם מספר חודשים, עד שבאחת השבתות עלינו על רכבת בדרך לאושוויץ. בגלל דרישת האוסטרים לידיים עובדות הופנינו לווינה. בווינה שהינו מספר חודשים ואז התחלנו את צעדת המוות לעבר מחנה ההשמדה מאטהאוזן - מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית.
"עד היום חרות בי זיכרון מהסיפורים שסיפרו לי האחים שלי שוב ושוב על כך שכדי שאשרוד את הצעדה הלבישו אותי בכל מה שמצאו ושמו אותי בעגלה מקרטעת, וכך סחבו אותי עד המחנה. ברקע כל הזמן היו מראות של יהודים שסחבו את העגלות עם הגופות למשרפות. למחנה מאטהאוזן הגענו בינואר 1945.
"הייתי פעוט בן 3 כשאושוויץ שוחררה ויהודים הופנו בצעדות מוות ומסעות נוראיים למחנות שטרם שוחררו, בין היתר למאטהאוזן ששוחרר במאי 1945. משם הוצעדנו למחנה גיילנקירכן, ונשארנו שם זמן מה עד שהגיעו האמריקאים, ואז הגרמנים ברחו.
"בגיילנקירכן מצאנו את אח של אבא שלי, אבל הוא נפטר שלושה ימים לפני שהמלחמה הסתיימה. משם שוחררנו ואושפזנו בבסיס חיל אוויר גרמני שהאמריקאים הפכו לבית חולים. טופלנו במשך שלושה חודשים עד שהבראנו ואז התחלנו את המסע חזרה הביתה להונגריה, מסע שנמשך שבועיים. מתוך 130 חברים במשפחה המורחבת נשארנו עשרה. אנחנו שרדנו אמא ושישה ילדים. שרדתי את צעדת המוות למחנה מהונגריה לווינה ומשם למחנה מאטהאוזן. למעשה, אני נחשב לאחד מהשורדים הבודדים שנותרו בחיים מהמחנה.
"האחים שלי סיפרו שכדי שאשרוד, פעוט בן 3, את הצעדה, הלבישו אותי בכל מה שמצאו ושמו אותי בעגלה מקרטעת, וכך סחבו אותי עד המחנה"
"כשהגענו לכפר שלנו בהונגריה הבנו שאנחנו לא רצויים. אז הגיעה שמועה שיש ארגון שמארגן עלייה לארץ. תקופה מסוימת היינו בבודפשט, שם הכינו אותנו לעלייה, ומשם הגענו לנמל ביוגוסלביה. חיכו לנו שתי אוניות, ואיתן עלינו לארץ. הבריטים תפסו אותנו והגלו אותנו לקפריסין. היינו שם שנה עד שעלינו לארץ בנובמבר 1947. בארץ עבדתי בחקלאות בקיבוץ הגושרים, שם הכרתי את אשתי קלרה. נולדו לנו שלושה ילדים: אלון צורית ואורי.
"מצעד החיים הוא מסע עוצמתי, מראה את כוחו של העם היהודי ושאסור לשכוח את המקום הארור הזה. זה ניצחון בשבילי להגיע לכאן חי על שתי רגליים. עם ישראל חי!
"שנים רבות, בעיקר בימי עלומיי ואף מעבר לכך, למעשה התעלמתי מכל הקשור בנושא השואה אף שהנני שורד שואה. ככל שבגרתי, ובמיוחד בעשורים האחרונים, גברו בי הצורך וההבנה לתעד את מה שחוויתי בילדותי".
גיטה קויפמן
"אבא סחב אותי על הידיים מאות קילומטרים. כשהגענו, גילינו שדבר לא שרד"
גיטה קויפמן (במקור ברונשפורט), בת 86, ילידת מולדובה | תושבת קריית-ים, אלמנה מבעלה מיכאל ז"ל. חברה בוועד המנהל של הקרן לרווחת נפגעי השואה וחברה במועצת יד ושם
"נולדתי ב-1939 בעיירה קטנה בשם בריצ'ני בצפון מולדובה לאמי אלקה ולאבי יעקב.
"ביוני 1941, כשהייתי בקושי בת שנתיים, הגיע הצבא הגרמני וגירש אותנו לגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה, השוכנת במערב אוקראינה. אמא שלי חלתה בטיפוס ולא הייתה יכולה ללכת. דוד חיים מצא עגלה עם סוס אחד, והשכיבו את אמא על העגלה. אמא ביקשה שיושיבו אותי לידה, אבל בעל העגלה לא הסכים.
"יצאנו לדרך אל הגטו משפחה כל כך גדולה – אבל עד שהגענו לגטאות השונים האחים של אמא נרצחו כולם, ואמא של אבא נדרסה בבוץ. כעבור כמה ימים גם אמא שלי נפטרה. נשארתי בחיים הודות לדודות שלי, הן הגנו עליי לאורך כל הדרך.
"ב-2 במאי, שזה גם יום ההולדת שלי, שוחרר הגטו על ידי הצבא האדום. אבא ואני התחלנו את הדרך חזרה אל העיירה שבה נולדתי. במשך חודש וחצי אבא שלי סחב אותי על הידיים ועל הכתפיים שלו לאורך מאות קילומטרים. כשהגענו, גילינו ששום דבר לא שרד. הכל היה הרוס.
"נשארנו במולדובה, שהייתה חלק מברית המועצות. ב-1960 התחתנתי עם בחיר ליבי, מיכאל קויפמן ז"ל. ביוני 1973 עלינו יחד לישראל.
"היום יש לי זכות להחליף את הטלאי הצהוב שענדתי כילדה בגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה במגן דוד אדום. המעבר בין הדברים הוא סיפור החיים שלי"
"היום יש לי זכות להחליף את הטלאי הצהוב שענדתי כילדה בגטו אדריניך באזור טרנסניסטריה במגן דוד אדום. המעבר בין הדברים הוא סיפור החיים שלי.
"ב-2001 נבחרתי ליו"ר עמותת ניצולי מחנות ריכוז וגטאות בישראל. אני חברה בוועד המנהל של הקרן לרווחת נפגעי השואה וחברה במועצת יד ושם.
"כניצולת שואה, אני פונה אל הדור הצעיר ומבקשת ממנו לשמור על זיכרון השואה. במצעד החיים אדליק על אדמת אושוויץ נר לזכרם של אמא אלקה ברונשפורט, סבתא שלי חיה ברונשפורט, דודה שלי פרומה ברונשפורט ולזכר הדודים שלי חיים ופישל גלפרין, שנספו גם הם, ולזכר למעלה מֿ-50 בני משפחה שלי שנרצחו. לזכרם ולזכר מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה".
ג'ורג' שפי
"רק אחרי שעליתי לישראל גיליתי שאמא שלי נרצחה באושוויץ"
ג'ורג' שפי (שפיגלגלס), בן 94, יליד גרמניה. נשלח כילד בקינדרטרנספורט וניצל | מתגורר בגבעת זאב. נשוי ליעל, אב לשלוש בנות, סב לשישה נכדים ולשלושה נינים
"נולדתי בברלין בשנת 1931. כשהייתי פעוט בן שנה הוריי התגרשו והקשר עם אבי נותק. מתקופת ילדותי בגרמניה נשארו לי כמה זיכרונות של ילד קטן, ובעיקר זיכרון אחד קשה ועמוק, שקשור בפוגרום ביהודים וברכוש שאירע בליל הבדולח, בין 9 ל-10 בנובמבר 1938 ברחבי גרמניה ובעיר שלנו.
בליל הבדולח הייתי כבר בן שבע. בעל כורחי המציאות ביגרה אותי בלילה אחד. אני זוכר שבאותו יום אמא שלי, מריה מרים בנדיק, אסרה עליי לצאת מהבית. נשארתי בבית שלושה ימים ורק אחרי כמה ימים נודע לנו שבית הספר שלי נשרף לגמרי.
"אני זוכר את חנות הכובעים שהייתה שייכת ליהודי. החלונות היו שבורים וכל הכובעים היו בחוץ מפוזרים על המדרכה. זוכר גם את חנות כלי הכתיבה שהייתה שייכת לזוג מעורב. הוויטרינה שלה נופצה לרסיסים, ועל המדרכה ליד כתבו באותיות גדולות שגם ילד בגילי יכול היה לקרוא בקלות: 'החנות שייכת לחזיר יהודי שהתחתן עם חזירה גרמנייה'.
"בעקבות פוגרום ליל הבדולח ומה שהגיע אחריו, ב-25 ביולי 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אמא שלי החליטה לשלוח אותי בקינדרטרנספורט (משלוח הילדים) מחוץ לגרמניה הנאצית כדי לחלץ אותי משם ולהציל את חיי.
"אני זוכר את אותו בוקר, שאמא לקחה אותי לאחת מתחנות הרכבת הראשיות בברלין, שם נפרדנו. לא הבנתי לאן אני נוסע, לא היה לי מושג. אני זוכר היטב שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון. למעשה זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי.
"את המסע מגרמניה לבריטניה אני בהחלט זוכר כילד שמתבגר מכורח המציאות. אני זוכר שנסענו בשקט עד שהגענו לגבול של גרמניה עם הולנד. הילדים הגדולים, בני ה-17 וה-18, שרו כי הם הבינו ממה ניצלו. אני זוכר שהגענו לנמל הארוויץ' באנגליה ושאנשים הגיעו לבחור את הילדים.
"התגלגלתי בין כמה בתים וככה העברתי שם את שנות המלחמה. בתחילת 1945, כשהייתי בן 13, נפתחה עבורי הזדמנות של פעם בחיים, קיבלתי אישור לנסוע לאח של אמי, שהתגורר בארצות-הברית. הפלגתי באונייה שהייתה מלאה בחיילים לקנדה, שם פגשתי על הסיפון גם את הדוד שלי. גרתי איתו בניו-ג'רזי, שם סיימתי תיכון.
"ב-1949 עליתי ארצה וב-1951 התגייסתי לחיל הים. גיליתי רק אחרי שעליתי לישראל שאמא שלי נרצחה באושוויץ. אחרי המלחמה אף אחד לא הגיע לחפש אותי. כשהייתי כבר בישראל התחלתי לעשות תחקירים ומצאתי מסמכים. מצאתי את הטרנספורט של אמא שהגיע ב-29 בינואר 1943 לאושוויץ עם 1,000 יהודים. מהמסמכים מאושוויץ הבנתי שהיא הגיעה מהרכבת ישר להשמדה, היא נרצחה, ככל הנראה, ביחד עם אחותה.
"בארץ הקמתי משפחה עם יעל, ויחד גידלנו שלוש בנות, מהן יש לי שישה נכדים ושני נינים. שנים רבות עסקתי בענף המתכת והייתי בעל מפעל.
"אמא לקחה אותי לתחנת הרכבת בברלין והעלתה אותי לקינדרטרנספורט. אני זוכר היטב שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון. למעשה זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה"
"בספר שפירסמתי, 'דרכו של גורל', ובו אני מגולל את סיפור חיי, כתבתי, בין היתר: 'לגדול בלי משפחה, אצל אנשים זרים, השפיע על האופי וההתפתחות שלי. זה הפך אותי לאדם יותר אכפתי. אני לא יודע מה היה קורה לי אם הייתי נשאר בגרמניה'.
"מאז יצא לי לחזור לגרמניה לספר את סיפורי לתלמידים גרמנים ואף קיבלתי אות הוקרה מטעם נשיא גרמניה, פרנק-ואלטר שטיינמאייר, על יצירת פיוס והבנה ועמידה מול מכחישי השואה. זו התשובה שלי לאנטישמיות.
"ב-8 באוקטובר 2023, יום אחרי האסון הנורא, הייתי בדיוק בברלין ביחד עם שני ילדי קינדרטרנספורט נוספים למסע תיעוד שששיחזר את המסע שעברנו כילדים. 'מסע של תקווה – 85 לקינדרטרנספורט', כך נקרא הסרט. זה שהיינו שם בזמן שהיישובים בעוטף עזה נשרפו, עשה לי פלאשבק ליום שבו ראיתי את בית הספר שלי בברלין נשרף כליל בליל הבדולח.
"הייתי כבר פעם בביקור באושוויץ אבל לא צעדתי אף פעם במצעד החיים. כשראיתי שם את כל המזוודות והנעליים, זה לא השפיע עליי. ואז הלכתי לארכיון, שאלתי את העובדת אולי יש מסמכים. הגברת חזרה עם כמה פתקאות ביד. זו הייתה כרטיסייה של אמי ושל אחותה. לפי זה ראיתי שהן הלכו יחד, עד הסוף. לא יכולתי לדבר לנוכח המחשבה שזה מה שנשאר משתי הנשים הקרובות אליי ביותר . זה שבר אותי. מצעד החיים הוא למעשה הדרך שלי לזכור את אמא שלי ולהיות בדרכה האחרונה.
"מה שהכי מדאיג אותי זה מה שקורה בישראל, לא מה שקורה בחוץ לארץ. לא הגעתי לישראל כדי לברוח עוד פעם. אני מרצה בגרמניה כדי לשכנע את הגרמנים לא לשכוח מה שהם עשו. אני גם מדבר עם הנוער בישראל, כדי שלא ישכחו מה עשו לנו וכדי שנדע איך אנחנו צריכים להתנהג. אבל אני חושב שקודם כל בכנסת צריכים ללמוד לדבר אחד עם השני. אם כיום בכנסת אפשר לצעוק על הורה של חטוף, אז לגמרי עברנו את הגבול".
ארני רבוכין
"אצעד עם המסר שזכותו של כל יהודי להיות אדם חופשי ולא נרדף"
ארני רבוכין (81), נולד בשבדיה להורים שברחו במבצע ההצלה של יהודי דנמרק | מתגורר בכפר-סבא, נשוי, אב לשלושה ילדים וסבא לשלושה נכדים
"הסיפור שלי הוא סיפור שמייצג את מה שקרה ליהודים באזור הנורדי, בדנמרק ובשבדיה.
"המשפחה שלי במקור מדנמרק. באפריל 1940 דנמרק נכבשה על ידי גרמניה ובשנים הראשונות לכיבוש מצבם של היהודים לא השתנה כמעט. בסוף אוגוסט 1943 פרץ משבר בין השלטונות הגרמניים לממשלה הדנית שלא הסכימה לתביעות החדשות של הגרמנים - אחת מהן הייתה שהיהודים ילכו עם טלאי צהוב. מלך דנמרק כריסטיאן העשירי הזהיר את הנאצים שאם יחייבו את היהודים ללכת עם טלאי צהוב, הוא יהיה הראשון שישים את הטלאי. העימות הזה גרם להתפטרות ממשלת דנמרק. אחרי התפטרות הממשלה, כוחות הכיבוש הגרמני תיכננו לגרש את 7,800 יהודי דנמרק (6,000 מהם התגוררו בקופנהגן) לטרזיינשטט.
"על פי התוכנית המקורית, ב-1 באוקטובר 1943, בשעה 22:00 בלילה (ערב ראש השנה), היו אמורים חיילי הגסטפו לפשוט על בתי היהודים. שתי ספינות נוסעים גדולות היו אמורות לחכות בנמל קופנהגן כדי לקחת את היהודים לטרזיינשטט.
"אבל המזימה של היטלר "לנקות את דנמרק מיהודים" קיבלה תפנית היסטורית. דיפלומט גרמני בקונסוליה הגרמנית בקופנהגן בשם גיאורג פרדיננד דוקוויץ שמע על תוכנית הגירוש והחליט לסכל אותה. הוא טס לשטוקהולם לפגישה חשאית עם ראש ממשלת שבדיה וקיבל ממנו הבטחה: אם היהודים הדנים יגיעו לשבדיה הניטרלית - הם יתקבלו כפליטים.
"תוך סיכון עצמי גדול, הדליף דוקוויץ את התוכנית ב-28 בספטמבר להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית. הדטופט העביר את המידע למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית, אשר קיבלו את האזהרה מהרב בבית הכנסת בקופנהגן. במשך יומיים ירדו כל יהודי דנמרק למחתרת בעזרת העם הדני שהתגייס למבצע ההצלה. ביום שישי בערב, כאשר פשטו אנשי גסטפו שהובאו מגרמניה על בתי היהודים - הם מצאו את מרביתם ריקים.
"פעולת ההצלה, שהחלה בצורה ספונטנית, הפכה למתוכננת והתפתחה לכדי התנגדות מאורגנת לגרמנים. בתוך שלושה שבועות בחודש אוקטובר 1943, הועברו 7,200 יהודים וכ-700 קרובי משפחתם הלא-יהודים לשבדיה. אך בכל זאת, הנאצים הצליחו לאתר 482 יהודים דנים שנתפסו בבתיהם משום שלא הצליחו להתחבא ועוד כ-200 יהודים שנתפסו כשניסו להימלט לשוודיה דרך הים באופן ספונטני, כבר בלילה הראשון לפני האיסוף המאורגן. חלק מהם הגיעו למחנה טרזיינשטט ומשם לא חזרו עוד.
"אני עצמי כבר נולדתי בשבדיה בשנת 1944, שנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה, בן יחיד להוריי שברחו מדנמרק. אמי הייתה כבר בהיריון מתקדם כשעשתה את כל הדרך מדנמרק לשוודיה.
"הוריי הגיעו תחילה לכפר הדייגים הקטן גילליה (בדנית: Gilleleje), כפר באי שלן שבו הסתתרו במלחמה מספר רב של יהודים. תושבי האי היו נגד הדיכוי ולכן גם עזרו ליהודים והחביאו אותם.
"אמא שלי מצאה מסתור בעליית הגג בכנסייה בגילליה, עד שאישה מצבא ההצלה הזמינה אותה ואת אבי להתארח אצלה. 11 שעות אחר כך הגרמנים גילו את שאר המשפחות היהודיות שהסתתרו באותה עליית גג וגירשו את כולם למחנה טרזיינשטט.
"לאמא שלי היה מזל גדול. בזכות אותה תושייה או מזל או שניהם ביחד. הסיפור שלנו היה יכול להסתיים אחרת. כי אם אמא הייתה ממשיכה להסתתר עם אבא שלי בעליית הגג באותה כנסייה, גם אותם היו שולחים למחנה טרזיינזשטט ואז המשפחה שלי הייתה עוד סיפור שואה שאין לדעת את סופו עוד בטרם נולדתי.
"אמא שלי מצאה מסתור בעליית הגג בכנסייה בגילליה, עד שאישה מצבא ההצלה הזמינה אותה ואת אבי להתארח אצלה. 11 שעות אחר כך הגרמנים גילו את שאר המשפחות היהודיות שהסתתרו בעליית גג וגירשו אותם לטרזיינשטט"
"היהודים שלא נתפסו על ידי הגסטפו בגילליה הוברחו בסירות מעבר למצר אל שבדיה, ושם גם נולדתי, באפריל 1944. אחרי המלחמה ההורים שבו יחד איתי להתגורר בדנמרק.
"כפעוט בן מספר חודשים בשנה האחרונה למלחמה ברור שאיני זוכר דבר, וכל מה שאני יודע זה רק מהסיפורים שסיפרו לי. כמו, למשל, הסיפור על האישה מצבא ההצלה שאמא שלי שמרה איתה על קשר כל השנים. אגב, אותה אישה ויתרה על קבלת אות חסידת אומות עולם.
בשנת 1984, כשהייתי בן 40, עליתי לישראל. עבודתי הראשונה בארץ הייתה כרואה חשבון במשרד קסלמן וקסלמן. אני נשוי לנידיה זה 30 שנה, ואנו מתגוררים כיום בכפר-סבא. יש לנו שלושה ילדים ושלושה נכדים.
"גם היום, 81 שנה מאז שנולדתי, אני עדיין נרגש כשאני מתאר במעט הפרטים שיש בידי את הברחת אמי ההרה ואבי במסגרת המבצע להצלת יהודי דנמרק. זה בא מהלב. זה משהו שלעולם לא שוכחים. אני אשא איתי את זה בכל יום עד סוף חיי.
"חשוב לי לצעוד במצעד החיים ולייצג כאן על אדמת אוושוויץ הארורה גם את סיפורם של יהודים מדנמרק ומשבדיה במלחמת העולם השנייה. אני מקדיש את זמני לקבלת פניהם של עולים חדשים לישראל ומתנדב בתנועת מכבי העולמית.
"המסר שאיתו אצעד על אדמת אושוויץ במצעד החיים הוא שמקומם של היהודים זה בארץ ישראל - אבל זכותו של כל יהודי עלי אדמות להיות אדם חופשי בכל מקום ברחבי העולם, חופשי ולא נרדף. לעולם לא עוד!"
פליציה וייס
"את כבר יכולה להגיד שאת יהודייה, המלחמה הסתיימה"
פליציה וייס (קוקוטק), בת 90, ילידת פולין, איבדה את כל משפחתה באושוויץ והוחבאה על ידי אזרחים פולנים | אמא לשניים, סבתא לארבעה נכדים
"נולדתי במאי 1935 בעיר סוסנוביץ' בפולין. אבי, משה נפתלי, עבד במסחר בדים והכיר הרבה אנשים. אמי, ברנדלה, הייתה עקרת בית. גרנו בקומה השלישית בבניין ברחוב מודז'יובסקה 35, צמוד לבית של סבא שלי.
"כשמלאו לי ארבע שנים, ב-1 בספטמבר 1939, שמענו את ההפצצות של מטוסי הגרמנים ונכנסנו לבונקר. הגרמנים השתלטו על העיר. מהר מאוד הוכרחו כל הילדים ללכת עם טלאי צהוב על הזרוע. בבניין שגרנו הגרמנים הקימו מפעל לייצור מגפי עור. אבא שלי אפילו עבד שם.
"כשהדברים החלו להסלים, במאי 1942, קיבלנו מכתב להתייצב בגסטפו. אבא החליט שלא נתייצב, ושלח אותנו לדודה שגרה במקום אחר בעיר. הוא עצמו התחבא במפעל למגפיים. בחצות באותו הלילה נכנסו חיילים גרמנים לדירת דודתי, העירו אותנו עם קתות הרובים וצעקו 'ראוס'. כל יהודי הבניין נלקחו לצריף, שם מצאנו את סבי. איבדתי את אמי ואחי והייתי צמודה לדודה שלי ולשש בנותיה.
"למחרת בבוקר הגרמנים התחילו לשחרר חלק מהיהודים, וראיתי את דודתי עם כל בנותיה הולכות לכיוון היציאה. רצתי אחריהן. כשהגענו לשולחן ההרשמה, ידעתי שיגלו שאינני שייכת אליהן, אז ניצלתי הזדמנות וזחלתי לדלת הקרובה בין רגלי האנשים. בכך, למעשה, ניצלו חיי. מאותו יום לא ראיתי את אמא ואת אח שלי.
"הצלחתי להגיע לאבא שלי. האקציות של הגרמנים המשיכו. באחת מהן התחבאנו בחדר במפעל למגפיים בעל קיר כפול, שכוסה בערימת מגפיים. עד שיום אחד הגרמנים אספו את כל יהודי העיר במגרש ספורט ענק ומיינו אותנו – חלק לעבודות בגרמניה, חלק לאושוויץ. אותי ואת אבי שיחררו, כנראה מכיוון שאבא עבד במפעל.
"במרץ 1943 הוקם גטו שרודולה, לשם הועברנו עם כל יהודי עירנו. החיים בגטו היו קשים מאוד. ואז, באוגוסט התחילו בחיסול הגטו. אני זוכרת אותי ואת אבא שלי מתחבאים בבונקר עם עוד אישה והילד שלה. בלילות אבא היה יוצא להביא לנו אוכל.
"לילה אחד הצלחנו לברוח מהגטו לעיר בנדין, שם התחבאנו בבית של מכרים של אבא. הוא הסתיר אותי שם במשך שנה וארבעה חודשים. ב-16 בינואר 1944 נסענו ברכבת לעיירה בשם אוכוייץ, שבעה ק"מ מקטוביץ. שם אבא מצא עבורנו מסתור נוסף בבית של משפחת פסל. בדרך לשם אבי אמר לי שאגיד שקוראים לי הלנה בירנצקה, ושאמי נפטרה.
"בבית היו רק שני חדרים ומטבח, כך שבלילות ישנו כמו סרדינים – רגליים, ראש, רגליים, ראש. אבא היה בא לבקר מדי פעם כשבידו תלושי אוכל וכסף.
"אבל מאז אפריל 1944 אבא שלי לא חזר יותר לבקר. הייתי כבר בת תשע. למעשה, מאז לא ראיתי אותו יותר. משפחת פסל טיפלה בי ואני עזרתי להם עם הילדים שלהם. הם, כמובן, לא ידעו שאני יהודייה, והייתי נוהגת ללכת איתם בקביעות לכנסייה. באיזשהו שלב אפילו הטבילו אותי.
"כשהגיעו החיילים הגרמנים לעיירה, גברת פסל החביאה אותי אצל שכנים בקומה רביעית. אני ידעתי שהיא הבינה לבסוף שאני ילדה יהודייה, כי אף אחד לא בא לחפש אחריי או לאסוף אותי. בזכותה שרדתי את השואה. אחרי המלחמה דאגתי שבני הזוג פסל יקבלו אות חסידי אומות העולם על כל מה שעשו עבורי.
"את יום סיום המלחמה לא אשכח לעולם. ב-26 בינואר 1945 שמענו פיצוץ רכבת, והסתבר שהרכבת הכילה מזון לחיילים הגרמנים. הגרמנים שהיו בעיירה נסוגו בן לילה, ואנחנו הסתערנו על האוכל ברכבת. בבוקר שלמחרת הגיעו חיילים רוסים עייפים מאוד. הם בזזו את החנויות, גנבו את כל בקבוקי הוודקה והשעונים שמצאו ואמרו, 'קחו את כל מה שנשאר'.
"ביום השחרור אני זוכרת שירדתי מהשכנים ומשפחת פסל אמרו לי, 'את כבר יכולה לומר שאת יהודייה, כי הרוסים אוהבים יהודים. המלחמה הסתיימה'.
"בפברואר 1947 הגעתי לבית ילדים בעיר חוז'וף. סבלתי ממחלת עור ומכינים. המטפלים ניקו אותי היטב, נתנו לי בגדים ונעליים ושמו אותי לשלושה ימים בחדר בידוד. קיבלתי נעליים חדשות. זה היום שבו, בעצם, התחילו חיי החדשים: בגיל 12 התחלתי סוף-סוף ללמוד. בבית הילדים היו לנו מחנכים נהדרים, אוכל, ספורט, מוזיקה וחוגי מלאכה.
"העולם לא למד כלום מהשואה. זה נורא, אני דואגת לנכדים שלנו. כל העולם שונא אותנו, ואנחנו כל הזמן צריכים להילחם על הקיום שלנו"
"ב-1 בספטמבר 1948 צירפו אותנו לבית ילדים בעיר ביילסקו. אחד השומרים שם נסע לישראל ובצבא פגש אדם בשם שמשון קוקוטק, וסיפר לו עליי. אחיו של שמשון, טוביה, כתב מכתב לבית הילדים ושאל האם אני בתו של משה נפתלי קוקוטק. סוף-סוף מצאתי משפחה. אלה היו בני דודים של אבי. התחלתי להתכתב איתם, והם מסרו לי כתובת של סבי וארבעת ילדיו – דודיי מצד אבי שהתגוררו בניו-יורק. התכתבתי עם סבי ביידיש ועם דודותיי בפולנית.
"במקביל, התעורר בי הרצון לעלות לארץ-ישראל. עזבתי את בית הילדים בדצמבר 1949 והלכתי לגור עם דודה רישה, שהייתה עבורי כמו אמא. סיימתי תיכון פולני והתקבלתי לטכניון להנדסת בניין, ובסוף שנת 1956 נפתחו גבולות ההגירה ואיפשרו להגר מפולין.
"עליתי ארצה לבד ב-29 באפריל 1957 כי לדודה רישה עדיין לא הגיעו הניירות. בארץ חיכו לי בנמל מכרות של רישה והביאו אותי לבית עולות שהיה ליד אגד הישן בחיפה. מנהלת הבית, גברת מרי הים, לקחה אותי לאולפן וסידרה לי עבודה בסולל בונה. כמה חודשים אחרי התאחדתי שוב עם דודה רישה שהצליחה להגיע לארץ, ובבית העולות הכרתי את דוד וייס שהפך לבעלי. נישאנו ב-23 באוגוסט 1959. נולדו לנו שני בנים, עמוס ורפי. הנישואים לא צלחו, וב-1967 התגרשנו.
"בסולל בונה עבדתי שנים רבות ופרשתי אחרי 34 שנות עבודה כהנדסאית בניין. לאחר פרישתי עבדתי בחברת חשמל עוד כתשע שנים בתפקיד דומה, ואז החלטתי לפרוש סופית ולהתנדב בקופת חולים מכבי בסיוע לגמלאים וקשישים.
"העולם לא למד כלום מהשואה. זה נורא, אני דואגת לנכדים שלנו. כל העולם שונא אותנו, ואנחנו כל הזמן צריכים להילחם על הקיום שלנו".
פדויי שבי ומשפחות שכולות ישתתפו במצעד
השתתפות משלחת שורדי השואה מישראל, שחלקם מספרים את סיפורם בפרויקט מיוחד זה התאפשרה השנה בזכות התגייסות מיוחדת של ענף ההייטק הישראלי ובהן החברות והקרנות הבאות:Fiverr ,Wix ,JFrog ,Payoneer ,Riskified ,Matrix Taboola ,Qumra Capital ,Pitango ,Merit Spread Foundation.
במצעד ההיסטורי הזה ישתתפו גם נפגעי 7 באוקטובר, ובהם פדויי שבי, משפחות שכולות ושורדי המתקפה הרצחנית בערים ובקיבוצים. הם יגיעו כחלק ממשלחות של קרן מנומדין וההסתדרות הציונית העולמית. השתתפותם במצעד מסמלת את הצורך להילחם באנטישמיות ובשנאת היהודים הקיימת גם היום במלוא עוזה.
בעידן שבו שורדי השואה הולכים ומתמעטים, הופך הקושי למצוא ניצולים ששרדו את זוועות המחנות מוחשי יותר ויותר. השורדים שהיו ילדים או נערים במחנות, אם נותרו בחיים, הם היום ברובם בני למעלה מ-90. לו אבא שלי, נח קליגר, האסיר הפרטי שלי מס' 172345, שורד מחנה התופת אושוויץ וצעדת המוות היה עדיין בחיים, הרי שהיום היה צועד בגיל 100 במצעד החיים ה-37. אנו עומדים כבר בפתחו של עידן חדש, עידן בו הדורות השני, השלישי והרביעי הופכים ל"שגרירי הזיכרון בגוף ראשון" ובכך מייצרים הנצחה מיוחדת, חיה ונושמת. יוזמת "שגרירי הזיכרון" נכנסת לנעליהם של דור שורדי השואה וחסידי אומות העולם כדי לדאוג שסיפורים אלה, העדויות מגוף ראשון, לא יישכחו. אין ברירה אחרת. העדויות המקוריות מהמחנות הולכות ונעלמות מהעולם.
עורכת הפרויקט: עדי פולק
עריכה: נעמה בר-לב
מעצבת: פולינה גולודריגה
