לפני שנתיים הרגישה מיכל נתיב שהיא רוצה להפוך משכירה לעצמאית. נתיב עבדה אז בתחום החינוך ברשויות המקומיות. "היה לי איזשהו משבר בעבודה, היא מספרת, "וכשהבת שלי, קשת, אמרה לי שהעיניים שלי עצובות, הבנתי שאני לא יכולה להישאר באותו מקום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
היא בת 45 ממודיעין, בעלת תואר ראשון בחינוך ותעודות בהנחיית הורים, ייעוץ משפחתי ומאסטר NLP. נשואה לגילי (52), מנהל פיתוח עסקי בחברת ביטוח, והם הורים לארבעה: אגם (16), התאומים פלג וגפן (14) וקשת (9). כשהחליטה שהגיע הזמן לשינוי הגישה מכתב פיטורין, רצתה לעבוד כיועצת הורים וכמדריכה משפחתית, ואז גילתה שעולם העצמאים קשוח משחשבה. "שאלתי מסביבי איך אנשים יכירו אותי, וכולם אמרו: מפה לאוזן זה הכי טוב. חיפשתי את האוזניים שישמעו אותי ואת הפה שיוציא אותי לאור, ואז נזכרתי בחבר שביקש לשבת איתי לקפה וסיפר לי ששמע בכנס פורשים מהצבא מרצה בשם עמי ויסברג, מאמן אישי ועסקי, שאמר, 'קחו את השנה־שנתיים הקרובות ולכו תשתו קפה עם 100 אנשים לפחות'. אותו מרצה, שאגב פגשתי בהמשך, לא ראה את זה כרעיון אלא כאמירה. אני נדלקתי על זה באותו הרגע".
מה עשית?
"בספטמבר 2023, לפני שהתחילה המלחמה, כתבתי פוסט בפייסבוק שאני מתחייבת לפגוש במשך השנה הקרובה 100 אנשים שאני לא מכירה לפגישה אחד על אחד".
עם מי הייתה הפגישה הראשונה?
"עם רביטל ויטלזון יעקבס (סטנדאפיסטית וסופרת. מב"ל). הכרנו קודם, נפגשנו בכמה סיטואציות. זו הייתה שיחה של כמה שעות והיה מטורף. העליתי פוסט עם תמונה שלה, זה התגלגל לעוד ועוד מפגשים וביקוש מטורף של אנשים להיפגש איתי, וכך הנוכחות שלי ברשת התפוצצה. כך גם גיליתי מה זה מפה לאוזן. זה הדבר שהזניק את העסק שלי".
על מה דיברת עם האנשים שפגשת?
"על הכול. מתחילים ממשהו ומשם זה מתגלגל. שיחות כאלה הן בדרך כלל ארוכות ומרתקות. בהשראת המפגשים גם יצרתי משחק עם שאלות שעלו בהם, כמו לאיזו ארץ היית רוצה להגיע, על מה אתה מתחרט, ואם היית יכול לשנות משהו אחד בעולם, מה זה היה".
עד היום, היא מספרת, פגשה יותר מ־175 אנשים, נשים וגברים, ואחרי כל פגישה העלתה בפייסבוק פוסט של סיכום הפגישה. "מאז שהרמתי את המיזם הבנתי את כוחו של הנטוורקינג. אנשים התלהבו כל כך מהרעיון, שהתחילו בעצמם להיפגש עם 100 אנשים".
מתי ואיפה קובעים בדרך כלל?
"בשעות היום. בהתחלה קבעתי בבתי קפה, והיום בדרך כלל אצלי בקליניקה. פגישה בדרך כלל לוקחת שעה־שעה וחצי, ולפעמים אפילו ארבע שעות מרוב שזה מרתק".
וכשנפגשים בחוץ, מי משלם?
"כל אחד משלם על עצמו או חצי־חצי".
מה מזמינים?
"תלוי במצב הרעב".
עמדת ביעד שהצבת לעצמך. למה החלטת להמשיך עם המפגשים אחרי שכבר פגשת 100 אנשים?
"כי האדוות של זה מורגשות בכל כך הרבה תחומים - קשרים עסקיים, קשרים בינאישיים, אפילו היו ניסיונות לשדך בין בני זוג. נשים מספרות לי שבזכות זה הן קובעות קפה עם אמא שלהן אחרי הרבה זמן. אנשים בחו"ל התחילו לאמץ את זה. פתחתי קבוצת פייסבוק פעילה, ושם כולם משתפים ומגלים כמה שהעולם קטן".
שמרת על קשרים עם אנשים שנפגשת איתם במסגרת המיזם?
"עם חלקם. עם חלק התפתחו חברויות, עם אחרים קשרים מקצועיים".
ספרי על דברים מיוחדים שקרו בזכות המיזם הזה.
"אנשים עם מכנה משותף פתחו תת־קהילה. לדוגמה, אישה שהקימה בתוך הקהילה שלי בפייסבוק את '100 כוסות קפה להחלמה'. היא מושתלת כליות והחליטה שהיא רוצה לפגוש רק אנשים שהם או בני משפחתם מתמודדים עם אתגר רפואי. מישהו אחר, בעל פנסיון לכלבים, הקים קהילה של 100 כוסות קפה רק בתחום של כלבנות. הוא נפגש עם וטרינרים, מאלפי כלבים ועוד. בעבר עשיתי מפגש, ואישה שנמצאת בקהילה לא הגיעה. שאלתי אותה איך יכול להיות שאישה פעילה כמותה בקהילה שלנו לא הגיעה, ואז היא סיפרה שהיא נכה בכיסא גלגלים המלווה בעובדת זרה. היא סיפרה לי שבזכות המיזם החליטה שהיא הולכת לפגוש אנשים בקרבת ביתה וכך התחילה לצאת מהבית, לראשונה מאז תקופת הקורונה. אגב, הפורמט הוא רק פרונטלי. לא נפגשים בזום".
יש גם פגישות לא מוצלחות?
"עולה לי לראש רק אחת כזאת. מישהי שלא התחברתי אליה, הרגשתי שאני ממש מתאמצת לנהל את השיחה, שזה לא טבעי. באופן כללי, פחות נעים במפגשים כשאנשים באים למכור את העסק שלהם ורוצים רק את הפרסום בפוסט שלי".
בפגישות האלה היא לא ממהרת לספר את סיפורה האישי, אלא אם היא נשאלת על כך ישירות. היא נולדה וגדלה ברחובות למשפחה דתית לאומית והעבירה לא מעט מנעוריה במסגרת תנועת הנוער בני עקיבא. לפני 26 שנה, בסוף שנת השירות הלאומי הראשונה, הכירה את מיכאל סיטבון. "אני הייתי קומונרית ב'בני עקיבא'. הוא בכלל היה בתנועת 'עזרא', אבל הגיע אלינו לסניף במסגרת ישיבת ההסדר כדי לתגבר את הפעילות וכך הכרנו והתאהבנו. אחרי פחות משנה, כשסיימתי שנה שנייה בשירות, עמדנו מתחת לחופה".
הם גרו בבית שמש והיו על הקו לירושלים, שם למדו הוראה. "החיים התנהלו על מי מנוחות. כשנתיים לאחר שנישאנו, כשהייתי בת 22, מיכאל קיבל צו מילואים לראשונה. הוא רק השתחרר זמן לא רב לפני כן מהסדיר, כחובש בגבעתי. הוא היה מבואס מהשיבוץ שלו בעמק בית שאן וטען שהגזרה שקטה ומשעממת. הוא יצא פעם אחת הביתה ושוב חזר למילואים. לא היו לנו ילדים, והתחלתי טיפולי פוריות. באחד הבקרים, ביום צום עשרה בטבת, הוא התקשר אליי בשמונה בבוקר וביקש שאתפלל כי הוא תחת אש. לא באמת חשבתי שיכול לקרות משהו נורא, אבל כשעה לאחר מכן קרה הנורא מכול".
"בחור שמתחתן עם בחורה שאיבדה בעל צעיר בצבא יודע שהוא הולך לחיות לצד הסיפור הזה. מהר מאוד הבנתי שאפשר לאהוב גם אותו וגם אותו, כי כל אחד מהם הוא משהו אחר. מיכאל כבר לא כאן וגילי לא מחליף אותו"
האירוע התרחש ב־25 בדצמבר 2001, בגבול ירדן, סמוך למושב ירדנה. "הוא החייל היחיד שנהרג באותו אירוע. הגיעו לשם מחבלים, ובזמן שהוא טיפל בחייל שנפצע קשה במארב, התקשרתי אליו והטלפון כנראה ענה מעצמו. שמעתי ירי ורעש מחריד ועדיין לא קלטתי שמשהו כזה גרוע קורה. התת־מודע שלי כנראה לא רצה לעכל מציאות כזו, עד כדי כך שהלכתי לעבודה כרגיל. אחרי כמה שעות העברתי פרזנטציה בכיתה, וחברה שלי שצפתה בי שמרה לי על הטלפון. ביקשתי שתענה לשיחות. כשהטלפון צלצל היא ענתה, ומעבר לקו היה כתב של אחד מכלי התקשורת שאמר, 'שמעתי שבעלך נהרג הבוקר'. החברה שלי כמעט התעלפה וניתקה לו את השיחה. הוא התקשר שוב והיא ביקשה ממנו להפסיק. מתברר שבשעות האלה חיפשו אותי בבית כדי להודיע לי, אבל עדיין לא הצליחו לאתר אותי. כעבור שעה הגיעו מקצין העיר לבית הספר, וממש כמו ב'אישה בורחת מבשורה' טרקתי עליהם את הדלת. למעשה, כל היום הזה ברחתי מהבשורה והתנהגתי בתזזיתיות, בכעס, מתח ורוגז".
ביום שאחרי, כל כלי התקשורת עסקו באלמנה הצעירה. "לצערנו, בימינו יש הרבה צעירות שאיבדו את אהבת חייהן, שרק התחתנו והתאלמנו בעקבות המלחמה הנוכחית. בזמני זה היה סיפור מדובר ומסוקר. ישבתי שבעה עם ההורים שלו, ואלה היו הימים הקשים בחיי. איבדתי אהבה ענקית, את הבחור הכי מדהים והכי מוצלח שאהב אותי כל כך והעריך בי כל דבר. לאחר מכן היה צריך לעשות לי טקס חליצה וגם זה היה לא פשוט בכלל. אבל למרות שכולנו היינו מפורקים, כולל ההורים שלי שהם צעירים ואיבדו חתן ראשון ואהוב, הייתי עם הרגליים על הקרקע וכבר בהלוויה החלטתי להמשיך בשבילו, לספר את הסיפור שלו ולהגיד לעולם מי הוא. אמרתי שאני בוחרת בחיים, ושלבחור בחיים זה לא מספיק, צריך לרצות שתהיה גם משמעות".
איך הצלחת להגיע לכזו תובנה בגיל כזה, אחרי טרגדיה גדולה כל כך?
"הבנתי את זה כשחזרתי אחרי השבעה לעבוד בבית הספר. התלמידים, ובכלל הסביבה, לא ידעו איך להסתכל לי בעיניים. חייכתי והם לא הבינו איך יכול להיות שאני מחייכת. כבר ביום הראשון ביקשתי מהמנהל לכנס את כולם באולם הגדול, כשבעצמי לא ידעתי מה אני הולכת להגיד להם. הסברתי על הבמה שהחיים הם כמו סליל של חוט: מוצאים את הקצה והנה הוא רץ. אצלי זה נגדע ואני מתחילה בסליל חדש, אבל לא מתעלמת מהקודם. אני קושרת קשר בין שני החוטים וממשיכה. הקהל התרגש, ומאז הרציתי הרבה במסגרות שונות. בהתחלה קראו להרצאה 'הודעה נמסרה למשפחות', אבל הרגשתי שזה כבד מדי והפכתי את זה למשהו אופטימי יותר. השם שנשארתי איתו עד עכשיו הוא 'מתוך החושך – אור'. כפי שהבטחתי לעצמי, הנצחתי את מיכאל והכנסתי ספר תורה על שמו בכסף שקיבלתי ממשרד הביטחון ובעזרת אבא שלי, שבלי קשר אסף כסף לספר תורה עוד לפני האסון".
השנים שאחרי היו ארוכות וקשות, אבל נתיב הזכירה לעצמה את ההבטחה לדבוק בחיים. "חברות עזרו לי, גרו איתי, וזה באמת היה מורכב כי התאלמנתי כשהחברות שלי אפילו לא התחתנו. לא אשכח לעולם את התמיכה שלהן בי. המשכתי בשגרה, הורדתי את כיסוי הראש כי לא חשבתי שאני צריכה לכסות את הראש כשאין לי בעל. ידעתי שיהיה לי פרק חדש בחיים, אבל לקח לי זמן, עברתי תהליכים, לא הייתי מסוגלת שזה יקרה לפני כן".
חמש שנים לאחר האובדן, אחרי כמה דייטים שלא הובילו לקשר רציני, נכנסה נתיב לאתר היכרויות באינטרנט. "שם חיפשתי מישהו שהוא ההפך הגמור ממיכאל, ואכן מצאתי. גילי הוא כל מה שמיכאל לא היה. היה בינינו חיבור מדהים מהרגע הראשון. בפגישה הראשונה נכנסתי לאוטו ואמרתי לעצמי 'זה יהיה בעלי'. דיברנו כמובן הרבה על מה שעברתי".
זה לא פשוט.
"בחור שמתחתן עם בחורה שאיבדה בעל צעיר בצבא יודע שהוא הולך לחיות לצד הסיפור הזה. מהר מאוד הבנתי שאפשר לאהוב גם אותו וגם אותו, כי כל אחד מהם הוא משהו אחר. מיכאל כבר לא כאן וגילי לא מחליף אותו. שמעתי כל מיני קולות רקע ואמירות ש'רווק לא מתחתן עם אלמנה' וש'זה לא כמו גרושה'. מחיתי על זה. טענתי שדווקא לגרושה יש אקס ברקע והוא נוכח בחייה, וכאן זה אחרת. אמא שלי אמרה לי לא לכתוב באתר שאני אלמנה ולחכות לראות מה קורה, אבל היה ברור לי שאני מוגדרת כך וזה מה שיהיה. התחתנו אחרי כמעט שנה. ההורים של מיכאל הגיעו לחתונה ואפילו סבא שלו הגיע מצרפת".
גילי הגיע מרקע חרדי אבל כשנפגשנו הוא לא היה דתי, "וכל אחד מאיתנו עשה מה שהוא יכול כדי לבוא לקראת השני", היא צוחקת. "היום הוא דתי לא פחות ממני. גילי מכיל באופן יוצא דופן את מה שעברתי, ובכל יום זיכרון הוא זה שמארגן לי את הנרות".
הפעם היחידה שבה נתיב לא הגיעה לטקס יום הזיכרון לצד קברו של מיכאל הייתה כשפקדה אותה טרגדיה נוספת. "אחרי שנתיים של טיפולי פוריות נקלטתי להיריון וגילינו שיש לנו שני עוברים, בנים. תאומים אחרי ציפייה ארוכה לפרי בטן זה אושר שאין לתאר, וכגודל האושר, כך היה גודל הצער כשבחודש השישי התחילה לי לידה פעילה. הסבירו לנו את ההשלכות על העוברים, והיינו צריכים להכריע אם לבקש שיצילו אותם בכל מחיר או לתת להם לסיים את חייהם. ביקשנו להיות לבד בחדר והחלטנו שאנחנו לא רוצים שיהיו להם חיי סבל, כי בשלב שבו היינו לא היה כל סיכוי לצאת מבית החולים עם ילדים בריאים. עברנו לידה טראומטית, פרידה מהתינוקות שכל כך ייחלנו להם. הסתובבתי תקופה ארוכה עם תמונה שלהם בשומר המסך. כשהגעתי הביתה הבנתי איזו משמעות יש לברכה 'שתצאי בידיים מלאות'. במשך שבועות נשארתי בבית כדי לא להגיע לסיטואציה שבה מישהי שואלת אותי אם ילדתי, כי כבר לא הייתה לי בטן. 'ברחנו' לתקופה בתאילנד שעשתה לנו טוב, כי שם אף אחד לא מכיר אותי ויודע שהייתי בהיריון".
הייתה בך איזושהי עוצמה שאימצת בעקבות דברים שהתמודדת איתם בעבר?
"אחד המרכיבים של החוסן זה להיות עטוף באנשים. היה לי את זה כשמיכאל נהרג, הייתי עטופה. בטרגדיה הזאת, עם התאומים שאיבדנו, התרחקתי מאנשים והייתי מאוד לבד. גילי חזר לעבודה אחרי שבוע, ובאחד הימים הוא אמר לי בכנות שהוא פשוט לא רצה לחזור הביתה. הייתי בדיכאון, אבל לא כמו אישה בדיכאון אחרי לידה שיש לה במי לטפל. זה ריק בל יתואר".
לאחר טיפולי פוריות נוספים נולדה בתה אגם, בדיוק ביום הולדתו של מיכאל ז"ל. מיד לאחר מכן נקלטו להיריון תאומים ששרדו בשמירת היריון קפדנית. לפני תשע שנים נולדה בת הזקונים קשת. "רק לפני ארבע שנים, סביב בת המצווה של אגם, שיתפנו את הילדים בסיפור שעברתי לפני שהכרתי את אביהם. הם היו מגיעים איתי לכל יום זיכרון של מיכאל בלי שאגיד להם מה הקשר האמיתי שלי אליו".
מה הם חשבו?
"שמיכאל היה ידיד שלי".
למה לא סיפרת להם את האמת קודם?
"לא היו ילדים אחרים, אז לא מצאתי לנכון לספר מוקדם יותר, כנראה ממקום של לגונן ולשמור עליהם מצער העולם".
בימים אלה היא משיקה מיזם חדש: הרצאה להורים בליווי מוזיקלי של המוזיקאי רמי שולר. ההרצאה נקראת 'אסיפת הורים' ומשלבת הומור וטיפים לניהול מערכת יחסים טובה בין הורים לילדיהם.
את מרגישה שניסיון החיים שלך מתבטא בעבודה שלך ובפגישות שאת עושה?
"אני חושבת שגם אנשים שלא מכירים את הסיפור נמשכים לשמחת החיים שלי, וזה משהו שמושרש אצלי דווקא אחרי הטרגדיות שעברתי. אני משדרת אופטימיות כדרך חיים, והבנתי שהחוסן הוא בזכות האנשים שמקיפים אותך".
