בחג סוכות האחרון, יום חמישי, ה־17 באוקטובר, הייתה עליזה רזיאל (53), ראשת מז״פ של משטרת ישראל, בעיצומה של שנת צהריים כשהטלפון שלה צלצל. "כנראה הרגנו את סינוואר״, אמר לה קול מעברו השני של הקו, ״תשלחי את האנשים שלך״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אני מניחה שלא חזרת לישון.
״ברור שלא״, השפתיים שלה נמתחות לחיוך קטן, אחד היחידים שתיתן בריאיון הזה. ״התרגשתי מאוד. זה מסוג הדברים שאת לא מאמינה שהם קורים. ידעתי שאני בעיצומו של רגע מכונן למדינת ישראל. נכון, המלחמה לא נגמרה, כל החטופים עוד לא חזרו. וכן, זה לא הניצחון המוחלט. ובכל זאת, בידי צה״ל הייתה גופתו של רב־המרצחים. זה היה משמעותי עבורנו לזהות אותו מהר ולהגיד, הוא אצלנו״.
המומחים של מז״פ (מחלקת זיהוי פלילי), ובהם רופאי שיניים ואנשי טביעות אצבע, יצאו לקבל את הגופה במעבר הגבול ולהוציא ממנה נתונים שאותם השוו לנתונים של סינוואר שנמצאים בישראל משום שישב בכלא הישראלי שנים רבות. ״רופאת השיניים שלנו, ד״ר אסי שרון, זוכרת את מבנה השיניים שלו בעל פה, וכשהיא הסתכלה היא אמרה, ׳זה הוא׳. כדי שתהיה עוד הוכחה לקחנו גם טביעות אצבע. סנ״צ מאיר דוקן, ראש מדור זיהוי חללים, הגיע ליטול טביעות אצבע על עכבר אלקטרוני והן נשלחו במייל למז״פ. פעמיים זה לא הצליח. כפות הידיים שלו היו מלאות אבק וסדוקות, כמו של פועל בניין, והיה צריך לבצע שלושה ניסיונות. הזיהוי שלו נתן סיפוק גדול וגם סגירת מעגל״.
תת־ניצב עליזה רזיאל מגיעה ללשכה שלה במטה הארצי בירושלים על מדי משטרה, רגע לפני שהיא יוצאת לחופשה. בנות הלשכה מחמיאות לה על הלק התכלכל שעל ציפורניה, מראה לא שגרתי, ורזיאל מסבירה: ״אני טסה למיאמי, אז התאמתי את הלק לאווירה״. רוב שעות היממה, ענייני טיפוח פחות מעסיקים אותה. רזיאל היא אם לשתי בנות (בת 22, קצינה, ובת 19, לומדת במכינה קדם־צבאית) שאותן גידלה שנים עם מי שהייתה בת זוגה - גם היא תת־ניצב במשטרה. ״הכרנו בחטיבת הביניים, ומתישהו החלטנו למסד את הזוגיות וקבענו ללכת על הורות משותפת. אני הייתי בהיריון והיא רשומה כאמא שלהן בתעודת הזהות". בשנת 2015, אחרי יותר מ־20 שנה של חיים משותפים, הן נפרדו. כיום רזיאל בזוגיות עם גבר, והבנות מחלקות את זמנן בין שני הבתים של האמהות.
היא אישה בעלת קור רוח יוצא דופן. קשה לחלץ ממנה מידע רגיש. היא גם לא דומעת בקלות. בעבודה קשה פילסה את דרכה לתפקידה הבכיר שבמסגרתו היא אחראית על 300 אנשי מעבדות ו־250 אנשי שטח.
היא נולדה במולדובה ועלתה ארצה בראשית שנות ה־70 עם הוריה, זוג ציוני נלהב, כשהייתה בת חודשיים בלבד. אחיה היה בן שמונה, ובבית תמיד סיפרו להם כמה הם בני מזל לגדול במקום שבו יש חופש. אביה, עורך דין ודוקטור למשפטים, עבר כאן מחדש מבחני לשכה וסטאז׳. אמה כלכלנית בעלת תואר שני. לאחר שלמדו עברית באולפן בנצרת עילית השתלבו כעובדי מדינה, אביה במשרד האוצר ואמה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הם גרו בירושלים, תחילה בשכונת ארמון הנציב ואחר כך בקטמון. אחרי שסיימה את התיכון שליד האוניברסיטה התגייסה לשירות צבאי בתור חובשת. לאחר השחרור למדה רוקחות (״רציתי שיהיה לי מקצוע״) ועבדה בבתי מרקחת. בשנת 2000 החליטה, בצעד מפתיע, להתגייס למשטרה. היא התחילה לעבוד במעבדת סמים של מז״פ בתפקיד קצינת מעבדה, והתאהבה בתחום. כשהוקם מאגר הדי־אן־איי זה סקרן אותה. היא לקחה קורס בביולוגיה מולקולרית, וב־2010 עברה לעבוד במאגר ונהפכה ממומחית של בדיקות סמים למומחית למאגר די־אן־איי. ״מה שהכי ריגש אותי שם היה ההבנה שכמה פעמים ביום היינו נותנים לחוקר משטרה, על מגש של כסף, שם של חשוד שהוא לא הכיר בזכות בדיקת די־אן־איי ואומרים, 'לכו תחקרו אותו'. לפעמים היו לנו מקרים שבהם ראינו שתי זירות לא קרובות, ומצאנו אדם אחד שקשור לשתיהן. כל פענוח כזה מרגש אותי עד היום״.
ארבע שנים לאחר שהחלה לעבוד במאגר הדי־אן־איי הפכה לראשת המאגר. על לוח שעם במשרד שלה תלתה כמה תמונות, ובהן תמונתה של נועה אייל ז״ל, שעלתה על טרמפ בכיכר הדוידקה בעיר, וגופתה נמצאה ביער רמות. רזיאל הציבה לעצמה מטרה, כמו קצינים רבים במשטרה, לפענח את התיק. ״עוד לפני שהייתי במשטרה הייתי מחוברת למקרה הזה״, היא אומרת, "גם בגלל שהיא הייתה נערה ירושלמית. אחת העדויות דיברה על פורד אסקורט עם מדבקה של גולני, ואני עקבתי אחרי כל פורד אסקורט שהסתובבה בירושלים במשך שנים. כשהגעתי למאגר, ראיתי שהופק פרופיל די־אן־איי של הרוצח אבל אין קצה חוט. כינסתי ישיבה ואמרתי, 'בואו נחשוב מחדש מה אפשר לעשות'. כבר היה לנו קצת יותר ניסיון בתחום חדש יחסית, זיהוי על פי די־אן־איי שהשווינו לבני משפחה. ביקשנו אישור מיוחד שהגיע עד היועץ המשפטי לממשלה. כתבנו במחשב מה אנחנו רוצים שהוא יעשה, והמחשב חשב די הרבה זמן, אז יצאתי להפסקת צהריים. כשחזרתי קיבלתי רשימה של 6,000 מספרים. במקום הראשון היה מי שהבנו שהוא כנראה האבא של הרוצח. מחלקת החקירות עקבה אחרי הבנים שלו. בערב יום כיפור 2014 התקשרו אליי מהיחידה כדי לומר שעוקבים אחרי החשוד ורוצים להביא לי די־אן־איי. הם אמרו, 'הוא משתעל ויורק על הרצפה'. תוך שעות ספורות גילינו שהדי־אן־איי של הרוק שלו התאים למה שאספו מהגוף של נועה אייל. אחרי 18 שנה הכנסנו לכלא רוצח (דניאל נחמני, שהורשע ונידון למאסר עולם. אמ"ר). זה היה רגע מרגש שבו הכוכבים הסתדרו״.
לפני שלוש שנים, כאשר מונתה רזיאל לתפקיד ראשת חטיבת הזיהוי הפלילי באגף המודיעין והחקירות של המשטרה, לא יכלה לדמיין גם בחלומות הגרועים ביותר עם מה תצטרך להתמודד בעקבות 7 באוקטובר. "כשהבנתי שיש כמה זירות, וצריך להתחיל להתכונן עם תחנה לאיסוף חללים, תיארתי לעצמי שלא נוכל לעשות את זה במכון לרפואה משפטית שמקבל עד 50 חללים. יגאל בן שלום, ראש אגף החקירות והמודיעין דאז, החליט לפתוח תר״ח (תחנת ריכוז חללים) בבסיס שורה, כי היה נכון לעבוד בחסות צה״ל שזיהה שם את החיילים. כשאני הגעתי בשבת לבסיס שורה עוד לא היו גופות, אבל כבר הכינו את ארונות החיילים, ובכולם השתמשו. זו הייתה כמות אדירה וזה לא נתפס. כשהגיעו המשאיות עם הגופות, הריח נצרב באף. אני לא חושבת שאוכל לשכוח את הריח, כמו כל מי שהיה שם. כולנו סוחבים את זה".
כמה היה מאתגר להשתלט על משימת הזיהוי?
"לא ידעתי אם נצליח לעשות את משימת הזיהוי בקצב. היו לנו אנשים והיו לנו חדרים, אבל לא באמת היינו ערוכים לכמות הגדולה של הגופות שהגיעה. כבר ביום השני משאיות שלמות חיכו למעלה. פתחנו עוד תר״ח במבנה גדול נוסף. כל הזמן היינו צריכים לחשוב איך לשמור על סטנדרטים גבוהים בתוך זיהוי מהיר, וצריך ריחוק רגשי מסוים כדי לטפל בכמות גדולה כל כך של הרוגים".
היה עלייך לחץ גדול מהציבור.
"לנו כאנשי מז״פ קשה עם זה. אנחנו מתנגדים לזיהוי חלל מהיכרות אישית ובטח שלא יכולנו לאפשר את זה במסות כאלה. לפעמים הורים הגיעו ואמרו, ׳אנחנו מכירים את הבן שלנו, תנו לנו לזהות׳, ולא אפשרנו, גם כי חללים נראים אחרת וגם היו שהגיעו במצב שלא היה אפשר לזהות. עמדנו בלחץ הציבורי כי רצינו לעשות את זה הכי מסודר".
למה זה לקח זמן רב כל כך?
"היה כאוס גדול במדינה. היו הרבה זירות מורכבות, חלקן עדיין תחת אש כשצריך להוציא את הגופות. כשהגיעו החללים, לא תמיד ידעו איך לזהות. בצבא נמצאים כל הנתונים לרוב החיילים הקרביים: שיניים, די־אן־איי וטביעות אצבע וגם דסקית עם השם. אנחנו היינו צריכים למצוא נתונים על אזרחים, תושבים זרים והרבה מחבלים בין הגופות, ולהתחיל לדעת מי שלנו ומי מחבל. טביעות אצבע אספנו מצה״ל, משטרה ומכל המקורות שיכולנו, כולל FBI. אבל מה את עושה כשמשפחות שלמות נרצחות ואין לך די־אן־איי של קרובי משפחה? איך תדעי? בכל פעם ששאלו אותי, 'איך אפשר לעזור לך, עליזה?', אמרתי, 'אני צריכה גישה למאגר הדי־אן־איי של המדינה'. ב־11 באוקטובר ראש הממשלה חתם על הוראה שמותר לנו להשתמש בנתוני המאגר הביומטרי, שהתחיל לאסוף נתונים ב־2013, אבל ב־2017 החליטו להפסיק לאסוף נתונים ולהתחיל למחוק אותם. במלחמה עצרנו את זה. משרד הבריאות עזר לנו ופתח בפנינו בצורה חוקית מאגר של סקרי יילודים וביופסיות ומאגר דם, כל מה שאפשר כדי להשוות לנעדרים שלנו".
בחודש הראשון של המלחמה, רזיאל כמעט לא הגיעה הביתה. היא ואנשיה עבדו במשמרות מסביב לשעון וטיפלו ביותר מ־9,000 שקים שהכילו ממצאים שונים. ״הייתי צריכה לבקש מאנשים שעבדו פה שעות על גבי שעות, 'לכו הביתה, תתקלחו ותנוחו כדי שיהיה לכם כוח למשמרת הבאה'״, היא אומרת. ״מבחינת מהירות ודיוק עשינו את זה בצורה מצוינת. בתוך שלושה שבועות יותר מ־90% מהחללים זוהו".
שלושה שבועות זה הרבה זמן!
"זה הרבה להורים ולמדינה שלנו, כי אנחנו רוצים כישראלים לדעת מהר וגם לקבור. זה גם עניין דתי וזה גם האופי שלנו. אבל זה נחשב מהר מאוד ביחס לעולם. בקריסת הבניין במיאמי לקח להם יותר מחודש לזהות 98 אנשים. אני גאה מאוד באנשים שלי".
מתי הזיהוי נגע בך אישית?
"כששמעתי שוויטלי קרסיק, חוקר מז"פ שאבטח במסיבת נובה, נעדר משבת בבוקר. כשמצאו אותו, היה להם חשוב לדווח לי על זה. הוא הגיע כחלל לתר״ח בבסיס שורה. החוקרים שלי ממש נלחמו מי יזהה אותו וייתן לו את הכבוד האחרון. מאז אנחנו מנציחים אותו ועוזרים למשפחה. הוא איש שלנו.
"אחד הנעדרים בתחילת המלחמה היה חנן יבלונקה. יום קודם ישבתי עם אבא שלו ואבא של בן זוגי בארוחת צהריים. ואז פתאום בשבת התקשרו אליי, ׳תעזרי לנו, חנן נעדר׳ (יבלונקה הוגדר נעדר וחטוף במשך שמונה חודשים, עד שהתברר כי נרצח ב־7 באוקטובר וגופתו הושבה מעזה לישראל. אמ"ר). לכל אחד יש בסופו של דבר את המקום שזה נוגע בו".
איך עזרת לעצמך ולעובדים להתמודד נפשית עם המראות הקשים?
״אחרי החודש וחצי הקשים התחלתי דיקור וראיתי שזה עוזר לי. חצי שנה אחרי כן התחלתי קורס בליצנות רפואית. לעובדים הבאנו עובדות סוציאליות, סדנאות וטיפול בחוות מרפא ברשפון. אפשרנו גם עבודות בקרמיקה. היו לי אנשים שכבר בשורה ראינו שהם נפגעו מהמצב, והם מיד טופלו. גם האנשים הכי מנוסים שלי נשברו כשפתאום נתקלו בזיהוי של תינוק ופרצו בבכי״.
"אם תשאלי מה הייתי עושה אחרת בעקבות 7 באוקטובר, הייתי עושה הכול אותו דבר ומוסיפה עוד רופאים משפטיים ועוד אלף אנשי מעבדה ניידת שיאספו נתוני עומק מהזירה"
היו ראשים כרותים או שמדובר בשמועות?
(היא משתתקת ומביטה אל נציג דוברות המשטרה, שנוכח בריאיון. הוא מנהנן לה לענות) ״כן, ראינו כאלה. חלק מהם במכוון״.
יש טעות שאת מצרה עליה?
"היו מקרים קשים שנאלצנו לבדוק את עצמנו שוב. למשל, לפתוח את הקברים עם צווים משפטיים כי היו שניים באותו קבר, כמו במקרה של האמבולנס שנשרף כולו בנובה מטיל אר־פי־ג׳י, ושם מצב הגופות היה קשה מאוד. זה בדיעבד תיק שהיה צריך להסתכל עליו לגמרי אחרת, להעביר מיד למכון לרפואה משפטית, שיש להם CT ומחשוב מיוחד, ובאמת כל המקרים המיוחדים הועברו לשם. זו תובנה להבא".
בכל זאת, יש אנשים בישראל שרוצים לדעת למשל מה קרה לבת שלהם, האם היא נאנסה, איך היא מצאה את מותה. לא ידעתם לתת את התשובות.
"נכון. בגלל שהלחץ המרכזי היה לזהות את האנשים ולתת את תמונת המצב, מי נמצא ומי נעדר, לא יכולנו לחקור את סיבת המוות. הורים באו אלינו לא מעט בטענות. חוץ מזה, יש מעט מאוד רופאים משפטיים בארץ. על כף יד אחת אפשר לספור אותם. התמקדנו בזיהוי. גם בפעם הבאה זה יהיה קשה מאוד. וכן, אני מניחה שתהיה הפעם הבאה".
הסקתם מסקנות?
"כן. שינינו פרוטוקולים. אין היום שום נעדר. אם תשאלי מה הייתי עושה אחרת, הייתי עושה הכול אותו דבר ומוסיפה עוד רופאים משפטיים ועוד אלף אנשי מעבדה ניידת שיאספו נתוני עומק מהזירה. בכמות הזו ובמצב הזה לא יכולנו לעשות משהו אחר טוב יותר".
קחי צ׳ק עם סכום בלתי מוגבל. איזו טכנולוגיות היית מביאה?
"הרבה חברות טכנולוגיה ישראליות רצו לתת לי מערכות מתוחכמת לזיהוי פנים ומערכות לזיהוי די־אן־איי. לרובן סירבנו, כי מערכת הזיהוי בעולם עדיין שמרנית מאוד, גם בסין וגם בנפאל, בצרפת וגם בארצות הברית. מכיוון שבכל העולם עובדים באותה שפה, אנחנו יכולים לשתף פעולה. אם הייתי משתמשת בטכנולוגיות אחרות, זו שפה אחרת".
מה את חושבת על מה שקורה היום במשטרה ועל הטענות שנהפכה לגוף פוליטי?
"המשטרה היא גוף מקצועי ובטח מז״פ. נעשה כל מה שצריך לטובת האזרח, המדינה ובמסגרת החוק. מז״פ זה הפה של המוצגים. אנחנו עושים הכול כדי להיות אובייקטיביים וחסרי פניות".
את בן זוגה הנוכחי, רואה חשבון מראשון לציון, גרוש ואב לשניים, הכירה בטינדר. הם החליפו לייקים ויצאו לדייט. ״אחרי הפרידה ממי שהייתה בת הזוג שלי חיפשתי גבר. זה עניין אותי. בדייט הראשון סיפרתי לו עליי. חשבתי שראוי להציג את עצמי. אני בכל מקום מציגה את עצמי, ולמעשה אף פעם לא חוויתי תגובה חריגה או מיוחדת. יכול להיות שלא אמרו לי בפרצוף״.
את ובת זוגך הייתן זוג אמהות הרבה לפני שזה היה מקובל.
״כן, היינו צריכות להסביר בגן, אבל לא הרגשתי בעיה. בכל מקום קיבלו אותנו ויכולנו להירשם כמשפחה, גם בקופת חולים וגם ברשות הטבע והגנים ובמינוי המשפחתי לגן החיות. לבנות שלי יש שתי אמהות, והן ילדות לתפארת מדינת ישראל. אני ובת זוגי לשעבר בקשר מצוין, הבנות מעל גיל 18, מגיעות הביתה מהמכינה והצבא בסופי שבוע, ואנחנו מעורבות בחיים שלהן ומעודדות אותן לפרוח. מה שרציתי תמיד להראות לבנות שלי זה שלא חסר להן כלום, יש להן שתי אמהות ולא עשינו מזה עניין. הן סיפרו על זה והשוויצו בזה. זה לא היה סוד. באנו משתי משפחות ליברליות, גידלנו אותן באהבה וכל מה שיכולנו לתת - נתנו. יכול להיות שהן היו צריכות להתמודד בעצמן עם כל מיני שאלות. גם אנחנו היינו צריכות להסביר שזו משפחה מיוחדת. לכל ילד יש את השק שלו מהמשפחה שלו, וזה גם מה שבונה אותו ונותן לו כוח".
4 צפייה בגלריה
''לבנות שלי יש שתי אמהות ולא עשינו מזה עניין. הן סיפרו על זה והשוויצו בזה''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
שני הורים במשרות בכירות במשטרה זה לא פשוט.
"לימדנו אותן ואת כל הנשים בסביבתנו, אם מישהו מתקרב אליכן כדי לתקוף, שרטו אותו חזק בציפורניים, שיהיה לנו די־אן־איי (מחייכת)".
איך הגיבו בסביבה שלך לזוגיות שלך עם גבר, אחרי שנים עם אישה?
״אנשים אוהבים לשים תבניות. אם הייתי עם אישה, ציפו שאהיה שוב עם אישה, אבל כשהתגרשתי הרשיתי לעצמי לשאול את
עצמי – עליזה, מה את רוצה? ועניתי שאני רוצה לאהוב. אני אוהבת זוגיות ותמיד בזוגיות, כשהמטרה היא לחיות טוב יותר. אני ממשיכה לשאול את עצמי כל הזמן את השאלה הזו, ולא רק בקשר לזוגיות. אני מקווה שגם הבנות שלי ישאלו את עצמן מה הן רוצות ולא יפחדו מסטיגמות או ממגבלות".
הפתעת את עצמך?
"לא. אני אוהבת בני אדם. לעצמי, בלב, אף פעם לא אמרתי, ׳אני לסבית׳. אבל אנשים ידעו שאני חיה עם אישה כל כך הרבה שנים, אז כמובן לא אמרתי שאני לא. אהבתי את בת זוגי הקודמת הרבה שנים, ואני עדיין מעריכה אותה מאוד. היא אמא מעולה ואישה טובה וגם קצינת משטרה בכירה ומצוינת, והיום יש לי זוגיות עם איש נפלא".
מה בנותייך חשבו על השינוי?
"כשהתחלתי לצאת איתו, שיתפתי אותן, ׳תשמעו, יש לי חבר׳. רציתי להכין אותן לאירוע, אבל שתיהן לא התרגשו. שאלתי, ׳זה לא נראה לכן מוזר שיש לי חבר ולא חברה?׳. הבת שלי אמרה: ׳אמא, לצאת עם גבר זה לא המוזר׳. הן מחוברות אליו מאוד. הסיפור שלנו מאפשר לבנות שלי להכיל הרבה מורכבויות וגיוון בחיים שלהן״.
"יש תיק של בחורה בת גילי, ירושלמית, בת יחידה לאמא שצריכה להיות כבר מבוגרת מאוד. הגופה שלה נמצאה בבית שרוף בדרום תל אביב. אין שם מספיק די־אן־איי, אחרת זה מקרה שכבר היה מפוענח. זה סיפור שקשה לי, כי נורא בקלות אנחנו עלולים להחליט שיש כשל טכני או תאונה בשריפה. ובסוף אני רוצה שהרעים ישלמו, כמו באגדות".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
