ההודעה המרגשת על אירוסיו של בנה, השף טום אביב, קיבלה היזמית מיכל אביב (66) דווקא מבת הזוג שלו, מוריאל. "הבנתי שהצעת הנישואים תגיע", היא מודה בשיחת טלפון ממיאמי. "מוריאל הייתה מאוד ישירה מול טום. היא אמרה שהיא רוצה מערכת יחסים ומשפחה באופן ברור מאוד. אהבתי את זה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
איזה קשר יש לך עם הכלה העתידית?
"מוריאל ואני בקשר כל הזמן ואני אוהבת אותה מאוד. היא אמרה לי שהאירוסים יגיעו ושזה חלק מההתקדמות במערכת היחסים שלהם. על ההצעה עצמה שמעתי מבחור בשם שפי, שעובד עם טום. הבנתי שיש נסיעה לאנגליה לאיזו טירה, שבה טום יציע לה. כמו כל דבר בחיים, הכול שאלה של טיימינג, ועכשיו זה היה הטיימינג הנכון. החתונה תהיה באוקטובר, ואני אגיע אליה".
הרבה לפני שהייתה לנו רותי ברודו, הייתה פה מיכל אביב, עם סיפור חיים שעשוי מחומרים של טלנובלה. יחד עם בעלה דאז, עשי אביב, הם הקימו את רשת מסעדות "פיקאסו" ששינתה את תרבות הבילוי בתל אביב.
תקציר הפרקים הקודמים: מיכל אביב נולדה וגדלה ביד אליהו, בתם הצעירה (מבין שתיים) של אהובה ויצחק דובי. אמה הייתה מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן ובבית החולים תל השומר, ואביה היה כדורגלן שנפטר כשהייתה בת שבעה חודשים. כעבור כארבע שנים נישאה אמה בשנית לאיש העסקים יצחק בן חיל, שהביא איתו בן מנישואים קודמים. "יצחק הוא הכי אבא שלי בעולם והוא איתנו לגמרי, גם בגיל 97", היא אומרת. "היה לי קל מאוד לקבל אותו כי הוא איש מדהים, הנוכחות שלו בחיי תמיד הייתה דומיננטית מאוד".
כשהייתה נערה הלכה מיכל לצופים, דגמנה מעט והייתה מועמדת בתחרות מלכת המים בשנת 1975. בגיל 18 התגייסה לשירות צבאי בשדה דב. שלושה ימים אחרי השחרור החלה לטייל בעולם. כעבור ארבע שנים נרשמה ללימודי מִנהל עסקים באוניברסיטה בלונדון, ובתום הלימודים חזרה ארצה. השנה: 1986. את עשי פגשה דרך חברים משותפים במפגש חברתי ומיד התלקחה אהבה גדולה. השניים עברו לגור יחד ברחוב הירקון, ובשנת 1988 הקימו את קפה "פיקאסו", ברחוב הירקון פינת בוגרשוב. הם לא צפו את ההצלחה האדירה.
"לא אשכח איך בלידה של קים שכבתי בחדר הלידה וצעקתי לעשי ולאחד המנהלים, שעמדו בחוץ: 'תלך כבר ל'פיקאסו', אתה צריך להחליף פנקסים לצוות החדש שמגיע"
"את אף פעם לא יודעת כשאת עושה משהו גדול", היא מחייכת. "את רוצה להתקיים ולעבוד, לעשות משהו שיעשה לך כיף. אחר כך פתחנו עוד סניף גדול בהרצליה וסניף נוסף בהמשך. זה היה נורא קשה, בסופו של דבר. עשינו הכול לבד, לא היו לנו שותפים. היום כשאני מסתכלת על חברות כאלה כמו שהייתה לנו, בייחוד פה במיאמי, הן נמכרות בסכומים דמיוניים, אבל אתה צריך להיות יותר משני אנשים. האם זו הייתה טעות להישאר רק שנינו, עשי ואני? לא. כי ישראל היא מדינה קטנה".
איך את מסבירה את ההצלחה שלכם?
"אז לא היו מקומות כאלה, הייתה לנו אמירה. רצינו שאנשים יבואו לאכול אוכל טוב אבל לא פורמלי ושידעו שלא חייבים להתלבש, אפשר גם לבוא משפת הים. המחירים היו סבירים, את יכולה לבוא כמה פעמים בחודש וזה סוג של בית. אני הייתי אחראית על המשרד, עשי היה בפרונט ואחראי לקולינריה".
מה את זוכרת מתחילת הדרך?
"לקחנו בניין במצב לא טוב, שהיה בית זונות, והתחלנו לשפץ. אני הייתי בהיריון מתקדם, ומכיוון שלא היה לנו הרבה כסף, עשינו חלק מהשיפוץ לבד, אפילו שברנו בעצמנו את הקירות".
נהנית מהתקופה ההיא של ההצלחה הגדולה?
"אהבתי את העשייה ואת ההצלחה הכספית שהגיעה איתה. היו כל מיני אתגרים שהצלחתי לעמוד בהם, למשל היינו צריכים להילחם בזמנו להביא עובדים זרים, ואחר כך מלא אתגרים עם העירייה. האם מתחום המסעדנות נהניתי? לא. יכולתי לעשות כל דבר אחר וליהנות ממנו באותה מידה. בעיקר עבדנו נורא קשה".
לתוך ההצלחה הגדולה, נולדו שני ילדיהם: השף טום אביב, שהתפרסם בעשור האחרון בזכות עצמו, צעיר יצירתי, פרוע עם עבר של התמכרויות, וקים, שלמדה בלונדון, התגוררה שם כמה שנים ועבדה בהייטק. כיום קים חיה במיאמי ומפתחת סדרת מוצרים נשיים למיניות בריאה מבוססת טכנולוגיות חדשות. טום, שחי בשנתיים האחרונות גם הוא במיאמי, חזר לאחרונה לארץ.
"את הילדים עשיתי במקביל לעסקים. אני לא אשכח איך בלידה של קים, יום שישי, שש בערב, מגיעה משמרת חדשה למסעדה. הרגשתי צירים, נסעתי לבית החולים, שכבתי בחדר הלידה וצעקתי לעשי ורוני, אחד המנהלים, שעמדו בחוץ: 'רוני, תלך ל'פיקאסו' כי אתה צריך להחליף פנקסים לצוות החדש שמגיע'. ככה החיים נראו. לא היו כמעט גבולות בין הבית לעבודה".
בשנת 2002, אחרי 14 שנה, מכרו עשי ומיכל את רשת בתי הקפה וחישבו מסלול מחדש. "מכרנו הכול בגרוש וחצי. במסעדנות זה נס כי קשה לנהל עסקים לאורך זמן, 14 שנה הם כמו 50 שנה. זה כבר היה מעיק, היה צריך ללכת הלאה. בתקופה ההיא סגרו את גן לונדון מולנו, וזה הפריע לעסקים. התעייפנו מאוד. היו כל מיני אינדיקציות שצריך ללכת, ולי אין את העצם הזו בגוף שנקשרת לדברים. ברגע שקיבלתי החלטה ללכת הלאה, הלכתי. הייתי צעירה יחסית, ומבחינתי היה מקום להתחיל מחדש. אף פעם לא חשבתי שבמערכת של חיים שלמים צריך להיות עיסוק אחד".
"יש שלב שבו ילדים בוגרים צריכים לתת להורים שלהם לחיות את חייהם בלי להיות ביקורתיים. לא הותרתי אותם חסרי כול, הם לא היו צריכים לצאת לעבוד אחרי בית הספר כדי לדאוג לעצמם. חייהם לא באמת השתנו חוץ מזה שנפרדתי מאבא שלהם. זה מסר חשוב לנשים"
מה עשית יום למחרת המכירה?
"נרשמתי ללימודי משפטים לתואר שני במכללה למנהל ופתחתי קליניקה לזריקות בוטוקס, שתפסה תאוצה כשפגשתי במקרה את נציגת אחת החברות שמייבאות את הזריקות האלה. היא אמרה, 'אני מביאה לארץ את מאוריציו דה מאיו, רופא מברזיל, ואני רוצה שיעשה הדגמות, אביא אותו אלייך לקליניקה ובינתיים אני מזמינה הרבה עיתונאים'. התפרסמו מלא כתבות על הרופא. נשים קראו שהוא מגיע ובאו. את יודעת מה זה כוח של מדיה. לא היה לי בכלל זמן לחשוב. הקליניקה התפוצצה מרוב לקוחות".
גם כיום עשי עובד איתך במיאמי.
"עד היום עשינו הכול יחד, עשי ואני, ואנחנו עדיין שותפים. כשניפרד עסקית ניפרד כחברים. כולם רוצים לעבוד איתי, אני הכי אוהבת לעבוד ואני כנראה מביאה כמה יתרונות חשובים לעסקים".
העובדה שעשי עדיין עובד איתה יכולה לעורר השתאות לנוכח הפרידה הדרמטית שלהם בשנת 2004, כשמיכל פגשה דרך חבר טוב את דוד לחמי, שצעיר ממנה ב-18 שנה. היא הייתה אז בת 45, נשואה ואם לשני מתבגרים. דוד היה בן 27. אף על פי שאף אחד לא האמין שזה יחזיק, הם עדיין יחד ומנהלים עסקי נדל"ן במיאמי. כמה חודשים לאחר שנפגשו התחתנו.
"פגשתי אותו בגיל 45 והתאהבתי מאוד-מאוד-מאוד", היא מחייכת. "האם ידעתי שהוא יהיה אהבת חיי ואני אדבר איתך עליו 21 שנה אחר כך? לא בהכרח. היום אני יודעת מה יש בו, אבל בתחילת הדרך זו הייתה התאהבות. רק אחר כך למדתי על הבן אדם. דוד שונה לגמרי ממני, והרגשתי איתו במקום בטוח מאוד. אנשים התעסקו בפערי הגיל בינינו כשהכול היה טרי, וזה לא הפליא אותי. הבנתי את זה. אני לא הרגשתי פערים. דוד תמיד אומר שהוא ימות לפניי".
זה לא היה פשוט למשפחה שלך.
"כן, זה היה קשוח בהתחלה, זו פרידה ויש ילדים. זה גם היה פתאומי מאוד. לא היו שם סימנים של משבר, זה פשוט קרה בכזאת עוצמה, שהחלטתי שאני הולכת עם הבטן שלי. בהתחלה היה קשה מאוד עם עשי, אבל כמו כל דבר, הזמן עושה את שלו".
זמן קצר אחרי הפרידה גם התחתנתם.
"נסענו להודו ודוד הפתיע אותי בחתונה על שפת הים שהתחילה על החוף בגואה עם רב מקומי והסתיימה כשרקדנו עם 200 איש במסיבה גדולה - אנשים שלא הכרנו. כל מיני אנשים צילמו אותנו עם מצלמות של פעם, ואחר כך שלחו לנו תמונות במייל".
איך הילדים התמודדו עם הגירושים?
"טום היה בן 17 וקים בת 13. טום היה די קול לגבי זה, כבר הייתה לו בת זוג והוא היה בחיים שלו ומאוד הסתדר עם דוד. די מהר זה היה רגוע. עם קים זה היה קשוח מאוד. לקח זמן עד שזה הסתדר. היא המשיכה בחיים שלה. היא למדה באנגליה, והדברים בינינו קרו מעצמם".
איך החזרת אלייך את הילדים?
"יש לי תשובה נורא לא מקובלת. לא התאמצתי להביא אותם אליי. המסר שלי היה: זאת אמא, אלה החיים שלי, אני לא מפסיקה להיות אמא, ואני אהיה הכי אמא שאפשר, אבל אני גם חיה את החיים שלי. גם עשי, כמו כל אחד במשפחה, הבין שיש סיטואציה חדשה שצריך ללמוד לחיות איתה. כבר הרבה שנים הכול טוב, אבל תמיד יש ברקע משהו שגם אם את חושבת שנפטרת מזה, זה לא באמת. האכזבה עוד שם, ואני צריכה ללמוד לחיות איתה.
"מה שמוביל אותי הוא שהחלטתי שלא אזיק לאף אחד, אבל אני חיה את חיי ומשתדלת לדאוג לעצמי ולא לרַצות. זה נראה לפעמים קצת אנוכי ואני יכולה לשמוע את זה לפעמים גם מהילדים שלי. אני לא חושבת כך. יש שלב שבו ילדים בוגרים צריכים לתת להורים שלהם לחיות את חייהם בלי להיות ביקורתיים. לא הותרתי אותם חסרי כול, הם לא היו צריכים לצאת לעבוד אחרי בית הספר כדי לדאוג לעצמם. חייהם לא באמת השתנו חוץ מזה שנפרדתי מאבא שלהם. זה מסר חשוב לנשים".
מה חשבו ההורים שלך בזמנו?
"יש לי הורים נורא מיוחדים. כשישבתי בסלון בבית שלהם וסיפרתי להם, אמא שלי אמרה, 'מה שתחליטי, אנחנו נהיה איתך'. אני מספרת לך על זה וזה עושה לי לבכות. באמת אין לי מילים".
לך ולדוד אין ילדים משותפים.
"בהתחלה דסקסנו על זה כי דוד היה צעיר מאוד ולא היו לו ילדים. הלכנו לרופא שהמליץ לעשות הפריה, אבל נמצאה אצלי בעיה גנטית. דיברנו על פונדקאות והלכנו לעורכת דין מאיזו סוכנות. בשבילו הייתי מוכנה לעשות הכול, אבל דוד בוגר ודעתן והוא אמר, 'אם ילד, אז אני רוצה שזה יהיה ילד של שנינו, והוא החליט לוותר'".
ארבע שנים אחרי תחילת הרומן הסוער עזבה מיכל את הארץ. בן זוגה נסע כמה חודשים לפניה, רכש מסעדה והכין את הקרקע עבורם במיאמי. משנת 2008 היא חיה במיאמי ושם גם נמצאים עסקי הנדל"ן שלהם. "כשהגעתי לשם די חיפשתי את עצמי", היא נזכרת. "בהתחלה חשבתי שאהיה על הקו, כי טום היה בצבא והגיע הביתה כל שלושה שבועות. אחרי כמה חודשים הבנתי שהבסיס יהיה מיאמי. הלכתי לעשות קורס נדל"ן, וזמן קצר לאחר מכן שוק הנדל"ן האמריקאי התחיל להתמוטט. ישבתי במלון בפריז במהלך חופשה, ראיתי את הדיווח על המשבר במהדורת החדשות וחשבתי שעכשיו יהיו הזדמנויות להשקעה. לקח שנתיים וחצי עד שהמחירים התחילו להיות אטרקטיביים ואז כבר היה שווה לעשות עסקאות, אז התחלתי לקנות".
היום מיכל ודוד הם הבעלים של Upper Buena Vista, קניון פתוח בקונספט של לייף־סטייל בטבע, קולינריה וחנויות בוטיק קטנות. בינואר האחרון קיבלה אישור לבנות בשטח גם 55 דירות למגורים.
"גרנו במיאמי באזור מיד־טאון. ראינו שטח אדמה גדול ליד הדיזיין דיסטריקט. רציתי לקנות אותו ולמכור בהמשך, הבנתי שאם זה אזור שהשקיעו בו מיליארדים ואת ממוקמת כמה רחובות לידו, יש פה כסף. דוד לא רצה לקנות ולמכור. הוא יכול היה לראות מה אפשר לבנות על הקרקע הזו. על השטח היו בניינים, הורדנו את כולם, השארנו אחד והפכנו אותו לשופינג סנטר פתוח. מה שנורא משך אותנו זה שיש בו שני עצים ענקיים בני 300 שנה והיה בזה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. בנינו את הכול סביבם, ועד היום אנשים שמגיעים לפה מתעלפים מהם ותורמים לגוף ששותל עצים בכל העולם".
איך החלטתם אילו חנויות לפתוח בו?
"עשינו סקר שוק, גילינו שבמיאמי אין מקום אחד שמרכז שופינג, יוגה, מספרה, חנויות בוטיק ומסעדות. זו עיר מאוד מפוזרת, לכל דבר צריך לנסוע. היה חסר מקום שהוא לא שופינג סנטר רגיל מבטון, אלא מקום שאפשר לשבת בו בחוץ ולנשום. ויש עוד עניין בארצות הברית - הכול נורא גדול. לי היו חסרים בוטיקים קטנים של מעצבים כמו שיש בטולום, מקסיקו. יצרנו מקום עם נשמה. 30 חנויות, שחלקן מסעדות, חלקן בוטיקים וחלקן וולנס (מרכז בריאות, יוגה, מספרה, מקום למניקור ומרכז אנטי־אייג'ינג עם תאי הקפאה). זה נותן לך סוג של חוויה. בנינו חנויות קטנות, כדי שיבואו משקיעים שיכולים להצליח בלי לשכור מפלצת שלא יוכלו לעמוד בשכירויות שלה. וכמו שלא תכננתי מנות ב'פיקאסו', כך גם כאן. את העיצוב עשה דוד מההתחלה ועד הסוף".
אגב, הקשרים שלה במיאמי אפשרו לה לסייע למשפחות החטופים ולשורדי הנובה בחיבורים הנכונים שידעה לעשות. במקביל תלתה בכל יום את תמונות החטופים ברחבי מיאמי.
"היה צריך כל יום לתלות את התמונות מחדש, כי מישהו היה מסתובב ומוריד אותן. היינו קשורים לקבוצה שהביאה שורדי נובה, הקרינו אצלנו מטעם שגרירות ישראל את סרט הזוועות לעיתונאים ולמשפיענים. פתחנו לגמרי את הדלת לכל דבר. המוח שלי לא מסוגל לקלוט מה שקרה שם ב־7 באוקטובר. זה שובר אותי. לתחושתי בעולם הייתה המון סימפתיה כלפינו, אבל היא החזיקה עשרה ימים. העולם שכח את הזוועות.
גם המלחמה באיראן הצמידה אותה לחדשות. "בארצות הברית מדברים בעיקר על התקיפות של הכורים, אבל אני, כמי שהיו לה עסקים בישראל, יודעת שפחות דואגים בארץ לבעלי עסקים, והמאבק שלהם הישרדותי. הניסיון להתאושש אחר כך הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. אין למדינה שום תוכנית מגירה למצבים כאלה. אנשים יושבים בבית ומוטרדים מה יהיה עם העסק שלהם. התחושות שאני מסתובבת איתן נעות בין דאגה היסטרית לאופטימיות זהירה. לא כיף להיות ישראלי כיום בעולם ועם זאת אני יודעת שדברים משתנים מהר והזיכרון קצר".
במאי האחרון התראיין טום (37), מבעלי קבוצת הקולינריה "קוקו גרופ", ל"ידיעות אחרונות" וסיפר לעיתונאית גבי בר חיים על נתק של שנה מאמו ועל ההחלטה שלו להתמסד. ראשית הסכסוך הייתה כשטום עבר למיאמי, שם ניהל במשך שנתיים את מסעדת ברנז'ה המצליחה בקניון של אמו, אבל נקלע לסכסוך עם בן זוגה, דוד. "אני אוהב את אמא שלי אהבת נפש, אבל היא אכזבה אותי וייקח זמן עד שאצליח לשחרר את זה", אמר טום בריאיון, "היא בחרה בצד שלו".
מיכל מחבקת את בנה מרחוק ומנסה לשמור על שקט תעשייתי. "כשהריאיון הזה יצא, מוריאל שאלה אותי איך אני מרגישה לגביו. הרגשתי בסדר גמור. טום הציג אותי כאמא שנתנה לו מתנה ליום ההולדת – טיפול בקטמין. לא הפריע לי בכלל, כי זה נכון. יש מחקרים על טיפול מוסדר בקטמין בליווי רופא ופסיכולוג, שנותן תוצאות מדהימות. זה הטיפול שנתתי לו".
היית שם עבורו כשהיו לו נפילות לאורך הדרך?
"היו שתי פעמים רציניות שזה תפס אותי. כשהוא היה בצבא קיבלתי שיחת טלפון ממיכל, האקסית שלו, שאמרה, 'את צריכה לבוא, טום עובר משהו'. טסתי מיד ללונדון, פגשתי את עשי (שהתגורר בעיר) בשדה התעופה וטסנו לתל אביב. כשהגענו לדירה שלו הוא לא היה שם. אחרי כמה שעות הוא הגיע ולא עזבנו אותו. הוא היה חודשיים צמוד אלינו ועשינו לו ניקוי מסמים. הוא היה חייל בסוף השירות שלו, הגיע איתי למיאמי, ואז חזר לארץ עם עשי.
"בקיץ לפני שלוש-ארבע שנים שוב קיבלתי טלפון. דוד ואני הגענו מיד. מישהי סיפרה לי על וילות לגמילה בהרצליה. טום לא רצה להישאר שם, וכיבדתי את רצונו. שמעתי על מקום בתאילנד, קמליה, שמציע טיפולים מערביים ומזרחיים. שמנו אותו על טיסה לשם. לא רציתי שיטוס לבד, אבל חשבתי שבמסע הזה הוא צריך להיות עם מישהו בגילו, שיכול לדבר איתו יותר בפתיחות. גיסו, בעלה של קים, נסע איתו. המסע היה שלו וההחלטה הייתה צריכה להיות שלו - האם הוא בוחר בחיים או לא.
"אני חושבת שכאשר אתה עובר שלב בחיים ועומד להקים משפחה, אתה משנה פאזה. טום חכם מספיק להבין שזה השלב. אגב, אני לא נגד לנסות בחיים כל דבר. גם אני ניסיתי כמעט הכול, אבל אני קונטרול פריק. כנראה אין לי פוטנציאל התמכרות. אני מכורה רק לספורט ולאמבטיות קרח. יש לי אחת בבית ואחת מתחת לעצים במתחם של המשרד שלי".
מה מצב היחסים שלך עם טום כיום?
"עוד לא עשינו תיקון. יש מצב שזה עדיין לא הזמן המתאים. מכיוון ששנינו אוהבים מאוד אחד את השנייה וגם מספיק חכמים שכלית ורגשית, זה יקרה - לא רק כאמא ובן אלא גם כשני אנשים בוגרים שהקשר שלהם חשוב ומפרה".
אלה לא ימים קלים עבורה, גם מפני שאיבדה את אחותה הבכורה אורית בספטמבר האחרון בגלל מחלת כליות. ״20 שנה היא הייתה חולה, ובגיל 70 נפטרה. המוות שלה היה לי ממש קשה. למרות שהיא הייתה מאוד חולה במשך שנים, המוות שלה הפתיע אותנו כי היא הייתה כזאת לוחמת. זה היה ממש בומבה לפרצוף, גם דאגתי להורים שלי".
שוחחתן לפני מותה?
"לא מספיק. היא גרה בקיבוץ יטבתה, ואחרי שנפטרה עשו עליה סרט. היו לה מלא חברות טובות שסיפרו כמה היא הייתה אוזן קשבת לכולן, ואת זה לא חלקתי איתה. כשנפרדתי מעשי היא הייתה שם בשבילי, דיברנו הרבה והיא חיזקה אותי ואהבה את דוד.
"אבל היא גרה בקיבוץ ואני בכלל לא הייתי בארץ ויש גם חמש שנים הבדל בינינו. ידעתי שאם אני צריכה, היא תהיה שם, אבל לא עשיתי תיקון. אולי נעשה אותו בעולם הבא, אני מאמינה בזה".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
