עד לא מזמן, העולם כולו לטש עיניים, שלא לומר דחף את המזלג שלו, לצלחת שלנו. אוכל ישראלי הפך ללחמנייה הכי לוהטת בסלסילה, מסעדות ישראליות נפתחו בסיטונות, כולם נהרו אחרי הבהרט והסומאק, התמכרו לריח של עמבה ומטבוחה, שניצל עוף, סיר אורז עם תחתית שרופה ובורקס עם טחינה. החיבור בין אזור הים התיכון לבין שלל המסורות הקולינריות שחיות כאן זו לצד זו סיקרן את הפודיז, ובצדק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ממדינה קטנה, בגודל כפית, עם עולם קולינרי צעיר, אקלקטי מדי ולא מגובש, הפכנו לתופעה בינלאומית. יותר ויותר אנשים מכל רחבי הגלובוס התחילו לדחוף את האף לסירים שלנו ולהתעניין מה בדיוק מתבשל שם, ומה זה הריח הזה של הקינמון.
מי שדחפו הכל קדימה הם כוכבי הרשת הישראלים. בלוגרים עם מאות אלפי עוקבים מכל קצוות תבל, שהפכו לשם דבר ומפיצים בשנים האחרונות את בשורת האוכל שלנו. הבשלנים האלה, שבישראל חלקם אנונימיים ובחו"ל הם סלבז, מתפעלים עמודי אינסטגרם מגרים, מלאים בצבעים ובטעמים שמדליקים את בלוטות הטעם, הנושקים גם למיליון עוקבים. רק למען הפרופורציה, לשף המפורסם איל שני יש פחות מ-200 אלף עוקבים. כאן מדובר גם במאות אלפי לייקים לכל תמונה של סיר ממולאים או צלחת קובה.
חמושים בטלפון סלולרי ובמתכונים מבית אמא וסבתא, הם מקרבים את המטבח הישראלי על כל גווניו, תבליניו וטעמיו ללבבות העוקבים. ממטבח קטן וחסר סקס אפיל הפכנו לחביבי הקהל. אבל מסתבר שמדובר גם על הרבה מעבר לקוסקוס - כוכבי הרשת האלה הם לא פחות משגרירי התרבות שלנו בעולם, על כל המשתמע מכך, כולל הסברה קולינרית ולהגן, לעיתים גם בחירוף נפש, על כל מתכון של שקשוקה, חומוס או עראייס מפני כל הטוענים לניכוס קולינרי. וכן, יש גם לא מעט הייטרים ותגובות מרושעות, וגם כאלה שמסירים עוקב כשלפוסט מצטרפים גם דגל, חלה של שבת או אפילו צער על קורבנות הטבח.
"לפני 7 באוקטובר האוכל הישראלי בארצות-הברית היה בפיק היסטורי", מסביר הבלוגר בן סימן טוב, המוכר יותר בשם "בן ג'ינג'י" (548 אלף עוקבים באינסטגרם) מניו-יורק. "לא היה מקום במסעדות ישראליות וכל קונספט ישראלי שנפתח כאן הצליח. אני לא יודע אם זה היה הייפ או שבאמת היינו טובים. אבל מאז שהמלחמה פרצה, זה הרבה יותר מורכב. קשה יותר להביא קהל למסעדות ישראליות, כי קשה למכור להם שזה אוכל מגניב וטעים בזמן שהעולם מדבר עלינו ככה. יש לי קהל מגוון מאוד מכל העולם, והיום הבלוג קיבל זווית אחרת. אני לא מדבר פוליטיקה, אבל בפעמים שבהן אני כן משתף את דעתי אני מאבד הרבה עוקבים שהם לא פרו-ישראל. פעם ירדו לי 10,000 עוקבים בבת אחת".
אאוץ'. אז אולי לא כדאי לדבר פוליטיקה ולהתרכז במטבוחה.
"בהתחלה זה כאב לי בקטע העסקי, כי אף פעם לא נעים לראות 'לקוחות' נוטשים או את המניה שלך יורדת. היום אני מסתכל על זה בצורה חיובית, כי מי שיש לו בעיה איתי כישראלי וכיהודי הוא בלאו הכי לא לקוח שלי – הוא לא ייקח מתכונים מהאתר שלי, הוא לא יבוא לאכול בחנות הבורקס החדשה שפתחתי במנהטן, הוא לא יקנה את הספר שלי, הוא רק תוספת למספר העוקבים. למדתי להסתכל על זה כמו על סינון.
"אח שלי, יובל, הוא שורד הנובה. כמעט איבדתי אותו ב-7 באוקטובר. אני משתתף באירועי התרמה לניצולים ולמשפחות שכולות ולא מסתיר את הזהות שלי. מי ששומע אותי מדבר בסרטונים מיד מזהה את המבטא הישראלי הכבד שלי. אני לא יכול להסתיר אותו ולא מתכוון לעשות את זה. זו גאווה להיות ישראלי וזה מי שאני. יש לי חנות בורקס, אני שולח את הבת שלי לבית ספר יהודי, חברת הקייטרינג שלי מגישה אוכל ישראלי".
רוחמה שטרית מבוסטון, המוכרת בשם "רוחמ'ס קיטשן", מחזיקה את אחד מהעמודים הפופולריים לאוכל ישראלי (765 אלף עוקבים באינסטגרם). במבטא ישראלי מובהק היא מכינה מטעמים ביתיים במטבח שלה, אבל גם היא מרגישה את השינוי שחל מאז שפרצה המלחמה: "להיות משפיען יהודי ישראלי זה לחשוב פעמיים על כל דבר, מה יגידו ומה יחשבו. אחרי 7 באוקטובר השתתקתי, לא העליתי תכנים ולא יכולתי לצלם וידיאו ולחייך. הפוסט הראשון שלי, אחרי כמה ימים, היה תמונה של דגל ישראל. תוך 24 שעות הפסדתי יותר מ-5,000 עוקבים. קיבלתי הרבה אהבה, אבל גם הרבה שנאה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את זה, אבל זה לא עצר אותי ואני מרגישה שהנוכחות שלי ברשת עכשיו חשובה מתמיד".
רוחמה שטרית ("רוחמ'ס קיטשן") מבוסטון: "יש כאלה שכותבים שיש לי דם על הידיים, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי, ואני ממשיכה לפזר חיוביות ואהבה. תמיד יהיו שונאים, זה העולם שלנו, אין מה לעשות"
למה, בעצם? זה אותו אוכל לפני המלחמה ואחריה.
"הבנתי שמה שאני עושה זה יותר ממתכונים ויותר מאיך מתבלים אוכל, אלא ממש להעביר את המסורת ואת הישראליות שלנו לכולם, גם ללא-יהודים. יש לי עוקבים מכל העולם ומכל הדתות, ואני מרגישה שזו שליחות. האמריקאים מחפשים את הטעמים האלה. עד לא מזמן הם לא ידעו מה זה סומאק וראס אל-חנות או שאפשר להכין עם טחינה הרבה דברים. נכון, בעמוד שלי יש מתכונים, אבל יש שם גם שיחות על איך זה להיות ישראלי. אני מרגישה שזה נותן המון השראה לאנשים בעולם".
ומה עם כאלה שטוענים לניכוס קולינרי של אוכל ערבי?
"הבנתי שמיותר לנסות לחנך אותם. למזלי יש לי את 'הצבא של רוחמה', עוקבים שמעריצים אותי ועונים לעוקבים שמציקים עם שאלות. אם מגלים שהקובה העיראקית היא לא רק שלנו, אז יופי. להפך, זה מדהים שאוכל מחבר בין כולנו, למה להפוך את זה למשהו רע? לפני 7 באוקטובר לא היו תגובות כאלה, והיום יש עוקבים או בוטים שמנסים לגרום לתסיסה ולשנאה בעמוד. אם מישהו כותב מילים לא יפות, אני חוסמת. תגובות של 'פרי פלסטיין' חוזרות כמו תקליט שבור, אבל פיתחתי עור של פיל, אני הרבה יותר חסינה היום".
ומה עם פוליטיקה?
"בשורה התחתונה, מדובר בביזנס, העמוד הזה הוא העבודה שלי והמפרסמים לא אוהבים פוליטיקה, למרות שאני כרגע במקום שבו המדינה שלי חשובה לי מאוד. בסוף זה עמוד קולינרי, אבל אני כן מכניסה מילים בעברית ומספרת על המקור של המתכונים. יש כאלה שכותבים שיש לי דם על הידיים, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי, ואני ממשיכה לפזר חיוביות ואהבה. תמיד יהיו שונאים, זה העולם שלנו, אין מה לעשות".
יש מותגים שלא רוצים להיות מזוהים עם הישראליות שלך?
"לא קיבלתי סירובים מפורשים ובוטים, אבל אני יודעת שזה עוצר מותגים שלא מזדהים עם ישראל. למרות זאת, אני לא דואגת בכלל, הכסף יבוא ממקומות אחרים. אם מותג כלשהו לא רצה אותי כי יש לי דגל ישראל בעמוד, זה בסדר גמור".
מאיפה העוקבים שלך?
"הנתח הגדול מארצות-הברית אבל יש לי עוקבים גם בקנדה, באירופה, באוסטרליה וגם במזרח התיכון ‑ מטורקיה ואיראן. כנראה שאנשים מחפשים לא רק את התבלין הנכון אלא גם את הבן אדם הנכון ואני מצליחה לגעת בהם. אני תמיד נאמנה לעצמי, לא מנסה להיות מישהו אחר, לא מנסה להיות אמריקאית, נשארת רוחמה מטירת-הכרמל. כשאת יודעת לפרוץ ולהיכנס ללב של אנשים, השמיים הם הגבול. הרגשתי את זה אפילו יותר בשנה וחצי האחרונות, כשהזמינו אותי להופיע בפני קהילות יהודיות בכל העולם. מישהו אמר שאני טיילור סוויפט הישראלית".
כבוד.
"לפעמים אני משתתפת באירועים שהם סולד-אאוט תוך דקות, ואני עומדת שם ומספרת את הסיפור שלי, על המסורת שלי מהבית העיראקי, ולפעמים צובטת את עצמי. זה סיפור של חלום אמריקאי שהתגשם, אבל זה גם סיפור על אמת".
כשהבלוגרית ומחברת ספרי הבישול עדינה זוסמן פתחה לראשונה עמוד אינסטגרם היא עוד התגוררה בארצות-הברית והייתה מתכונאית של ספרי בישול אמריקאיים. רק כשפגשה את בעלה, עלתה איתו לארץ ועברה לגור ליד שוק הכרמל, הבינה שהיא רוצה לחשוף בפני העוקבים שלה את החיים ואת האוכל בישראל. "רציתי שיראו מעבר למה שיש בחדשות", מספרת זוסמן, "היו לי הרבה עוקבים לא-יהודים וגם קהל יהודי שהלך וגדל. ניסיתי למצוא את הזווית שלי דרך הקִּרבה לשוק ולחומרי הגלם שיש פה, ועכשיו זו הזהות שלי – אוכל ישראלי. לפני שש שנים הוצאתי בארצות-הברית את הספר 'סבבה', שהוא מדריך לאוכל ישראלי, הצליח מאוד ומכר 100 אלף עותקים. אני מנסה להראות לאנשים איך כל החתיכות של הפאזל מתחברות יחד – האוכל, ההיסטוריה, התרבות הישראלית וההשפעה הפלסטינית על האוכל. הכל נכנס לצלחת שלי, בלי פוליטיקה ודת".
ומה עם הייטרים?
"העליתי עכשיו פוסט על רצח בני הזוג בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובעקבותיו ירדו לי עוקבים, אבל זה לא מפריע לי כי אלה לא האנשים שאני רוצה בפיד שלי. האינסטגרם שלי הוא קהילה, יש לי קהל לויאלי והם יודעים מי אני. אני לא מנסה להסתיר איפה אני גרה, יש לי מגן דוד ודגל ישראל בתמונת הפרופיל ואני עונדת את סיכת החטופים בסרטונים. אני חוסמת מראש מילים מסוימות, כמו רצח עם, אפרטהייד, רוצחי תינוקות, כך שיש הודעות שמראש לא מגיעות אליי.
"לפני כמה שנים, באחד המבצעים, העליתי תמונה של טילים באוויר, כתבתי שאני בסדר והלכתי לישון. קמתי בבוקר ליותר מאלף הודעות. 70 אחוז חיוביות, אבל היו גם המון עוקבים שכתבו שאני פריבילגית כי בעזה האנשים לא בטוחים, ושאין לי זכות להיות כאן במדינה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה, זה היה מפתיע. איבדתי המון עוקבים, אבל אם התגובות של אנשים כל כך קיצוניות על משהו כל כך בסיסי, אז אותם אנשים כבר לא מעניינים אותי, וזה בסדר. אני עדיין מנסה להראות מה זה אוכל ישראלי, בתוך כדי שאני מנסה לברר את זה לעצמי, כי גם לי זה עדיין לא ברור לגמרי".
כמה באמת מכירים את האוכל הישראלי בעולם?
"יש המון מסעדות ישראליות ונכתבו גם ספרים כמו אלה של יותם אוטולנגי, אבל עיקר הבאזז נולד בזכות האינסטגרם והקורונה, כי כולם בישלו בבית. אני לא אומרת שהמקור של השקשוקה הוא ישראלי כי זה הגיע מתוניס, אבל אני מראה שכשהעולים הגיעו לארץ הם נתנו את הטוויסט שלהם. לא היו שמים בתוניס גבינת פטה או זעתר בשקשוקה. זה יצירתי, ואנשים לא מפחדים לשלב תרבויות".
איזה מאכל ישראלי הכי פופולרי ואהוב בארצות-הברית?
"שקשוקה נחשבת כמנה ישראלית, ואפשר לראות אותה כמעט בכל תפריט בראנץ' בארצות-הברית. עכשיו זו גם השעה של הבורקס. באל-איי יש חנות בורקס, גם 'בן ג'ינג'י' פתח את חנות הבורקס שלו והכל שם סולד-אאוט כבר ב-12:00 בצהריים. גם טחינה פופולרית מאוד בחו"ל, זה סופר-פוד וזה טבעוני. גם עראייס".
עראייס הוא דוגמה מעולה למנה לא-ישראלית בעליל.
"נכון, אבל ישראלים טובים בלקחת דברים, לארוז אחרת ולשווק בצורה נחשקת. יש לי מתכון לעראייס פטריות ב'סבבה', אני כותבת שם בפירוש שזה לא הגיע מישראל ואין פטריות במנה במקור, אבל בזמנים שבהם אנחנו חיים עכשיו הכל נעשה יותר מסובך וישראלים מואשמים בכל דבר. בסוף, אני מנסה לא לדבר על פוליטיקה. אני אמנם מבשלת אוכל ישראלי וגרה בשוק הכרמל, אבל רוב קהל היעד שלי בארצות-הברית".
לסבא של הבלוגרית סיוון קובי, המוכרת כ"סיוון'ס קיטשן" (928 אלף עוקבים באינסטגרם), הייתה מאפייה ביפו. בשנות ה-80, כשהייתה ילדה, הוריה עשו רילוקיישן ללוס-אנג'לס. מאז היא שם, עם ארבעה ילדים ושני נכדים. ביום העצמאות האחרון היא העלתה לאינסטגרם, יחד עם בעלה, סרטון לכאורה תמים – חומוס בשר. הפוסט הפך ויראלי והתפוצץ ברשת, אבל גם התגובות הקשות לא איחרו להגיע. "חומוס זה אוכל ישראלי, נכון שהמקור שלו ערבי, אבל אנחנו חלק מהמידל-איסט ולא אמרתי שישראלים המציאו אותו", היא מצהירה, "אני לא משקרת, יש לי עמוד משמעותי מספיק בשביל לדבר לעניין. מי שזה מפריע לו, שיהיה בריא. העמוד שלי מוקדש לאוכל יהודי וישראלי, ומי שלא רוצה לעקוב אז שיהיה לו יום טוב".
היא התחילה את הפעילות ברשת מבלי להתכוון לפני חמש שנים, בקורונה. "בהתחלה העליתי רק תמונות, ועם הזמן הוא נהפך להיות מותג, עמוד שהוא השראה. אומרים לי שאני שגרירה, שאני שליחה. לאט-לאט נוצרה לי קהילה ויש לי עוקבים מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. לא אשכח איך התרגשתי כשהגעתי לעשרת אלפים עוקבים, והיום יש לי כמעט מיליון. זו הייתה עבודה קשה, יש ימים שבחצות אני עדיין יושבת לערוך סרטונים. אני עובדת מסביב לשעון, אבל נהנית מכל רגע".
ובכל זאת, איפה הרגעים הפחות-פוטוגניים?
"יש לא מעט. גם היום היה לי ריב עם מישהי שראתה תמונה של הבדלה שהעליתי במוצ"ש. היא כתבה לי שהיא מקווה שאני מתפללת גם בשביל הילדים בעזה, אבל אני לא עונה לאף אחד בצורה מגעילה, אנשים משני הצדדים סובלים. אחרי 7 באוקטובר לא עניין אותי כלום, הבנתי שאני חייבת להתייצב עם הארץ שלנו. שיתפתי לינקים לתרומות לחיילים, והייתה לי הזכות לפתוח את הבית שלנו ולהביא לכאן אנשים שיוכלו לשמוח קצת. גם העליתי סרטון פרו-ישראלי ובשבועיים הפסדתי 15 אלף עוקבים. אנחנו גרגיר חול בהשוואה לשאר העולם, רוב העוקבים שלי לא מבינים מה בדיוק קורה במזרח התיכון, ואני מרגישה שאני יכולה קצת לפתוח להם את העיניים".
מאיפה הם מגיעים?
"רובם מהחוף המזרחי של ארצות-הברית, אבל כשאני עושה לייב באים מכל העולם. זה מדהים אותי. יש לי עוקבים מדובאי, מברזיל, מאוסטרליה, מאירופה והרבה ממקסיקו. הרוב יהודים, אבל יש לי גם ערבים ונוצרים שאוהבים אותנו ולצידם דתיים וחב"דניקים שאני גם עושה להם סדנאות בישול. אבל מעולם לא הייתה כאן אנטישמיות כמו עכשיו".
לרוטב הגרין גודס (אלה ירוקה):
3 כפות יוגורט יווני סמיך
6 דגיגי אנשובי
1 כף בצל ירוק קצוץ
2 כפות פטרוזיליה קצוצה
1 כפית שמיר טרי קצוץ
1 כף בזיליקום קצוץ
מיץ מלימון אחד
מלח לפי הטעם
לפירורי הלחם:
שמן מקופסת אנשובי אחת
1 כוס פירורי לחם
מלח לפי הטעם
לרוטב הסלט:
1 כף חרדל
2 כפות חומץ (למשל חומץ שמפניה)
5 דגיגי אנשובי קצוצים
מלח לפי הטעם
3 כפות שמן זית כתית מעולה
לסלט:
2־3 אנדיבים, מופרדים לעלים
2־3 חסות קריספיות, מופרדות לעלים
2־3 גזרים, פרוסים דק עם קולפן
2־3 מלפפונים, פרוסים דק עם קולפן
להגשה:
4 פיתות מיני
אופן ההכנה:
1. מכינים את פירורי הלחם: פותחים קופסת אנשובי ושופכים את השמן למחבת. מוסיפים את פירורי הלחם והמלח, וצולים על חום בינוני תוך כדי ערבוב ללא הפסקה, עד שמתקבל צבע זהוב ופריך. מעבירים לצלחת לצינון.
2. מכינים את רוטב הגרין גודס: שמים את כל המרכיבים במעבד מזון וטוחנים עד שמתקבל מרקם חלק ואחיד.
3. מכינים את רוטב הסלט: מערבבים את כל המרכיבים בקערה, עד שהרוטב הופך קרמי.
4. מוסיפים את כל עלי הסלט לקערה עם הרוטב ומערבבים היטב כך שכל העלים יצופו בו.
5. מרכיבים את המנה: פותחים את החלק העליון של כל פיתת מיני. מוסיפים 1–2 כפות מרוטב הגרין גודס ומורחים היטב. מוסיפים את עלי הסלט עם הרוטב. מפזרים מעל פירורי לחם פריכים.
המצרכים:
½1 כוסות פריקה (רצוי שלמה, אפשר שבורה, אם לא מוצאים)
½2 כוסות ענבים אדומים ללא חרצנים
חצי כוס שמן זית כתית מעולה
½1 כפיות מלח
1 כפית פלפל שחור גרוס
½2 כוסות מים
1/3 כוס ועוד 2 כפות מיץ לימון סחוט טרי ועוד לתיבול
1/4 כפית שבבי פלפל צ'ילי יבש
קליפה מגוררת מ־1 לימון
1/2 כוס עירית קצוצה דק או פטרוזיליה קצוצה
1/2 כוס אגוזי מלך קלויים קצוצים
אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל־200 מעלות.
2. משרים פריקה במים: 30 דקות לפריקה שלמה או 15 דקות לשבורה. מסננים ושוטפים.
3. מניחים את הענבים בתבנית, מזלפים 2 כפות שמן זית, מתבלים בחצי כפית מלח ורבע כפית פלפל וצולים 20־25 דקות, תוך כדי ניעור כל 5 דקות, עד שהענבים מתקרמלים ואפילו מעט שרופים בקצוות.
4. מניחים את הפריקה בסיר בינוני עם מים וחצי כפית מלח, מביאים לרתיחה על אש בינונית־גבוהה, מנמיכים את האש ומבשלים תוך כדי ערבוב 25־30 דקות לפריקה שלמה או 15 דקות לפריקה שבורה. מסירים את הלכלוך שעלול לצוף על פני המים (אם המים נספגים, אך הפריקה השלמה עדיין לא רכה דיה לאחר 20 דקות, מוסיפים 1/4־1/3 כוס מים).
5. מעבירים את הפריקה לתבנית גדולה מרופדת בנייר אפייה, משטחים ומצננים.
6. טורפים כוס מיץ לימון עם שמן הזית שנותר, חצי כפית מלח, כפית פלפל ושבבי צ'ילי מיובש. מוסיפים את הפריקה והענבים המצוננים, קליפת לימון מגוררת ועירית, מערבבים בעדינות ומשאירים בצד ל־5 דקות.
7. מוסיפים 2 כפות מיץ לימון ואגוזי מלך.
8. מתבלים במלח, פלפל ומיץ לימון לפי הטעם.
המצרכים:
פילה קוד טרי (בסביבות 1.2 קילו)
6 עגבניות מגי חתוכות לרבעים
10 עגבניות שרי
2 פלפלים חתוכים לקוביות
1 בצל שאלוט חתוך לרבעים
1/2 בצל אדום חתוך לרבעים
1 פלפל חלפניו חתוך לפסים ללא הגרעינים
1 ליים פרוס לעיגולים
1 גבעול למון גראס חתוך לאורכו
חופן בזיליקום טרי
לתערובת התבלינים:
1 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור
1 כפית פפריקה
1 כפית כוסברה טחונה
1/2 כפית כמון
1 כפית סומאק
לזילוף על הדג:
6 כפות שמן זית
1 כפית סילאן
מיץ מ־1/2 לימון
אופן ההכנה:
1. מחממים את התנור ל־220 מעלות.
2. מניחים את הדג במרכז תבנית אפייה.
3. מסדרים את כל הירקות והבזיליקום הטרי מסביב לדג.
4. מוסיפים את הלמון גראס על הירקות.
5. שמים את כל התבלינים בקערה ומערבבים, מפזרים על הדג והירקות.
6. מזליפים שמן זית, סילאן ומיץ לימון מעל.
7. מעסים את הדג בידיים כדי לוודא שהכל מכוסה בתבלינים.
8. אופים בתנור על חום של 220 מעלות, 25 דקות.
9. מעבירים למצב גריל נמוך למשך 7־8 דקות כדי לקבל צבע חום זהוב יפה.
10. מוציאים את ענפי הלמון גראס ומגישים.
הסלט הכי טעים, הכי קראנצ'י והכי ויראלי, שעבר את 26 מיליון הצפיות — כן, הוא עד כדי כך טוב. מושלם לחג השבועות.
המצרכים ל־6 מנות:
לאורז הקריספי:
2 כוסות אורז לבן מבושל ומצונן
1 כף גדושה של שמן צ'ילי
3 כפות שמן
לסלט:
4 מלפפונים
חצי חבילה נענע טרייה
חצי חבילה כוסברה טרייה
כ־5 גבעולי בצל ירוק
1 כוס אדממה קלופה
1 אבוקדו
בוטנים קלויים לקישוט
לרוטב:
רבע כוס סויה
רבע כוס חומץ אורז
2 כפות שמן
1 כף סוכר חום
מיץ מחצי ליים או לימון
1 שן שום
אופן ההכנה:
1. מכינים את האורז הקריספי: מערבבים בקערה את האורז עם שמן הצ'ילי והשמן. משטחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים בתנור שחומם מראש ל־200 מעלות כ־40 דקות, מערבבים כל 10 דקות עד שהאורז זהוב וקריספי. מצננים (אפשר להכין מראש).
2. חותכים את הירקות: קוצצים את המלפפונים, עשבי התיבול, הבצל הירוק. מוסיפים את האדממה והאבוקדו לקערה גדולה.
3. מכינים את הרוטב: בקערית מערבבים היטב את כל חומרי הרוטב עד שהסוכר נמס.
4. מרכיבים את הסלט: מוסיפים לקערה את האורז הקריספי והבוטנים הקלויים, שופכים מעל את הרוטב ומערבבים בעדינות. מגישים מיד כדי לשמור על הקראנץ' המושלם.
