בפסח האחרון נסעה משפחת משיח בפעם הראשונה לחופשה משפחתית בחו"ל, בלי לדאוג לשום דבר. הם לא דאגו מתי תגיע הסחורה, איזה פועל יגיע לנקות את המסעדה ומה סידור העבודה לשבוע הקרוב. לראשונה מזה כמעט 50 שנה, הראש של אב המשפחה מרדכי, שמוכּר יותר בשם מורד, נקי מדאגות. רק יומיים לפני הטיסה הוא סגר לצמיתות את מפעל חייו - מסעדת אנטבה המפורסמת באור-יהודה, אחד מסמלי העיר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אם היו מספרים לילד בן השלוש וחצי שהגיע לארץ עם משפחתו מבגדד למעברה באור-יהודה, שבעוד עשרות שנים יקום בניין משרדים שעליו מתנוסס שמו, ספק אם היה מאמין. אבל היום, מלבד אותו בניין, הוא גם הבעלים של בניין צמוד ונכסי נדל"ן אחרים באור-יהודה ובסביבה.
אבל כל אלה הם רק הביזנס הצדדי של מורד, שעד לפני כשבועיים היה הבעלים של השיפודייה המשפחתית הפופולרית. ריח הבשר הנצלה על האש כבר לא יהדהד עד המדרכה המקבילה. אנטבה אולי סיימה את הפעילות שלה, אבל היא השאירה אחריה מורשת קולינרית, כזאת שתיזכר עוד דורות רבים קדימה.

שבעה קילומטרים מפרידים מ"העיר הגדולה" תל-אביב לאחת מזירות השיפודים הלוהטות בארץ – אור-יהודה. השיפודיות פרוסות ברחובות הראשיים, וגם בפינות חבויות בעיר. הרוב הן "מסעדות של פעם", כאלה עם מנות נדיבות, קולקציית סלטים שנוחתת על השולחן עוד לפני שהתיישבתם, צלחת חומוס שמתמלאת גם מבלי לבקש, ובעל בית שתמיד בסביבה. יותר ויותר בתי שיכון ארוכים שמכוסים בטיח צהבהב הופכים כאן למגדלים ולבניינים מצוחצחים. אבל זה לא היה ככה תמיד.
בתחילת שנות ה-50 התיישבו באור-יהודה ראשוני העולים מלוב ומטורקיה, בארבע מעברות שבהן שוכנו באוהלים ובצריפים רעועים. בהמשך יגיעו לכאן גם העולים מעיראק, בוכרה וגיאורגיה, וכולם יחד יהפכו את אור-יהודה למעצמה קולינרית נדירה של אוכל רחוב, בשר על האש ואוכל ביתי. אור-יהודה היא לא רק מקום לאכול בו, אלא מקום להרגיש בו בבית, לא משנה מאיזו עדה אתם.
משיח ומשפחתו, שמנתה אז שבע נפשות – זוג הורים וחמישה ילדים – השתכנו במעברת כפר עאנה. רק עשר שנים אחר כך המשפחה תקבל דירת שיכון בבניין משותף, ובינתיים היא תגדל בעוד חמישה ילדים. רוב אחיו של מורד, הגברים לבית משיח, היו ועודם בעסקי המסעדנות. למשה הייתה מסעדה לאוכל עיראקי, סמי ניהל אולם אירועים ומסעדה, לפארוק היו מסעדה וחנות סיטונאית. והיה גם את סעיד ז"ל, אח מפורסם לא פחות ממורד, שפתח גם הוא מסעדה באור-יהודה באמצע שנות ה-70. לפני כשמונה שנים, עם פטירתו של סעיד, המסעדה נסגרה, ועכשיו, בצירוף מקרים מדהים עם סגירתה של אנטבה, היא נפתחת מחדש. לאורך כל השנים האחים היו מגובשים ומאוחדים, עזרו זה לזה ולא הייתה ביניהם שום יריבות, למרות הקִּרבה הגיאוגרפית של העסקים.
6 צפייה בגלריה


מימין לשמאל: סברי, מורד, סעיד ז"ל, פארוק וסמי ז"ל משיח, יושב: הרצל משיח. רוב האחים היו ועודם בעסקי האוכל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"האחים שלי ואני לא למדנו, מגיל שמונה אני עובד לפרנסת המשפחה. עוד במעברה, להורים שלי היה דוכן אוכל שמכרו בו בקלאווה שאבא שלי היה אופה ופיתה עם פול, לוביה, ביצים, חצילים ותפוח אדמה – אז עוד לא קראו לזה סביח. תנור האפייה של אבא עבד על עצים, אז היינו אוספים מהפרדס", מספר מורד. "כשהייתי הולך לבית הספר הייתי נרדם בכיתה, לא היו לי ספרים ולא מחברות, למדתי לקרוא ולכתוב במסעדה. הייתי מסתובב עם מגשים של בקלאוות ורחת לוקום, ומוכר. בהתחלה במעברה, ואחר כך בכל מיני בתי קפה בערים, שבהם הגברים היו משחקים שש בש ודומינו. כשההורים שלי סגרו את הדוכן הלכתי לעבוד בסבלות לבניין. בגיל 16 סחבתי עשרות קילוגרמים של בלוקים".
את אנטבה הראשונה פתח מורד ב-1976, ועשר שנים אחר כך הוא העתיק אותה 300 מטרים משם, למיקום שבו פעלה עד היום. "פתחתי את אנטבה הקטנה, שהייתה חירבה, קראתי לה על שם המבצע שהסב אז לכולם גאווה גדולה. מכרנו שם שניצל, סביח, חומוס ושיפודים. כשעברתי לאנטבה הגדולה ידעתי להכין שיפודים, שווארמה ודגים על האש, אז החלטתי להתמקד בזה. המרפסת הייתה פתוחה תחת כיפת השמיים, אבל סגרנו אותה כי אנשים החליקו על הרצפה בגשם. אנטבה הייתה אז חריגה בנוף, כי היא שידרה יוקרה. לא בנו כאן באותה תקופה מסעדות כאלה".
לאורך השנים עלו הצעות להרחיב את אנטבה – אבל מורד דחה אותן על הסף. "יום אחד, בשנים הראשונות, הגיעו לכאן משקיעים עיראקים שרצו לפתוח לנו מסעדה עיראקית בלונדון, אבל לא רציתי להתפזר. הציעו לי גם לפתוח רשת מסעדות, אבל אני לא מאמין בזה. אני רואה מסעדנים שפותחים הרבה מסעדות, ואני חושב שעדיף לפתוח אחת ולהתמקד בה".
"הגיעו משקיעים שרצו לפתוח לנו מסעדה עיראקית בלונדון, אבל לא רציתי להתפזר. גם הציעו לי לפתוח רשת מסעדות, אבל אני לא מאמין בזה. אני חושב שעדיף לפתוח אחת ולהתמקד בה"
כמעט 50 שנה של בשר על גחלים, סלטים ופיתות הגיעו עכשיו לסיומן. וכן, גם כסף עבר שם, כנראה לא מעט. אבל מורד נשאר לאורך כל השנים בשורט ובכפכפים, כאחרון הפועלים. אף פעם לא היו לו האוטו הכי מפואר או השעון הכי נוצץ. למעשה, שום סממן חיצוני לא יכול היה להסגיר את העובדה שעכשיו, בגיל 78, הוא פורש לגמלאות ממפעל חייו כשהוא שבע.
"כל החיים נשארתי אדם פשוט, אף פעם לא השתוללתי רק כי יש לי", הוא אומר. "לפני כמה שנים הגיעו לארץ מנכ"לים אמריקאים לבושים בחליפות, שרצו לשכור קומה בבניין מורד. מדובר בכסף לא קטן, והם רצו לראות מי זה מורד. הגעתי לפגישה בכפכפים ובמכנסיים קצרים והם התפוצצו מצחוק. אף פעם לא עניין אותי מה יש לי ומה אין לי. לא נתתי לשום דבר לטשטש אותי. אני לא מתרגש מדברים כאלה, גם אם תשימי עכשיו חבילה של יהלומים על השולחן, זה לא יעניין אותי".

הנוסטלגיה נוטפת מכל מקום באנטבה. החל בגיליונות הנייר הגדולים שפרוסים כמפות על השולחנות ועד לקערת הסוכריות על הדלפק בכניסה. גם התור בשבת בצהריים (בתשע השנים האחרונות המסעדה לא פעלה בשישי-שבת) שהתארך עד לבניין ממול, הוא היום זיכרון רחוק של לא מעט לקוחות. קחו אנשים רעבים, העמידו אותם בתור ארוך-ארוך, שימו להם בנחיריים ניחוח של בשר צלוי על האש - וקיבלתם קטסטרופה. אבל מוסד קולינרי לא נולד מוסד, הוא הופך עם הזמן ועם השנים לכזה, ותור ארוך בכניסה הוא רק חלק מהסיפור.
מורד לא מתרגש מהמעמד של המסעדה. "אני מאמין שהגדולה של האדם זו צניעות ושאגו זה הדבר הכי גרוע בחיים. כולם אכלו פה, כל הפוליטיקאים שאת מכירה, זמרים מהשורה הראשונה, אנשי בוהמה, כדורגלנים וכדורסלנים. בחיים לא ביקשנו תמונה מאף אחד ונתַנו פרטיות לכולם. מעולם לא הסתכלתי על אחרים, אני מסתכל רק על מה שיש לי. שברתי שיא", הוא אומר בגאווה. "49 שנה לא הולכים ברגל. תגידי לי את, כמה שנים שורדות מסעדות בתל-אביב?"
למה בעצם אתם סוגרים את העסק?
"זהו, נגמר. בניתי את המסעדה הזאת, נתקעתי כאן ועכשיו נפרדים. לא נחזור לענף הזה יותר. אני מרגיש שפרשנו בשיא. לא חשבנו בכלל שאלה יהיו התגובות על הסגירה. אנשים מגיעים לפה, מתנשקים איתי ומצלמים אותי מכל הכיוונים. התודה שקיבלתי מהלקוחות שוות ערך לעשר שנים של עבודה. זה נתן לי אנרגיה מחודשת. אבל אני התעייפתי, והבן שלי אלירן, שעובד איתי, צריך לחיות את החיים שלו. כבר קשה לו, יש לו משפחה וילדים. הבן הבכור שלי מקס, עבד פה 30 שנה ועזב לפני ארבע שנים".
גם לך יש משפחה, ובכל זאת שרדת עד גיל כזה.
"פעם הכל היה אחרת. אני עבדתי במסעדה ואשתי טיפלה בילדים. אני הייתי אחראי על הכסף והיא על החינוך, ותודה לאל כל הילדים מלומדים ומסודרים. מעולם לא הלכתי לאסיפות הורים או דברים כאלה, רק עבודה".
אז למה לא להביא מנהלים ועובדים נוספים שיורידו את העומס?
"אי-אפשר לעבוד בשלט רחוק, אני לא מאמין בזה. בן אדם צריך לעבוד בעסק שלו, ומסעדנות זה העסק הכי רגיש שיש. תמיד אמרתי שאם בעל הבית לא בעסק, אז העסק רסק. כל השנים סמכתי רק על עצמי. אני עם שתי רגליים על הקרקע, לא השתכרתי ולא הסתנוורתי מכלום. גם אחרי שנכנסתי לעסקי הנדל"ן, הייתי מגיע למסעדה כל יום".
התאכזבת שהילדים לא ממשיכים את המסעדה?
"לא. מי שרצה ללכת – הלך. גם הנכדים לא בעניין – אחד עובד באמזון, אחד מהנדס והשאר קטנים. אני מכיר את השחיקה בענף ומרגיש מצוין עם הסגירה. אני את שלי עשיתי, בניתי מה שבניתי ואני יכול עכשיו להתקיים בכבוד. המסעדה עשתה כסף וזה מספיק, אני מסודר, יש לי הכל. עכשיו צריך להמשיך הלאה".

ארבעה ילדים ותשעה נכדים יש למורד, שגר מאז שנות ה-70 בנווה מונסון הסמוכה. היחיד שנשאר עם האבא במסעדה עד הסוף הוא אלירן משיח (48), שעבד שם כל חייו, עם הפסקות ללימודים ושירות צבאי קרבי, שהיה חשוב למורד שהוא יעשה. "אני עובד כאן 27 שנה שנה, וגם אני התעייפתי", הוא אומר. "אני בא בבוקר ויוצא מכאן בלילה. מדי יום אני נמצא במסעדה פיזית בערך 12 שעות, ואחר כך ממשיך בבית עם המחשבות בתוך הראש. העבודה הזאת מתישה".
"תמיד היו קשיים בענף המסעדנות, כל שנה בעיה אחרת. בשנים האחרונות בעיית כוח האדם הפכה לקיצונית, כי אין פלסטינים ואין עובדים זרים. בסוף, השעות פה ארוכות ולא קל לפתח חיים אישיים בתוך עבודה כזאת", הוא מוסיף. "ארבעה דורות של משפחות אכלו כאן, ויש לקוחות שמרגישים כמו משפחה. לא רצינו להתעייף לגמרי. יכולתי להמשיך עוד חמש שנים, אבל לאן זה יוביל? אני בתחושת מיצוי, רציתי לסגור בטוב, ולא עם חובות או פשיטת רגל. אז עכשיו אנחנו במצב טוב, ויכולים להמשיך הלאה בחיים שלנו".
אומרים שהיום קשה להרוויח.
"הרווחנו יפה במהלך השנים, ואנחנו לא בוכים על כלום. עשינו את שלנו, אנחנו מסתפקים במה שיש ולא חסר לנו כלום. פעם שכר העובדים לא היה כזה גבוה, ובכל מקרה, אם אני נמצא פה ועובד אז ככה אני חוסך שני פועלים וזה כסף שאני מרוויח. גם הארנונה והחשמל התייקרו, וכל זה מצמצם את הרווחים. הייתה גם קורונה, ועבדנו במתכונת מצומצמת, בכל מצב תמיד המסעדה הייתה פתוחה, גם במלחמת המפרץ, אני זוכר בתור ילד, אבא היה פותח את המסעדה. אני לא בחרתי להיכנס לענף המסעדנות, נולדתי לתוך העסק המשפחתי. כל הרכוש שיש לי היום זה מפה".
התגובות של הלקוחות לסגירה, הצליחו להפתיע גם את אלירן. אנשים בהלם ויש כאלה שממש כועסים שלא הודענו מראש והם לא הספיקו להיפרד. היו לקוחות שביקשו מזכרות. בחור צעיר היה כאן וביקש את קערת הסוכריות שלנו, כי הוא זכר אותה מילדות. הייתה לקוחה שהביאה פרחים ומכתב תודה על כל השנים. הולכים לעשות פה פינוי-בינוי, היזם מתכנן להוריד כאן הכל ולהרים מבנים של מסחר ומגורים. לא בגלל זה סגרנו, היינו יכולים להישאר עד שיורידו הכל ותתחיל הבנייה, אבל העדפנו לצאת עכשיו, בחרנו לחיות".
יש עצב?
"אנחנו אנשים שלא רגילים להראות רגשות. תמיד עברה בי המחשבה מה נרגיש ביום שאחרי, אבל אני עדיין לא מרגיש כאב, כי אנחנו עוד מפנים את המסעדה. יש כאב קל, אבל מצד שני אני יוצא לחופש ולדרך חדשה".
עד שיסתיימו עבודות הפינוי, אלירן ומורד כבר יודעים מה התוכניות הלאה. "קודם כל לנוח, גם בשביל הגוף וגם בשביל הנפש", אומר אלירן. "אבא שלי רוצה לנסוע לטוקיו, אז אמרנו שנעשה לשם יחד 'טיול אחרי צבא'. יש לי כמה אופציות, אבל אני רוצה לחשוב, אני לא ממהר לשום מקום".
"אני הולך לקאנטרי", מצהיר מורד. "מה אני צריך יותר מזה? יש לי אישה, ילדים ונכדים – אבלה במחיצתם כמה שיותר. כשאתה קם בבוקר ויש לך עבודה ומה לעשות זה שווה מיליון דולר, אבל התעייפנו, ולכל דבר יש סוף".