בסוף הריאיון עם המשוררת, הסופרת, המתרגמת והמחזאית לאה נאור, משדל אותי בעלה מוטק'ה לעבור ליד עץ הברוש, שעליו כתבה אשתו את השיר "מקהלה עליזה" ("על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה"). הסקרנות מובילה אותי למקום ההנצחה לברוש המפורסם, ברחוב העצמאות בהרצליה, שלידו הציבה העירייה שלט הוקרה. גם הקבלן שמשפץ את הבניין הסמוך נזהר בכבודו וממהר לציין: "זה נכס צאן ברזל".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
האישה שמאחורי הנכס הזה, ומאחורי יצירות רבות אחרות שהן חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, חגגה לא מזמן יום הולדת 90 במסעדה האהובה עליה, בחברת בני משפחתה. זה היה האירוע השני שבו ציינה 90 להולדתה. קדמה לו מסיבה כפולה שחגגו לה ולבעלה - ההיסטוריון מרדכי (מוטק'ה) נאור, מפקד גלי צה"ל לשעבר - כבר באוגוסט 2024 בבית הפלמ"ח בתל אביב, אירוע שבו השתתפו בין היתר פרופ' אליקים רובינשטיין, השר לשעבר אפרים סנה, הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו), אלכס אנסקי, אריה גולן, נורית הירש, אבשלום קור ועוד רבים אחרים.
אנשי בית הפלמ"ח, שיזמו את האירוע, דיווחו שמוטק'ה התעקש שהחגיגה תהיה משותפת לו ולאשתו, אך בדברים שנשא בטקס הוא הכחיש: "התאספנו כאן מסיבה לא ברורה. בסך הכול מחליפים לנו קידומת, על מה השמחה? ללאה בכלל אנו עושים עוול. היא תחליף את הקידומת רק בעוד חמישה חודשים וצירפו אותה בעל כורחה לבעלה הקשיש".
לאה ומוטק'ה נפגשו לפני כ־70 שנה בגרעין לנחל עוז בעוטף עזה שהיו בין מייסדיו. היא הגיעה לגרעין מבית הספר החקלאי עיינות, והוא מההכשרה של קיבוץ מעיין ברוך שבצפון. היא עבדה בקיבוץ בענף הנוי, וביחד איתו ניהלה את אירועי התרבות וכתבה את החומרים לעלון הקיבוץ ולטקסי החתונות והחגים. "היה לנו שיתוף פעולה מקצועי, ולאט־לאט שמתי לב שאני מוצבת לשמירה יותר מדי", היא צוחקת. "התברר שהכול היה מזימה אחת גדולה - הוא היה מארגן את השמירות ואז בא להחליף את מי ששמר איתי בכל מיני תירוצים, למשל, שאנחנו צריכים לכתוב שיר חתונה או לארגן יום עיון. לקח לי זמן להבין שהכוונות שלו אחרות".
ב־1955 נישאו השניים וקיבלו, כמקובל, חדר משפחה בקיבוץ. שנה אחר כך עזבו ועברו להתגורר בתל אביב. "סבלנו אבדות והפגזות, וכבר אז פחדנו מחדירות, אבל אחרי 'מבצע סיני' ב־1956 הייתה תחושה שמעכשיו ולנצח כבר יש שלום. החלטנו שגמרנו את תפקידנו ואפשר לעזוב לתל אביב ולהתפתח בתחומים אחרים", היא מספרת.
לאורך השנים היא כתבה תסריטים לתוכניות ילדים כמו "חג לי", "קרוסלה" ו"סיפורים מהכיס" ושירי פתיחה לתוכניות מיתולוגיות כמו "הבית של פיסטוק", "פרפר נחמד", "רגע עם דודלי", "גברת פלפלת", "קישקשתא", "רכבת ההפתעות" וכמובן, "הלב" של מרקו. בנוסף כתבה שירים שנהפכו לקלאסיקות, כמו "סרנדה לעדה" ותרגמה שירים כדוגמת "חיוכים" (חוה אלברשטיין). מחזמר משיריה, "מסיבה בגינה", שכתבה שירילי דשא, מוצג בימים אלה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, ובו מועלית בו־זמנית גם ההצגה "מה קרה בארץ מי", שכתבה נאור לפני 50 שנה.
במקביל ליצירת הפסקול של ילדי ישראל גידלה את ילדיה הפרטיים: נטע (65), מורה לתיאטרון, אמיר (62), מהנדס מכונות ומתרגם שירים מאספרנטו, ויעל (55), פרופסור לאיכות הסביבה. נאור היא גם סבתא לתשעה נכדים וסבתא רבתא לנין אחד שנולד וחי בלונדון.
אחד משיריה המפורסמים של נאור, "בואי אמא", נכתב ב־1968 ונהפך במלחמה הנוכחית להמנון של "משמרת 101", המחאה של אמהות החטופים ששרו אותו מדי שבוע מול הכנסת בירושלים.
את השיר כתבה נאור בהשראת אמא שלה, אסתר, שנפטרה בגיל 98. "לשמחתי היא נשארה איתי באמת עד שגדלתי", היא אומרת. "מה שקרה עם השיר הפתיע אותי וריגש אותי מאוד".
כלומר?
"כתבתי שיר ילדים שובב ונחמד על ילד רב תחבולות ש'מסדר' את אמא שלו ומושך עוד קצת זמן איתה לפני השינה, אבל איך שסיימתי לכתוב את השיר ראיתי מה יצא לי והבנתי שזה לא רק על מניפולציות, אלא גם על העצב שמביא החושך. חשבתי שאף אחד לא יעלה על זה, אבל יום אחד קיבלתי פתקה מילדה שכתבה שהשיר עצוב לה והיא בכתה כששמעה אותו. גם אני כמעט בכיתי, חשבתי שלא יתפסו אותי".
ואז הוא נהפך לשיר של אמהות החטופים.
"עוד לפני כן עברי לידר שר אותו במצעד החיים באושוויץ, ומאז שרים אותו שם. בתי נטע, שליוותה הרבה משלחות בתור מורה, חזרה משם יום אחד ואמרה: תתפלאי, הם שרים שם את 'בואי אמא' כשיר אבל. לדאבוני הרב זה כבר לא יהיה שיר ילדים יותר, אמהות כבר לא ירדימו את הילדים שלהן עם השיר הזה, כי הוא מזוהה מדי עם הצער".
איך השיר נולד?
"יום אחד קיבלתי טלפון מהזמרת אסנת פז, שהייתה אז מפורסמת מאוד. היא השמיעה לי מנגינה של שיר רוסי וביקשה ממני לכתוב לו מילים בעברית. לא הבנתי אף מילה, אבל קלטתי שיש שם את המילה מאמא, אז התחברתי לזה, כמובן. כשכתבתי אותו נזכרתי בילד שהיה שכן שלנו כשעברנו מהקיבוץ לתל אביב. גרנו בדירת חדר עם מטבח משותף ונרקמה בינינו חברות מיוחדת. כשסיפרתי לו שאנחנו עוברים דירה, הוא אמר לי שאני צריכה לחכות עד שהוא יגדל. המשפט הזה נכנס לי לראש ומצא את דרכו לשיר. 'בואי אמא' היה אחד השירים הראשונים שכתבתי לילדים, עד אז כתבתי שירים ללהקות הצבאיות, ורק נחצ'ה (המלחין נחום היימן. ד"ח) סובב אותי לכתוב לילדים".
איך זה קרה?
"נחצ'ה היה חבר של מוטק'ה מבית אלפא, ותמיד כשהוא בא לתל אביב, הוא היה מתארח אצלנו. יום אחד הוא ביקש שיר לילדי כיתה ו' בבית אלפא. חיפשתי במגירה, מצאתי את השיר 'מי אכל את הירח' ונתתי לו. אחרי שבוע קיבלתי ממנו מכתב - אז עוד לא היו טלפונים בבתים - 'כתבי לי עוד שיר'. שלחתי לו את השיר 'זרעים של מסטיק', ואחרי שבוע הגיע עוד מכתב נלהב, 'מה דעתך שתכתבי עוד עשרה שירים ונעשה מופע שלם?'. הוא היה בולדוזר, הלך עם השירים לקול ישראל ולחברת התקליטים CBS, והם כל כך התלהבו מהשירים, שהחליטו להקליט אותם לאלבום מיוחד בביצועה של דליה פרידלנד, שהיתה ה-כוכבת של התקופה. הכול בזכות נחצ'ה, הוא היה משיגנע במובן הטוב של המילה, חבל שהוא הלך מאיתנו מוקדם מדי".
אני מניחה שבגילך איבדת הרבה חברים קרובים.
"את החברים הכי טובים שלנו כבר איבדנו: יורם טהרלב, אליהו הכהן, כמובן נחצ'ה, ממש חברים בנפש אחד אחרי השני. לא נשארו לנו הרבה חברים טובים, למען האמת".
אז במובן הזה שפר עליכם גורלכם, את ומוטק'ה כבר בני 90 ועדיין פעילים.
"אנחנו מרגישים בני מזל, גם בהשוואה לחברים שלנו בנחל עוז. שלושה חברים מהגרעין המייסד, שרה ויעקב כהן ויחיאל צ'לנוב, נשארו בקיבוץ, שלושתם היו בקיבוץ ב-7 באוקטובר וניצלו. לצ'לנוב היו שתי אורחות מאמריקה, יהודית רענן ובתה נטלי, שנחטפו לעזה והיו הראשונות שהוחזרו. ב־8:20 התכתבנו עם יעקב כהן, חבר של מוטק'ה מהגן. קרה להם נס כשהגיעו לשם שני האלופים נעם תיבון וישראל זיו, הם משכו פנימה את החיילים שעמדו בחוץ, ובזכותם נחל עוז עוד יצא בזול, בטח יחסית לניר עוז. תשמעי, אף פעם לא היה שם שקט. גם כשאנחנו היינו היה מתח נוראי, וגם אנחנו איבדנו חברים שנרצחו שם. למשל תומי, שהיה שותפי לחדר".
איך הוא נרצח?
"תומי יצא לטייל לאורך הגבול עם חבר משותף שלנו, יוסי. הם הציעו לי להצטרף, אבל למזלי הייתה לי תורנות מטבח. כשהם התקרבו לגבול חיילים מצרים הציעו להם סיגריה וירו עליהם, תומי נהרג ויוסי ברח. בהמשך נרצח שם גם רועי רוטברג, שהיה חבר נפש שלנו (ההספד שנשא עליו משה דיין נחשב לאחד מנאומיו הבולטים. ד"ח). רועי גר איתי בחדר תקופה מסוימת, עד שהוא התחתן. חשבתי שאולי יש בי קללה או משהו. באותו ערב הייתה אמורה להיערך בקיבוץ חתונה גדולה לארבעה זוגות, ביטלנו את המסיבות, והם נסעו להתחתן בבית הרב כי לא מבטלים חתונה. למחרת בא אליי מרכז המשק ואמר לי, 'קוברים אותו כאן ואין לנו בית קברות. את מרכזת הנוי, תמצאי מקום'. וכך יצא שאני ייסדתי את בית הקברות של נחל עוז. טיפסתי שם על הגבעות מסביב, מצאתי את הגבעה הכי גבוהה ואמרתי 'פה'. אחר כך קיללו אותי במשק שבחרתי מקום כל כך רחוק" (צוחקת).
נאור נולדה בהרצליה (שם היא מתגוררת גם היום), שלישית מארבעת ילדיהם של אסתר ונוח מישקובסקי ז"ל. "היה לנו משק עזר, אמא חלבה את הפרות ואבא היה חלוץ, היו לו גמלים והוא היה מביא זיפזיף מהים לבניית הבתים הראשונים של הרצליה. אני זוכרת שאחותי ואני היינו מחכות לו בוואדי, איפה שהיום נמצא רחוב העצמאות, והוא היה מרכיב אותנו על הגמל ומחזיר אותנו הביתה. הייתה לנו ילדות מאושרת מאוד".
ובכל זאת נשלחת לפנימיית עיינות.
"זה מפני שרציתי להיות חקלאית, הייתי בנוער העובד ורציתי לעלות להתיישבות. בכל דבר הייתי קיצונית, היה ריב נוראי בבית כי ההורים התנגדו, ואני לא ויתרתי. אפילו נסעתי לעיינות פעם בגנֵבה, אבל אמרו לי שרק עם ההורים הם מקבלים. בסוף הייתה פשרה שאני אלמד בתיכון רגיל, ואם אחרי השישית עדיין ארצה ללכת לעיינות הם לא יעמדו בדרכי. וכך היה, למדתי בעיינות שנתיים שהיו שנתיים ברוכות, וככה הגעתי לנחל עוז והכרתי את מוטק'ה".
מתי התחלת לכתוב?
"עוד כשהייתי ילדה אהבתי סיפורים, הייתי מתרוצצת עם אמא בכל המשק עם ספרים מרובבים, ותוך כדי חליבה היא הקריאה לי, וגם סיפרה לי סיפורים שהיא המציאה. היו לה גם משפטים חכמים, למשל: 'אם את רוצה להיות בריאה ומאושרת, שמרי על רגליים חמות, בטן חצי ריקה, לב חם וראש קר'. פעם באתי לבקר אותה כשכבר הייתה מבוגרת מאוד, והיא אמרה לי, 'לאה'לה, כמה טוב לי, אני בבית שלי, לובשת מה שאני רוצה, אוכלת מה שאני רוצה, וכשאני עצובה באה שכנה ומנחמת אותי'. שאלתי 'למה את עצובה?', אז היא ענתה: 'מה את חושבת לך, כל כך טוב לי?'.
"היה לי מורה בשם יוסף, שהיה מורה לחיים והרבה בזכותו אני כותבת. הוא אהב מאוד את החיבורים שלי, תמיד ביקש שאקריא לכיתה וגם שלח אותי להקריא אותם לכיתה המקבילה. הוא אמר לי, 'כשבא לך לכתוב משהו, אני מרשה לך לצאת מהכיתה', ואיכשהו תמיד בא לי לכתוב כשקראו את שיעורי הבית".
ומתי התחלת לתרגם?
"רציתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, והאנגלית שלי הייתה על הפנים. לא היה לי כסף למורים פרטיים, אז פשוט לקחתי ספרים שאני אוהבת לקרוא, ספרי בלש בעיקר, והתחלתי לקרוא אותם באנגלית בעזרת מילון. בהמשך התחלתי לתרגם גם אנתולוגיות של שירים. את השיר 'תני לו פרח' תרגמתי ושמתי במגירה ל־60 שנה. יום אחד פגשתי בתיאטרון 'הקאמרי' את משה וילנסקי, שאיתו כתבתי הרבה שירים ללהקות הצבאיות, והוא שאל אם יש לי איזה שיר בשבילו. שלפתי לו את השיר הזה, והוא נהפך ללהיט".
גם את ספריו של ד"ר סוס תרגמה נאור לגמרי במקרה, במסגרת לימודי האנגלית העצמיים שלה. הספר הראשון שתרגמה היה "חתול תעלול", שבמקור נקרא The Cat in the Hat. בסופו של דבר היא תרגמה 37 מספריו של הסופר והמאייר האמריקאי הפופולרי, וגם זכתה בעיטור אנדרסן לתרגומי מופת. "זה משהו שבכלל לא התכוונתי אליו, אין שום דבר בחיים שלי שלא קרה לי במקרה", היא טוענת.
איך התגלגל לידייך הספר "חתול תעלול"?
"הייתה לי שכנה, עולה חדשה מארצות הברית, שהביאה לי את הספר, וכל כך התאהבתי, שהחלטתי לתרגם אותו לעברית כתרגיל. יום אחד הגיע לביקור חבר שלנו, נחמן אוריאלי, שהיה במקרה גם מו"ל, ותוך כדי שיחה הוא התפלא איך לא תרגמו את ד"ר סוס לעברית. סיפרתי לו על 'חתול תעלול' שלי, הוא ביקש לראות ומיד אמר 'לא טוב'. הוא טען שטעיתי גם בשם הספר וגם בשם המחבר. הוא אמר: 'לספר קוראים החתול עם הכובע, אז איפה הכובע?'. עניתי שלחתול יש כובע, רק כי באנגלית המילה כובע מתחרזת עם המילה חתול, ולכן גם אני חיפשתי חרוז כזה שיבטא גם את האופי של החתול. ואז הוא שאל: 'ומה עם שם הסופר Dr. Seuss? לדעתי זה צריך להיות זאוס, אבי האלים, זה לא הוגן להוריד אותו לדרגת סוס'. עניתי בחשש שכך קוראיו באמריקה מבטאים את השם. הוא לקח את כתב היד, ואחרי כמה שנים קיבלתי טלפון מאסתר סופר, שהייתה מפיקה גדולה בטלוויזיה וגם אחראית על ספרי הילדים בהוצאת 'כתר'. היא בישרה לי שזכיתי בתחרות לתרגום ספרי ד"ר סוס. מתברר שאוריאלי, שעבד תקופה קצרה ב'כתר', הגיש אותי לתחרות ללא ידיעתי".
מנהלי עזבונו של ד"ר סוס החליטו לגנוז שישה מספריו בשל תוכן פוגעני שלא עומד במבחן הזמן. את מסכימה איתם?
"שטויות בריבוע, מאז דווקא יש דרישה הרבה יותר גדולה בעולם לששת הספרים האלה, וגם בארץ זה הגביר את התפוצה. כל דבר לתקופתו, וככה צריך לקרוא את הספרים האלה. קחי את התנ"ך, כדוגמה, הוא עומד במבחן הזמן? או 'רובינזון קרוזו'. זה באמת לא פוליטיקלי קורקט שהעוזר שלו ששת הוא אדם שחור".
את עוד כותבת?
"פחות, היום אני בעיקר סורגת, אם כי בתקופת הקורונה פרסמתי שירים בפייסבוק. בכלל לא ידעתי מה זה פייסבוק, אבל בסגר היה משעמם, אז הבת שלי אמרה, 'משעמם לך? בואי אכניס אותך לפייסבוק, תכתבי שם'. מוטק'ה ראה כי טוב ונכנס גם כן. בכל בוקר פרסמתי שיר חדש שמתאים למצב הרוח, זה עזר לי, ואני מקווה שעזר גם לאחרים לעבור את היום. כתבתי יותר מ־500 שירים בשנתיים האלה, את חלקם פרסמתי בספר 'מילה טובה'. הספר יצא לאור רק בזכות הקורונה, אז אני משתדלת לראות בכל דבר רע את הטוב".
יש שיר שלך שלא זכה להכרה הראויה לדעתך?
"כן, בטח. 'בואו נעשה שלום קטן', מתוך התוכנית 'קרוסלה'. אני אוהבת את השיר הזה, ושרו אותו די הרבה, אבל לא כמו שחשבתי. כששיר יוצא, אי־אפשר לדעת מה יקרה איתו ולאן הוא יגיע. שירים הם כמו ילדים, יוצאים מן הבית ויש להם חיים משלהם".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 10:22, 20.03.25
