לכבוד יום העצמאות ה־77 נתבקשתי להגיע אל בית ספר המעיין בראשון-לציון, ברחוב ששמו עצמאות, כדי לשוחח עם תלמידים מהכיתות הגבוהות ולשאול: מה אומר לכם היום החשוב הזה, יום העצמאות?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות על רחוב העצמאות בערי ישראל:
שפר עליי גורלי וזכיתי להיות עֵד חי ליום העצמאות הראשון של המדינה. כילד בן שמונה אני זוכר את יום "הרת אֶרֶץ", בו היינו כולנו, כל בני המשפחה, רכונים מעל הרדיו, עוטפים אותו מכל עבר (גם מצד המנורות) כדי לשמוע כל מילה, משתדלים להאזין לקולות משונים הבאים אלינו ממרחקים שמעבר לים. שמענו כרוז שמכריז בקול שמות ארצות, ואני לא הבנתי עם האנגלית הדחוקה שלי מאז, את פשר המעמד, למה השמות, ולמה לכל ארץ סיומת אחרת של כן, לא, או נמנע.
פתאום, ברגע לא צפוי לי, התפוצץ לעיניי המתח שאפף את החדר הדחוס. ראיתי את אבי בוכה, את אמי וסבתי אומרות תהילים בקול שונה מן המזמורים של היום־יום, ומחוץ לבית התגודדויות אנשים שרוקדים באמצע הרחוב וצועקים "מדינה עברית, עלייה חופשית!"
אז אמר אבי, או שמא זעק, משפט שלא אשכח לעולם: "יש לנו מדינה!" ואני, בן השמונה, לא הבנתי על מה הוא מדבר כי לא חשתי מעולם שלא הייתה לנו מדינה. נולדתי בירושלים, בהדסה שעל הר הצופים שבארץ ישראל, וקיבלתי את ארצי כמובנת מאליה.
זה היה יום העצמאות הראשון שלי. 77 שנים אחר כך הלכתי למקיף השש-שנתי, המעיין שברחוב העצמאות 37 בראשון-לציון, כדי לשמוע מה חושב הנוער של היום על יום העצמאות. הלכתי אל הנוער שמחר יטיס מטוס אל מעבר לגבולות הארץ; הנוער שיגן עליה עם חץ, כיפה ושרביט; יעמוד בראש טור של טנקים ויסתער בגופו על מוצב אויב בחירוף נפש.
פגשתי את המנהלת סיגל פנט ואת תלמידי י"ב ו־י"א - ליאל אנפרייב, איתמר שליו, יובל אסייג, ליעם שלו, נדב עוז, טליה פנחס, ליהיא עזריה, מאיה טוויק ואסף אבישר. הם היו כולם יפים, יפים ממש! בחולצות לבנות בוהקות, מלאי נהרה.
אני זוכר שדיברנו לפני 7 באוקטובר על נוער שלא היה מצולק ממלחמות עבר, נוער שנולד הרבה אחרי מלחמת יום הכיפורים ולא חווה את המדינה מתוך האש; אמרנו כי הופתענו בחג שמחת תורה (שהפך לנו לחגא) כי קם לנו דור חדש שלא ידע פוגרום, לא ידע גלות אפלה מהי, וידע רק על טבח קישינב מ"בעיר ההרגה" של ביאליק. דור שנולד אל ארץ מוכנה, מפנקת ושופעת, דור שָלֵו ושאנן, עם מחשבות על פספורט זר ורילוקיישן. ופתאום, כמו סטירה נוראה, כמו שעון שמיימי מעורר מקוֹמָה, ניחתה עליו באחת מכת מחץ לעורר אותו מרבצו, בטרם יאבד לעד, ספון בשלוות רמיה.
בראשון-לציון, ברחוב העצמאות, פגשתי נוער בטרם צבא, אך שחווה על בשרו ניסיון מר של ארץ מטולטלת ונבוכה, ובאתי אליו מוכן, באתי מן הרחוב הסואן שכל לוחות המודעות שבו צועקות בגידה, צועקות מוות, צועקות אשם, צועקות פירוד, צועקות "הפקרת הבנים", צועקות מאבק ושנאה בוטה, בה לחושב אחרת ממך אין קיום.
2 צפייה בגלריה
אבי זעק: "יש לנו מדינה!" ואני, בן השמונה, לא הבנתי על מה הוא מדבר כי לא חשתי מעולם שלא הייתה לנו מדינה
(צילום: מוטי קמחי)
באתי אל ההולכים לצבא, ובאתי נבוך, כי חשבתי שאצטרך להתגונן, שאצטרך לסנגר ולספר בשבחה של הארץ, לספר בפלא הגדול שאחרי 2000 שנה חזרנו אל אותם משעולים שבהם הלכו הנביאים שלנו, ושאם הולכים למוזיאון ישראל אפשר לקרוא בשפה שבה אנו מדברים היום מתוך המגילות הגנוזות מה כתב הנביא ישעיהו אלף שנה לפני כותבי המגילות.
בסוף אזרתי עוז ושאלתי, "מהי עצמאות בשבילכם?", כשאני מוכן לסופה ולחשרת עננים.
"עצמאות זו יכולת לבחור בעצמך ולהחליט בלי שאחרים יבחרו בשבילך", השיבה מאיה טוויק, "התלות הזו, שאנחנו לא תלויים בשום מדינה, זה מה שאנחנו צריכים לחגוג. זה לא מובן מאליו. נלחמנו על זה במשך השנים".
ליאל אנפרייב: "לא משנה באיזה מקום אתה בעולם – אתה רואה ישראלי, אתה מרגיש בבית. כשאומרים לי 'תלמדי בחו"ל', אני אומרת 'לא, אני אוהבת את המדינה. אני רוצה להישאר פה'"
טליה פנחס: "עצמאות זו הדרך שבה נלחמים, כי תמיד יהיו כאן מלחמות, וגם להיות בארץ הזו. האחדות. הביחד של כולם. גם אם אנחנו לא מאמינים באותו דבר, בסוף כולנו אוהבים האחד את השני".
"אנחנו עם שלא מוותר. העפלה, עלייה, שואה. זה לא קרה לאף עם אחר", ליעם שלו הוסיף, "לא להתייחס לחשיבות ערך העצמאות זה לפספס".
ליהיא עזריה סיפרה על מסע של חלק מהתלמידים בתחילת השנה למחנות בפולין. "בשדה התעופה הרגשנו שכולנו ביחד, כולנו היינו עם הדגלים. בפולין היה מעצים, אבל בסוף הכי כיף לחזור לארץ שלנו. כמה שקשה וכמה שיש ירידות ועליות, בסוף אנחנו מאוחדים. זה מה שמיוחד בנו כעם. יש לנו מדינה ואנחנו כאן כדי להישאר".
ליאל אנפרייב: "לא משנה באיזה מקום אתה נמצא בעולם – אתה רואה ישראלי, אתה מרגיש בבית. וכשאתה חוזר, איזה כיף שחזרתי הביתה. אלה העם שלי והמדינה שלי. תמיד נראה מובן מאליו שאישאר פה. כשאומרים לי 'לכי תלמדי בחו"ל', אני אומרת 'לא, אני אוהבת את המדינה. אני רוצה להישאר פה, ללמוד פה. בשפה שלי. בתרבות שלי. עם אנשים שאני מכירה. במקום שגדלתי'".
לא הייתי מוכן, אני מודה. איזה נוער אלוהים. ראיתי בהם בעיני רוחי את הטנק או הפלוגה העתידיים, שאיש לא מתעניין שם מאיפה באת ולמה יש לך כיפה או אין. הבנתי מהם שחשובה להם השליחות, חשובה הדרך. ראיתי בקבוצת הנערים את התקווה במו עיניי, גדולה מחלומי, בוערת באלף שמשות בחיוכים שובי לב.
מהמפגש בבית הספר הלכתי לחזרה עם להקות צבאיות, ששרו עימי בפסטיבל עין גב. באוקטובר 2023 הוקדש האירוע למלחמת יום הכיפורים, שבדיוק אז מלאו לה חמישים שנה. המסר שיצא משם היה "לא עוד ולעולם לא". באותו שבוע נפרץ העוטף על ידי חייליו של השטן, שהתעללו בזקנים, ילדים ונשים.
שנה אחר כך בוטל הפסטיבל, כי לא היה ראש לשיר אז ועוד להבטיח משהו. לאחרונה התקיים הפסטיבל, כשהוא עוטר לראשו את השם "פסטיבל התקווה הישראלית". אחרי השיחה עם התלמידים שברחוב העצמאות 37 בראשון־לציון אני יודע שיש תקווה! ועוד איך יש.
