נתחיל מהחדשות הכי טובות: בורקס העגלה עוד כאן. אפילו העגלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות על רחוב העצמאות בערי ישראל:
הם כבר לא עומדים ברחוב כמו שעשו כשאני הייתי ילד חיפאי (כבר אז הם היו מיתולוגיה, ככה זה כשאתה מעמיד עגלה עם בורקס באמצע דרך העצמאות ב-1960 ופשוט ניצב שם מדי יום, גשם או שמש, לאורך עשרות שנים); לא. הם נכנסו לחנות משלהם, עם תקרה, שולחנות, עיצוב והכל, אבל באמצע החנות היא ניצבת כמו אבן השתייה עצמה:
העגלה. המקורית. עדיין מחוממת בפחם. "ושמן קנולה, לא שומן טראנס", מבהיר לי אבי, שמוכר בעסק של משפחת המייסדים בכר.
ולחדשות המשמינות: אכלתי מהבורקס. לא עמדתי בזה. זה נראה כל כך... בדיוק כמו פעם.
ולחדשות המעולות: הבורקס נשאר הכי טוב בישראל. בפער. לא שמנוני, לא מתפורר עליך, טקסטורה מדויקת, מינוני גבינה נדיבים ומספקים מאוד, מליחות מושלמת, קראנץ' קולני – אני מתקשה לחשוב על חוויה לא-מינית מספקת יותר. וגם: אין בתל־אביב כזה. לא, גם לא בלוינסקי. בשום מקום.
בורקס העגלה הוא הכרזת העצמאות הפרטית שלי בדרך העצמאות בחיפה; הקשיבו לשירי, בני אדם! אני אוכל בורקס! העגלה! המקורי! ולא אכפת לי מה המחיר הקלורי או איך זה ירגיש אחר כך.
זה הרגיש, למען האמת, כמו המשך חיי בדיוק מהמקום שבו אולי לא הפסיקו, אבל נעצרו לכמה ביסים מדהימים בגיל שבו בורקס על הבוקר עוד לא היה חרא של הרגל.
וזה הפתיע לטובה, כי ההתחלה דווקא הפתיעה לרעה: חזרתי לדרך העצמאות כמו בן אובד רק כדי לא להבין, במבט ראשון, לאן היא נעלמה. פעם היא הייתה מפוצצת בדוכני ימאים, מבריחי שעונים, בגדים, בשמים ובנערים כמוני, שהגיעו כדי לקנות משחק מחשב מזויף בכלום כסף ולהעיף מבט, באותו מחיר, בכותרי הפורנו ב־VHS איכותי ולהרגיש דיוטי פרי.
פעם דרך העצמאות הייתה שוקקת, פעם יכולת עוד לראות בה את שרידי הגדולה של עברה – בכל זאת מדובר בשדרה שהבריטים תיכננו, ייבשו לכבודה חלק מהנמל, נתנו לה את השם "דרך המלכים" (Kings way) וציפו לקבל את השאנז אליזה – או האוקספורד – של המזרח התיכון.
זה די הצליח להם, אבל אז קרה לדרך המלכים מה שקרה לכל שאר המדינה: הבריטים עזבו. אפשר וצריך להתחרט על זה, אבל אנחנו עשינו מה שעשינו ב־48' וב־67': הפכנו את הנמל למרכזי ועמוס, הקמנו רכבת לא קלה, זללנו בורקס והכרזנו עצמאות.
כל רצועת דרך העצמאות – השדרה הרחבה הזו שמגדירה את העיר התחתית של חיפה, בין ממגורות דגון מצפון לצומת התמיד־פקוק מדרום – הייתה, לאורך שנים, מלאת חיים, קונים, נוסעים, נערים מחוצ'קנים מסוגי ונערות שחיפשו בגדים של בנטון במחירים לא של בנטון.
זה היה ה־מקום לא להיראות בו, אבל לצאת ממנו עם סחורה זולה שתמיד רצית והיה לך יקר מדי – ואני מדבר גם על מלָּחי הצי השישי שהסחורה, במקרה שלהם, הייתה הזונות המקומיות.
"היו פה יותר זונות מתושבים אז", נזכר יוקי פרייליך, 75, הבעלים של חנות "סיפור חוזר" ברחוב העצמאות, שבכלל רואה את המצב הפוך ממני: "זה היה הרחוב הכי חרא במדינת ישראל, עכשיו זה הרחוב הכי יפה בארץ, והחנות הזאת הכי יפה בעולם. ערך הנכסים פה עולה – כשאני קניתי את החנות הזו לפני 30 שנה זה לא היה שווה כלום".
זה קצת מנחם לשמוע, בפרט ש"סיפור חוזר" בדרך העצמאות היא באמת חנות ספרים מקסימה של הרשת החמודה הזאת, והמנהלות אורלי וענבל מדווחות שיש תנועת קונים ערה מספיק: "כל עורכי הדין המפורסמים מבתי המשפט פה ליד מגיעים אלינו, יש גם אנשי צים, אחד מגיע קבוע ואנחנו שומרות לו בצד ספרים על ימאות – והיה מומחה ימי שתרם לנו את כל הספרים שלו".
למה לא. זו חיפה, המקום שבו קורים דברים שלא קורים בשום מקום אחר. בורקס בעגלה על גחלים. ימאים וספרי ימאות. חנות כמו "זיניוק-מיכלין", שהייתה הדקטלון של ילדותי – חמש קומות של כל ציוד הספורט הקיים בעולם, וגם נשק – והפכה לזיכרון מהוה במוחי, עד ששלט גדול ועליו כתוב "מיכלין", בדיוק באותו מקום, מדריך אותי להיכנס פנימה.
3 צפייה בגלריה
החנות "סיפור חוזר" ברחוב העצמאות בחיפה. ''החנות הזו הכי יפה בעולם''
(צילום: אלעד גרשגורן)
זה בול כמו שזכרתי, רק בקטן, ממש קטן בהרבה, ובלי כל הוואו. אני מניח שככה זה כשאתם כבר גדולים; חללי הענק של ילדותכם נכנסים לפרופורציה, וגם עודד מיכלין, דור שלישי למייסד טוביה מיכלין, שניצב מאחורי הדלפק בחנות, שומר על פרופורציות. זיניוק, הוא מעדכן, השותף המיתולוגי, מת לפני כמעט 40 שנה, מאז זה רק מיכלין, והרחוב רחוק מלהיות מה שהיה או אפילו מפרנס ראוי.
"הבורקס עוד כאן", אני מנסה לעודד אותו, אבל מיכלין – בחור ספורטיבי למראה – נוזף בי: "לא בריא".
אני נמלט לרחובות הצדדיים – יפו, הנמל – שוקקי הברים והמסעדות (ו"מעיין הבירה", חייבים לאזכר אותם אחרת זה כאילו לא כתבתי) – ומבין שעם כמויות הסטודנטים של קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ומכללת אונו שמסתובבים פה, האזור כולו הוא מעין סוהו חיפאי; הרחובות הצדדיים מלאים אקשן, בזמן שהרחוב הראשי, העצמאות, עומד שם די לקישוט, והוא פשוט רחב וגדול מדי מכדי לספק את האינטימיות שסוהו דורש, אבל לפחות מחזיק את כל התשתיות הדרושות: סניף של AM-PM, סניף של WeWork, סניף מקדונלדס, סניף "נייט קוקי".
זה לא בהכרח רע; זה מה שזה. ההיפסטרים של חיפה מעדיפים את הדר הכרמל ואזור שוק תלפיות; הבורגנים את אחוזה, הכרמל וכרמליה; ולרחוב העצמאות מגיעים סטודנטים, עורכי דין וחיפאים לשעבר עם זיכרונות מתפצפצים כמו בורקס טרי, שממהרים מדי להפוך סנטימנטליים.
"אני מת לחזור לחיפה", אני אומר לכולם, וכולם עונים לי: "אתה לא תחזור. אתם אף פעם לא חוזרים".
זה נכון. שום דבר ואף אחד לא באמת חוזר, בטח שלא כמו שהיה, אבל כמעט הכל חוזר מתישהו אחרת. זה נכון גם לגבי מדינות בשם ישראל, לגבי העצמאות הישראלית עצמה, וגם לגבי רחוב העצמאות. ההוא של פעם לא יחזור. גם הנוכחי לא יחזור, לכן בואו נספיק אותו עכשיו, כי הוא שווה, לכל הפחות, קפיצה. יש בו עצמאות מסוג אחר. עצמאות של עגלת בורקס שיודעת שהיא כבר תחיה לנצח.
