738 ימים ארוכים לאחר טבח 7 באוקטובר 2023, נכנסה דניאל אלוני לחדר בית החולים וחיבקה את דוד קוניו, בן הזוג של אחותה שרון, ואת אחיו אריאל, שעות אחרי ששוחררו מהשבי בעזה. המעגל של משפחת אלוני-קוניו, שהתפרק באותה שבת עם חטיפתם של שמונה קרובים מקיבוץ ניר עוז, כולל היא ובתה אמיליה, נסגר לפני שבועיים פחות יום. עכשיו היא יכולה סוף-סוף לנשום קצת יותר עמוק, להרשות לעצמה להביט אחורה ולסכם, בזהירות, את מה שקרה מאז.
"ראיתי את דוד טוב הלב והעדין, את אריאל המתוק. גופנית, הם רזים וחלשים אבל מחייכים", היא אומרת בראיון ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". "אני מניחה שאין להם מושג שאין כמעט בית בישראל שלא מכיר אותם, את הסיפורים שלהם ואת המשפחות שלהם, אבל הם יבינו. לאט-לאט. חיבקתי אותם מלא וזה היה כל כך מרגש. אריאל סיפר לי שהוא ראה את הסרטון שלי מעזה, את התיעוד המצולם. דוד לחש לי שהוא כל כך מצטער שהוא יצא מהממ"ד לפנינו ולא היה שם להגן עלינו, וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא כמה אני מצטערת וכואבת שלקח לנו כל כך הרבה זמן להציל אותם״.
קבלת הפנים לדוד ושרון קוניו בביתם החדש:
קבלת פנים לדוד קוניו ביבנה
(צילום: עידו ארז, מאיר תורג'מן)
"בווו!". משפחת קוניו מתאחדת אחרי השחרור
(צילום: דובר צה"ל)
זה החזיר אותך לימים הראשונים שלך בבית אחרי העסקה בנובמבר 2023?
״כן, הימים האלה היו מאוד מבלבלים ומוזרים. הייתה הצפה רגשית גדולה וניסיון להדביק פערים. הרי לא ידענו מה באמת קרה בארץ ב-7 באוקטובר. והתקופה לאחר מכן גם הייתה מאתגרת, בלשון המעטה. לצד ההתאוששות מהטראומה, ההתמודדות עם האנונימיות שלנו שנגזלה הייתה מורכבת. נהיינו היקרים של כולם, שזה מהמם, אבל היו לזה השפעות. היה לא קל לצאת מהבית, להתמודד עם תגובות של הרבה אנשים – צעקות ובכי ואושר. אמיליה לא הבינה את כמויות תשומת הלב והאהבה מכל עבר מאנשים שהיא לא הכירה. אנשים שמלטפים לה את השיער, מעבירים יד על הלחיים, אולי זה נראה חמוד מהצד אבל בסופו של דבר זו ילדה.
"היו גם לפעמים שאלות כמו, 'עשו לך משהו? נגעו בך?', או מישהי שצועקת מרחוק – 'היי, את החטופה ששוחררה׳, וכולם מסתכלים. זה מביך ולא תמיד נוח, ובתוך כל זה הילדה צריכה לחזור לסוג של שגרה, למציאות ילדית רגילה. אבל אני יודעת שזה מגיע ממקום נפלא של עם ישראל היפה, ואני כל כך מעריכה את התמיכה הזאת. אז זו הייתה הצפה רגשית מטורפת, וזה התחיל עוד בבית החולים. למדנו מזה לאחרים שיבואו, למנן את כמויות הביקורים והאנשים והמידע שזרמו אלינו, שאז לא יכולנו בכלל להכיל. לצד זאת, אני חייבת לציין את המעטפת המדהימה שקיבלנו בבית החולים שניידר. רופאות, אחיות, עובדות סוציאליות, לא עזבו אותנו והיו איתנו בכל צורך, בכל רגע״.
ומיד לאחר מכן, אחותך שרון והתאומות השתחררו.
״כן. זה קרה שלושה ימים אחרי שחזרתי, ואז התייצבתי. לא באמת היה לי זמן לעצמי. נרתמתי מתוך בחירה. זה היה הדבר הכי חשוב באותה נקודת זמן ועד סוף המאבק הזה. מאז ועד היום אני מתפקדת בתוך משימת החיים הזו. אני עושה את זה באהבה ואכפתיות, זו המשפחה שלי, והייתי עושה זאת שוב לו הייתי צריכה. לעבור ממצב של חטופה למצב של משפחה של חטופה ששוחררה, לצד דברים שאני עוברת עם הילדה שלי בשיקום של שתינו, הופך הכול למורכב יותר. החיים שלנו הרי לא יכולים באמת לחזור למסלול רגיל. אני מתמרנת בין כמה עולמות וכל אחד מהם הוא מורכב בפני עצמו״.
התפקיד הזה, היא מספרת, ליווה אותה כל חייה. היא בת בכורה, ״ילדת מפתח״ שגידלה את אחיה הקטנים מגיל שש. ״הייתי מכינה אוכל, אוספת את אחי מהגן, עוזרת אחרי הלידה של אחותי שקטנה ממני בעשר שנים וחצי", היא אומרת. "גם באירוע הסוריאליסטי הזה, אני שמחה שהיה לי את החוסן הנפשי לקחת חלק במאבק להשבת בני משפחתי ושאר החטופים, ובמקביל לתת את הרוח הגבית יחד עם שאר בני המשפחה״.
״כואב לי שאולי לא עשיתי מספיק״
שנתיים של מאבק הותירו אצל אלוני הקלה, אבל גם אשמה, בין אם רציונלית ובין אם לא: ״אני מסתכלת בהערצה על אנשים שעברו להתגורר בכיכר, נסעו לחו"ל, הצטרפו למשלחות ודיברו בכל העולם. אני לא יכולתי לעשות את זה, אני אם יחידנית ויש לי ילדה קטנה שאני צריכה לדאוג לה. אני לא יכולה לנסוע לזמן ממושך. ביני לבין עצמי, זה כאב לי. לראות אחרים עושים את זה וזוכים להכרה. לעשייה בחו"ל היה ערך חשוב ומשקל כבד בהיבט הלחץ הציבורי שהביא אותנו בסופו של דבר לעסקה. חורה לי המחשבה שאולי לא עשיתי מספיק. אני מאוד שיפוטית כלפי עצמי, אבל אני יודעת שלא ממש יכולתי. קודם הייתי חייבת להחזיר את הילדה שלי לשגרה בריאה, ולא מדובר בעניין של שבוע, אלא בעוד ועוד התמודדויות ודברים שצצים בכל רגע בדרך.
״מנקודת המבט שלי, אני מסיימת את האירוע הזה בתחושה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני אומרת לעצמי, את בסדר. עשית את כל מה שיכולת במסגרת היכולות והמגבלות שלך. אני משתדלת להיות כנה עם עצמי. כן, בהחלט הייתי רוצה לעמוד שלושה ימים מול בית ראש הממשלה עם עינב צנגאוקר, שלדעתי מגיע לה אות מופת וגבורה, אבל לא תמיד אני יכולה לצערי. אפשר להסכים איתה ואפשר גם לא על דרך המאבק שלה, אבל שכל אחד ואחת ישאלו את עצמם לפני שמבקרים אותה, מה הם היו עושים לו היה להם ילד חטוף בעזה כל כך הרבה זמן. איך אפשר לצפות בכלל מהורה להישאר שפוי בסיטואציה כזו?".
לדברי אלוני, "העשייה שלי לא מסתכמת בזו הציבורית, אלא גם במישור המשפחתי הרחב, בתמיכה באחותי ובבנותיה בזמן שהיא טסה, הולכת לפגישות או לדבר בכיכר. בכל זאת, יש כאן שתי ילדות במצב טראומתי מתמשך אחרי מה שעברו וההיעדרות הארוכה של אביהן. יש כאן הרבה מאוד תמיכה משפחתית מאחורי הקלעים. וואו, איזו תקופה. הכי מאתגרת בחיים שלנו".
ועכשיו הם כאן, ותקופה חדשה מתחילה.
"כן, ויש הרבה פערים להשלים. אני מאמינה שאף אחד הוא לא אותו האדם שהיה לפני 7 באוקטובר. האירוע הזה שינה את חיינו לעד. אבל לראות בתמונות את דוד מרדים את הילדות ומקריא להן סיפור, מלטף את המצח שלהן והן ישנות לידו, זה באמת מאפשר לנו לחזור לנשום. היה לי ברור שזה יגיע. יכולתי לראות ולדמיין את זה למרות הדרך הקשה. תמיד דבקתי במשפט אחד - לא מאבדים את האמונה. לא משנה מה. אמרתי את זה גם לשרון עשרות פעמים. ידעתי שזה עניין של זמן. לצערי זה לקח יותר מדי זמן.
"חתמנו פרק אחד, אחרי שנתיים כואבות ומאתגרות, ועכשיו מתחיל מסע חדש, מסע השיקום של המשפחות, של הילדים. צפויה להם דרך ארוכה, נפשית וגופנית, והיא תיעשה כשהם עטופים במיטב גורמי הרפואה ובמשפחות שלהם. בעיניי, זה המפתח להחלמה של השבים מהגיהינום הזה. אנחנו אפילו לא יודעים עדיין מה בדיוק הם עברו שם, אבל הכי חשוב שהם יודעים שהם בידיים טובות, בחוף מבטחים. עכשיו כשהם מתאחדים עם המשפחות וזוכים לחיבוקים ולאהבה, זה הזמן לתת להם להחזיר את השליטה בחייהם. אם אני חזרתי אחרת אחרי 49 ימים, בטח אנשים שחזרו אחרי שנתיים הם לא אותו דבר. גם את האדם הכי חסין אפשר לשבור בתנאים כאלה. בעיניי הם גיבורים״.
אין פריבילגיה לעצור
ביום שני שעבר, בשעת בוקר מוקדמת, עוד היינו בסלון הבית של אלוני. התכנסנו לחכות יחד לרגע שבו דוד, אריאל ו-18 החטופים האחרים ששוחררו ידרכו על אדמת ישראל. דניאל ישבה על הספה, עטופה בדגל המדינה, ואז עברה בין המטבח למרפסת, שוב התיישבה מול המסך, דיברה עם שרון בטלפון. ואז שוב. מתוחה ושמחה, מתרגשת ומחייכת. "זה יום היסטורי לעם ישראל ולמשפחת אלוני-קוניו, כמה בני מזל אנחנו, כמה בורכנו. זכינו. הגענו לרגע הזה וניצלנו כולנו, וזה כל כך לא מובן מאליו", היא אמרה אז.
אחרי השחרור: בני המשפחה של דוד ואריאל קוניו בבית החולים
(צילום: ליאור שרון )
"אנחנו חייבים לדאוג שהמדינה תחזיר את כולם, את כל החללים, עד האחרון שבהם״, מדגישה אלוני. ״אין לנו את הפריבילגיה לעצור. אנחנו חייבים להצדיק את האתוס שעליו גדלנו - של ערכים, אחריות וערבות הדדית. אם לא נעשה את זה, אין לנו זכות קיום כאן. אני מקווה שכפי שהעם היה איתנו, הוא לא יעזוב את משפחות החללים בימים האלה וימשיך באותו מאבק עיקש ונחרץ. המאבק לא הסתיים. השמחה מטורפת, אבל זה לא נגמר. כל כך הרבה משפחות כואבות עכשיו, כי את היקרים שלהן לא הצליחו להציל, ואפשר היה.
״אני עדיין מתמודדת עם האכזבה מההנהגה, חסרה לי תחושת ביטחון וספק אם היא תשוב. אין בי שום ביטחון ש-7 באוקטובר לא יחזור על עצמו. הסיכון הזה קיים ואסור לנו לנוח על זרי הדפנה ולחשוב שאנחנו בלתי חדירים או בלתי מנוצחים. עובדתית זה קרה, והמדינה אפשרה לכל כך הרבה אנשים להישאר בתופת ולמות. משבר האמון החזק עדיין מלווה אותי, וללא ספק משהו צריך להשתנות מהיסוד.
"שואלים אותי אם איימו עלינו במפורש להיות בשקט. האמת, עשו את זה בתחכום רב - גרמו לנו להבין שאם לא נפעל כפי שהם רוצים, עלול להיות לזה מחיר. מספיק היה לראות את ראש הממשלה אומר בשידור חי לעם ישראל: 'הפגנות משפחות החטופים מחזקות את חמאס'. בעקבות האמירה הזו החל קמפיין חסר מעצורים עלינו. זה המשיך בפגישת משפחות עם שרה נתניהו, שם היא אמרה מפורשת למשפחות שלא להתראיין לתקשורת הישראלית כי זה מחזק את סינוואר. ולהשלמת האיום, היה מי שהתעקש על עסקאות סלקציה - מי לחיים ומי למוות, וישראל היא זו שהחליטה מי חוזר ומי לא. משפחות רעדו מפחד. זה מה ששיתק את כולנו, הפחד שבן משפחה יישאר מאחור כתוצאה ממשפט שאמרנו או מפוסט שכתבנו.
״באותה נשימה, אני מודה לצה״ל ולכוחות הביטחון, ללוחמים שנלחמו בחירוף נפש, לאלה שהקריבו את עצמם למען המדינה ולחיילים שעדיין נמצאים בכל הגזרות. אני שולחת חיבוק עצום לשבים ולמשפחות שלהם, ולמשפחות הנרצחים והפצועים״.
ומה צפוי לך עכשיו? מה את מתכננת, על מה את חולמת?
"אחת התובנות שלי היא ההבנה שאנחנו יכולים לתכנן תוכניות, אבל ליקום יש תכנונים אחרים. אני חיה יום ביומו, ועם זאת יש לי מחשבות ורצונות. נולדתי מחדש, אין שאלה. היום אני יכולה להתמסר לדברים שמעניינים אותי באמת, לחשוב על החלפת מקצוע, זה עדיין מתגבש. הסברה שהחלה עם שובי במסגרת המאבק במטה המשפחות, שהיה ועודנו בית עבורנו, יצרה ביקוש להרצאות שלי בחברות ובארגונים. מעולם לא עמדתי לפני כן על במות או דיברתי מול קהל. אני תמיד מאחורי הקלעים. מעולם לא האמנתי שייצא ממני משהו כזה, וזה יוצא וזה נהדר. זה ממלא וזה בעיקר חשוב כדי להנכיח את הנושא, לא לנרמל אותו, כדי שלעולם לא נתרגל. עד אחרון החטופים״.
