"תהיה חגיגה מהירה מאוד", אמר הנשיא טראמפ שלשום בפלורידה, "זו הייתה השמדה מוחלטת!" החגיגה היא הביקור הצפוי של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון, ביום שני, והסיבה היא כמובן ההתקפה על מתקני הגרעין של איראן. מאחורי הנשיא אפשר היה לשמוע את מנועי מטוס אייר פורס 1. הוא נחת בפלורידה כדי לבקר ב"אליגייטור אלקטרז", מתקן כליאה למהגרים לא חוקיים. אלה הדברים שמלהיבים את הממשל: בבית הלבן תיארו את המחנה כמוקף בביצות שורצות תנינים ונחשי פיתון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אפשר להניח שהחגיגה בשבוע הבא לא תהיה כה זריזה. שני המנהיגים, טראמפ ונתניהו, ישתבחו בהצלחתם וגם בתבוסת מנבאי השחורות, מקטיני ההישגים, המבקרים. הנשיא האמריקאי תוקף כמעט יומיומית את הערכות המודיעין שגורסות כי הנזק לתוכנית הגרעין האיראנית מוגבל. הוא טוען – ויש לו נקודה, לפי גורמי מודיעין ישראליים – שהתקשורת בארה"ב מנסה לצמצם את ההישג המבצעי באיראן, רק כי זה הממשל שלו.
עבור שני האישים, המפגש הוא שער לדברים גדולים. במקרה של הנשיא האמריקאי, האפשרות של פרס נובל לשלום; הוא האיש שיעצור את המלחמה השותתת דם בעזה ויוביל לגל נורמליזציה חסר תקדים. התקווה של נתניהו צנועה באותה מידה: מזרח תיכון חדש, והכי חשוב – צ'אנס לנצח בבחירות הבאות.
במערכת הביטחון מאמינים ובעיקר מקווים שתהיה עסקת חטופים. המתווה ידוע: 60 יום של הפסקת אש, שחרור מדורג ואיטי של עשרה חטופים חיים ובין 15 ל־18 חללים, בתמורה למאות רבות של אסירים פלסטינים. צה"ל ייסוג לקווי 2 במארס, קווי העסקה הקודמת. ישראל רוצה שציר מורג יישאר בידיה; עוד נראה. ארה"ב תעניק ערבויות שהיא מחויבת לסיום המלחמה, וגם אם לא תהיה הסכמה אחרי 60 יום – המגעים יימשכו.
ישראל רוצה לקבל חבילה אזורית; נורמליזציה כלשהי, הסכם אי־לוחמה עם סוריה, פתיחת ציר מחודשת לסעודיה. זו יכולה להיות דרמה גדולה; מומלץ להביט בכל אדוותיה. לדוגמה: האם הטורקים יקבלו את מטוסי ה־F-35 בתמורה לכך שידחקו בסוריה לחתום הסכם עם ישראל. מערכת הביטחון לא עודכנה בנושא הזה, אבל נתניהו גם לא עידכן אותה לגבי מטוסי ה־F-35 לאמירויות לפני הסכמי אברהם.
לקואליציה יש חלון מושלם לעסקה. היא נופלת על פגרת הקיץ. הימין הקיצוני לא ימהר לפרוש; יש צ'ופרים שמחכים. חוק השתמטות לחרדים, פיטורי היועמ"שית, מינויו של דוד זיני כראש השב"כ.
צה"ל ממליץ לדרג המדיני לקחת את העסקה. ההערכה היא כי ח'ליל אל־חיה, כנראה הדמות החשובה ביותר בחמאס, רוצה בהפסקת אש. אפשר להניח שאל־חיה יודע שמדינה שיכולה להרוג 20 מדעני גרעין איראנים בטהרן תסכל גם אותו, אם תרצה.
לכאורה, תמונת מצב ברורה – העסקה בדרך. כרגיל, זה הרבה יותר מסובך.
חמאס דורש להבין שהמלחמה תסתיים. בתפיסת המציאות שלו, הוא רומה שוב ושוב בעסקאות הקודמות וכעת חזה במעשה הונאה קטלני של ארה"ב וישראל נגד איראן. הארגון חש בתחושת דחיפות בוושינגטון ובירושלים ומעוניין לנצל אותה לצרכיו.
ישראל רוצה להתרחק ממחויבות רשמית לסיום המלחמה, עומדת על עניין מורג, לא רוצה לוותר בתחום חלוקת המזון, וכמובן, נתניהו מצהיר שוב ושוב – גם השבוע – ש"לא יהיה חמאס, הדבר הזה נגמר". על כך אמר לי גורם מדיני: "נתניהו חושב כעת שהדרך הכי טובה לגמור את חמאס היא לא צבאית בהכרח, אלא לקחת להם את החמצן, את המזון, את מרכיב השליטה המדיני. להוציא את האוכלוסייה מאזורים מסוימים – ואז להטיל מצור, לחנוק אותו". הוא הוסיף בהגינות: "זה נשמע מבולבל כי המצב מבולבל. יש הרבה כדורים באוויר – מעסקה, ועד לכיבוש הרצועה, בניית אזור הומניטרי חדש בדרום הרצועה וממשל מקומי שם בחסות ישראלית".
בתווך נמצא צה"ל. הלוחמים שממשיכים להילחם, להרוג ולהיהרג ברצועה. זה הרקע להתייעצות הביטחונית שהתקיימה השבוע אצל ראש הממשלה ולשיח שהתפתח בה בין הרמטכ"ל אייל זמיר ובין השרים, ובעיקר סמוטריץ' ובן גביר.
הימין הקיצוני אוהב להתאכזב. עכשיו הוא מאוכזב מזמיר. "הוא נשמע אחרת", התלונן בפניי גורם ממשלתי אחד, "לפני שמונה, הרמטכ"ל דיבר על הכרעה. עכשיו הוא מסביר לנו מה אי־אפשר לעשות". התלונות האלה, תסלחו לי על הביטוי, לא מזיזות לרמטכ"ל. הוא הבהיר לשרים שצה"ל מחויב למטרות המלחמה – החטופים, והכרעת חמאס. לאור מצבם הקשה של החטופים במנהרות חמאס, אם הם לא יתועדפו – המטרה הזו תיעלם.
צה"ל אומר לקבינט: חטיבת רפיח הוכרעה. חטיבת חאן־יונס גם, לבד מגדוד אחד. צה"ל לקראת הכרעה מלאה של צפון הרצועה. לא, חמאס לא "מת" – בצה"ל אומרים שזמיר גם לא אמר זאת – אך הוא פגוע קשה מאוד.
צה"ל אומר לממשלה: "תביטו בתמונה הכללית. במהלך שנה וחצי פותחה תורת לחימה שמתמודדת עם אזורים עירוניים ענקיים, בהם יש פיר או מטען בכל בניין שני או שלישי; עניין חסר תקדים. חמאס נצור בתאי שטח קטנים. בזמן המלחמה עם איראן, חמאס כמעט לא הצליח לשגר, בוודאי לא למרכז הארץ. ישראל שולטת בכל הפתחים לעזה. צה"ל אוחז בפרימטר, בפילדלפי, ובהכנסת סיוע. אין להם כושר נזק אמיתי נגד מדינת ישראל, או יכולת להתעצם – וצריך לוודא שהדברים יישארו כך".
זו תפיסה אופטימית. בניגוד לראשית התמרון, אין מחזות כניעה גדולים של אנשי חמאס; מי שנותרו הם גרעין אדוק. אם "נשארים" בשטח, יש לכך מחיר: האויב לומד ומזהה מטרות רכות, נייחות יחסית. צריך להקצות יותר משאבים לפתיחת צירים, הגנה והתבצרות. חמאס במצב קשה, אבל אם תהיה עסקה – יידע להשתקם.
לדרג המדיני הרמטכ"ל הודיע: הגענו למצב שבו התמרון מתנגש בשמירה על חיי החטופים והשבתם. בנוסף, המשך המבצע או הרחבתו יחייבו כניסה לעיר עזה ולסביבותיה (כמיליון אזרחים, בניינים רבי־קומות) ולמחנות המרכז; יהיו לכך מחירים כבדים. זה מה שהקפיץ את סמוטריץ', בן גביר ועוד נספח או שניים. סמוטריץ' התגרה ברמטכ"ל – תגיד שאתם לא יכולים לעמוד במשימה. בהבאת הניצחון. הפילדמרשל בן גביר הוסיף שצריך "לשעוט" קדימה במהירות.
בצה"ל מתקשים להסתיר את הזעם מול התבטאויות כאלה. עזה מוצפת מטענים, שדה מוקשים ענק, ולכך מתווספת החובה להגן על החטופים. זמיר כבר מזמן לא עושה חשבון; אחרי ההצלחה המוכחת מול איראן, על אחת כמה וכמה. הוא התעמת עם השרים. תגידו את האמת, אמר למתאוננים. אתם רוצים שנוותר על החטופים? אז תשנו את מטרות המלחמה. רק תגידו את האמת.
אם לא ננצח, השיבו שרי הימין הקיצוני, נפקיר את הציבור כולו. אסור לסגת מהכרעת חמאס בכל מקום. הרמטכ"ל ענה: אם אתם רוצים ממשל צבאי על כל הרצועה, תגידו את האמת. תקבלו החלטה. ספוילר: לנתניהו אין כל כוונה לאפשר החלטה כזו.
במערכת הביטחון סבורים שעדיפה עסקה גדולה להשבת כל החטופים וסיום המלחמה. בעזה תהיה ממשלה אחרת, שאיננה חמאס (לפחות פורמלית). אם חמאס ינסה להתעצם – כל גורם ביטחוני חושב שכך יהיה – ישראל תהיה חופשית לתקוף שוב, הפעם ללא המשקולת הכבדה של החטופים. זה מה שחשב ראש השב"כ היוצא רונן בר, כפי שפורסם פה בשבוע שעבר. זה גם מה שאמר הרמטכ"ל הלוי לקבינט החל מאביב 2024. קודם החטופים, ואז נטפל במה שנשאר מחמאס. הרי עסקה חלקית נושאת סיכון: בתסריט הגרוע ביותר, חמאס מבצר מחדש את שלטונו בעזה, מחזיק בעשרה חטופים, והממשל לא מאשר לישראל לעשות שימוש בשוט של חידוש המלחמה.
אז מדוע מערכת הביטחון תומכת בעסקה הנוכחית, החלקית? בשל החשש הריאלי שמו"מ על עסקה כוללת ופתרון קבע לרצועת עזה יימשך חודשים רבים – ויהיה מורכב ורווי משברים. בזמן הזה, המלחמה תמשיך לגבות דמים, חטופים ימותו והמומנטום שאחרי ההישג באיראן יתפוגג. יש עוד סיבה, פחות עניינית: המפתחות לקואליציית נתניהו עדיין בידי סמוטריץ' ובן גביר. הם לא מוכנים לסיום המלחמה.
סיפור נקודות חלוקות המזון בעזה החל בהתלהבות מובנת; הנה, לוקחים מחמאס את הכלי החשוב ביותר שלו, שליטה במזון. בדיעבד, התברר כי חלוקת המזון נעשית באופן המנוגד להמלצות ארגונים הומניטריים. אלה הדגישו, לדוגמה, שבאזור מלחמה מסוכן, המזון צריך להגיע לאוכלוסייה עד כמה שניתן, ולא האוכלוסייה אל המזון. במערכת הביטחון מספרים כי חמאס כבר מפתח טקטיקה חדשה: סוחרים שוכרים ילדים ומבוגרים המשוגרים למשימה המסוכנת של איסוף מזון ממרכזי החלוקה. הם יכולים לעשות את המסע הזה יותר מפעם אחת ביום; אין שום בדיקה מי מקבל את החבילות. אלה מסופקות לסוחר בידי הנערים ששלח. חמאס יודע כבר להגיע אליו ולגבות את חלקו.
מות האזרחים בדרך לנקודות החלוקה חמור במיוחד. בניגוד לשאר ההרוגים בעזה, הפלסטינים שנהרגו בדרך למחפ"זים (מרכזי חלוקה חפוזים) של ה־GHF, לא נחשדו כלוחמי חמאס, וגם אינם אזרחים שנהרגו במהלך התקפה על מחבלי חמאס ("נזק אגבי", לפי הדין הבינלאומי). הם באו לקבל אוכל, בשטח בשליטת ישראל, מארגון שנתמך על ידה. מתוקף העובדות הללו, לישראל יש אחריות – גם אם היה מתברר שחיילי צה"ל לא ביצעו ירי כלל. האסימון הזה טרם נפל לדרגים בכירים בישראל.
איש אינו יודע מה מספרי ההרוגים. הצלב האדום, שנחשב בעיני ישראל לאמין יחסית לארגונים אחרים הפועלים בעזה, מסר לי מסמך המתייחס רק למתקנים הרפואיים שלו. לפי נתוניו, מ־27 במאי, פתיחת המחפ"ז הראשון, ועד השבוע שעבר, ספרו שם 1,843 נפגעים, מתוכם 110 שהוכרזו מתים עם הגעתם לבית חולים שדה. אחרים מתו מאוחר יותר. הנפגעים טענו שנורו בדרך למרכזי חלוקת המזון, אבל אין לצלב האדום דרך לוודא זאת. הוא גם לא מנסה לקבוע מי ירה בהם. באוגדת עזה טוענים שאפילו המספר הזה, שהוא חמישית ממה שמצוטט בתקשורת הבינלאומית כהרוגים בדרך למחפ"זים, מופרך. זו עזה: ביצה של דם, עובדות סותרות ושקרים.
שוחחתי עם גורם צבאי בכיר. הוא הסביר שהמחפ"זים נפתחים בזמנים מסוימים. לשם כך, צריך לפתוח מסדרון למשאיות ולאפשר זמן לפריקתן. מוכרז שטח צבאי סגור, או אזור מנוע כניסה. האוכלוסייה הפלסטינית בעזה סובלת מחוסר ביטחון תזונתי וקריסה כלכלית. צו השעה הוא לאגור. אלפים רבים מנסים להגיע לנקודות החלוקה, לפני השעות היעודות או ללא קשר להן. הם מסתתרים בשטח. מחפשים נתיבי כניסה. המתחמים מאובטחים בידי ה־GHF ובדרך כלל לא מתרחש שם כל אירוע אלים. "אלה אנשים שבאו לקחת אוכל, ואין עוינות", אמר לי ישראלי שהיה שם.
הבעיה היא במעגל החיצוני. כוח צה"ל שנמצא באבטחה ההיקפית של המתחמים אמור לבלום, או לבצע חסימה, עד שעה מסוימת. אירועי ירי מתחילים בכך שהכוח מזהה תנועה של אלפי אנשים בדרך אליו. לפעמים יורים צרורות באוויר מעל ההמון. לפעמים משתמשים באמצעי פירוטכני שיוצר רעש כדי להפחיד. לעיתים התוצאה היא, כמו שאומרים בדו"צ, ש"התקבלו דיווחים על נפגעים מירי כוחות צה"ל". צה"ל לא סיפק עד כה כל תחקיר סדור כמה פלסטינים נהרגו באירועים הללו.
יש שיפור מסוים. בשבועיים האחרונים משננים ללוחמי הקבע והמילואים ש"זה לא כישלון כשהמחסום נפרץ, כי הוא תמיד ייפרץ". בצה"ל היו רוצים לראות גורם, פלסטיני או אחר, שיווסת את הקהל. בהצלחה עם שכנוע הדרג המדיני.
בניגוד לעדויות שהופיעו בתחקיר "הארץ" בשבוע שעבר, איש מאלה ששוחחתי עימם לא דיווח על פקודות לירות אל תוך הקהל. הקצין הבכיר הציג את העניין כולו כמחדל תכנוני ופיקודי שמוביל לעיתים לירי לא רצוי; החיילים מוכנסים אל מצב שבו המון גדול נע לעברם במהירות, בשטח מלחמה, וחשים איום. הוא הביע תסכול רב מפיקוד הדרום והתנהלותו בחודש הראשון, שבו אירעו רוב האירועים הללו. "אין ספק שהיה פה זלזול כלפי האירועים הללו. שלא אכפת להם, מקרי הירי והמוות האלה", הוא אמר, "זה קשור לדרך שבה המחסומים האלה נבנו. זה לא תוחקר כמו שצריך. וזה קרה שוב ושוב". גם גורמים הקשורים ל־GHF אמרו דברים דומים על ההתנהלות בפיקוד. זה מזכיר את הטענות בחיל האוויר בשעתו, שאין תחקור הולם לנפגעי "נזק אגבי" פלסטינים אחרי הפצצות בעזה.
יש סברה בצה"ל שמספרי הנפגעים הפלסטינים בדרך לחלוקת המזון מנופחים (סביר), שיש קמפיין של חמאס (אין ספק), שחמאס הוא שיורה בחלק מהנפגעים. אם כך – לאור כמות אמצעי התצפית המצולמים של צה"ל בעזה, מהאוויר ומהקרקע – מדוע מערכת הביטחון לא מנסה, או לא מצליחה, להפריך ביסודיות את הטענות על מאות אזרחים שנהרגו.
הקצין אמר עוד משהו. "יש תסכול אצל מילואימניקים מאירועי ההרג האלה. התמונות והחוויות האלה ילוו את החיילים שלנו לשנים קדימה".
דובר צה"ל מסר בתגובה כי "חמאס הוא ארגון טרור אכזרי שמרעיב את האוכלוסייה, עושה כל שביכולתו למנוע את חלוקת המזון, ואף פועל בחסות האזרחים לפגוע בכוחות צה"ל... כוחות צה"ל מנהלים תהליכי תחקור ולמידה שיטתיים במטרה לשפר את המענה המבצעי ולצמצם חיכוך אפשרי בין האוכלוסייה ובין צה"ל".
בשבוע הבא יפרסם מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן מחקר עב כרס שכותרתו היא "התמונה שמתקבלת מחרידה". הוא נועד לבדוק את ההאשמות שישראל מבצעת רצח עם ברצועת עזה. הכותבים הם פרופ' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית, ד"ר יגיל הנקין, ד"ר יונתן בוקסמן ועו"ד יונתן ברוורמן. שני הראשונים הם היסטוריונים צבאיים; בוקסמן הוא מומחה למחקר כמותי וברוורמן מתמחה בדיני לחימה. זהו אולי הניסיון המפורט ביותר להתמודד עם טענות הג'נוסייד נגד ישראל. החוקרים משתמשים במסמך ה"עדות" של ההיסטוריון הישראלי ד"ר לי מרדכי, שפורסם בהרחבה בארץ ובעולם, ובעצם מהווה סוג של מאגר ענק של טענות, דוחות וסרטונים הטוענים לפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה המבוצעים בידי ישראל ברצועת עזה.
החוקרים ביצעו ניתוח כמותי, בחנו תיעוד פורנזי, הביאו מקורות ראשוניים והשוו להיסטוריה צבאית. עיקרי המסקנות: אין בסיס לטענת ההרעבה נגד ישראל, אין מדיניות שיטתית של פגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית, צה"ל נוקט באמצעי זהירות חסרי תקדים כגון פינוי אזורים שלמים, פחות מ־1.2 אחוז מהנפגעים הם באזור ההומניטרי של המוואסי (עד התאריך שהחוקרים בדקו), מה שמוכיח לטענתם את רצון ישראל להימנע מפגיעה בחפים מפשע, יש כשל שיטתי של ארגוני או"ם וארגונים הומניטריים אחרים.
קחו לדוגמה את נושא ההרעבה. החוקרים מאתרים את "המיתוס" כלשונם באמירה שעזה זקוקה ל־500 משאיות סיוע יומיות. זה החל בנאום של מזכ"ל האו"ם, ואז החל משרשר את עצמו דרך ארגונים בינ"ל ותקשורת. אך לפי רישומי האו"ם, לפני המלחמה נכנסו 73 משאיות מזון בחודש ממוצע; במהלך המלחמה, הם כותבים, נכנסו יותר. בערך 109 בחודש. הטענה של מזכ"ל האו"ם הגיעה לדוחות ארגונים אמינים יחסית, והובילה לנבואות מופרכות על מוות המוני מרעב ברחבי הרצועה – מוות שמעולם לא קרה, גם לפי משרד הבריאות הפלסטיני. זו רק דוגמה אחת.
החוקרים טוענים לשני סוגים של כשלים מתודולוגיים. את הראשון הם מכנים "ההטיה ההומניטרית". "זהו ניסיון של ארגוני זכויות אדם שעוסקים לא רק במחקר, אלא גם בשינוי מציאות", אומר פרופ' אורבך, "ואז המידע שהם מפרסמים מוטה כדי לצלצל בפעמוני האזהרה. זו מגמה אלרמיסטית כדי להגזים. ואז יש שרשרת שכולם מעתיקים. כמו סיפור 500 המשאיות שהיה בסיס לטענות ההרעבה". הבעיה השנייה היא חוסר היכולת של ארגוני זכויות אדם לפעול בחברות טוטליטריות. "הם לא יכולים לפעול ללא הסכמת הגורמים הרשמיים של אותה חברה", אומר אורבך, "והטענה שלנו היא שאי־אפשר להסתמך בלי בדיקה על דיווחים עצמיים מחברות סגורות. נניח בעיראק אחרי מלחמת המפרץ; אותם מאות אלפי ילדים שלא מתו, דווחו כמתים. בגלל נתונים שהממשלה העיראקית ביצעה בהם מניפולציה".
דוגמה אחרת היא מחקר שזכה לאחרונה לתהודה בישראל, שממנו עולה טענה כאילו מספרי ההרוגים בעזה גבוה בהרבה ממה שמדווח אפילו בידי משרד הבריאות של חמאס. "אבל המחקר הזה של מיכאל שפגאט", אומר פרופ' אורבך, "לא לקח שמות ומספרי תעודות זהות של מי שדווחו בידי משפחותיהם בעזה כמתים. הוא גם לא שאל מי לוחם ומי אזרח. ולמה? מטעמי שמירה על פרטיות". חלק מהבעיה היא שגם אין כל הדהוד מחודש לטעויות. "אונר"א טענה, וזה עשה המון רעש, שהסיוע ההומניטרי ירד ב־70 אחוז. זה הגיע לבית הדין הבינלאומי, לבית הדין הפלילי. אונר"א בעצמה תיקנה בדיעבד; אף אחד לא ציטט את התיקון".
החוקרים מודים כי ישראל עשתה שימוש בסיוע ובמזון, ובעצם במצב התזונתי של האוכלוסייה, כדי ללחוץ על חמאס בין מארס למאי 2025. זהו הזמן שבו ישראל עצרה את כל הסיוע לעזה. "התייחסנו בהרחבה לזה. אנחנו מוקיעים ומבקרים את ההחלטה הזו, היא באמת הייתה נוראה", אומר אורבך, "אבל זה לא קרה קודם". הוא מבטל את ההצהרות מיד אחרי 7 באוקטובר ככאלה שנועדו בעיקר לפוליטיקה הישראלית הפנימית, ואומר שהסגר המלא הזה נמשך בערך שבועיים, וממילא היה מספיק מזון בעזה בשלב זה.
המחקר בעברית לא מתייחס לתקריות הירי ההמוני ב־GHF שמוזכרות בקטע הקודם. אך הגרסה האנגלית בהחלט כן. פרופ' אורבך מגדיר זאת כ"רשלנות פושעת של מפקדים בצה"ל. דבר שיש לי עליו המון ביקורת". אך הוא אומר ש"מבלי להצדיק את הרשלנות, באזור לחימה פרוע אתה לא יכול לצפות מגורם כמו ישראל שסיוע יועבר, ומצד שני גם שהוא לא יוכל לאבטח באש נגד בוזזים". אינני בטוח שאפשר להגדיר את ההמונים הפלסטינים האלה כבוזזים, ומעבר לכך, השבתי, אפשר היה לעשות שימוש באמצעים לפיזור שאינם קטלניים; הוא הסכים. המחקר מדגיש במיוחד את הוראות הפינוי של ישראל לאזורים בעזה; "למיטב ידיעתנו אף צבא בעולם לא השתמש בכך. זה אומר לאבד יתרון הפתעה".
שאלתי את אורבך מה הטעות הכי גדולה שעשתה ישראל. "מסיבות של ריצוי הבייס של הימין הקיצוני, לא פירטנו את המהלכים ההומניטריים של ישראל. לדוגמה שהכנסנו יותר סיוע, יותר מזון, ממה שנכנס לפני המלחמה. ויש דבר נוסף שהוא קצת אירוני – שלא הוקם ממשל צבאי. כשאתה אומר ממשל צבאי, הקצינים מקבלים עור ברווז. אבל כרגע אין מעמד מפותח של קציני ממשל דוברי ערבית שמתקשר בין האוכלוסייה הפלסטינית לכוחות. וכשאין לך מעמד כזה, ויש לך חמאס בשטח, אז חיילים מניחים שכל אינטראקציה היא קרבית". הוא ביקש להדגיש כי זו מסקנה אישית שלו, לא של המחקר.
