יממה לאחר שהפסקת האש בין צה"ל לחיזבאללה נכנסה לתוקף, ביקש אלוף-משנה אבי (אברהם) מרציאנו - מפקדה היוצא של חטיבת חירם 769 שאחראית על הביטחון השוטף בגזרה המזרחית של גבול לבנון - לוודא כי "אנחנו לא הולכים לאחור". הוא יצא עם מטה החטיבה לסיור בכפר מארכבה הלבנוני, קילומטרים בודדים מקיבוץ משגב עם. האינדקציות המודיעיניות שקיבל לפתע, שלפיהן במרחק כמה מאות מטרים מהם נמצאים מפקד בחיזבאללה ומחבלים נוספים, הותירו אותו המום. הוא הבין שהמלאכה לא הסתיימה.
"עצרנו מיד את השיירה והפכנו את האירוע למבצעי", משחזר מרציאנו בן ה-38, נשוי לדברת ואב לארבעה ילדים קטנים ממושב בצפון. "יצאנו כוח חמוש ללכוד את המחבלים, אבל לפני שהגענו אליהם הם הספיקו לזרוק את כלי הנשק ולברוח. באותו רגע נפל לי האסימון שאם הם מרשים לעצמם לשבת בנחת ולעשן נרגילה במרפסת, יום אחרי שהחלה הפסקת האש, אסור לנו לעצור".
סיור בין המוצבים בשטח לבנון
(צילום: יאיר קראוס )
את הטקטיקה הצבאית של "מתקפה" שינה מרציאנו במהלך הימים ההם ל"ציד ורדיפה", ומאז לא הפסיקו לוחמיו להמשיך לאתר מחבלים ומפקדים במרחב ולפגוע בהם. את הנרגילה של אנשי חיזבאללה הוא הציב בחטיבה למזכרת: "היא הייתה דולקת עם גחל כשהגענו, הם עד כדי כך לא חששו שנהרוג אותם. מהיום הזה יצאנו לסדרת מבצעים ממושכים ועמוקים בכחמישה כפרים ובוואדי סלוקי, והרבה מעבר למקומות שבהם תמרנו קודם, כדי להביא עוד הישגים. הבנתי שאם במארכבה האויב כל כך בטוח בעצמו, זה אומר שסיימנו את המלחמה לא טוב ואנחנו חייבים להעמיק את ההישג ולהשמיד את יכולותיו".
מרציאנו, שצמח בגדוד 13 של גולני ומילא שורה של תפקידי פיקוד לפני שמונה למח"ט, נכנס לתפקיד כחודש וחצי לפני שפרצה מלחמת "חרבות ברזל". מתחילת התמרון, וגם בחודשים שבין תחילת הפסקת האש בנובמבר 2024 להשלמת נסיגת כוחות צה"ל בפברואר 2025, הוא הקדיש כל רגע בשטח לבנון לגביית מחיר כבד עוד יותר מחיזבאללה ולפיצוץ נכסיו. השבוע, ביום רביעי אחר הצהריים, הוא נפרד מחבריו לנשק והעביר את הפיקוד על החטיבה לידי אלוף-משנה יובל מזוז. בשבוע הבא הוא יֵצא לשנת לימודים, שבסיומה הוא עתיד לחזור לצה"ל.
בריאיון חשוף ונטול כפפות מסכם מרציאנו לחימה שנמשכה יותר משנה וחצי, ומביע גם ביקורת נוקבת - כזו שרק מפקד שחי את השטח וידיו על ההדק יכול להשמיע. "תוכנית הפלישה של חיזבאללה לישראל הוסרה, וזה ההישג הגדול", הוא קובע במשרדו שבבסיס החטיבה בקריית שמונה, "אבל היינו יכולים יותר".
מוזיאון המלחמה של מרציאנו
החל מ-8 אוקטובר 2023 חטיבת חירם מצאה את עצמה במציאות בלתי נתפסת: "קרב הגנה" מול חיזבאללה, שנמשך קרוב לשנה. נדמה היה כי בשנה הזו עמדו הלוחמים מאחורי חומת הגבול עם "ידיים קשורות". חרף הישגים רבים של חיסול מאות מחבלים ודחיקת כוח רדואן מהגבול, הם נאלצו לצפות בחיזבאללה משגר אלפי רקטות ומחריב בתים בצפון - מבלי שקיבלו את האות להיכנס לשטח לבנון ולעצור אותו. מאמצי צה"ל אז היו בעיקר לדאוג כי הגזרה תהיה שקטה יחסית ומשנית לזו שבדרום. אלא שלאחר מכן, ברצף אירועים מסחרר שהחל במבצע הביפרים בספטמבר, ספג חיזבאללה מכה אחר מכה, והדרג המדיני החליט סוף-סוף להורות לצה"ל להיכנס ללבנון ולנקות את השטח.
"היה צריך ליצור זיכרון קולקטיבי בקרב חיזבאללה של השמדה מוחלטת של עצם הרעיון להשמיד את מדינת ישראל", אומר אל"ם מרציאנו. "שיהיה להם זיכרון קולקטיבי מאה שנים קדימה, שמי שמתכנן לעשות 7/10 לישראל, זה המחיר שהוא ישלם. המשימה העיקרית שהעמדתי לנגד עיניי מאז שהוכרזה הפסקת האש הייתה לעבור בית-בית, מחסן-מחסן, ולהוציא ולפוצץ - ולוודא שלא תהיה להם את היכולת לשוב לכאן. ברגע שהכוחות המתמרנים העיקריים כמו הצנחנים וגולני ולוחמי המילואים פינו שטח - נכנסנו אליו מיד והתחלנו בטיהור שיטתי שלו. חזרנו לכפרים כדי לוודא שלא נותרו בהם תשתיות טרור".
לא רחוק מבניין מפקדת החטיבה, במגרש קטן ומגודר שבתוכו בונקר מיושן, הקים מרציאנו מעין מוזיאון מלחמה ובו פריטים רבים - חלק מזערי מהיקף האמל"ח שנתפס שלל החל מהפסקת האש ועד להשלמת נסיגת כוחות הצבא. עבורו, זהו מקום של כבוד וזיכרון, אך גם תמרור אזהרה מ-18 חודשי מלחמה ושנים ארוכות של הכלה קודם לכן. בשלב מסוים, הוא מספר, כבר לא נותר מקום להכניס את כל האמל"ח לישראל, אז הם החלו לפוצץ אותו בעומק השטח.
"לקחנו את כל רצועת הכפרים השיעיים הגדולים מאזור מנרה, מרגליות וכפר יובל ועד לנהר הליטאני - ובהם התמקדנו", הוא מספר. העיקרון שהנחה אותו ואת חיילי החטיבה היה ברור ונחרץ, כמעט אובססיבי: "אם נכנסת למקום - אל תצא ממנו אם הוא לא 'על הרצפה', מושמד לחלוטין. נלחמנו מאוד חזק ב'עכשוויזם' הזה, בתפיסה שדורשת לסיים מהר, עכשיו, ולהמשיך הלאה. באותה רוח שמאמינה כי הכול צריך לקרות עכשיו".
לדבריו, "מי שרוצה מלחמה קצרה, יקבל הישג קצר. אתה רוצה הישג ארוך טווח, כזה שישפיע על התודעה של האויב, אז המלחמה תהיה ארוכה. אי אפשר להשיג זאת אחרת". אל"ם מרציאנו מצביע לעבר לבנון, פחות משלושה קילומטרים מאיתנו, ועוצר את דיבורו. את השקט, כמאמר הקלישאה, אפשר למשש. זה שקט יחסי, כזה שנשאר מתוח תמיד. גם בשבוע האחרון חיל האוויר חיסל מחבלים שעסקו במאמצי השיקום של חיזבאללה. "המלחמה, במובן התמרון העצים, הסתיימה - אבל כדי לשמר את הישגיה כנראה שהיא אף פעם לא באמת תיחתם", הוא מסביר.
במוזיאון המלחמה של מרציאנו מוצגים רקטות, משגרי נ"ט, מטעני חבלה מתוחכמים, כטב"מים, רובי צלפים, מפות מבצעיות, מסמכים, דגלים ואפילו פריטים אישיים של מחבלים שנהרגו. לדבריו, חיזבאללה אגר את כל האמל"ח לא רק כדי לפלוש לגליל - אלא גם להישאר בו. במוזיאון ביקרו בכירים בצה"ל ועמיתים מהעולם, כולל גנרלים אמריקנים שמפקחים על הפסקת האש. גם משפחות שכולות שיקיריהן נפלו במערכה על הצפון הגיעו לכאן. "בראש ובראשונה, ל'מוזיאון' הזה יש סיבה מקצועית-מבצעית", אומר מרציאנו. "אני רוצה שהמפקדים והלוחמים יראו לנגד עיניהם מה האיום שהיה מולנו ולמה האויב מסוגל.
"אין הרבה חיילים שראו מטענים בחייהם. אומרים להם, 'אם אתה הולך על הגדר ורואה מטען...', אבל החייל אפילו לא יודע לדמיין איך זה נראה. אפשר להסביר באמצעות מצגת במחשב, אבל מי שרואה איך זה נראה במציאות מכיר טוב יותר את האיום ויהיה מפקד מקצועי יותר ורציני יותר.
"הסיבה הנוספת היא המטרה התודעתית", הוא ממשיך. "המסר של המתחם הזה הוא 'אל תחשבו שזה לא יכול לקרות'. ההיסטוריה חוזרת, אז אני מקווה שבעוד עשור כשמישהו יספר על המציאות האיומה והבלתי נתפסת שהייתה פה - הוא יוכל להצביע על המקום הזה כדוגמה לאיזו מציאות אסור לנו יותר לחזור. המלחמה הבאה אמנם תיראה אחרת, ואנחנו לא יודעים את מי נפגוש ואיך הוא ינסה לאתגר אותנו, אבל זה קריטי להבין את האויב ואת הנחישות וצורת החשיבה שלו".
בפתח הכניסה לבונקר מצביע מרציאנו על שלט דרכים לבנוני גדול, שנלקח מאחד הכפרים שטוהרו. "זה השלט הכי מעניין – 'אלקודס 173 ק"מ'. ירושלים", אומר מרציאנו. "לשם הם כיוונו לטווח הארוך, ולא רק למטולה או לקריית שמונה. האשם סאפי א-דין, מי שסומן כיורשו של נסראללה וחוסל, עמד ליד השלט הזה כשביקר בגבול לפני המלחמה. הביקורים האלו נגמרו. הם לא יתקרבו לכאן יותר".
לכל אחד מכלי הנשק כאן יש סיפור. "את המשגרים האלו", מצביע מרציאנו על שורת משגרי רקטות שמעוגנים לטנדר אדום, מבריק וחדש, "איתרנו בתוך ואדי סלוקי, אחד המעוזים החזקים של חיזבאללה. הרגשתי שאני יכול למתוח את החטיבה ולהביא הישג עד לשם, בקו הכפרים הראשון שמעבר לוואדי. ואז נעצרנו. השקענו המון מאמצים פה, והזנחנו חלק מהמקומות מתוך אילוץ. אם הייתי יכול, הייתי מייצר חיץ רחב יותר (בין היישובים הישראליים ללבנוניים - י"ק), אבל זה תלוי בסוף גם בכמות חומר הנפץ שאנחנו מקבלים, וזה נושא כואב", הוא חושף חלק מהביקורת ותחושת ההחמצה שמלוות אותו, ועליהן עוד נדבר בהמשך.
"תסתכל על הסיב האופטי הזה", ממשיך מרציאנו. "זה מה שנשאר מטיל נ"ט שירו על המשרד שלי פה בבסיס. הוא פגע אצלי בחדר. זה העתק של טיל ישראלי, הם לומדים מהר. והנה רחפן שגילינו 50 מטר מאיתנו, במטולה, בתחילת המלחמה. היינו עם הגב אליו, ואז שמעתי זמזום וראיתי גוש בשמיים. קלטנו שזה רחפן נפץ והתחלנו לרסס אותו, היו עליו שלוש פצצות RPG. כל פריט פה הוא חוויה לא נורמלית".
אין מספיק חומר נפץ
בדרכנו אל הגבול ולמוצב "נרקיס" החדש שהוקם בשטח לבנון, מול מושב מרגליות, כדי להגן ממנו על תושבי האזור, חשף מרציאנו כי בתוך צה"ל ישנן דילמות מה לאפשר ללבנונים לשקם ומה לא. "אישית אני חושב שכל בית שחיזבאללה השתמש בו לטרור - לא צריך להקים מחדש", הוא אומר.
17 צפייה בגלריה
"למה לא הורדנו הכול? לצערי, כי לא היה מספיק חומר נפץ. המערכת הייתה צריכה להתגייס פה"
(צילום: זיו קורן )
מהכביש המהיר של לבנון לאורך חומת הגבול לא נותר כעת דבר, במסגרת הפרויקט ההנדסי האדיר "מחרשת הכסף" שאותו חשפנו לאחרונה. "לצערי, יש כאן בתים שלא פוצצנו לגמרי, למרות שהם לא כשירים יותר למגורים", אומר מרציאנו על הכפר השיעי כילא, שמשקיף על מטולה ובתיו הגיעו עד לגבול עצמו. "הוא היה בגודל של קריית שמונה, עם בניינים של ארבע וחמש קומות, והכול תחת שליטת חיזבאללה. השתמשו בבניינים האלה כמחסני אמל"ח, כעמדות ירי וכבסיסי יציאה.
"אתה שואל למה לא הורדנו את הכול? לצערי, כי לא היה לנו מספיק חומר נפץ כדי לעשות זאת", הוא חוזר לביקורת. "הייתי רוצה שהאלוף יבוא אליי בביקורת קשה, יגיד שאני חוצפן ויאשים שאני עצלן כי יש מבנים שלא פוצצתי ויש עוד עבודה שלא השלמתי. המערכת הייתה צריכה להתגייס יותר פה, והביקורת שלי היא גם על עצמי שכנראה לא דחפתי מספיק. אני חושב שאנחנו מרחמים עליהם יותר מדי. החבר'ה האלה מעבר לגבול תכננו לשחוט אותנו, לאנוס את נשותינו ולשרוף את ילדינו. אנחנו עם שצריך לרצות להיות במאבק. לא כי אנחנו לא אוהבים שלום, אלא כי אין לנו עם מי לדבר בצד השני".
אל"ם מרציאנו ביקש שיוקמו ברצועת הביטחון שמעבר לגבול שלושה מוצבים אסטרטגיים בגזרתו, וקיבל רק שניים – באזור מרגליות ועל רכס החממיס שמול מטולה – בשל שיקולים מדיניים. הוא גם דרש מבכירי הצבא להשאיר פתחים בחומה המבוצרת, ונלחם כי מעבר להם יוקמו מוצבים קטנים שמהם יוכלו הכוחות לתצפת על המרחב הפתוח וההרוס. "אני בעד חומה, היא מכשול מעכב לא רע, אבל אסור שתהיה נגדנו ותעוור אותנו", הוא אומר. "אני רוצה שמפקד הכיתה לא יצטרך אישור מהרמטכ"ל כדי לעבור את החומה, אלא שירגיש שזה חלק מהאחריות שלו לדעת מה קורה בצד השני ולהגן. לצאת מדי פעם ולירות ירי אזהרה, שאף אחד לא יתקרב. בתודעה המבצעית של הלוחם, אני רוצה שהוא לא יחשוב שהחומה היא משהו מגביל".
הוא מזכיר את הביקור של סאפי א-דין בחומת הגבול ביולי 2022, אז צייר עליה וחתם על תמונה של שהיד. "הוא אמר - 'אתם יכולים להתחבא מאחורי החומות, אבל אנחנו נהיה יום אחד מקדימה'. אז סיימנו להיות רק מעבר לחומה. בעולם הערבי, כשאתה הולך ברגל באדמות של היריב שלך, זה אחרת מאשר רק להיות עם רחפן מעליו. ההגנה מתחילה באמצעי תצפית ומעקב שצופים על הרכסים שמשקיפים עלינו מלבנון, אבל הייתי מעדיף להיות ולהגן משם ועד למטה - כאן בגבול. אנחנו כבר לא ניתן להם להתבסס פה שוב כמו שהיה, זה לא יקרה. כל טרקטורון שנוסע למעלה על הרכס, אם יש לי טנק זמין, אני יורה בו. למה? כי לא יהיו פה טרקטורונים שמצלמים אותנו יותר".
מנגד, כשעמדנו בראש אחד "המוצבונים" שפרץ מרציאנו בחומת הגבול באזור מטולה, צפינו יחד בעומק השטח במתחם מרוחק עם עשרות דגלי חיזבאללה שמונפים בגאווה - מסביב לבית הקברות של הרוגי הארגון. עבור מרציאנו, זה סמל עמוק למאבק תודעתי שטרם הוכרע. "הם לא צריכים להיות שם", הוא קובע. "בסוף, אין הבדל גדול בינם לבין דגלי התנועה הנאצית, שהאמינו ופעלו בשם אותו רעיון השמדה. אז אתה שואל למה אנחנו לא נכנסים לשם ומורידים אותם? יש פה כבר עניינים של הסכמים ומדיניות, וזה לא בדרג שלי".
התסכול שלו משותף לתושבי האזור: "אני מסכים עם תושבי מטולה, שלא מוכנים לפתוח חלון ולראות עוד דגלי נאצים, וכמדינה אני לא חושב שאנחנו יכולים לסבול את זה - והלוואי שגם נטפל בזה. אבל ברגע שיש פה מנגנון, ואמריקנים, ואנחנו לא מבהירים שלא נסכים לראות את דגלי חיזבאללה עם הנשק עליהם, אז זו כבר בעיה שלנו".
כעת הוא מוסיף בלהט: "אני יכול להבין את התחושות של אזרח ואפילו חייל שרואה את הדגלים האלו, זה מטריף את הדעת. אתה אומר 'בוא'נה, זה ארגון שכל תכליתו לחסל אותי, והוא מתקיים פה ליד, עם הדגל שלו'. והדגל זה רק ההתחלה, הניצנים. לכן אני חושב שבמקרה הזה אנחנו שוגים בגדול. האם היינו מסכימים לראות את דגל הרייך של הצבא הנאצי מול העיניים, ואומרים שזה בסך הכול דגל? הרי מי תלה את הדגל הזה? לא צבא לבנון, אלא חיזבאללה. ואם הם תלו אותו, זה אומר שהם עדיין פה. כל עוד חיזבאללה היא לא תנועה פוליטית חברתית שאין לה רצון להשמיד אותנו, והנשק עדיין מופיע על הדגל שלה - לא צריך לתת להם לחזור לכאן אפילו רק עם דגל. המלחמה התודעתית לא פחות חשובה מהפיזית".
הביקורת החריפה
השיחה גולשת באופן בלתי נמנע ל-7 באוקטובר 2023, והביקורת מחריפה. "איך שהבנו שקורה אירוע חריג וחמור בדרום, נתתי הוראה לכל הכוחות לצאת החוצה לנתיבי החדירה ולמרחבים שמהם הערכנו שיכול חיזבאללה לפשוט לעברנו - ולא לחכות במוצב שיקרה משהו. קראנו לכולם לחזור מהבתים שלהם לכאן. ברור שהייתי קרוע בין הרצון לרדת לדרום ולעזור לכוחות, לבין התחושה שהאירוע הזה עוד מעט מגיע גם אליי".
ואם בדרום צה"ל לא העריך נכון את עוצמת האיום, הרי שבצפון מוכנות חיזבאללה למתקפה ועוצמת האש ויכולותיו, לצד הצהרותיו הגלויות של חסן נסראללה על כיבוש הגליל, היו מוכרות היטב לשותפי הסוד בצבא ובממשלה. מרציאנו מכיר את הביקורת הזו ולא מתנער ממנה, על אף שכמפקד חטיבה צעיר לא היה חשוף לכל המידע - והכנות שלו מצמררת. לדבריו, "אם היו אומרים לי עכשיו, בסוף התפקיד, 'אנחנו שמחים שנלחמת פה והבאת הישגים, אבל על זה שידעת מה היה פה, על הפוטנציאל, ועדיין הסכמת להיות מח"ט ולא עשית כלום כדי למנוע את האסון או להתריע בצורה שתטלטל את המערכת, אנחנו מפטרים אותך מצה"ל' - אז הייתי מוריד את הראש והולך הביתה. אין לנו ויכוח על זה".
על כך שמדובר בעיני התושבים ב"פשע" של ממש, משיב מרציאנו: "אתה רוצה לקרוא לזה ככה? אז תקרא לזה ככה. אני חושב שזו הייתה לגמרי מעילה באמון, אבל זה לא פשע, כי לא הייתה פה כוונה רעה. היינו תחת הנחה שיהיו התרעות מוקדמות לאירוע כזה. בכנות, מה שעשינו כאן מאז 7 באוקטובר הוא הישג מטורף, אבל היה פה גם הרבה מזל. יש שיגידו שהייתה פה מעורבות אלוקית, ששיחקו לנו הקלפים. ספגנו מכה מאוד קשה וכואבת בדרום, בצד אחד של הצלעות, והצלנו בזכות זה את הצד השני, את הצפון. זה מה שקרה. באותה מידה זה יכול היה לקרות הפוך, שמכאן הייתה נפתחת המתקפה ובדרום היו יוצאים להגנה".
"צה"ל זה צבא אחד – גם בדרום וגם בצפון", הוא מוסיף. "להגיד לך שהיינו בסדר לפני זה כצבא? ממש לא. אני מתבייש בזה. קצין בכיר שלא מתבייש במה שקרה, בעיניי פספס משהו בבה"ד 1, בערכים הבסיסיים של אחריות ומנהיגות. אני נורא גאה באנשים שלי, במג"דים, במ"פים, במ"מים ובלוחמים, כי אין להם במה להתבייש. הם הכירו את האיומים של נסראללה מהיוטיוב. אני בדרג של מח"ט, גם אם מאוד-מאוד צעיר וחדש בתפקיד, ובטח מי שמעליי וידע את הדברים והיה בתפקיד שנים, בוודאי שצריך להתבייש. מי שרואה בזה גאווה, יש לו בעיית כיול במצפן".
הביקורת שלו מתחילה בו ועולה גם מעלה-מעלה. "קודמי בתפקיד (אל"ם סיון בלוך - י"ק), למשל, לא רצה לאפשר את האוהלים של חיזבאללה. אז אתה רוקע ברגליים ודופק על השולחן ואומרים לך 'אתה לא פורץ קדימה, זו ההנחיה, לא מחממים את הגזרה'. זו תחושת השפלה שאין איך לתאר אותה. אתה מרגיש שאתה רוצה לתלוש את השיער מול האמירה 'לא הולכים למלחמה, וכל חיכוך על הגבול יוביל להסלמה'. כדי לירות כדור ברגל של פעיל חיזבאללה, היה צריך לקבל אישור מהרמטכ"ל".
כיום, מדגיש מרציאנו, המצב שונה בתכלית. "מפקד כיתה, לוחם, שמשהו נראה לו לא טוב - יש לו גיבוי מלא, הוא יירה", הוא אומר. "המפקד בקצה יודע שאם הוא רואה עכשיו רוכב אופנוע שמאיים עליו ונראה לו חשוד ונמצא במקום אסור, שיוריד אותו - ואני אסתדר איתו בתחקיר ונבדוק למה היה צריך לירות.
"אבל גם קודמי וגם אני ואחרים בחרנו להישאר במערכת לפני 7/10, אפילו כשהמצב היה בלתי נסבל", מוסיף מרציאנו. "מח"טים שילמו בחייהם בדרום, והיו משלמים גם פה אם התרחיש היה מתממש. הרבה יותר קל לעזוב ולבקר מהיציע, אבל אנחנו, אנשי הקבע והמילואים והלוחמים בכלל, בחרנו להישאר על המגרש, להילחם ולהגן. אני לא יודע עד כמה זה ביכולתו של מח"ט, ואפילו לא של אלוף, לגלגל שינוי דרמטי של יציאה למערכה בלבנון כשהדרג המדיני והצבאי הבכיר שבויים בקונספציה.
"אני לא מחפש לגלגל את האחריות לאחרים, אני רואה בי אחראי מלא", הוא מדגיש. "אבל אם תשאל איך לא יצאתי למתקפה בחודש וחצי שהייתי פה לפני 7/10, אז התשובה היא שאני לא במיליציה, ולא יכול לעשות צעד כזה בניגוד להנחיות. אם הייתי חושב שזה הדבר שהכי נכון לעשות, הייתי עולה עם זה למפקדים שלי ומנער אותם, אבל בסוף אני חייל".
כשנשאל מה דעתו על אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין, שמסיים תפקיד בחודש הבא, אומר מרציאנו: "הוא איש ערכי מהשורה הראשונה. אני לא יכול לומר שהוא 'פשע'. אני מרגיש שאני פשעתי, ומתבייש. גם תא"ל שי קלפר, שהיה מפקד אוגדה 91 לפני המלחמה ועד לאחרונה, התריע לפני 7/10 שאין מספיק סד"כ להגנה. זה פוטר אותו מאחריות? לא. זה לא פוטר אף אחד מאיתנו".
לצד זאת, חשוב לו להזכיר: "צריך גם לפרגן לאנשים שהכינו במשך 20 שנים את המערכה. בסוף ידענו איפה המשגר נמצא כי היה חייל שלפני עשור זיהה את הגעתו לחצר הבית או למחסן, והכין את המטרה שחיכתה לנו".
לגדל 4 ילדים ב"שכר עלוב"
בשבוע הבא צפוי מרציאנו לקחת את רעייתו וילדיו ולצאת אל מעבר לים. עם סיום תפקידו הוא לא שולב בסבב המינויים הבא בצה"ל, ונשלח לשנת שבתון ולמידת עמיתים. "זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי", הוא מודה. "אם היה מוצע לי עכשיו תפקיד מפקד חטיבה סדירה, או תפקיד מבצעי משמעותי אחר, הייתי הולך עליו. הדבר הערכי והנכון היה ללכת להילחם בעזה או להמשיך פה. אבל אין לי תפקיד כזה כרגע, ואין לי בעיה ללכת ללמוד, להתרענן, להרחיב אופקים ולחזור עם כוחות מחודשים".
בני משפחתו, לדבריו, מברכים על כך שיזכו לשנה שלמה עם אבא שנוכח משמעותית יותר בחייהם. "עם ישראל וגם אני צריכים לנשק את הרגליים לאשתי, דברת, ולכל נשות אנשי הקבע והמילואים", הוא מצהיר. "עוד לפני המלחמה ראיתי את הבן שלי שרק נולד פעם בחודש, אם בכלל. וזה עוד ביחס לשכר העלוב שאנחנו, אנשי הקבע הצעירים, מקבלים. אני חושב שהיה צריך להמשיך לתת פנסיה תקציבית, כמו פעם. עזוב אותי, שלא ייתנו לי כלום - זה מגיע לאנשי הקבע והלוחמים הצעירים שכל המשפחה שלהם משלמת מחיר גבוה כל כך.
"אשתי לא יכולה לפתח קריירה משמעותית כי היא צריכה לטפל בארבעה ילדים קטנים, רוב הזמן לבד, ואנחנו לא מוכנים לוותר על להביא ילדים כי זה ערך עליון אצלנו", מוסיף אל"ם מרציאנו. "המשפחה שלי, כמו כל משפחות המשרתים, חיה בחרדה מתמדת לחיי, ודואגת לי כל הזמן. אתה לא רואה את הילדים שלך בכלל ולא נמצא לצידם כשהם צריכים אותך, נניח כשהם חולים או לא הולכים לבית הספר בגלל המצב. וכשאבא כבר מגיע הביתה אחרי שלושה חודשים רצופים בצבא, הוא אחר, מותש וחסר סבלנות, והראש שלו עדיין בשדה הקרב. אני מקווה שהשנה הקרובה תחזיר לילדים שלי ולאשתי את האבא והבעל שלהם".
בעוד שנה, בסבב הדיונים הבא על הקידומים בשדרת המטכ"ל והדרג הפיקודי הבכיר בשטח, חולם מרציאנו לפקד על חטיבת גולני. "אבל יש לי חברים רבים וטובים שכל כך מתאימים לתפקיד הזה גם", הוא מוסיף. "אז אם לא גולני, אני רוצה להיות בזירת יהודה ושומרון. אני מאמין ששם עלולה להיות ההתלקחות הבאה, ואני רוצה להיות שם, במקום שבו צריך אותי".
המחליף שלו, יובל מזוז, מקבל לדבריו את "החטיבה הטובה בעולם". גם בשני תפקידיו האחרונים הוא החליף אותו, כמג"ד 13 וכקמב"ץ פיקוד צפון. "האתגר שלנו כעת הוא לוודא שנָבִּיל, אותו צעיר לבנוני שמתגייס לחיזבאללה, יחוסל ביום הראשון שהוא חותם על טופסי הגיוס", אומר מרציאנו. "ואם אנחנו רואים שזה לא עובד וההרתעה לא מספיקה, אני מאחל למפקדיי ולעצמי בעתיד שלא נגלגל יותר את הבלוף, אלא ניכנס פנימה ונתפוס את הביטחון בכוח. אם צבא לבנון לא יעשה את עבודתו, ולא יפרק את חיזבאללה, אז אנחנו ניכנס ונעשה את העבודה במקומו. נתחיל בנקודה שבה סיימנו ונרחיק את האיום מעבר לנחל סלוקי ואף רחוק יותר".
