הצונאמי המדיני היה מושג מושפל. הדגמה לנבואות זעם וריקות של המרכז־שמאל. תכף יגיע הצונאמי, גיחכו מי שגיחכו, בינתיים, כוחנו עולה ועולה. הכלכלה פורחת. הסכסוך "מנוהל" והעולם שכח מהעניין הפלסטיני.
טורים קודמים של נדב איל:
איש לא חזה שיחוללו בנו פיילוט ברצח עם, בבוקר סתווי ושמשי לפני שנתיים. אך גם נבואת הזעם החריפה ביותר לא הייתה מעלה על הדעת - אפילו בקירוב - שמעשי הטבח הנוראיים האלה יובילו לשרשרת אירועים שבסופם קריסה מדינית של ישראל בעולם. שרשרת האירועים הזו איננה מעשה גורל; היא בראש וראשונה תולדה של מספר הנפגעים האזרחים ברצועת עזה.
שלשום הודיעו ספרד ואיטליה (האחרונה עם ממשלה אוהדת ישראל, לכאורה) שהן משגרות ספינות מחיל הים שלהן כדי ללוות את המשט לרצועת עזה. הרמתי טלפון לבכיר בישראל. תהיתי מה יהיה; הרי ספרד מכירה במדינת פלסטין. המים הטריטוריאליים של "המדינה" הזו משתרעים מחופי עזה ועד המים הבינלאומיים. לפי ספרד, זה אומר שחיל הים הספרדי יכול לשוט כל הדרך לרצועת עזה. כבר כעת, השמאל הרדיקלי בעולם מקדם "התערבות צבאית" נגד ישראל. מה יעשה צה"ל?
הישראלי לא התרשם במיוחד. נראה אותם, הוא השיב - וידע על מה הוא מדבר. קריאה חוזרת בהצהרת ראש הממשלה פדרו סאנצ'ס העלתה שהנ"ל הדגיש כי ספינת המלחמה הספרדית תשוט רק במים בינלאומיים, דהיינו לא תחדור את המצור הימי שהטילה ישראל. מדריד מוכנה להכיר בעצמאות הפלסטינית, אבל עד קו המגע עם הסט"ילים של חיל הים. עבור הספרדים, כמו גם הקנדים והבריטים, פלסטין קיימת כמו הערתו המפורסמת של וולטר על האימפריה הרומית הקדושה: לא אימפריה, לא רומית ולא קדושה.
המשט הוא סיפור שעובר מתחת לרדאר. כלי תקשורת בעולם מדווחים כבר שבועות שספינות המשט מעוכבות באורח "מסתורי", ואף מותקפות באמצעות רחפנים או אמצעים אחרים. מופצים סרטוני וידיאו. האם מדובר בתועמלנות אנטי־ישראלית וניסיון שקרי להסית נגד ישראל? או שאולי זהו מבצע ישראלי חשאי? מבצע "עצמאי" של גורמים פרו־ישראליים? בישראל יש בעיקר שתיקה בעניין. במערכת הביטחון אומרים שהמוסד לא מבצע פעולות נגד המשט. מי שאחראי על המשט הוא חיל הים. בצה"ל סירבו לפרט על פעילויותיו בנושא.
לפי שעה, המעשים האלה רק תרמו לכוחו הבינלאומי של המשט. עכשיו הממשלות באיטליה וספרד התגייסו לסייע לקבוצות רדיקליות, אנטי־ישראליות.
המלחמה שואבת הכל, והרבה מתחולל במישורים אפורים. דוגמאות לא חסר. ההחלטה על התקיפה בקטאר התקבלה שלא בקבינט, בלי דיון נמרץ על השלכות אזוריות. היא הוצגה כהזדמנות מבצעית שאסור להחמיץ (זה היה שקר). ברצועת עזה מתחולל הרס נרחב של מבנים, כולל, לדוגמה, כל העיר רפיח. לפני שבועיים נכתב בטור זה שההשמדה השיטתית נעשית בהוראת הממשלה. גורם ממשלתי התקשר להתלונן: "זו לא החלטה של ממשלת ישראל". ובמילים אחרות – זה על צה"ל, לא על השרים. כאשר שאלתי גורמים משפטיים בכירים על כך, ועל הדיווחים שקבלנים בשטח מקבלים אלפי שקלים על כל מבנה שהרסו, הם נתלו מיד בעדויות הלוחמים מהשטח, ש"כל בית שני הוא פיר או מחסן תחמושת". ואכן, שמעתי זאת באוזניי מחיילים ומפקדים אינספור. אז האם הבניינים מופללים בתהליך סדור, משפטי ואתי? אף אחד במערכת הביטחון או בממשלה לא טוען כך.
הערפול הקבוע הזה, שיש בו את דוק השקר, מכסה כעת את המלחמה כולה. קחו את "מגדלי הטרור" ברצועת עזה. בממשלה מתגאים בהפלתם, כאילו מדובר במבצע מורכב בעורף האויב ולא בשיגור טילים ממטוסי חיל האוויר. הרי ברור לכל קורא של הטור הזה, ובעצם של כל טור אחר בעיתון, שצה"ל כבר טרח והשמיד כל מגדל רב־קומות ששימש את הזרוע הצבאית של חמאס בסיבוב הראשון ברצועת עזה – לפני הרבה למעלה משנה. אם היה ידוע לו על פעילות צבאית במגדלים אחרים, הם היו מטופלים במהלך השנה שחלפה. אז נכון, חמאס ועזה כרוכים זה בזה ופעילות צבאית אפשר למצוא בכל מקום. במערכת הביטחון מודים שהמטרה בהפלת המגדלים היא "הנעת אוכלוסייה" ו"ערעור שליטת חמאס". נשמע אחרת מ"מגדלי הטרור".
עונש במקום פשרה
"גם לנו יש קהל מקומי. גם לנו יש דעת קהל", אמר גורם אירופי השבוע. נושא השיחה היה גל ההכרה במדינה פלסטינית. "לא יהיו השלכות פרקטיות", הוא אמר, "אלא אם ישראל תסגור את הקונסוליות במזרח ירושלים. במצב כזה, לונדון ופריז כנראה יגיבו בגירוש דיפלומטים ישראלים".
ראש הממשלה נתניהו ממתין לסיכומים עם הממשל האמריקאי לגבי התגובה הישראלית; החלטה מתבקשת, בהתחשב בבידוד הכמעט גמור של ישראל בעולם. ביממות האחרונות יצאו דיווחים משיחות טראמפ עם מנהיגים ערבים בשולי העצרת הכללית של האו"ם (נתניהו אמור היה לנאום שם בשישי), ולפיהן הוא שולל סיפוח לחלוטין. הממשל תידרך כי הנשיא הציג תוכנית של "21 נקודות" לסיום המלחמה, וגורמים ישראליים אמרו שהם אינם מכירים את כל פרטיה. עיקר חשיבותה ביצירת מסד מוסכם על עתיד עזה. באיחוד הגישות כולן. מה שאין שם זה את הפתרון המיידי, את העסקה להפסקת אש. אך גם בנושא הזה, האמריקאים משדרים אופטימיות גוברת. הם מאמינים שהלחץ על חמאס יביא לוויתורים משמעותיים. בכל מקרה, אין להם כוונה לאפשר מלחמה ללא סוף. סייג מתבקש: דברים כאלה שמענו גם בעבר.
בישראל אין כל תמיכה במדינה פלסטינית. מנהיגים שמחשיבים את עצמם "מרכז", מגדי איזנקוט דרך בני גנץ ועד ליאיר לפיד, עושים כל מאמץ להימלט מהביטוי הזה. אחרי 7 באוקטובר הוא נהיה עוד יותר רעיל.
רעיונית, זו התהפכות של היוצרות. מאז האינתיפאדה השנייה, המרכז־שמאל מכר סחורה (שתי מדינות לשני עמים) שלא היו לה קונים בציבור. בימין הקשה בליכוד המצב היה הפוך בדיוק: היו בוחרים למכביר, אבל לא הייתה סחורה רעיונית. העיתונאי עמית סגל העיר פעם ש"הימין מגיע לשלטון בלי מדיניות, חוץ מהתקרבנות אין־קץ ושלילת השמאל. כשאין מה למכור עסוקים כל הזמן בשיפוץ החנות".
7 באוקטובר שינה הכל. ההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי התעצמה. ב"ריביירה של עזה" הנשיא טראמפ גאל את רעיון הטרנספר בעזה - לשיטת הימין הקיצוני הישראלי. סמוטריץ', בן גביר וחבריהם לא טרחו להקשיב למילים המדויקות של הנשיא האמריקאי: הוא שלל עקירה בכוח לחלוטין.
בוושינגטון כבר לא מדברים על הריביירה, אבל השד ברח מהבקבוק. בצוק העיתים, בימין הקיצוני פונים לניסיון מתמשך להצית את יהודה ושומרון. מי שמתענג על תמונות בניינים נופלים בעזה, חולם על שיטוח קלקיליה. במקביל, המרכז־שמאל נטש בבהלה את האג'נדה של חלוקת הארץ. הוא הפך לימין המרכזי של לפני שנתיים: "ניהול הסכסוך" ותו לא.
לתוך הקלחת הזו חדרו אירופה, קנדה ואוסטרליה ברגל גסה, רק מנסות "להציל את רעיון שתי המדינות", כפי שאמר לי דיפלומט אחד, "לשמור את זה בחיים". האמת היא שההכרה במדינה פלסטינית מעניקה לחמאס פרס על 7 באוקטובר. מבחינתו זו הדגמה עליונה ש"רק באמצעות ההתנגדות" אפשר להשיג תשומת לב והישגים למטרה הפלסטינית.
חמור מכך: מדינה פלסטינית, שהייתה אמורה להיות פתרון מוסכם, תוצר של פשרה היסטורית קשה, הפכה בידי ראש הממשלה הבריטי קיר סטארמר ונשיא צרפת עמנואל מקרון לסוג של עונש. עונש לישראלים, וגם לארה"ב. הסיבה איננה רצון ענייני בזכותם של הפלסטינים להגדרה לאומית – אלא כניעה ללחץ פוליטי פנימי נגד ישראל. שום דבר טוב לא יצמח מזה – גם לא לפלסטינים.
אין סחורה בחנות
כל מה שנכתב פה לא מבטל עובדה פשוטה: עכשיו אין סחורה בחנות. לא למרכז־שמאל ולא לימין. העולם בא עם יוזמה, ולפוליטיקה בישראל אין שום תשובה. בני גנץ כתב השבוע מאמר ל"הניו יורק טיימס" ובו הבהיר שהתנגדות למדינה פלסטינית היא "בלב הקונצנזוס" הישראלי. רון דרמר לא היה כותב זאת טוב יותר.
בשוק הרעיונות העולמי יש רק שתי תוכניות כרגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני: "פתרון המדינה האחת" האיסלאמיסטי־רדיקלי, שמשמעו סוף לרוב היהודי ולמעשה פירוקה של ישראל, או שתי מדינות לשני עמים. הפתרון האחרון נחשב לציוני ומיושן ביחס למתווה הראשון, חלומם הרטוב של החמאסניקים. ואכן, "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ התבססה על שתי מדינות לשני עמים.
ומה הישראלים אומרים? בעיקר לא. נתניהו וחבריו לא יגרשו את כל הפלסטינים – ובהחלט לא ייתנו לכולם אזרחות. גנץ במאמרו הדגיש את "צורכי הביטחון" ו"השליטה" בבקעת הירדן. אופק מדיני? יוק. בעצם, זו חזרה לתיאוריית "ניהול הסכסוך" הכושלת ששלטה פה ואף זכתה לאהבה מיוחדת במטכ"ל. גם של גנץ. אלא שעכשיו ניהול הסכסוך יהיה יותר אגרסיבי, תקיף. זו האסטרטגיה הגדולה שמפכפכת מישראל כרגע.
יפה לעניין הזה נבואת הזעם של עמוס עוז ז"ל, בכנס INSS ב־2015. נאומו שם שותף מחדש ברשתות חברתיות בחודשים האחרונים. עוז הזהיר שאם הארץ לא תחולק תיכון בה לבסוף מדינה ערבית מהים לירדן, ובדרך מחכה לישראל "חרם בינלאומי, או מרחץ דמים, או שני העונשים כאחת". והוא הוסיף: "ניהול הסכסוך פירושו למעשה רצף של מלחמות — לבנון השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית; רצף של 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן' ו'צוק איתן' וקשת דרוכה ומגפי ברזל ומכות רצח; ואולי גם אינתיפאדה או שתיים בירושלים ובשטחים עד לקריסת הרשות הפלסטינית ולעליית חמאס - או גורם יותר קיצוני ופנאטי מאשר חמאס".
באשר לחלוקת הארץ, יפים עוד יותר דבריו של מכונן המדינה דוד בן־גוריון, בדיון סוער בכנסת באפריל 1949. הוא הואשם על ידי האופוזיציה – מפ"ם וחרות יחדיו – שוויתר על חבלי מולדת לטובת הסכמי שביתת הנשק, וספציפית על "ארץ ישראל המערבית", דהיינו יהודה ושומרון. בן־גוריון גילה ריאליזם מקפיא.
"מדינה יהודית בלי דיר יאסין בכל הארץ יכולה להיות רק בדיקטטורה של המיעוט", הוא צעק על חברי הכנסת. דיר יאסין, עבור בן־גוריון, זה שם קוד לביצוע טבח המוני בערבים. "מדינה יהודית, במציאות הקיימת, אפילו רק במערבה של ארץ ישראל, בלי דיר יאסין, היא בלתי אפשרית אם תהיה דמוקרטית, כי מספר הערבים במערב ארץ ישראל הוא יותר ממספר היהודים. ודיר יאסין איננה הפרוגרמה שלנו!" זו כמובן עקיצה למנחם בגין, מנהיג האצ"ל, שלוחמיו ולוחמי הלח"י הוחזקו כאחראים לדיר יאסין.
הדרך היחידה שארץ ישראל תהיה מאוחדת, מזהיר בן־גוריון, היא שתהיה נאמנות בינלאומית על כל הארץ, עניין שהוא שולל כציוני. "אם אתם מחדשים עלינו את הוויכוח עשו זאת בגלוי! (ש)יהיה לכם אומץ לב להגיד מה אתם רוצים. אתם רוצים שבשנת 1949 תהיה בכל הארץ מדינת ישראל דמוקרטית? או שאתם רוצים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל ושאנחנו נגרש את הערבים? או שאתם רוצים דמוקרטיה בתוך המדינה הזאת (ואז) איך תהיה זאת מדינה יהודית?"
ועונה בן־גוריון: "אנחנו רוצים מדינה יהודית, אפילו אם לא בכל הארץ. מי זה 'אנחנו'? התנועה הציונית והרוב הגדול של היישוב והרוב הגדול של התנועה החלוצית ולוחמים וחיילים ואלה ששפכו את דמם! הם נלחמו על זה!... כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ".
כדי להסיר ספק, עבור בן־גוריון, התשובה לא הייתה בשום אופן הקמת מדינה פלסטינית. הוא העדיף את מסירת השטחים לידי ממלכת ירדן. אך עצם חלוקת הארץ הייתה בעיניו הכרחית. כאשר אמר את הדברים האלה, העם היהודי חווה וזכר את השואה, ואחריה את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ישראל, מלחמת העצמאות. אירועים השקולים בהחלט ל־7 באוקטובר, אם לא למעלה מכך. אך ההיגיון האסטרטגי של בן־גוריון נותר איתן.
אם ליפול אז בישראל
הזכרתי קודם את נבואת הזעם של עמוס עוז, שאמר לפני עשור שהוא חרד ממדיניות הממשלה – וגם מתבייש בה. אך לרגל השנה החדשה, כדאי להזכיר את דברי הנחמה שלו באותו נאום. הם טובים ונכונים גם בימים אלה.
"ועכשיו וידוי קטן: אני אוהב את ישראל - גם בזמנים שבהם אני לא יכול לסבול אותה. אתם יודעים למה? סטנלי פישר, שהיה נגיד בנק ישראל, סיפר לי שהוא נסע עם אשתו לסוף שבוע בקפריסין. הטיסות מנתב"ג לקפריסין יוצאות באחת בלילה ונוחתות בקפריסין אחרי שתיים בלילה. הם עומדים סמוך למסוע, עייפים מאוד, ומחכים למזוודות שלהם. ניגש אליהם נוסע ישראלי בנימוס ואומר 'סליחה, אדוני - אתה נגיד בנק ישראל? איפה כדאי להחליף מטבע כאן בשדה התעופה או מחר בעיר?' מה שאני אוהב - זה לא היה קורה לקנצלר של הבנק הגרמני או לנגיד הבנק אוף אינגלנד ולא לנשיא הבנק של צרפת. זאת ישראל. אני אוהב אותה גם כשאני לא סובל אותה; אני אוהב אותה בגלל הישירות הזו, בגלל הבוטות הזו. אני אוהב אותה מפני שהיא כזאת. אם נגזר עליי ליפול יום אחד ברחוב - אני רוצה ליפול ברחוב בישראל. לא בלונדון, לא בפריז, לא בברלין, לא בניו־יורק. אם אני אפול כאן - ירימו אותי; אני יודע שכשאני אעמוד שוב על הרגליים יהיו לא מעטים שירצו לראות אותי נופל, אבל אם אני שוב אפול - יהיו מי שירימו אותי", סיכם עוז.
שנה טובה יותר - וחתימה טובה.
