השבוע עסקו בישראל בעיקר בשאלה מה סעודיה קיבלה מההסכם עם ארצות הברית, כולל ברית הגנה, תוכנית גרעינית אזרחית והתקדמות לעסקת מטוסי F35, ומה ארצות הברית קיבלה בתמורה, בין היתר התחייבות להשקעות בהיקף של טריליון דולר. אבל מי שמתמקד רק בעסקת התמורות מפספס את הסיפור המרכזי. לא במקרה שני המנהיגים הדגישו בפרהסיה את ההסכם לפיתוח ה-AI כמרכיב המוביל של המהלך כולו. זה לא היה טקס סמלי אלא הצבת הבינה המלאכותית כציר האסטרטגי שעליו נשען כל המהלך.
מכאן מתחיל הסיפור הרחב. טראמפ פועל במסגרת אסטרטגיה לקראת שנת 2027, שמוגדרת כיום כנקודת ההכרעה במרוץ הגלובלי לבינה מלאכותית. לפי הערכות מומחים, זו השנה שבה יתרון טכנולוגי, אנרגטי ותעשייתי יהפוך לכזה שאחרים יתקשו לסגור.
שרשרת התעשייה
כדי להבין את פשר ההסכם צריך להתחיל בשרשרת שמחזיקה את תעשיית ה-AI. כל היכולת של בינה מלאכותית נשענת על חומרים ותעשיית שבבים. סין מחזיקה בשליטה עמוקה בשרשרת הזו: כרייה, עיבוד, ייצור והפצה. רק לאחרונה נחשף כי בייג׳ינג דרשה מחברות גרמניות למסור לה מידע מסחרי רגיש כתנאי לקבלת גישה לחומרי גלם חיוניים, דבר שהבהיר למערב את עומק המונופול הסיני.
לכן ארצות הברית פועלת בחודשים האחרונים להקים רשת אספקה עולמית שמפחיתה את התלות הזו. באוסטרליה ובמלזיה נחתמו הסכמי כרייה ועיבוד. באפריקה טראמפ השכין שלום בין קונגו לרואנדה אחרי פנייה ישירה של נשיא קונגו, כדי לאפשר לארצות הברית גישה ישירה לחומרים החיוניים לתעשיית השבבים. באותו דפוס הוא חתם על הסכם עם נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי בנושא שיתוף פעולה בחומרי גלם ושרשראות אספקה. פקיסטן מצטרפת גם היא למעגל שיתופי הפעולה סביב מתכות קריטיות. כל אלו מרכיבים רשת שנועדה לצמצם את כוח השליטה של בייג׳ינג ולבנות מסלול אספקה עצמאי.
קצר חשמלי
לצד חומרי הגלם ניצבת הבעיה השנייה, החשובה לא פחות: החשמל. דוח של משרד האנרגיה האמריקני מראה שב-2024 מרכזי המחשוב וה-AI בארצות הברית צרכו כארבעה אחוזים מהחשמל הלאומי וכי עד 2028 הם צפויים להגיע כמעט לשנים עשר אחוזים.
לזינוק הזה מצטרפים עומסי רכבים חשמליים ועומסי כריית מטבעות דיגיטליים. בקליפורניה כבר היו ימים שבהם נאסר להטעין רכבים בשעות מסוימות בשל עומס על הרשת. חלקים נרחבים של תשתית החשמל האמריקאית אינם מותאמים לעולם שבו מרכזי נתונים צורכים חשמל יותר מרוב התעשייה המסורתית.
חברות הטכנולוגיה הגדולות כבר מגיבות לכך. מיקרוסופט, למשל, רכשה לצורך הפעלה מחדש כור גרעיני אזרחי בפנסילבניה כדי להפעיל את מרכזי המחשוב לתמיכה בשרתיה, אבל זה לא מספיק.
עולה השאלה מה מקומה של ישראל. אף שאינה חלק רשמי מההסכם הנוכחי, ישראל מחזיקה יכולות שאין למדינות אחרות באזור: תשתית טכנולוגית, יכולת ביטחונית להגן על תנועת נתונים ואנרגיה, ונקודת גישור טבעית בין המסדרון המתעצב במזרח לבין הים התיכון
כאן מגיע החיבור בין התכנון האסטרטגי של טראמפ לבין חזון האנרגיה של הבינה המלאכותית. לא במקרה הנסיעה הראשונה של הנשיא טראמפ בקדנציה השנייה שלו, כמו גם בקדנציה הראשונה, הייתה לערב הסעודית. לשם הוא לקח את כל ברוני הטכנולוגיה הגדולים, ובכללם סם אלטמן מנכ"ל OpenAI, שהסביר באותו מעגל מצומצם כי עלות הבינה המלאכותית מתכנסת לעלות האנרגיה. כלומר, מי שמחזיק באנרגיה הוא מי שמחזיק ביכולת להפעיל את הדור הבא של מערכות ה- AI.
סעודיה נכנסת לתמונה
בנקודה הזו נכנסת סעודיה. לא כמדינה שמבקשת מעמד, אלא כשותפה שמסוגלת לסגור את פערי האנרגיה והתשתית שארצות הברית מתקשה לסגור בעצמה. מעבר לכך, סעודיה פועלת לפי חזונו של מוחמד בן סלמאן להפוך ממדינה שמייצאת מוצרי אנרגיה ראשוניים כמו נפט וגז למדינה שמייצאת שירותים ויכולות בתחום ה-AI. החזון של בן סלמאן הוא להפוך את הממלכה ממעצמת אנרגיה למעצמת בינה מלאכותית, מרכזת דטה סנטרים ושירותי מחשוב בקנה מידה עולמי.
לצד תפקיד האנרגיה והטכנולוגיה, סעודיה מחזיקה במפתח גיאו אסטרטגי. היא יושבת על הציר המרכזי של מסדרון IMEC- המסלול המחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה, שנועד להתחרות ביוזמת החגורה והדרך של סין וליצור נתיב עצמאי לזרימת חשמל, נתונים וטכנולוגיה בין מזרח (אסיה) למערב (אירופה) ברכבות, תעלות הולכה של אנרגיה, סיבים וסחורות.
ובתוך כל המערך הזה עולה השאלה מה מקומה של ישראל. אף שאינה חלק רשמי מההסכם הנוכחי, ישראל מחזיקה יכולות שאין למדינות אחרות באזור: תשתית טכנולוגית, יכולת ביטחונית להגן על תנועת נתונים ואנרגיה, ונקודת גישור טבעית בין המסדרון המתעצב במזרח לבין הים התיכון. ישראל יכולה לספק את שכבת היציבות החסרה בין המזרח למערב.
הממד הפוליטי וההיסטורי
טראמפ מכוון למועדים הקרובים: בחירות האמצע בנובמבר ופרס נובל לשלום באוקטובר שלפניהן, (לאחר שפספס אותו השנה בעסקת החטופים שהסתיימה רק לאחר מועד החלטת הוועדה). הוא שב ומצהיר כי רק הוא יכול להביא שלום היסטורי. אפשר להעריך בזהירות כי כל המהלך האזורי שנבנה, והמחוות למוחמד בן סלמאן, מכוונים ליצירת תמונה שבה טראמפ מוצג כמי שהצליח אחרי אלפי שנים להושיב מחדש את שני בני אברהם יצחק וישמעאל על אותו נתיב. זהו סיפור שהחל עוד בקרב ח׳ייבר בשנת 630 לספירה, שבו צבאו של מוחמד חיסל את הקהילה היהודית בחצי האי ערב. טראמפ רוצה להציג עצמו כמי שסוגר את המעגל ההיסטורי ומחזיר את ישראל והעולם המוסלמי למסגרת אזורית אחת, בתמונה אחת של חתימת הסכם על מדשאות הבית הלבן (או רחבת הבטון שרק לאחרונה החליפה את גינת הוורדים בבית הלבן מעשה ידי דחפוריו של טראמפ).
קרנות הדילמה של נתניהו
ופה נמצא ראש הממשלה בנימין נתניהו על קרנות הדילמה. לטראמפ יש חלון זמן קצר כדי לייצר את התמונה שהוא רוצה בבית הלבן, אך היא יכולה להידחות עד ספטמבר 2026. אם נתניהו מעוניין להיות במרכז הפריים של אותו רגע היסטורי, עליו לקבל החלטות כבדות משקל. ההחלטה הדרמטית ביותר נוגעת לגיבוש מתווה ברור שמתקדם לכיוון מדינה פלסטינית או לתהליך שיוצג כך כלפי חוץ. פרופ' בן ציון נתניהו זכרו לברכה, מההיסטוריונים הבולטים של העם היהודי, לימד את בנו מהו משקלן של הכרעות היסטוריות. אם בנו ירצה להיות חתום על הסכם שישנה את פני האזור, הוא יצטרך לשלם מחיר פוליטי פנימי. מתווה כזה עשוי לפרק את הקואליציה הנוכחית, לחייב הקדמת בחירות ולשנות את פני הזירה הישראלית.
ד"ר קובי ברדהצילום: טל גבעוניזהו קו השבר שבו ישראל ניצבת אחרי השבוע הזה. טראמפ בונה מבנה גלובלי לקראת 2027 ורואה בישראל חלק ממנו, אך חלק מותנה. אם נתניהו יבחר לשלם את המחיר הפוליטי ולהעמיד את ישראל על מסלול ההשתלבות במסדרון האסטרטגי החדש, הוא עשוי להיות חתום על ההסכם ההיסטורי. אם לא, ההסכם הזה כנראה ייחתם על ידי ממשלה אחרת, בזמן אחר, וישראל תמצא את עצמה חלק מהמבנה הגלובלי אך לא במרכזו.
ד"ר קובי ברדה הוא חוקר היסטוריה פוליטית אמריקנית וגיאואסטרטגיה, בית הספר הרב תחומי, HIT חולון
