קריאה דרוכה של מניפסט הרוצח מוושינגטון מעלה את התוצאות הצפויות. הוא פותח באזכור של מילה באינדונזית המתארת ברק; ניסיון להיראות מתוחכם. הטקסט רווי בסימנים לתחושות נחיתות עם הצדקה מוסרית בלתי פוסקת, תוך התעלמות מהנושא עצמו: הנכונות לרצוח, לבצע פעולת טרור. מניפסטים של רוצחים אינם בהכרח מדריך טוב להבנת מניעיהם, אבל הטקסט הזה בהחלט. הוא קוהרנטי. לא ניכרות קפיצות בלוגיקה או בעיות נפשיות. השורה התחתונה שלו מצמררת. הוא אומר שבתקופת צוק איתן, ב־2014, פעולה כזו הייתה נראית מטורפת לרוב האמריקאים. אך "אני שמח שהיום לפחות יש הרבה אמריקאים שעבורם הפעולה הזו תהיה בהירה לחלוטין, ובאופן משונה קצת, הדבר השפוי היחיד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
בסוף כל התחכמות של רוצח, יש נרצחים: ירון לישינסקי ושרה מילגרם ז"ל, עובדי שגרירות ישראל בוושינגטון שעמדו להינשא, יצאו לערב במרכז די.סי ונורו בדם קר בכניסה לאירוע יהודי, לצד המוזיאון היהודי.
בסקר האחרון של הרווארד האריס, 23% מהאמריקאים אמרו שהם תומכים בחמאס. חמאס הוא ארגון פונדמנטליסטי שעוסק ברצח כמקצוע. רבים מהאמריקאים סבורים כנראה שזו דרכם לתמוך בפלסטינים, להגיד שהם תומכים בחמאס במלחמה. הרי זה הסכסוך; בין חמאס לישראל. לפי הסקר הזה, מדובר בעשרות מיליוני בני אדם. אך אפשר לפחות להניח שלפחות כמה מיליונים יודעים מהו חמאס באמת. לא אכפת להם. הם חושבים שישראל מרושעת הרבה יותר. למרבה הצער, המניפסט מדייק בנקודה הזו: מה שהיה נחשב לא לגיטימי לפני עשור, נראה היום אחרת לגמרי עבור אמריקאים רבים. בהפגנות, בקמפוסים ובכלל, אפשר לראות את הרדיקליזציה. הדיבור המתמיד על כך שאלימות היא כלי לגיטימי מול כיבוש. הדה־לגיטימציה הגמורה למדינת ישראל, שאיננה רק מדינה פושעת בעיניהם, אלא ישות בלתי חוקית. שהחטא נעוץ בהתקיימותה. הגישה הסלחנית בחלקים מהשמאל הפרוגרסיבי לעמדות הללו, חלק מתפיסת עולם רחבה שרואה בחטאים הקולוניאליים את אם כל חטאת. כל אלה מכשירים אלימות.
המלחמה בלתי נגמרת. התפיסה שהציג הרוצח מתפשטת במערב – מהאליטה למטה. ולישראל אין אסטרטגיה לאומית. לא להתמודדות עם אנטישמיות בעולם, אל מול הדה־לגיטימציה לעצם קיומה.
זמן קצר אחרי 7 באוקטובר ירדתי דרומה. נסעתי למוצב כיסופים, שספג חדירה קשה של יחידות הנוח'בה. בכניסה לבסיס הפרוץ, לא רחוק מדלתות המבנים שספגו RPG, ראיתי וצילמתי את האופנועים של הנוח'בה, שרופים. לצידם שכבו פגרי מכוניות פרטיות של קצינים שנהרסו בפריצת חמאס ובתנועת הטנקים. לא רחוק משם הייתה תלולית. "קברנו שם זמנית את הגופות של החמאסניקים, כי התחיל להסריח", אמר לי אחד הגולנצ'יקים, "יש עדיין בערך 100 שפזורות בשטח". מפקד גדוד 51 של גולני, מאיר אוחיון, לקח אותי לסיבוב במוצב. היו אזורים, במגורים, שבהם ביקש שלא ניכנס. התעכבנו במיוחד בסככה שבה רוכז האמל"ח של מחבלי הנוח'בה. הייתה שם כמות נשק ותחמושת שקשה לתאר. מקלעים כבדים. טילי RPG מתוצרת סינית ורוסית. מטענים. רובים כמובן. ערכות עזרה ראשונה. קליעים, מחסניות, אפודים. בשטח, על גדר הפריצה לקיבוץ, היו פזורות מבחנות. הסבירו לי שהן שימשו כנפצים.
אני רוצה לכתוב כאן בצורה הכי ברורה מה לא ראיתי במוצב כיסופים, או בשום מקום בשטח: לא ראיתי כפכפים של מחבלים. מה שכן ראיתי במו עיניי בשטח – שטח שבו נתניהו עצמו לא טרח לבקר מיד אחרי הפלישה, ובחלק מהמקומות לא ביקר עד רגע זה – הוא את הסימנים של פלישה אוגדתית למדינה ישראל. של צבא מוכן, מיומן ומתוחכם. מחבלי הנוח'בה לא היו מין המון נבער כזה, אלא יחידות קומנדו מאומנות. אחרי שהכריעו את צה"ל וכוחות ההגנה של היישובים הישראליים, הגיע גל שני, של שוטרי חמאס וחמושים אחרים. אחריהם הגיע גל שלישי, הבוזזים. אני לא חושב שזה חשוב, בשלב זה, מה הרוצחים האחרונים נעלו.
זה לא עניין טקסטואלי. עושה רושם שנתניהו עוד לא תפס מה קרה כאן ב־7 באוקטובר. הכשל הצבאי היה נורא, אבל נורא לא פחות הוא צבא הטרור שחמאס בנה מתחת לאפה של ממשלת ישראל: בעורמה, ביוזמה ובאכזריות.
ואתם יודעים מה, גם אם נתניהו תופס, זה לא כל כך משנה. לא אכפת לו. שלשום הטיח את האישום שצה"ל לא היה על הגדר בגלל "דירקטיבה", לבד מקיבוץ עין השלושה שם "לא קרה כלום". אני מכיר ושוחחתי עם מי שהיו על הגדר, בכוננות עם שחר. יש תמונות של טנקים שהיו על הגדר, שרופים. מתוכם הוצאו לוחמי צה"ל, חיים ומתים. לא הייתה "דירקטיבה" אלא החלטה של מפקד החטיבה הצפונית, שבגלל ההתרעות בחר לא לפתוח ציר בבוקר 7 באוקטובר, כי חשש מאבידות. החלטה מוטעית בדיעבד, והמח"ט הרלוונטי נכשל קשות ולבסוף הודח (מאוחר מדי). אך אפשר להניח כי אם היה חושד באפשרות של חדירה או פלישה, היה בוחר אחרת. לא הגיעה שום "דירקטיבה" כזו מהפיקוד העליון, או מפיקוד הדרום. והכי חשוב: עין השלושה הוא בכלל תחת החטיבה הדרומית, היכן שלא הייתה פקודה כזו. ובעין השלושה נרצחו ארבעה בני אדם: הרבש"ץ רס"ן במיל' רמי נגבי, שנהרג בקרבות, והאזרחיות נועה גלזברג, סילביה מירנסקי ומרסל טליה, זכרם לברכה. סיכם גורם צבאי בקיא: "קשקשן".
ישראל כבר איננה הבן המועדף במזרח התיכון, כפי שהתחוור יפה מקבלות הפנים המלכותיות ורוויות פרשי הסוסים בריאד ובדוחא. לפי שעה, ישראל היא גיבנת, והגבנון הוא המטען הכבד והאומלל של המלחמה
את צבא הטרור הזה לא יכול היה חמאס לבנות ללא משאבים כבירים. האם על הכסף שהגיע מקטאר היה כתוב, על כל שטר ושטר, "מיועד לבניית מנהרות"? בוודאי שלא. האם זו הייתה תכלית הכסף לדידם? אין לדעת. אבל מה זה חשוב. לכסף אין ריח. בעזה היה משטר חמאסי שרצה בהשמדת ישראל. האו"ם מימן לו בתי ספר, הקהילה הבינלאומית מימנה לו בתי חולים, מהאינדונזי ועד האירופי. קטאר שיגרה את המזומנים שלה, שממשלת נתניהו התחננה שיזרמו חופשי. שידלה ועמלה לשם כך. כך חמאס היה פנוי לבנות זרוע צבאית קטלנית, צבא שלם, משוחרר מאחריות לאוכלוסייה הפלסטינית. לא עם כפכפים, אלא עם נעלי קומנדו. מי שאחראי למצב העניינים הזה הוא האדם היחיד מבין אשמי 7 באוקטובר שהיה בתפקיד ברציפות (כמעט) מאז 2009: בנימין נתניהו. מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא הפתעה אסטרטגית, לא חדירה של פדאיון; זה כמו שג'ורג' בוש היה טוען ש־11 בספטמבר לא היה מחדל ובאחריותו כי המחבלים על המטוסים היו בלתי חמושים.
הופעתו השבוע המחישה תופעה מתגברת: נתניהו כבר איננו המחשב המתוחכם שלא טועה אף פעם בתקשורת. ייתכן ש"ראיונות" מזויפים עם דובריו או עם ערוץ התעמולה 14 החלו לנוון את יכולותיו המוכחות; שהוא החליד. חנפנות היא סם מסוכן.
ובכל זאת, לא כדאי לאופוזיציה לבנות על זה. גם כשהוא בחצי כוח, נתניהו הוא רב־אמן בהטיית דעת קהל.
ישראל עשתה השבוע שני דברים שהממשל האמריקאי ביקש, ובעצם דרש: היא פתחה את שערי הסיוע והמזון לרצועת עזה, אחרי הפסקה של חודשים. היא אמרה כן למתווה וויטקוף המשודרג להפסקת אש ועסקת חטופים, עם כמה וכמה "אבל". במתווה יש אזכור של סיום המלחמה. ולמרות זאת, עד רגע כתיבת שורות אלה, וושינגטון לא ממש הגיבה. טראמפ לא בירך את בנימין נתניהו. הבית הלבן גם לא האשים רשמית את חמאס בקריסת המגעים. למעשה, ההפך: בכירים בוושינגטון המשיכו לשדר מסר שהמלחמה צריכה להסתיים. שהנשיא רוצה שהעימות כולו ייגמר. שסבלנותו פוקעת.
נתניהו התפאר במסיבת העיתונאים בשיחותיו האחרונות עם הנשיא טראמפ ועם סגן הנשיא ואנס. בשורה התחתונה, הוא צודק: ממשל טראמפ לא ינטוש את ישראל. הדיווחים על כך, בין היתר ב"הוושינגטון פוסט", היו מופרזים ומוקדמים מדי. אך הממשל ביטל שני ביקורים של בכיריו בירושלים: סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, ולפני כן, שר ההגנה פיט הגסת'. ישראל כבר איננה הבן המועדף במזרח התיכון, כפי שהתחוור יפה מקבלות הפנים המלכותיות ורוויות פרשי הסוסים בריאד ובדוחא. לפי שעה, ישראל היא גיבנת, והגבנון הוא המטען הכבד והאומלל של המלחמה. האבידות האזרחיות ברצועה וסבל הפלסטינים שם.
4 צפייה בגלריה
את התרת הסיוע ההומניטרי לרצועה היה צריך לעשות הרבה לפני שנשיא ארה"ב הצטרף לאישומי הרעב ההמוני ברצועה
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
כדי להבין את חוסר שביעות הרצון בארה"ב צריך לעשות דבר פשוט: להקשיב לדברי טראמפ. לפני שמונה ימים אמר הנשיא באבו־דאבי ש"הרבה אנשים גוועים ברעב בעזה" וש"זה עומד להיות מטופל". זה היה היום האחרון בביקורו באזור. את התרת הסיוע ההומניטרי לרצועה היה צריך לעשות הרבה לפני שנשיא ארה"ב הצטרף לאישומי הרעב ההמוני ברצועה. נתניהו דחה עד שהיה מאוחר מדי, ואז פעל תחת לחץ; נתניהו קלאסי.
הממשל הנוכחי הבהיר שהפנטזיות של סמוטריץ' וכמה גנרלים בדימוס – עזה תגווע ברעב, האוכלוסייה תפנה נגד חמאס, המלחמה תוכרע – לא יוגשמו במשמרת שלו.
בשמאל יש אמונה ש"רק אם לא נתבייש" ו"לא נתחנף" תהיה תזוזה אמיתית. זו איננה פוליטיקה, אלא מיסטיקה. הסיבה הראשונה: אין בעיה של שיעור הצבעה במרכז־שמאל הישראלי; המוטיבציה בשיא, והייתה בשיא בכל מערכות הבחירות האחרונות. מאגר המצביעים ממוצה. השנייה היא שאחרי 7 באוקטובר, הציבור זז ימינה.
נתניהו בעבר זילזל באירופאים. "לא מעניין", הוא היה אומר בקוצר רוח, ופונה ישר לארה"ב. גם הוא מבין שהדברים השתנו. האיחוד האירופי הוא שותף הסחר המרכזי של מדינת ישראל. הסכם האסוציאציה קריטי. הטבעת המדינית סביב ישראל הולכת ומתהדקת, וכל החדשות הללו נפלאות לחמאס: כופים על ישראל סיוע ומזון, מאיימים עליה בסנקציות, והיא חוטפת כתף קרה מאמריקה. זה בדיוק השלב שבו חמאס מתחיל לשכנע את עצמו שעוד רגע קט ינצח. הוא רק צריך להימנע מנפילה ב"מועמרה", במזימה, של עוד שחרור חטופים תמורת הפסקת אש זמנית. ואזרחי עזה? הם יכולים לסבול. השבוע הציג אחד מבכירי חמאס את המאזן: נהרגו 50 אלף בעזה, אבל נולדו 50 אלף תינוקות במלחמה. הוא נשמע הרבה יותר שווה נפש מהאיחוד האירופי, נניח.
לנתניהו ולישראל יש מוצא מהסיפור הזה: איראן. בירושלים ישמחו להציע לוושינגטון את העסקה הבאה: אנחנו נפסיק את המלחמה בעזה, גם אם פירוק חמאס מנשקו יהיה בלוף, תמורת תקיפה אמיתית מתואמת באיראן. חלון הזמנים האידיאלי לתקיפה כזו, גם מבחינת יכולת האיראנים להגיב לעברנו, ייסגר בקרוב. נתניהו יוכל להסביר לציבור שאיראן היא העדיפות האסטרטגית מספר אחת (נכון), שחמאס כבר מרוסק למדי ברצועה (נכון) ושהוא לא ישלוט בה (חצי שקר, לפחות). ולפחות החטופים יחזרו.
אך עסקה כזו היא עניין יפה ופשוט מדי. האמת היא שדונלד טראמפ לא יכריע בגורל המו"מ עם איראן על בסיס עסקה במלחמה בעזה. ההתנהלות הרבה יותר רגעית, מיידית. אפשרות סבירה יותר היא שירושלים תקבל טלפון מוושינגטון שיבקש לברר, ולא בנימוס, מתי מסיימים.
זה לא כזה אסון; צה"ל תמיד פעל תחת שעון זמן מדיני, בכל מלחמותיו. רק במלחמה הזו הודיע הדרג המדיני שאין שעון. יש זמן. את התוצאות ראינו.
הנה השורה התחתונה: ספק אם יאיר גולן ייפגע בשמאל מההתבטאות הפרובוקטיבית שלו. מה גם שהוא חזר בו – למרות שהקפיד לומר שאיננו חוזר בו. המחנה הזה שיווע למנהיג מהסוג שלו: גנרל כריזמטי, שלא חושש מביקורת, שמעורר סערה ושולט בסדר היום – והוא בנוסף גיבור 7 באוקטובר. עד כאן החדשות הטובות (לגולן).
החדשות החשובות הן שבחירות בישראל לא מוכרעות על בסיס מפלגתי, אלא גושי. ושם ההתבטאות של גולן הייתה מתנה נפלאה לבנימין נתניהו. חבריו של גולן לגוש מצאו את עצמם במצב מזיק. "הוא הפך להיות מנסור עבאס", רטן באוזניי איש מפלגת מרכז־ימין שמתנגדת לנתניהו, "עכשיו כולם שואלים אותנו אם נשב עם יאיר גולן, שחושב שצה"ל מחבב רצח תינוקות".
כל סקר ומחקר שנערכו מאז 7 באוקטובר, ובעצם מאז מארס 2023, מעלים את אותה תוצאה: הבחירות הבאות בישראל יוכרעו על קולות הימין הממורכז, הרך. הסיבה שאתם שומעים שנתניהו מפסיד את הבחירות (בסקרים), היא שגוש הימין חווה נטישה בשנתיים האחרונות. גודלה בין חמישה לעשרה מנדטים, תלוי בסקר. אם נתניהו יצליח להחזיר את המנדטים האלה, או חלקם, הוא ינצח בבחירות.
בשמאל יש אמונה ש"רק אם לא נתבייש" ו"לא נתחנף" תהיה תזוזה אמיתית. זו איננה פוליטיקה, אלא מיסטיקה. הסיבה הראשונה: אין בעיה של שיעור הצבעה במרכז־שמאל הישראלי; המוטיבציה בשיא, והייתה בשיא בכל מערכות הבחירות האחרונות. מאגר המצביעים ממוצה. השנייה היא שאחרי 7 באוקטובר, הציבור זז ימינה. לכן יו"ר האופוזיציה לפיד, גנץ, בנט ואחרים היו חייבים ליצור בידול ביניהם לבין גולן. ולכן בנט לדוגמה חייב רשימה חזקה מהז'אנר הימני ממש, איילת שקד והכל.
יש כרגע שלוש-ארבע מפלגות שיכולות לשמר או להעביר מנדטים מגוש ביבי לגוש השני: בנט, המחנה הממלכתי, ליברמן, אולי יש עתיד. הן הגשר. מי שרוצה לשרוף את הגשר ישרוף את הסיכוי לנצח את נתניהו. ניהול אסטרטגיה גושית כזו איננו "צביעות" ואיננו "התקרנפות". הוא נקרא התבגרות. האם זה מבטיח ניצחון? לא. אבל זה יכול לאפשר אותו.
זה לא אומר שיאיר גולן צריך להימנע מהשמעת דעתו. אבל לטובת המחנה שלו, עדיף שיימנע מהשמעת דעות שגם אינן דעתו, וגם גורמות לנתניהו לקפוץ על המציאה.
