העולם חזה השבוע במיצג של עוצמה. בברית אמריקאית-ערבית. וליתר דיוק: טראמפיסטית-ערבית. אף נשיא אחר לא היה זוכה בריאד או בדוחא לקבלת הפנים האגדתית שקיבל טראמפ; אף אחד גם לא היה נותן תמורה כמוהו. המפגש של כסף, עוצמה וכסף היה יוצא דופן בבוטות שלו. "היה קשה לספור את מספר הסטירות שחטפנו", אמר בכיר ישראלי, "רגע אחד זו הלגיטימציה והמחמאות לקטאר. רגע אחר – הסרת הסנקציות מעל סוריה. ואז צילום עם אל־ג'ולאני".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
דיברתי עם גורם ממדינה ערבית על כך. הוא הציע להימנע משליליות. תקשיבו, הוא הציע, לדברי הנשיא על איראן. הם היו אגרסיביים. תאזינו לו בהקשר להרחבת הסכמי אברהם. ללחץ שלו על סוריה ליזום נורמליזציה. לכך שאמר בריאד שהממשל שותף לרצון שהפלסטינים בעזה יזכו לשלווה וביטחון אבל שזה לא יכול לקרות כל עוד מנהיגי עזה שואבים את הנאתם מאונס, רצח והתעללות. בקיצור, הוא אמר, אל תניחו שאם טראמפ חבר של אחרים, הוא כבר לא חבר שלכם. הגורם הערבי הציע להתמקד במו"מ בקטאר - זה שהחל בעוד הנשיא האמריקאי עוד באזור – על עסקת חטופים. המגעים האלה כבר מזמן אינם רק על עסקה מוגבלת.
5 צפייה בגלריה
''אל תניחו שאם טראמפ חבר של אחרים, הוא כבר לא חבר שלכם''
(צילום: AP Photo/Altaf Qadri)
לפחות חודשיים מדברים באזור ובארה"ב על התוכנית הגדולה. זו שתסיים את המלחמה. רימון היד שזרק הנשיא האמריקאי עם ההודעה על חזון "הריביירה של עזה" היה הזרז המרכזי לפעלתנות מדינית. הממשל שלו אמר מפורשות לערבים: אתם רוצים משהו אחר, תתחילו לעבוד. להציע. בישראל נחה הקואליציה על זרי הדפנה של ניצחון גדול – מיזם להגירה ("מרצון") של פלסטינים מהרצועה. אך בשאר העולם, החלו הגלגלים המדיניים לפעול.
בכל מתאר שכזה, הנה מה שאמור לקרות: חמאס לא ישלוט בעזה. הארגון יפורק מנשקו. תהיה עסקה לשחרור כל החטופים, כנראה בכמה פעימות, וכנגד שחרור אסירים ונסיגת כוחות צה"ל. אחרי רפורמות, הרש"פ תחזור לעזה. סעודיה ומדינות המפרץ יפקחו על תוכנית דה־רדיקליזציה. בכירים בחמאס, אלה שנותרו בחיים, ייצאו לגלות; בתמורה תהיה התחייבות של ישראל לא לתקוף זרוע מדינית של חמאס ברצועה. עזה תשוקם בפיקוח בינלאומי. רוב הישראלים יקבלו תוכנית שכזו, אך כרגיל, השטן בפרטים. ישראל דורשת (בצדק) פירוק מיידי של חמאס מנשקו, לא בלוף. חמאס אומר - הדרגתי (בהחלט בלוף). זו רק דוגמה אחת.
לגבי הנורמליזציה, שאמורה להיות הדובדבן: האמריקאים אומרים לרון דרמר ושות' שישראל כבר הסכימה ל"תוכנית המאה" שכוללת מדינה פלסטינית. שתחזור על זה. נכון לראשית השבוע, נתניהו לא היה מוכן לשמוע. למעשה, ההפך: החיסול (כפי הנראה) של מוחמד סינוואר ושותפיו הבכירים גורם לכמה אנשים בקבינט לשוב ולדבר על ניצחון מוחלט. על כניעת חמאס. הממשל לוחץ לעסקה חזק, ופועל לפריצת דרך, אך בלעדיה יקרה מה שצפוי: כאשר טראמפ ייצא מהאזור, תתחדש האש ברצועה בהיקף רחב.
בציבור הישראלי יש אובדן תקווה שהמלחמה יכולה בכלל להסתיים. סקר שמתפרסם כאן, של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי (JPPI) ממחיש יפה את המצב. פחות משליש מהציבור סבור שהמלחמה תסתיים בשנה הקרובה. למעלה מחצי אומרים שנה, שנתיים, או יותר.
בכירי חמאס החזיקו את עידן אלכסנדר לידם. במהלך תקופת השבי, ובעיקר בחלקה האחרון, הוא נחשף ארוכות לכל ארבעת הבכירים בחמאס - ממשפחת סינוואר ולמטה. הוא שוחח איתם בערבית שנלמדה במנהרות, וגם לעיתים בעברית. עבורם, עידן היה נכס חשוב, מגן אנושי; אחרי שדונלד טראמפ נבחר, הם חששו יותר ויותר מכך שאלכסנדר ייפגע. דרך קטאר, העביר הבית הלבן לחמאס מסר מסר חד־משמעי: שערה משערות ראשו לא תיפול. חמאס העביר אותו למנהרה טובה יותר. בתחקורו אמר אלכסנדר כי בשלב מסוים, פינה אחד מבכירי חמאס את חדרו במנהרה עבור אלכסנדר.
השבי שלו היה קשה, אכזרי וארוך. על פי דיווחים, שליחי ארה"ב אמרו לארגון: כדאי לכם להשתחרר מעידן אלכסנדר. דמיינו לעצמכם מה יקרה, מה הנשיא יעשה, אם הוא ייפגע. במידה מסוימת, זה עבד.
השיחות בין מנהיגי המחבלים לישראלים החטופים ראויות לפרק נפרד. במקרה של אלכסנדר, מספרים מי שדיברו איתו מאז ששוחרר, התרשמותו הייתה פשוטה וחד־משמעית. הוא לא גילה אצלם בסיס לפרגמטיות, אלא רק עוד ועוד פנאטיות. אין הבדל בין ההצהרות הפומביות הקיצוניות של מנהיגי חמאס, ובין מה שנאמר לחטוף שלמדו להכיר, במנהרות, במשך חודשים ארוכים.
שוחחתי אתמול עם עדי אלכסנדר, אביו של עידן. הוא היה מלא שבחים לקבלת הפנים בישראל, לבית החולים איכילוב, לתגובת הציבור. בפרט התעכבנו על סטיב וויטקוף. "הנשיא טראמפ אמר לוויטקוף להיות בלתי נלאה במאמץ לשחרר את החטופים (relentless)", אמר לי עדי, "וזה בדיוק מה שקרה. הוא היה בלתי נלאה, לא הפסיק לעבוד, מרשים ומדהים. קשה להסביר את רמת המחויבות של האיש הזה. את העבודה שהוא השקיע ומשקיע. אנחנו מדברים, והוא בקטאר עכשיו עם משפחות חטופים אחרות". אחרי שחרורו של עידן, הוא צולם עם שרשרת מגן דוד שהייתה של אנדרו וויטקוף, בנו של השליח האמריקאי, שמת בצעירותו בעת מגפת האופיואידים בארה"ב. וויטקוף נתן לו את השרשרת במתנה. "עכשיו כשאנחנו מדברים", אמר לי עדי, "השרשרת על הצוואר שלי".
מה שמשפחת אלכסנדר מתארת ביחס לוויטקוף - ובעצם הקרדיט מגיע לטראמפ, שהרי וויטקוף פועל לפי הנחיותיו - הוא מענטשיות. קשר אישי ואינטימי ותחושת מחויבות. אין בכך להפחית בעובדות על מחויבות ישראל לחטופים: אני לא מכיר אף מדינה שהייתה שוקלת להשקיע את המשאבים, לשחרר את האסירים, לנהל את המלחמה בדרך הזו – עבור אנשיה והשבתם. צודקים גם מי שקובעים כי ללא פעולותיה של ישראל, גם ברצועה, הסיכוי לשחרור חטופים מהיר פוחת. זו גם עמדתם של בכירים במערכת הביטחון שידועים בתמיכתם בשחרור החטופים: ללא לחץ צבאי, אין סיכוי שחמאס יסכים בטווחים סבירים לשחרור הישראלים שהוא מחזיק. אפשר רק להיזכר בעסקת שליט, והשנים הארוכות בהן הוחזק בשבי.
אך צודקים גם מי שאומרים שהקואליציה של נתניהו משבשת ולעיתים חיבלה בהשבת חטופים. עניין של חיים ומוות. זה פשוט מאוד: האם הייתה מתרחשת העסקה הקודמת, או הנוכחית, ללא הלחץ של טראמפ והבית הלבן? נראה שלא. דייק הנשיא האמריקאי כאשר אמר בסעודיה שאילולא הוא, רבים מהחטופים היו כבר מתים.
מעבר לכל עמדה, מה שחסר למשפחות, מכל שיחותיי איתן, היא האנושיות. הם חשו בה בצה"ל, ביחידת השבויים והנעדרים, אצל ניצן אלון, ראש השב"כ רונן בר, יואב גלנט כשר ביטחון. הם לא מרגישים בה בממשלה, וכמובן שכאשר סמוטריץ' מנהל נגדם את הקמפיין הקבוע, על כך שהשבת החטופים איננה העדיפות הראשונה, הם חשים בכך עוד פחות. לעומתם, וויטקוף מתנהג עם המשפחות כמו מענטש אמיתי; כך עשו גם בכירי ממשל ביידן, ברט מקגורק, ג'ק לו ורבים אחרים.
שיקומה של אומה אחרי אסון נורא ומלחמה מצריך יותר משימוש בכוח או אפילו תבונה מדינית, וזו ממילא חסרה. דרושה רוח אנושית שמקרבת ומחבקת את מי שנפגעו ואיבדו כל כך הרבה. אין מי שנפגעו יותר ממשפחות החללים, החטופים המתים והחיים, הפצועים בגוף ובנפש. הרוח הזו איננה בנמצא.
חלקים בימין של נתניהו נמצאים בשלבים אחרונים של ימי פומפיי האחרונים. זו מהדורת ישראל 2027. אכול ושנא כי מחר תמות. הטור הזה עוסק לעיתים רחוקות בלבד בתקשורת; אני משאיר את הנושא הזה לחשבון הטוויטר שלי (מוזמנים לעקוב!). אבל אי־אפשר להבין את המציאות הנוכחית בלי להביט באובדן העשתונות בקרב אנשי תקשורת שמלאכתם־נאמנותם לביבי. התסכול ברור. ראש הממשלה לא הצליח לתאם עם האמריקאים הרבה: לא את הגזרה החות'ית, המו"מ עם איראן, האסטרטגיה בסוריה, היחס כלפי טורקיה, שחרור חטופים שנעשה מעל ראשו. מצב הקואליציה בסקרים נראה – הכל נכון לכתיבת שורות אלה – קודר. זה ההקשר הכללי שבו ינון מגל, יצרן תעשייתי של שנאה, מתגולל על אמו של חייל חטוף. ואז מתגולל גם על החייל החטוף ונסיבות נפילתו בשבי. והכל למה? כי נתניהו נעלב שלא הודו לו מספיק.
בשבוע שעבר כתב קלמן ליבסקינד מאמר ארוך. לליבסקינד יש יכולת נדירה לכתוב את אותו המאמר באלפי דרכים שונות, ולזכותו הוא עשה זאת הרבה לפני צ'אט GPT, ובכל שבוע. אחסוך לכם מאות אלפי מילים: הוא מאשים בקביעות את התקשורת - שבה הוא משמש כפרשן ומגיש בכיר - בכל הרעות החולות של החברה הישראלית.
את המאמר האחרון אפשר לתמצת במילים: אתם אשמים שאנחנו ממשיכים לתמוך בנתניהו. מובאות שורה של הצדקות. לדוגמה, האם ידעתם ש"התקשורת" הציגה את בנימין נתניהו כ"איש הרע היחיד של 7 באוקטובר"? האיש הרע היחיד! זאת אומרת, לא יחיא סינוואר נניח. ולא כל מי שכשלו, כגון אהרון חליוה ראש אמ"ן. כל התחקירים בעיתונות על מחדלי צה"ל - כנראה חלמנו אותם. נעלמו גם מאות המאמרים שקראו לפרישתם של כל המעורבים במחדל.
לא הייתי מטריח את קוראיי, אלמלא הייתי סבור שהשורות האחרונות במאמרו ממחישות את אובדן העשתונות: "החלטה לפרק את הממשלה היום - תחת הטירוף ברחובות, תחת ההסתה המשתוללת נגד ראש הממשלה, תחת הקמפיין התקשורתי חסר הגבולות המתאמץ להציג את חברי הקואליציה הנבחרת כאנשים לא לגיטימיים – תהיה הודעה רשמית על חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית...".
בהחלט מותר לדון בתרומות מחו"ל לעמותות בישראל - אך אם מציעים חקיקה שכזו, היא צריכה להיות תקפה באשר לכל תרומה זרה. ההסתפקות ב"מדינה זרה" היא חשודה ומוטה פוליטית
זה רף הלחץ: אם החרדים או הימין הקיצוני יפרשו מהקואליציה, אין יותר דמוקרטיה. לא הפרדת רשויות, לא זכויות, לא בחירות חופשיות, לא מערכת משפטית ולא כנסת. אם ממשלת נתניהו נופלת, סתם כי מפלגה החליטה לפרוש, אין דמוקרטיה. המדינה זה אני, והדמוקרטיה גם.
הפאניקה מתאפיינת גם ביוזמות חקיקה למיניהן. השבוע הוצג החוק החדש של שר התקשורת קרעי, שבתמצית יעניק לממשלה סמכויות חסרות תקדים על ערוצי שידור, כולל הקמת גוף רגולציה שיישלט ללא עוררין בידי מקורבי הפוליטיקאים; סמכויות חסרות תקדים הקשורות לאתרי אינטרנט הקשורים בשידורי חדשות; יכולת להטיל קנסות ענק על גופי שידור, בסגנון הונגריה של ויקטור אורבן.
חוק אחר הוא חוק העמותות החדש. הוא מנסה למסות 80 אחוז מתרומות שיגיעו לעמותות מ"ישות מדינית זרה", ולהגביל את יכולת חלקן לעתור לבית המשפט (!). מציע החוק, ח"כ אריאל קלנר מהליכוד, אומר שתכלית החקיקה היא "למנוע את ניצול הדמוקרטיה שלנו על מנת לקדם אינטרסים זרים המנוגדים לביטחון המדינה". נשמע לי קצת כמו פרשת קטאר ששילמה למקורבי ראש הממשלה, אך טרם מצאתי התייחסות של ח"כ קלנר לנושא.
זו הצעה שלפי המכון הישראלי לדמוקרטיה אין לה אח ורע בעולם. עמותות רבות בישראל נשענות על תמיכה מחו"ל, של מדינות ותורמים פרטיים. אם עמותות פועלות נגד ביטחון המדינה, יש חוקים ואפשר לפעול נגדן משפטית. תכלית העניין היא השתקה – ולמען האמת, פגיעה בארגוני זכויות אדם, המקבלים לעיתים קרובות תקציבים ממדינות במערב אירופה. הגילוי הנאות הרלוונטי הוא שאני משמש כיו"ר התנועה לחופש המידע (בהתנדבות), הפועלת לשקיפות ציבורית של גופים ציבוריים וממשלתיים.
דווקא מעמדה זו, הרשו לי להפתיע: בהחלט מותר לדון בתרומות מחו"ל לעמותות בישראל - אך אם מציעים חקיקה שכזו, היא צריכה להיות תקפה באשר לכל תרומה זרה. ההסתפקות ב"מדינה זרה" היא חשודה ומוטה פוליטית. מה עם תורמים פרטיים עלומים, בעלי עניין? לגבי העניין הפעוט הזה, בליכוד שותקים. יש להם סיבה: ארגוני ימין ומתנחלים נהנים מהכנסות עתק מתרומות זרות. קחו לדוגמה את "הביטחוניסטים", ארגון שמגונן תדיר על עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו. לפי אתר גיידסטאר, הם נהנו מלא פחות מ־6.9 מיליון שקל תרומות ממקורות זרים ב־2023. זה רוב מוחלט של תקציבם. אם עוצרים תרומות זרות בגלל חשש לאינטרס ביטחוני, מה איתם?
ויש את "אם תרצו". התנועה הזו העלתה השבוע קמפיין למען חוק העמותות תחת הכותרת "חייבים לסגור להם את השיבר". ומה עם השיבר שלהם? בשנת 2023, לפי נתוני אותו אתר, הם קיבלו למעלה ממחצית תקציבם, למעלה ממיליון דולר, מתרומות מעבר לים.
יש שיטענו כי קיים הבדל בין מדינות לאנשים פרטיים. יש בהחלט הבדל: כאשר ממשלה זרה מקצה כספים לסיוע בחו"ל, נניח ארה"ב או גרמניה, היא עושה זאת תחת כללים מסוימים ושקופים. יש ביקורת, ויש יחסים דיפלומטיים עם ישראל. זו תמיד יכולה למחות ולפעול מול אותה מדינה.
בניגוד למדינות ידידותיות, תורם פרטי עלום יכול לקדם כל מיני מטרות. לדוגמה: ריסוק הדמוקרטיה הישראלית. הפיכתה ליקום אוטוריטרי בסגנון הונגריה של ויקטור אורבן. קידום עסקיו דרך הפוליטיקה הישראלית, או מתן רישיונות נשק "כמו באמריקה". החוק של קלנר מתעלם מהסכנות האלה, כי הוא בסך הכל רוצה להתנקש בארגוני חברה אזרחית בעלי גוון מסוים.
יש רקע לכל זה. אנחנו בעצם כבר בשנת בחירות. הן צפויות ב־2026. ככל שהמועד יתקרב, יתעצמו הדמגוגיות והמהלכים המסוכנים האלה. התכלית ברורה: לכרסם או לשנות ממש את כללי המשחק לקראת ההתמודדות החשובה בתולדותינו, אחרי האסון הקשה ביותר שספגנו.
