הן שירתו בחיל המודיעין, והצטרפו אל מפקדת השבויים והנעדרים עם הקמתה או מעט לאחר מכן. שם, במסגרת תפקידן, היו אמונות על משימה עיקרית אחת: להבטיח את שלומם של החטופים. כך, במשך שנתיים, ניסו להבין בכל זמן נתון מהו מצבם בזמן אמת, לאחוז בתמונת מודיעין עדכנית ככל הניתן, להפוך כל הסכם שנחתם למציאות - ולאתר חטופים חיים.
כעת, לראשונה זה יותר משנתיים, הן נפגשות: רס״ן (במיל׳) ב׳, בת 26, ראש מדור מצב חטופים; רס״ן ד׳, בת 29, קמ״ן משא ומתן; רס״ן (במיל׳) ר׳, בת 33, מפקדת תכלול וניהול מימוש פעימות חטופים; רס״ל (במיל) א׳, בת 32, דסקאית בתא משפחות; ורס״ן ש׳, בת 28, ראש מדור יעדים. יחד, בריאיון משותף, הן חושפות מה התרחש מאחורי הקלעים ברגעים המותחים והכואבים, וגם השמחים, ביחידה שעדיין לא השלימה את משימתה - ומעולם לא התחמקה ממושג האחריות.
הקמת המפקדה
עם פרוץ המלחמה, מערך המבצעים המיוחדים של חיל המודיעין נבחר להיות אמון על משימת השבת החטופים. המנהלת, בפיקודו של אלוף (במיל׳) ניצן אלון, תכללה בימים הראשונים את פרטיהם של כ-3,000 נעדרים. ככל שהתבהרה התמונה, התמקדה ב-251 אזרחים וחיילים שנחטפו ב-7 באוקטובר לרצועת עזה, במיקומם ובמצבם. משימות המנהלת התחלקו לשני צירים מרכזיים - מבצעי ומו״מ.
הציר המבצעי עסק באיתור מיקום חטופים, מצבם, אותות חיים; תמרון קרקעי ברצועה, היכן צה״ל רשאי לתקוף, מסלול תנועה של הכוחות המתמרנים, איך אלו משפיעים על החטוף או השובה, כולל סימון מחבלים שמחזיקים בידם מידע בלעדי לגבי חטוף; ליווי המשפחות שכולל שאלות ובקשות מצידן, העברת מידע ושיקוף מצב נתון, בקונפליקט הקבוע שבין אמינות למיידיות, בעידן שבו המידע עלול להגיע למשפחות דרך הטלגרם. ציר המו״מ, שאותו הובילו בעיקר בכירי המנהלת, פעל באיסוף מידע מודיעיני שיסייע במגרש המו״מ, הבנות ותפיסות של האויב. שני הצירים עבדו באופן רציף מול המוסד, שב״כ, מתווכות וכוחות בשטח.
״הכאוס שחשו בחוץ לא הורגש בפנים״, מספרת ב׳, שהתייצבה ביחידה באותה שבת ב-09:00 בבוקר, ומודה שהייתה בטוחה שלעזה נחטף אדם אחד בלבד. כשהגיעה, גילתה תמונה אחרת לגמרי: ״השעות הראשונות הן קריטיות לאיסוף מודיעין, משם נולד הצורך לצוות כזה. כשהגעתי הצוות כבר עבד, ניסה לייצר סדר״, היא אומרת. ״המודיעין נאסף מהשטח, דרך סרטונים ברשתות, עדויות של אזרחים ודיווחים בתקשורת. התאמנו את עצמנו. מהר מאוד התחלקנו לצוותים כדי לעשות סדר בבלגן, להבין איך מתמודדים עם מספרים כאלה של הנעדרים, איפה הם, מי הם״, היא מספרת ומתארת את האווירה המתוחה בין החדרים: ״אנשים רצים לכל כיוון, מנסים להבין כמה שיותר - אבל עובדים. אין תחושת בלבול״.
החיילים במפקדה הגיעו כאמור מחיל המודיעין, חלקם בתפקידי סדיר או קבע, חלקם נקראו לשירות מילואים, ובשנתיים האחרונות נקלטו גם חיילים ששובצו כמלש״בים לשירות ביחידה. אף אחד מהמשרתים אינו תושב העוטף או עם קשר אישי לחטופים, בשל ההבנה כי משרתי המנהלת נחשפים לתכנים רגישים ויש להפריד בין האישי למקצועי.
״אין משהו חשוב או משמעותי יותר שהיינו יכולים לעשות״, אומרת ר׳ על ההחלטה שלה להתייצב למילואים במנהלת, וד' מוסיפה: "את קמה בבוקר וחושבת חטופים, הולכת לישון וחושבת חטופים. חורתת על הדגל שלך מטרה״.
המידע האישי על החטופים
שתי החטופות הראשונות ששוחררו, יהודית ונטלי רענן, היו תושבות שיקגו בעלות אזרחות אמריקנית. לאורך המלחמה התגלתה חשיבותו של הדרכון הזר שבו החזיקו. ״זה לא היה שיח ברמתנו, כל מי שנחטף הוא ישראלי וצריך להשיב את כולם״, מבהירה ב׳. ״אין פרט מידע על חטוף שאנשי המודיעין לא ידעו, אפילו בין איזה דירות הוא או היא עברו במהלך החיים שלהם ומי גר בהן״, מוסיפה ר׳.
היה מידע שחייב היה להישאר חסוי לחלוטין, כמו השירות הצבאי של חלק מהחטופים, בהם אלה ששירתו בעבר בתפקידים רגישים. ״זה יעד להסתרה, יש חטופים שעד היום לא נחשף איפה שירתו״, אומרת א'. ב׳ מוסיפה: ״עיקר העיסוק היה מול התקשורת, לוודא שכלום לא דולף, קשר קבוע מול דובר צה"ל, צנזורה וכתבים״.
העסקה הראשונה: ״פעימה - או שזה מתפוצץ״
העסקה הראשונה, שהתרחשה בין 24 בנובמבר ל-1 בדצמבר, הובילה לשחרורם של 80 ילדים ונשים. ״אני זוכרת פחד מאוד גדול שליווה אותי בכל העסקאות", אומרת ב'. "לצד השמחה היו רגשות מורכבים כלפי אלו שנשארו שם, כי הבנו שהעסקה הבאה מתרחקת. המשימה שלנו הייתה ללכת לישון עם מי שנשאר שם, עם הפרצופים שמלווים אותנו כשאנחנו עוצמות עיניים".
לדברי א', "מבחינת המשפחות זו הייתה רולטה רוסית, עד הדקה ה-90 לא ידעו מי ישוחרר. משפחות החטופים מאוחדות מאוד, לאחד מודיעים שזה קורה ואחר שואל מה לגביו. זה מורכב לנהל אופרציה כזו״.
כשפעימות שחרור החטופים נעצרו, האש חזרה. ״כשנכנסנו לעסקה הראשונה, היה לנו ברור שלא כולם ייצאו. היינו צריכים להיערך לגרוע מכול, היה לנו תכנון, נשארנו עם פוקוס על מי שנשאר שם״, מספרת ר׳. ״אין פריבילגיה, אין זמן. בכל יום את נערכת לשני מצבים - מתרחשת פעימה או שזה מתפוצץ - ואת חיה בעולם של 50%-50%. מוכנה לכל מצב".
״השבים סיפרו מי נותר מאחור, לאיזה קבוצות נחלקו, מי שמר עליהם - מה שמסייע לזיהוי פרצופי מבוקשים, מודיעין פנימי שעשה סדר. הצלחנו לסווג את מה שהיה בערפל, לשרטט קווים. כשהראשונים חזרו, יכולנו לבנות מחדש את המפקדה ולהתאים עצמנו למציאות״
רכבת ההרים הרגשית, שהורגשה היטב גם במהלך השיחה, הייתה גם היא נקודת התייחסות חשובה של הבנות. לדברי ר', ״בימים הראשונים הסתובבו פסיכולוגים וקב״נים במנהלת ולקחו אנשים לשיחות. עברנו טראומה מהחשיפה לתכנים, מתחושת האחריות על חיים של אנשים באופן יומיומי. זה כובד בל יתואר. היו חיילים בני 18 שהתפקיד הראשון שלהם היה במפקדה, והיינו חייבות להיות גם עם עיניים פקוחות זו כלפי זו".
תשאול השבים הראשונים
המידע שמסרו השבים במסגרת התשאולים שפך אור על מצב החטופים שנותרו מוחזקים בשבי חמאס. ״מיה רגב מסרה עדות משמעותית על מצבו של גיא אילוז״, מציינת ב׳ את הידיעה הכואבת על מותו בשבי, כשהשניים זה לצד זו בבית החולים שיפא. ״השבים סיפרו מי נותר מאחור ולאיזה קבוצות נחלקו. הם גם אמרו מי שמר עליהם, דרך זיהוי פרצופי מבוקשים. זה היה מודיעין פנימי שעשה סדר. הצלחנו לסווג את מה שהיה בערפל, התחלנו לשרטט קווים. כשהראשונים חזרו, יכולנו לבנות מחדש את המפקדה כדי להתאים עצמנו למציאות״.
כך למשל, החטופים שחזרו מאזור דרום הרצועה מסרו מידע שנגע לחלוקה שלהם למתחמים ולקבוצות. ״המתשאלים הם קציני מודיעין עם המון ניסיון, שניגשו לטראומה ברגישות", מספרת ב'. "הייתי בצוות שהיה אמון על כתיבת השאלות והתעדוף שלהן, כשהחשובה ביותר הייתה רשימת השמות. היו חטופים שאימתנו את החטיפה שלהם רק אחרי העסקה הראשונה. את המידע אחרי העסקה הראשונה קיבלנו בהמון פיסות שעבדנו קשה לעבד אותן, גם חודשים לאחר מכן".
״לקח המון זמן עד שהוכחנו שדולב יהוד ז״ל נרצח ולא נחטף, ונמצא בשטח הארץ. הרבה זמן הוא הוגדר כנעדר. כל זמן שהיו לנו ׳תעלומות׳, אם הוא בשטחנו, צוותים לא הפסיקו את החיפושים בכל הגזרות״
דוגמה לחוסר בהירות הייתה בנוגע למצבו של דולב יהוד ז״ל, שגופתו אותרה תשעה חודשים אחרי שהוגדר חטוף - בשטח הארץ, בקיבוץ ניר עוז. ״לקח המון זמן עד שהוכחנו שהוא נרצח ולא נחטף, ונמצא בשטח הארץ. הרבה זמן הוא הוגדר כנעדר. כל זמן שהיו לנו ׳תעלומות׳, אם הוא מוגדר בשטחנו, צוותים לא הפסיקו את החיפושים בכל הגזרות״, אומרת ר׳.
״גילינו שתקיפות שמנענו אכן מנעו פגיעות בחטופים״, מספרת ר׳, ומוסיפה שהמידע שלמדו גם תרם משמעותית למאמץ המודיעיני במבצעי חילוץ. ״החילוץ של לואיס הר ופרננדו מרמן במבצע 'יד הזהב' בפברואר 2024 התאפשר גם בזכות המודיעין שהביאו השבות שהוחזקו איתם. גם פרטי מידע קטנים שעלולים להישמע לא מעניינים, כמו מה ראו מחלון הבית או המצב הרפואי של הילד של השובה שלהם, עזרו לנו להגיע למחבלים שהחזיקו בהם".
6 צפייה בגלריה
הלווייתו של גיא אילוז ז"ל. ״מיה מסרה עדות משמעותית״
(צילום: Chris McGrath/Getty Images)
אותות החיים
כל אות חיים שהתקבל והועבר למשפחות נבחן בצורה מקיפה על ידי גורמי המודיעין, כדי שיוכלו להעביר את המידע האמין ביותר. במקביל, כל פרט שהצליחו לדלות מהצילום סייע לאיסוף ולדיוק של מידע קיים וחדש.
ב׳ מתייחסת למשל לסרטון של דניאלה גלבוע מנובמבר 2024, שבו תועדה התצפיתנית בתוך שקית ניילון כדי לייצר מצג שווא שלפיו נהרגה מהפצצת צה״ל. הזיהוי שלה היה בעזרת הקעקועים שלגופה. ״היינו צריכים להבין אם זה נכון או לא. עד אז, הרבה מהדיווחים הללו התבררו כנכונים. ניסינו להבין אם דניאלה חס וחלילה נהרגה, כי יש משפחה בקצה שצריכה לדעת אם לשבת שבעה. זה היה שבוע אינטנסיבי שמעליו התנוסס סימן שאלה גדול. בסוף, בזכות צבר של אינדיקציות, יכולנו להגיד שהיא, בסבירות גבוהה, בין החיים״.
א׳ מוסיפה: ״העניין של ׳כנראה בחיים׳ זה אות חיים מסויג. היה פה מצב מאוד מורכב, כשקציני המודיעין נכנסו לדלת הבית ואמרו את זה, זה מטורף״.
ר׳ מתייחסת גם לסרטון של גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שתועדו מביטים בחטופים משתחררים במהלך העסקה השנייה. ״עסקה זו הזדמנות, כי חמאס מוציאים חטופים", היא אומרת. "חיכינו לכל טעות שתעזור לנו. בסרטון הזה חקרנו את הרכב, ניסינו לזהות את הנהג ולהבין מי השובים, כי אם אתה יודע להתחקות אחרי הרכב ולהבין לאן נוסעים - אפשר לשמור על האזור שבו הם נמצאים. המשימה היא לאתר, להגן ולהשיב - אתה מסתכל על האירוע הזה ככלי״.
מות חטופים בשבי
בין העסקה הראשונה לשנייה חולצו שבעה חטופים חיים בשלושה מבצעים שונים, 35 חטופים חללים, בהם 15 שנחטפו חיים, ושלושה שנהרגו בידי כוחות צה״ל בשוגג. ״בואי מהר, יש חללים שאותרו במנהרה״, משחזרת א׳ את השיחה שקיבלה בשבת, 31 באוגוסט. ״כשענו לי כמה, הבנתי ישר״, היא אומרת בכאב, כמי שהייתה אחראית על החטופים במרחב רפיח, בהם השישה שנרצחו - הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת. ״כשאת מחזיקה בתיקים שלהם, שישה צעירים שכל החיים עוד לפניהם, את רק מדמיינת אותם יוצאים החוצה״.
באותו רגע היא יצאה למנהלת, כדי להשתתף בתדרוך קציני המודיעין שיבשרו את הבשורה הקשה מכול למשפחות. ״בכל פעם שאני כותבת לקמ״נים שאחראים על הקשר עם המשפחות, הם מצפים לעדכון לגבי אות חיים. באותו יום, אחד מהם ענה לי ׳אלוהים אדירים׳. בדרך כלל הם רואים אותי מתפקדת, אבל באותו רגע בכיתי. אז הביאו כוסות מים לכל אחד, ועכשיו למשימה - איך לייצר את תמונת המודיעין הכי טובה עבור המשפחות, עם מהימנות של טביעת אצבע של החללים. זה היה לילה ארוך שנמשך עד הבוקר, שהסתיים בדפיקת דלת של כל קמ״ן אצל כל משפחה. עד היום זו צלקת שתלך איתי כל החיים. האמת נאמרה למשפחות פשוטה כמשמעה. מילים מדויקות, גם הקשות ביותר".
6 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
התיעודים של ששת החטופים במנהרות חמאס
(צילום: באדיבות המשפחה )
ששת החטופים מדליקים נרות חנוכה
(צילום: סעיף 27א לפי חוק זכויות יוצרים)
ב׳ נזכרה גם היא ברגעים הקשים, כשהמידע אומת במנהלת אבל טרם נמסר למשפחות. ״אני זוכרת את השעות שבין הידיעה ועד לזיהוי הוודאי. שעות שאי אפשר לדבר בהן", היא אומרת. "ישבתי והסתכלתי על א׳, ואין מילה שיכולה להקל או להוסיף. רק הנוכחות. יושבים ושותקים, וזה מחלחל אלייך לאט-לאט, כובד המשקל. התלבטתי אם להקפיץ את החייל שלי, שהיה אחראי על השישייה הזו, רציתי לגונן עליו. אבל זו המציאות שלנו, והיא קשה. הוא חייל במנהלת השו״ן והוא יתמודד עם זה, על כל הסקאלה - האחריות שלי ושלו ושלנו״.
כשלושה חודשים לפני כן פרסם צה״ל את דבר מותם של אלכס דנציג, יורם מצגר, חיים פרי, יגב בוכשטב, נדב פופלוול ואברהם מונדר בשבי בחאן יונס. תחילה היה חשד כי למעט מצגר, הם נהרגו כתוצאה משאיפת פחמן חד-חמצני עקב שריפה שנבעה מתקיפת חיל האוויר; אלא שבהמשך התברר כי שוביהם רצחו אותם. ״למשפחות אמרנו את מה שידענו נכון לאותו רגע בסבירות גבוהה, וחיכינו לתחקיר כדי לתת את התמונה המלאה למשפחות", מספרות החיילות. "במקרה הזה, של שישיית חאן יונס, הייתה לנו בהתחלה רק הערכה".
לדברי ב', "ברמה הבסיסית, כל מוות של חטוף בשבי זה כישלון שלנו - בין אם נרצח בידי שוביו, ובין אם נהרג מאש כוחותינו. היינו אחראים על החיים שלהם, והם איבדו את החיים בשבי. כשלנו במשימתנו, וזה אולי מתוחקר ברמה המקצועית - אבל ברמה הרגשית זה מורכב מלהכיל״.
״אי-אפשר להפריד בין אחריות לבין אשמה, לא צריך לייפות את המציאות״, מוסיפה ש׳. ״צריך להסתכל לכישלון בעיניים - לנבור ולהבין איך דבר כזה לא קורה שוב. אני מרגישה בנוח להגיד שטעויות לא חזרו על עצמן. למדנו מכל אירוע, וזה קשה. צריך להבין איפה האשמה ואיפה הפנייה הלא נכונה שנלקחה, ואותו אדם צריך גם להמשיך לעבוד ביחידה. ההחלטה מתקבלת על ידי המפקד, אבל המודיעין זה עלינו. תחקרנו אפילו אירוע שכמעט קרה, לא חיכינו לאסונות גדולים כדי ללמוד. מספיק שחטוף ששב סיפר על הפצצה שהרגישה חריגה וקרובה - ותחקרנו את זה".
״הבנו שאלי שרעבי לא יודע על גורל משפחתו״
על עסקת השחרור השנייה בינואר 2025 אומרת ד': "כל פעימה הייתה כמו ביצת הפתעה. חיכינו לרשימה, את מי חמאס מחליט לשחרר מתוך ההסכם. זה כשלעצמו דרש היערכות לכמה דרכי פעולה אפשריות. האתגר השני נבע מהמימוש הארוך, שנמשך 50 ימים שבהם היינו צריכים לוודא שכל שלב יתקיים - ואחריו גם האחרים, בלי שמשהו יפריע בדרך וההסכם יקרוס. כל יום היה פוטנציאל למוקש אחר".
לדבריה, בין השאר מדובר בעבודה על העברת מסרים לחמאס, לצד וידוא כי גם צה"ל לא מפר בשוגג את ההסכם. "לפעמים גם לא יודעים אם חמאס באמת לא יכול לשחרר מישהו, או שהם רק טוענים את זה. צריך להעריך". כאן היא נזכרת, למשל, ברגעים קשים שבהם נאלצו במפקדה לקבל החלטה בעקבות הפרה של ההסכם - כמו שחרורה המחריד של ארבל יהוד בתוך המון עזתי, אחרי שחרור התצפיתניות ולא לפניהן.
ר' מוסיפה: ״נערכנו עם סל רחב של מקרים ותגובות, למשל אם תשתחרר חיילת או תשתחרר אזרחית, כשהעיקרון הראשון במעלה היה ביטחון החטופים. תמיד היה מתח, כי לא רצינו לעשות משהו אגרסיבי שיערער את העסקה".
ר' נזכרת ברגע שבו צפתה בערוץ אל-ג'זירה בחפ"ק, וראתה את אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי עומדים על הרגליים בטקס השחרור הציני של חמאס. "ראינו את אלי שרעבי בשידור בערוץ, והבנו שהוא לא יודע על הגורל של אשתו והבנות שלו", היא מספרת. "בזמן אמת העברנו את המידע לגורמי הרפואה והפסיכולוגיה, שיֵדעו להיערך לזה שהוא מתרגש לפגוש אותן, ויצטרכו למסור לו את הבשורה הקשה שהן לא בחיים. היינו צריכים לסדר בין כל הצירים, לעדכן את כל הגורמים בנקודת הקליטה, וגם את הנציגים שהיו עם המשפחות בבתי החולים״.
ארבל יהוד וגדי מוזס עוברים לידי הצלב האדום בין המוני עזתים
(צילום: רויטרס )
״השחרור של ארבל יהוד וגדי מוזס היה בזיוני״, נזכרת ד׳ ברגע שבו ראו את השניים מנסים בשארית כוחם לפלס את דרכם בין ההמון העזתי שהקיף את רכבי הצלב האדום. ״ברמה הרגשית זה מאוד מורכב, וברמה המבצעית – צריך להיערך גם לחילוץ מתוך ההמון״.
ד׳ מוסיפה: ״המימוש השני בהסכם היה אחד האירועים הנפיצים, כזה שעלול לגרום לפעימה שאחרי לא להתממש. זה יצר המון חיכוכים בין שני צדדים שממילא יש ביניהם אפס אמון, וזה הצריך עבודת מו״מ וצירי תיווך אינטנסיביים״.
בעקבות אלו, הוסיפה כי כלקח מהטקסים שערך חמאס בשחרור ההוא, הסכם השחרור האחרון שנחתם כלל סעיף שאוסר על קיום אותם טקסים.
עם שובו של גדי מוזס הביתה, ר׳ לא שוכחת את השיחה הראשונה שלו עם גורם ישראלי. ״הוא היה החטוף המבוגר ביותר ששוחרר, והייתה אי-ודאות לגבי מצבו הבריאותי. השיחה הראשונה איתו זכורה לי מכל העסקאות. הוא היה חד, צלול, התבדח ושאל – ׳יאללה, אז אני יכול לישון היום בבית?׳. הקצין שהיה מולו לא ידע איך להגיב, הסביר לו שאולי יישאר קצת בבית החולים. זה רגע של אושר מזוקק, הנה הוא חזר, כזה גבר״.
ד׳ נזכרת בשחרורן של ארבע התצפיתניות (דניאלה, נעמה, לירי וקרינה), ואז בשחרורה של אגם ברגר, שנותרה בשבי ושוחררה שבוע אחריהן. ״הרגשתי שאלה חיילות שלי שאני מחזירה הביתה, ואחת מהן תחכה לשחרור בשבוע הבא. כשגם אגם חזרה וראיתי את האיחוד שלהן, הייתה תחושה שלפחות את החלק הזה סיימנו. בזמן הפעימות הייתי מפוקסת, רק בבית כשנכנסתי למיטה הייתי רואה את החיבוקים של השבים עם המשפחות ומתפרקת״.
כשהחטוף החי האחרון חזר הביתה
במסגרת העסקה האחרונה, שוחררו 20 חטופים חיים ב-13 באוקטובר 2025, ובהמשך הוחזרו לקבורה בישראל החטופים החללים - מלבד רס"ר רן גואילי ז״ל שעודו מוחזק בשבי. "לא היה מישהו שישב בחמ"ל באותו רגע", משתפת ד' על היום הראשון לעסקה. "כולם היו על הרגליים, כמו בסרטים, כולם בכו. זה משהו שלא קרה בהסכמים קודמים, שבהם היינו מאושרים שמישהו חזר אבל עצובים שמישהו אחר נשאר. אישית הרגשתי שאבן ירדה לי מהלב. אבל דקה אחרי שבחפ"ק נאמר 'נקלטו החטופים החיים', כבר התיישבנו למשימה הבאה - להשיב את החללים״.
ר' נזכרת שדיווחה על הרכב האחרון עם החטופים שחצה לשטח ישראל, ומוסיפה כי חמש שניות לאחר מכן כבר העבירה הוראה לשב"ס להתניע את כלי הרכב בבתי הסוהר - כדי שיוכלו להתקדם למלא את הצד הישראלי בהסכם, שחרור המחבלים. "ברמה הטקטית זו התרגשות מטורפת, אבל גם פה - אפילו פה - כל הזמן הפנים קדימה למשימה״.
המנהלת, חשוב לכולן להבהיר, תסיים את תפקידה רק עם שובו של החטוף האחרון המוחזק בעזה, ומימוש מלא של העסקה מצד חמאס. ״חלקו של חמאס לא הושלם עדיין", אומרת ד'. "הדבר הזה מתנהל כשייצוב הרצועה כבר עולה על מסילה, אבל במסלול ההסכמים, תיווך המסרים עוד עובר. חמאס צריך להשלים את חלקו, להשיב את כל החטופים החללים".
לצד זאת, הן כבר חושבות על היום אחרי שהמשימה תושלם. ״אחרי שרני יחזור, אנחנו אלו שנכבה את האור ביחידה״, אומרת א׳, וד' מוסיפה: ״בצבא רוב התפקידים נגמרים בשלוש נקודות, אתה מעביר מקל למישהו. כשאני סיימתי את התפקיד שלי, קלטתי שאני לא מעבירה מקל לאף אחד״.
ש' משתפת בסיפור כואב. "הבן הבכור שלי נולד ממש כשמיה רגב יצאה מרכב הצלב האדום", היא מספרת. "הוא הפך לתינוק של המפקדה. בגיל 11 חודשים, בבוקר אחרי שבעלי חזר מלבנון, הוא נפטר".
לדבריה, "לי ולבעלי היה ברור שברגע שהשבעה נגמרת, אנחנו נושמים עמוק וחוזרים למשימה. קיבלנו תמיכה מלאה מהמשפחה, זה מה שאִפשר את זה".
כשנולד בנה השני, שאותו היא מחבקת כעת, הברית שלו התקיימה בדיוק ביום השחרור בעסקה האחרונה. שחרור החטופים הוקרן במסכים. מי שהיו עדים לכך אמרו שזה הרגיש כמעט סמלי: עדות לכך שהמשימה לא נגמרת בסיום המשמרת, אלא מתערבבת בחיים עצמם - והם, למרות הכול, נמשכים.
פורסם לראשונה: 00:33, 12.12.25
