כשהם אוחזים בדגלים ובשלטים, המוני ישראלים השתתפו הבוקר (יום שלישי) בהלווייתו של סגן הדר גולדין ובמסע הלוויה שקדם לה, אחרי 4,118 ימים שבהם הוחזק קצין סיירת גבעתי כחלל חטוף בשבי חמאס. כך זה נראה מתוך רכב משפחת גולדין, בדרכה לבית העלמין הצבאי בכפר סבא עם ארונו של הדר:
מסע הלוויה מתוך הרכב של משפחת גולדין
(צילום: בן גוטמן )
ההספדים המלאים - האב, שמחה גולדין
לפני 11 שנים ושלושה חודשים, בז' באב, עמדנו כאן לפני קברו הריק של הדר, ואלו הדברים שאמרתי: אחיותיי ואחיי. לא באתי היום לספוד להדר כי אם לספר עליו. הדר גולדין, סגן בגבעתי, היה אדם נפלא, כפי שכל הצעירים שקברנו לאחרונה היו נפלאים. הוא היה מיוחד בדרכו, כפי שכל אחד ואחד מאלה שקברנו היה מיוחד. אבל הדר היה מיוחד באופן שנגע באנשים, ואתם הקהל הגדול הזה, אתם העדות לכך. ואדם כזה, ראוי שנספר עליו, וראוי שכל אחד ואחד מכם ייקח ממנו משהו שיהיה שלכם ושל הדר מיום זה ואילך.
אני משביע אתכם לנהוג כך, כדי שמשפחתי תדע שאם כולנו ננהג כך, נביא תיקון גדול לעולם מסוכסך ונגביה את עם ישראל מדרגה גבוהה לדרגה גבוהה יותר. וזאת הייתה מטרתו של הדר בחייו. הוא עשה זאת לכל אורך חייו הקצרים, ואם נמשיך את דרכו, יהיה זה ניצחונו של הדר על הרוע המוחלט שיצא לנצח בשליחות אזרחיה של מדינת ישראל כולם.
בפשטות, הדר היה אדם שראה בשמחה ובחיוך את הדרך למצוא זכות וחיוב בכל מקום ואת הדרך למגע הראשוני שבין בני האדם, ולכן כל כך קשה לבכות לו ובלתי אפשרי לבכות עליו. לכן מבעד הדמעות של כולנו, זכרו תמיד את החיוך המהיר שהוא המגע הראוי שיהיה בין בני אדם. לכך הנה חדר, ואין לנו אלא להמשיך את דרכו. הדר לא קילל ולא אפשר לחניכיו, חבריו ופקודיו, לקלל. הוא ראה בכך חולשה מהותית, הוא פשוט חיסל אותה.
אני מבקש מכם, אחיותיי ואחיי, שננהג כך מיום זה ואילך, ונרוויח עוד קצת הדר בדרך חיינו. בסידור של הדר הוא רשם תפילה שנשא בכל יום. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסכונם שנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה.
אחיותיי ואחיי עם ישראל, קבלו את דברי הדר והכילו זאת על עצמכם. אני משביע אתכם, תנו בליבכם את המעלות שבחבריכם ולא את חסרונם. חפשו וחזקו את הדברים החיוביים באדם, כשאתם רואים בו שלילה. כך נוכל לחיות בארץ הנפלאה הזאת, ולא נכלה עצמנו בסכסוכים ובקנאה, בגירוש ובהוקעה. אחיותיי ואחיי, התנהלו בדרך הישר, זה פשוט. זו מורשתו של הדר, וכל מי שהכיר אותו ידע שאכן אצל הדר זה פשוט. ואתם שבאתם בהמוניכם לגעת בו, קחו את זה איתכם, התנהלו בדרך הישר, ובעיקר אל תשנאו את אחד לשני, חלילה.
ההספדים קורעי הלב של משפחת גולדין
(צילום: satview)
אחיותיי ואחיי, הדר היה צייר מחונן ואיש ספרות, ובשנים האחרונות לוחם. כשהתגייס ביקש מלאה אימו ללמד אותו תפירה, ורקם בעצמו על רצועת הנשק את המילים 'עוז וענווה'. לדעתו, זו תורת הלחימה היהודית. מכאן ואילך. העוז להפעיל את הנשק בשעת הצורך והענווה לדעת להשתמש בו שלא תתפשט מידת העוז ותשתלט עלינו. הדר ביקש להיות לוחם יהודי. הוא לקח את הפסוק, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תצליח את דרכך', ואז תשכיל הפסוק הזה, שהיום אלפי אנשים מנסים לקיימו בגופם בניתוק מתורת הלחימה היהודית, הוא הציווי של הקדוש ברוך הוא יהושע, הלוחם היהודי המובהק, שר הצבא שכבש והנחיל. אחיי הלומדים, בשמו של הדר אני משביעכם. אם אתם רוצים, חלק בו עשו כמעשיו. קחו את ספר התורה הזה עמכם יומם ולילה ויהיו ללוחמים יהודים. עד כאן דברי הפרידה שלי מבני הדר לפני 11 שנים ושלושה חודשים.
באותן 11 השנים הקודמות הפקרנו את דרכו של הדר, הפקרנו אותו בשבי האויב, התמכרנו לכבוד, לכסף ולכוח, ושכחנו את כור מחצבתנו. אנחנו הגולדינים ראינו את הירידה הגדולה, הפחדנית הזו, מבעד להפקרה של הדר. הקמנו כאן, בבית העלמין הצבאי הזה, את מסדר הדר לפני 11. אני מבקש להצדיע לאנשי מסדר הדר על הנחישות וההתמדה בנשיאת דגל האחריות והערכים. אתם המשפחה שלנו, אתם הדר. לא הצלחנו בכך לשכנע את החברה הישראלית, והיא שהפקירה את החללים, הפקירה את הפצועים והפקירה את החללים. עד שמחת תורה, 7 לעשירי 2023. המקום הזה הוא עדות לכך. 24 קברים, מהדר ועד תמיר נמרודי, הם ההוכחה לכך. 24 לוחמות ולוחמים.
הדר אמר: כדי לנצח צריכים הבנה, יכולת ורצון. זה בדיוק מה שעשו הלוחמות והלוחמים בסדיר ובמילואים בשנתיים האחרונות. גייסו את הבנת האויב החמאסי, הפסיקו לפחוד ממנו, העמידו את היכולת הישראלית עד קצה הגבול ומעבר לו, ובעיקר הופיע הרצון. הרצון להביא את אלה שהפקרנו ולנצח. משה רבנו, כשעומד ברגע הגאולה של היציאה ממאות שנים של עבדות במצרים, הולך להביא את עצמות יוסף לארץ ישראל. הוא עושה זאת כי הוא יודע שניתנה הבטחה לפני שנים ודורות. הוא יודע כי הבטחות חייבים לקיים, כי אם לא ממלאים את ההבטחה, הגאולה לא תבוא. הערך חייב לנצח.
זו דרכו של מנהיג, ומשה הלך עם הערך הזה 40 במדבר, עטוף בלוחמיו, כדי לקיים הבטחה. גם אנחנו זכינו במשה כזה, משה שלקח את הערך של הבאת החלל, סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי לקוברו באדמת ארץ ישראל, ודחף משימה זו 11 שנה, עטוף בלוחמים הנועזים ביותר, וניצח את הרוע. והם, לוחמי צהל ומפקדיו, אנשי השב"כ, הביאו את הדר לארצו, כיפרו על הבושה וחיזקו את עם ישראל. אין עוד קברים ריקים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. זכרו את הלוחמים, זכרו את משה ומשימתו, זכרו את הדר וערכיו.
המפקד, אני מבקש להצדיע לך ולהצדיע למה שהוכחת. המחלקה בצה"ל להבנת הבסיס הערכי. לוחמות ולוחמים ישראלים, לוחמות ולוחמים יהודים ודרוזים, נוצרים ומוסלמים, לוחמות ולוחמים דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלים וכמובן חרדים. המחלקה בצה"ל להבנת הבסיס של העם היהודי. המפקד, אתה מצביא, אנחנו מאחוריך, בהצלחה לך ולנו. הדר אמר: אתה יכול להתעסק בעצמך ואתה יכול לעשות דברים גדולים. אלפי הלוחמות והלוחמים הוכחתם לנו איזה דור אתם, הדור של הדר. אתם ניצחתם את ההפקרה, אתם ניצחתם את הפחד, אתם תתקנו את החברה הישראלית. אנחנו הגולדינים, משפחתו של הדר, מאמינים בכם, נמשיך את המאבק הזה עד התיקון. זה אפשרי.
האם, לאה גולדין
תודה לכולם, תודה למשפחה המורחבת שלנו, מסדר הדר, וצבא הגנה לישראל. וכל אלה שהביאו לנו והחזירו לנו את הדר לקבר ישראל. הדר, חיכינו לך 11 שנים, זה המון זמן. המון. אין לי באמת הסבר איך עשינו את זה, חוץ משבכל רגע שכמעט ששקענו, היה מישהו קופץ ושואל: מה הדר היה אומר? בדרך כלל זו הייתה איילת. אז אנחנו פה בגלל כל מה שהשארת לנו, כל הוראות ההפעלה שלך, ומי שאתה חוץ מדבר קטן אחד, שבכל זאת חיכיתי שתקפוץ פתאום ותגיד הכול בסדר, כמו שהיה בגיל 18 כשהתהפכת עם הטרקטורון.
אני לא אוסיף על הדברים שאמרו וייאמרו, אני רוצה לדבר אותך. חיפשתי הבוקר, ומצאתי את הקטע שכתבת לחניכים שלך בבני עקיבא. בשבת ארגון, אנחנו עכשיו בחודש ארגון, וזה מתאים. היו לך קצת צרות בשבט שלך וכתבת דברים שקשה להאמין שילד בן 16 כותב עם עומק שכל כך מתאים להיום. וכתבת שאנחנו שואפים גבוה, אבל עכשיו במציאות, בעיניים שלנו אנחנו רואים חושך. ציטוט אין שבט, שבט לא מגובש, שבט מפורק, שבט מיותר. אז מה צריך לעשות? צריך להתחיל לעבוד, לאסוף קרני אור, ולאט-לאט אפשר להגיע למטרה שלנו. ועכשיו נדבר קצת איך לעשות את זה בסוגריים או במילים אחרות, "תפסיק לדבר מעל הראש ותתחיל להגיד לי תכל'ס, בגובה העיניים, מה אני יכול לעשות". זה משפטים ששמענו 11 שנה.
הדר אומר: 'אז מה אתה יכול לעשות? להאשים את כל העולם? להתייאש, בוא נתחיל מזה שבסופו של דבר כל אחד צריך לשבת עם עצמו ולחשוב מה אני צריך לעשות יותר טוב. לדעתי, אתה לא חייב לעשות ישר מעשה. תנסה פעם הבאה שאתה רואה את חבר שלך בסוגריים, מישהו מבית ספר שונה, או מישהו שאתה לא מתחבר אליו, סגור סוגריים, תנסה לחשוב על משהו אחד שאתה מעריך בו, משהו אחד קטן שאתה יכול ללמוד ממנו, נקודה.
עכשיו, אחי, סימן קריאה. אתה יושב עכשיו לבד וקורא את מה שאני כותב, בוא נוריד שנייה את כל הפוזות וההגנות ותפתח את הלב. אפשר לזלזל ולצחוק ממה שאני מבקש, ואפשר לנסות. תזכרו שכולכם הייתם פעם בבר אילן או בשילה בבתי ספר, ואני יודע שיש בכל אחד משהו שאפשר ללמוד ממנו, בדוק. אז תתחיל לעבוד, אחי, סימן קריאה. וזה לא קל, זה לא יהיה קל, אבל אתם גיבורים, אתם תסתדרו.
הוא אמר את זה לחניכים בבני עקיבא וזה משהו שאף אחד לא יראה חיצונית, אבל זה יתחיל שינוי פנימי, לאט-לאט ובסוגריים, ואחרי זה אפשר להתקדם לאט-לאט, לחייך לחבר, לדבר עם חבר, לצחוק עם חבר וכולי, עד להציל אותו מ-40 שודדים בעזרת סכין יפני. תיקח אחריות על השבט שלך. הדבר בידך, קוואבנגה אחיי ואחיותיי בהצלחה. יש לכם חודש מופלא להתחיל לעבוד, אני נשאר בסביבה. אפשר להמשיך לדבר, אם תרצו. שבוע טוב וחודש טוב, הדר'.
הדר, כל מילה מתאימה להיום, הכי חזק שבעולם. תודה לך. ואני רוצה להגיד כאן שתדע, תמיד אהבתי אותך. לא היה ספק, לא היית צריך לשאול באושוויץ את המורות שלך אם אמא יודעת שאתה אוהב אותי. כן, אני יודעת שאתה אוהב אותי, ואתה אוהב את איילת, ואתה אוהב את חמי, ואתה אוהב את צור, ואתה אוהב את אבא ואתה אוהב את עדנה. אז תנוח על משכבך בשלום.
האחות, איילת גולדין
אני עומדת כאן ומרגישה ברגעים היסטוריים, רגעים שמסמלים את ניצחון האור. אני לא בטוחה עדיין שאני יודעת לתאר או להכיל, אבל אני ממש עמדתי למראשותיך, הדר שלי. יכולתי לראות אותך ולהרגיש אותך וללטף אותך ולספר לך.
הדר, כמו שאימא אמרה, כל הדרך לחמת יחד איתנו, ואני זכיתי לעמוד לצידך אתמול, לעמוד למראשותיך, ולומר 'יתגדל ויתקדש ויתהדר', כשאתה מולי ולצידי. כשצור מחבק את אמא ואומר לה 'כולם הגיעו הביתה, כולם כאן'. ביומיים האחרונים לראות אותך משתקף מכל פינה בארץ, הארץ לבשה הדר, להבין שאתה לא רק פרטי שלי, אלא בעצם של כולם. שהשבת חלל לקבר ישראל מעניקה לכולם משמעות וכוח וניצחון של אור.
כמה עמדו לצידך עכשיו לאורך הדרך. אתה שיצאת להגן עלינו ולחמת ונתת הכול, תראה כמה נלחמו עליך בנחישות, ללא הבדלי דת ופוליטיקה וגזע או מין, כולם, בכל דרך, בנחישות וללא לאות. אני מרגישה שזה מסע היסטורי, מסע של תנועה שקמה מלמטה ומשנה את המציאות ובונה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
עבורי המסע כולו והשנתיים האלה הן עוצמה של עם שנחוש וגאה, והוא כאן לתמיד. זו עוצמה שכתובה בספרים, באגדות, על עם של אריות, על לתת הכול, על להתגבר על הכול, על לרוץ בשם הערך ולעמוד איתן, ועל כל כך הרבה גבורה עילאית.
אני רוצה לפנות לכל החיילים שעבדו בלהביא אותך. אני לא מכירה אתכם, הייתי ממש רוצה ללחוץ לכם את היד ולחבק כל אחד מכם, כי אתם אלו שהבאתם את אחי הקטן, לא חמאס - אתם. אני רואה אותו בזרועותיכם עולה מהשאול, בזרועותיכם על אלונקה חוזר בכבוד הראוי לו. אני רואה דרככם גם את חבריו שרצו אחריו במנהרה בצוק איתן, סוף סוף חוזרים כשהדר בזרועותיהם למנוחה אחרונה, חוזר אל ארץ צבי, אל דבש שדותיה, אל עם אשר לא יחשל, שאת בניו לא יפקיר לזר.
תודה היא מילה דלה, תודה היא מילה דלה, כאילו צריך להמציא שפה מחדש. תודה לכל אדם שדיבר, שצייר שלט, שעמד בצומת, שרץ, שהתעקש, שעשה טוב - הדר הוא של כולנו. החברה הישראלית היא שמשיבה את החטופים, והשבנו כולנו אותך.
אני רוצה לספר לך על רגע אתמול קטן אבל ענק - שהמלאכים שטיפלו בך כשבאנו להיפרד, הם קראו לך בפשטות הדר. כמה אנושיות, הם התייחסו אליך כהדר. בחרדת קודש, אחרי שנים שאני נלחמתי במילה 'גופה', או אחרי שנים של המילה 'חלל', אז לא - באנושיות ובכבוד הראוי לך ובקיום המצווה הנעלה ביותר, הם החזירו לך את האנושיות שלך. כשבפשטות קראו לך הדר.
אז מני וליאור ורן וסונטיסאק - אנחנו נשיב אתכם כפי שראוי וצודק וערכי. נחזיר אתכם הביתה כדי שהמילה הביתה תהיה שלמה.
29 צפייה בגלריה
ארבעת החטופים שנותרו בידי חמאס. מימין לשמאל: דרור אור, מני גודארד, סונטיסאק ריתאלק ורן גויאלי
(צילום: דוברות המשטרה, באדיבות המשפחה, Blue Ribbons)
הדר שלי, אחי הקטן, אך הגדול כל כך ממני בחייך ובמותך, אתה חי בליבנו, אתה חי בנו. תראה כמה טוב מסביב, כמה משפטים שכתבת עבור עצמך בלבד נמצאים בליבות ובמעשים של האנשים. כמה הדמות שלך, הענווה, נמצאת בנו, בחברינו, בלוחמנו, בילדינו. אתה חי בליבנו, אתה כאן איתנו, חזרת הביתה.
האח, חמי גולדין
ברוך מקיים אמונתו. לישני עפר.
כשלא היה לנו מה לטמון לפני 11 שנה, טמנו פה את מסילת ישרים. הספר שלך הדר, שלנו, עם ישראל, שהתחיל מפנחס בן יאיר, שהסתובב פה בארץ בשביל פדיון שבויים, שהסתובב פה בארץ לפני הרבה שנים. ועמד מול הנהר. והנהר אמר לו בשביל מה לך, פנחס בן יאיר? אני אמשיך לזרום פה, ואתה מתעסק בדברים שיש בהם ספק.
אז פנחס אמר לו שבמקום שבו לא פודים שבויים, לא יזרמו יותר מים בנהר. ואתה הדר שלקחת את הספר הזה, לקחת ממנו דבר אחד שנזכור כולנו, וזו את מידת הענווה. כי כך למדת, שאם אין ענווה, אין יראת חטא. ולא הייתה פה יראת חטא בכל העשור ויותר שהיינו פה, להשיב אותך ולעשות את הדבר הפשוט הישראלי, היהודי וזה – להחזיר שבויים.
במה לא התעסקו פה? בכסף, באיראן, בכבוד, בבחירות – במה לא התעסקו פה בזמן שהשדות נשרפו בדרום, בזמן שעמדנו בחץ השחור, וראינו איך ילדים נמצאים בבית ומקבלים בלונים של תבערה – במה לא התעסקו פה? חוץ מלהחזיר שבויים ולהחזיר אותך, הדר.
אבל צמח פה דור הדר. צמח פה דור שאומתם לא הייתה להם, לא קראה בצאתם לדרך. צמח פה דור שקרה לו הנורא מכול, ב-7 באוקטובר. הם לא היו צריכים מדים בשביל לצאת אלי קרב, והם לא היו צריכים פקודה בשביל לעלות למטוסים, והם לא היו צריכים כלום בשביל להילחם אחד על השני.
ואני תמיד חושב עליך הדר – כמה הדר חזר לפה. כמה אתם, כל מי שעומד פה, כל מי שמקשיב, כל מי שצופה בטלוויזיה, יודע שאנחנו העם הזה, אנחנו המשפחה הגדולה הזאת, ואף אחד לא יכול לנו.
ולכם לרימות בעזה, שנותנים לכם כל מיני טייטלים כמו חמאס – לכם, הנבלות, שאתם לא יהודים ולא נוצרים ולא מוסלמים, אתם סתם עשויים מבוץ ומרפש – תסתכלו טוב טוב על העם הזה שעומד פה. תסתכלו טוב טוב על המשפחה הזאת, כי עם המשפחה הזאת לא מתעסקים. עם המשפחה של עם ישראל.
ואם אתם חושבים לרגע שאתם מחזיקים שם עוד כמה מהחטופים שלכם, אז תחשבו טוב טוב, כי אנחנו מחזירים את כולם.
הדר
עברי גם בעוני בן שר
אם עבד, אם הלך
נוצרת בן מלך
בכתר דוד נעטר
באור ובסתר
זכור את הכתר
עטרת גאון ותגר
תגר
על כל מעצור ומיצר
אם תעל או תרד
בלהב המרד
שא אש להצית - אין דבר
כי שקט הוא רפש
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר, אני אוהב אותך, הדר. אנחנו ארבעה אחים. פה למטה ושם למעלה, ואנחנו במשפחה היפה ביותר שיש. ואנחנו פה לנצח איתך, באהבה ובענווה.
האח צור
על דגל מדינת ישראל שני משולשים שלובים זה בזה. שני משולשים הפכים, נפרדים, שמתלכדים לסמל אחד.
טרור החטיפות של חמאס הוא טרור המכוון נגד משפחות ונועד לפורר את החברה הישראלית המורכבת ממשפחות, להעמיד אינטרס של משפחה אחת מול החברה כולה, לגרום לנו לבחור מי שווה יותר ומי שווה פחות, לגרום לנו לבחור ערך אחד ולפסול ערך אחר, לפרק אותנו מבפנים.
הניצחון שלנו במלחמה הזאת, כולנו, הוא שהכותרת של החברה הישראלית, זו שכל ילד וילדה יהיו גאים בה, תהיה שכולנו שם זה בשביל זה. לא מוותרים זה על זה. בעם ישראל לא משאירים אף אחד מאחור.
על דגל המדינה שלנו שני משולשים שלובים זה בזה. סמל אחד ציוני, ישראלי.
הדר חיכה מעל 11 שנים. יצא שהדר עמד על המשמר עד שכל החטופים יושבו הביתה, כולל עוד ארבעה חטופים שעדיין נמצאים מאחור. הדר חיכה וסימן עבור כולנו - לא לוותר על אף אחד, לא להשאיר אף אחד מאחור. ואני מקווה שכל משפחה בעתיד תשאב כוח מהסיפור של הדר גולדין, שהיה איש טוב, שאנשים טובים הביאו אותו הביתה, למרות שלא הכירו אותו.
מי הוא הדר גולדין, אתם שואלים? הדר הוא אדם פשוט שכל הזמן חשב ועשה בשביל אחרים. הוא צייר, סיפר סיפורים, ועצם נוכחותו גרמה למי שסביבו לשמוח ולגדול. הוא בעיקר האמין וחלם. כמה זה קל כשחושבים על זה.
הדר שלנו. אמא, אבא, חמי, איילת, עדנה ואני - ידענו שלא משנה מה ניתן ומה נעשה, אתה היית נותן ועושה יותר. כמה פשוט זה היה לך, כמה עשית בשבילנו, ולפעמים לא שמנו לב שצריך גם למענך, גם אם לא היית צריך.
מה היינו עושים אם היינו יכולים רק בשביל להיות איתך ולדבר איתך? אני מבקש סליחה אם פגעתי או פגענו בך בכל דרך.
עם ישראל היקר, משפחות יקרות - יש ניצחון נוסף על אויבינו, כלל פשוט מאוד, כזה שכל משפחה יכולה לאמץ בהשראת הדר: בכל משפחה, שלא נכעס זה על זה, ושנשמור זה על זה תמיד.
הדר שלנו. כל האנשים שהתאספו פה היום בשבילך, פעלו בשבילך 11 שנים. כולם גאים בך, ואני מקווה שגם גאים בעצמם.
כל כך דאגתי, כל כך דאגתי שהשם שלך ייפגע איכשהו, ועכשיו כשאני רואה את כל מי שפה - כל מי שלא ויתר עליך, כל מי שמאז שנחטפת צייר שלט, הזיל דמעה, הדליק נר, התפלל, צעד צעד אחד, צעד צעד שני ושלישי, קרא להשיבך, וכמובן - חיילי צה"ל שלך, שלא ויתרו עליך, שלא ויתרו על אף חטוף, שלא ויתרו על אף אזרח ועל אף חייל, חי, פצוע וחטוף.
תודה לעם ישראל. היום משפחת גולדין יכולה להגיד: הדר בבית.
במערכה הזאת יש אנשים גיבורים, אלמונים ומוכרים, במודיעין של צה"ל וביחידות הלוחמות, שעשו את הבלתי ייאמן כדי לאתר את הדר, ולא השאירו לחמאס ברירה אלא להשיבו. זוהי שעתה היפה של קהילת המודיעין הישראלי. אנחנו מצדיעים לכם. זאת שעה יפה כזאת שעוד ילמדו דורות קדימה ויישאבו ממנה השראה, יצירתיות ונחישות ללא גבולות.
אנחנו כאן בזכות חיילי צוק איתן, חיילי חרבות ברזל, החיילים והאזרחים שאנחנו, שנתנו הכול. חובתנו להיות טובים יותר ונאמנים יותר להם ולילדינו. הסיפור שלכם לא נגמר - הוא רק התגבר.
אנחנו כאן בזכות אנשי עוטף עזה, אנשי עוטף ישראל. כל המדינה - אתם, בשבילכם, בשביל אהובכם.
הדר, המשפחה שלנו אוהבת אותך מאוד, אני אוהב אותך מאוד, וגאה בך מאוד. לא חשבתי שככה ניפרד. אין צור בלי הדר. עכשיו תמצא מנוחה בשלום.
הסיפור שלך לא נגמר - עכשיו עם שלם הביא אותך הביתה. ולכולם אנחנו אומרים תודה.
בסוף כל ארוחת שבת, משפחות יהודיות שרות בכל העולם על עם ישראל שחולם חלומות: שוב ה' את שבתנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו.
הדר שלנו, החלומות שלך עדיין כאן - חיים ובועטים. צור שלך.
ארוסתו של הדר, עדנה
הדר שלי, הגיבור. אתה בבית, סוף-סוף.
עם כל הציפייה וההכנה העצמית שעשיתי לסיטואציה הזאת, אני לא מרגישה שאני באמת מוכנה. בניגוד להספד שכתבתי לך כשעמדנו פה לראשונה, שפשוט כתב את עצמו - פה אני מרגישה שהמילים לא מצליחות לצאת, כאילו המטען הרגשי של כל השנים האחרונות כבר כל כך כבד.
ההבנה של מה זה אומר לאבד אותך, ועד כמה אתה חסר ומורגש כל כך בחיים - זה פשוט גדול מלהכניס למילים. מגיע לך, הדר, שנדבר עליך, שניתן מקום לאישיות הכל כך מיוחדת שלך שהסתובבה בינינו, שהשפיעה כל כך הרבה טוב ואור וכל כך חסרה לנו.
אין הרבה מילים שמצליחות לתאר אותך באמת - אתה אינסופי, אתה עוצמתם של החיים. אתה כוח ואור, יצירה והומור, מחשבה ועומק, צימאון ותעוזה, שכל ורגש, תום ואהבה.
ואיכשהו, כל המילים היפות האלה תמיד מרגישות לי שהן עדיין לא נוגעות בנקודה, ועדיין לא מצליחות לבטא את מלוא העוצמה והאישיות הכל כך נדירה ומיוחדת שלך.
אני מחזיקה אותך כל כך חזק בזיכרון שלי - כל קמט של צחוק, כל מחווה ומימיקה בפנים, ואת הקול שלך עם הגמלוניות והצחוק הקצרצר. אני כל כך מתגעגעת.
אני יודעת שאתה ממשיך לייצר אדוות של טוב בעולם, שגם כשאתה לא פה - אתה ממשיך להיות האור שגובר על החושך, בדרכים יצירתיות ומגוונות כמו שרק אתה יודע.
מאז שהלכת, תמיד דיברתי על כמה חיות הייתה בך, כמה היא פיעמה בך - החל מהעיניים הבורקות, הצמאות והסקרניות, דרך החיוך מאוזן לאוזן שלך ועד קצות האצבעות.
היית כל כולך חי, מתמסר, צמא לחיים, שואף קדימה.
במשך 11 שנים ושלושה חודשים היה נדמה לי שבמובן מסוים החיות הזאת נעלמה מהעולם, שההיעדר שלך העלים גם אותה.
אבל אתמול, כשראינו אותך בשורה, הרגשתי איך הנוכחות שלך - גם כשאין בחיים - היא מלאה בחיות.
זה היה רגע של טוהר וזוך, של אמת אחת פשוטה, אמיתית וכנה, של דברים שבאים על מקומם.
תמיד אחזתי בזה שהמאבק הזה כל כך ערכי ונכון וחשוב, כי לא משאירים חיילים מאחור, אבל פתאום, כשאתה פה, אני מבינה עד כמה זה דבר גדול וקדוש להביא אותך הביתה.
כי לכאן אתה שייך, וכאן אתה צריך להיות - גם בלי מילים גדולות, כי ככה צריך פשוט.
זכיתי להיכנס למשפחה שלך, הדר, להכיר לעומק את ההורים שלך, את איילת, את חמי, את צור ואת כל בני ביתם, האנשים שמסביב.
גם אם לא זכיתי להתחתן איתך כמו שרצינו, זכיתי לעבור איתם מסע מטורף, ששם לי ספוט חזק על מה הם ערכים, איך נלחמים על דברים שחשובים לנו, ואם לא אנחנו נילחם - אז מי?
למדתי מהם על נחישות ועוצמה, ועל כוח של אנשים פשוטים עם אמונה גדולה בצדקת הדרך. אני מעריצה אותם על הדרך הזאת.
אני רוצה לומר תודה לחיילי צה"ל הגיבורים - בסדיר, בקבע ובמילואים - שממשיכים להחזיק את התקווה התמידית לעתיד טוב יותר.
באומץ, בגבורה, בנחישות - שיוצאים להילחם עלינו כדי להחזיר את החטופים, כדי להחזיר אלינו את השקט והביטחון.
ולכל האנשים המדהימים, מכל קצוות הקשת הישראלית, שעושים מעשים קטנים וגדולים כדי שהמדינה שלנו תהיה טובה יותר.
המאבק הזה עוד לא תם. יש לנו עוד ארבעה חללים להחזיר למשפחות שלהם, לאדמה שלנו - בלי לוותר על אף אחד, כי ככה צריך וככה נכון.
נוח בשלום, הדר שלי. כל כך מגיע לך לנוח בכבוד. אבל אני מבקשת ממך - תמשיך לשלוח לנו נקודות של אור, סימני דרך, איתותים קטנים שיעזרו לנו ולי לגדול, להפוך לטובים יותר, ולהרגיש אותך איתנו כל הזמן.
עידן עמדי
צום עשרה בטבת. כמעט עשור אחורה. השמש שוקעת לתוך הים של הרצליה. ואני נפגש לראשונה עם שמחה גולדין בבית הקפה הסמוך. בצאת הצום, שמחה הזמין כוס מים עם נענע ושתה אותה לאט. רק כשיצאתי מאותה פגישה הבנתי את המשמעות המצמררת של העיתוי. עשרה בטבת הוא היום שבו עם ישראל אומר קדיש על אחינו ואחיותינו, שמקום קבורתם לא נודע.
באותה פגישה שמחה סיפר לי על המחדלים. על הקושי בהשגת מידע על החטופים שלנו, על אוזלת היד של המערכת ואני בבושה מודה. ישבתי מולו וחשבתי לעצמי שהוא אב שכול. שאולי הכאב גורם לו לראות שבר בכל דבר. לא דמיינתי אז שכל מילה שאמר עוד תתברר במלוא האמת.
ההספד של הזמר עידן עמדי
(צילום: satview)
מאז אותה פגישה התרסקה אצלי תפיסת העולם לגבי מדינת ישראל. לכל צעד בדרך הארוכה הזו גילינו מחדל ועוד אחד. חשבנו שיש חדר במדינת ישראל שבו יושבים אנשים שחושבים איך להשיב את החטופים. גילינו שטעינו. חשבנו שיש מי שלוקח ברצינות את איומי החמאס ואת מנהרות הטרור. גילינו שטעינו. חשבנו שפדיון שבויים הוא ציווי אלוהי, מוסרי, שמונח בליבם של מנהיגי העם היהודי בעת הזו. גילינו שטעינו.
שלב אחרי שלב איבדתי אמון בראשי ממשלה, במשרדי ממשלה. חברי קבינט, שרים, גנרלים, עיתונאים וכלי תקשורת. כולם, ללא הבדל פוליטי, הביטו בנו בעיניים ריקות. חלקם אמרו שזה חשוב, אבל לא אסטרטגי. חלקם אמרו שהתמונה הרחבה מורכבת יותר. חלקם אמרו שעל גופות לא יוצאים למלחמה. ואנחנו חזרנו ואמרנו שמי שמפקיר חללים עוד עתיד להקריב את הפצועים. ואת החיים.
שנים ניסינו להנחיל למערכת את הרעיון, לו קראנו פרדיגמת המחיר, לא לאפשר לעזתים לקבל דבר לפני השבת בינינו. לא סיוע, לא סחורות, לא הטבות, לא שחרור מחבלים. אבל מדינת ישראל נתנה הכול בלי לדרוש דבר בתמורה. חמאס פתח את ידיו לכל אותן הטבות והתכונן לטבח. אנחנו עצמנו מימנו להם את הדלק.
מבלי לדעת, יצאתי לאחת המשימות החשובות בחיי. יחד עם אנשים רבים טובים ויקרים שאספנו בדרך, הקמנו מטה ועמותה. מיה אוחנה מורנו, חגי וינברג, משה טל - אני מעריץ שלכם לעד. הרמנו הצהרות, דפקנו על כל דלת אפשרית במשרדי הממשלה והכנסת ובאולפני התקשורת. התחננו שמישהו יעסוק בנושא באמת.
שמונה חודשים לפני הטבח, פברואר 2023, בפגישה עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, חזרנו והתרענו שאין למדינת ישראל אסטרטגיה ותוכנית סדורה בנושא השו"ן, ושאירוע החטופים הבא הוא לא שאלה של אם, אלא של מתי. וראוי שנהיה מוכנים.
ה-7 באוקטובר הוא לא אסון. הוא מחדל. אסון אומרים על סערות טבע, על שריפות, אסון אומרים על תאונות. ה-7 לעשירי הוא מחדל, הוא עיוורון מכוון על אף כל הסימנים שהיו חרוטים על הקיר. זו איננה מלחמת תקומה. תקומה, זה תהליך כואב של יחיד או של עם. שמכירים בטראומה או במשבר. שמודים בנפילה ובחורבן, שלא מטאטאים מתחת לשטיח עובדות. תקומה תתאפשר כשנכיר בכך באמת, בעובדה שכשלנו. שנהיה קשובים לחקור ולתקן את הליקויים הפנימיים. רק אז נוכל לקום.
החזרה של הדר הביתה היא הסימן שצוק איתן נגמר. ושהמלחמה הארורה שנפתחה עלינו ב-7/10 תסתיים. עלינו להשיב את ארבעת החטופים החלליים שנותרו. זו חובתנו הלאומית והמוסרית.
רבים שאלו אותי לאורך השנים למה נכנסתי למאבק הזה. בגיל 18 נחשפתי ל"כל אדם לגורלו". זה המשפט אותו בחרו הנאצים לשים מעל ראשיהם של היהודים הנכנסים לדרכם האחרונה בשער מחנה הריכוז הארור בוכנוולד. לא סתם בחרו הנאצים במשפט הזה. זהו ההפך הגמור מ"כל ישראל ערבים זה לזה". והתשליל לכל מה שמגדיר אותנו כעם.
מאז שהתחלתי ללמוד על הדר, זכרו לברכה, להכיר את דרכו, נודע לי שהמשפט שהכי אפיין אותו בחייו היה "ואהבת לרעך כמוך". הלוואי שמפה נאהב איש את רעהו, שלא יישמע עוד בארץ הזו כל אדם עם שברו וכאבו לגורלו.
הדר אחי אשר אהבתי, אשר לא הכרתי. תן חיבוק לאלכסיי, עקיבא, גבריאל ואלירן, שם למעלה. הם שמעו עליך הרבה במרוצת השנים. עקיבא הוא אחלה חברותא, הוא חכם ואמיץ, וחד כתער, בדיוק כמוך. שנהיה ראויים לעורכם, שנהיה ראויים לגבורתכם.
נוח בשלום, אחי אהובי. לאה, שמחה, חמי, איילת, צור ועדנה - למדתי מכם המון במהלך השנים. המאבק הבלתי פוסק שדאגתם להוביל מתוך אהבת ביניכם, מתוך אהבת ישראל, למרות המחירים ששילמתם, הוא שיעור לכולנו. אתם הצלחתם. הבאתם את הדר הביתה.
לאורך השנים שרנו את השיר הבא והתפללנו שהדברים הרעים ילכו וייגמרו להם, שנזכה לנחמה, גם אם חצויה, שנזכה לטוב. אני אוהב אתכם בכל ליבי. השיר הבא נקרא "נגמר".
הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר
משפחת גולדין היקרה. ברגע הזה שאוסף לתוכו אלפי ימים של ציפייה ושל עצב תהומי, ברגע הזה שאליו כוונו כל התפילות כולן במשך יותר מאחת עשרה שנים, הופכת אומה שלמה למסדר – הדר. בהצדעה ובהרכנת ראש, אנחנו מלווים היום את הדר בדרכו האחרונה, שלה היה ראוי מזמן, לאחר תקופה שבה הפכתם אתם, משפחה יקרה, למצפן ולמצפון בעבור עם ישראל כולו, מצפן שאותו אנו בצה"ל נמשיך ונישא לעולם.
ברגע הזה שבו מגיע מסע השיבה של הדר הביתה אל סופו, נפתח מסע נוסף למימוש צוואתו של הדר שאותה אתם, משפחת גולדין, מנחילים לנו כבר יותר מעשור. צוואה שהיא השתקפות צלולה של תבנית נוף ילדותו, של האדם שבגר להיות, של המפקד שהיה לחייליו עד הרגע האחרון. בתמונה האחרונה של הדר, מבטו אומר "עוז וענווה". קצין שרגליו היו נטועות היטב באדמת הארץ שאותה כל כך אהב, אך מבטו נישא אל אופקים של חזון.
ההספד של אייל זמיר
(צילום: satview)
29 צפייה בגלריה
ארבעה רמטכ"לים לשעבר בהלוויה: בני גנץ, גבי אשכנזי, גדי איזנקוט ואביב כוכבי
(צילום: Abir Sultan/Pool via REUTERS)
הדר נפל בקרב ברפיח יחד עם מפקדו רב-סרן בניה שראל ופקודו סמל-ראשון ליאל גדעוני, בשלהי מבצע "צוק איתן". זה היה בוקר של אש כבדה וערפל קרב, שבו נשמע קול ברור - קולו של הדר. בפיקוד מלפנים, באומץ לב ובנחישות, שעט הדר קדימה, חותר למגע, מוביל ומסתער לכיוון המחבלים. לאחר מכת האש, גולדין נעלם לתוך מנהרה, סגן איתן פונד וסג"ם מתן חורש זינקו לפנים ללא היסוס, באומץ לב, הובילו מרדף אחר המחבלים בתוך המנהרה בניסיון לאתר את הדר ולחלצו.
אותם רגעים אחרונים של הדר, גילמו את רוח סיירת גבעתי, רוח צה״ל במובנה העמוק ביותר - אומץ לב, אחריות, רעות, שליחות, אמונה בצדקת הדרך וערבות הדדית. ערבות לוחם ישראלי לשלום אחיו, ערבות של מדינה לגורל חייליה, ערבות של עם שלם לכל מי שהיה נכון לתת למדינה את כל מה שאפשר רק לתת.
לאה ושמחה, צור, חמי, איילת ועדנה, עם שלם צעד אתכם יחד בדרך המפרכת להשבתו של הדר מהרגע הראשון. לאורך השנים התרחבה המשפחה, ובין דמעות הציפייה והכאב בנו רגעי השמחה פיגומים של כוח להמשיך וללכת בדרך, עד שישוב גם הדר, והמשפחה המופלאה שבניתם תוכל למצוא מקום של נחמה. "זה לא מאבק על השבתו של הדר", אמרתם לי שוב ושוב, "זהו מאבק על האתוס הלאומי, על החוזה שנחתם בין לוחם למדינה ששולחת אותו אל הקרב, חוזה שאסור שיופר".
כמו המשפחה, צה"ל לא ויתר לרגע - השבתו של הדר בזכות עוצמתו המבצעית של צה"ל והישגיו במערכה כולה. אנחנו נמשיך לשאת את הציווי הזה שמחה ולאה, אני מתחייב. אנחנו מבינים היום עוד יותר מתמיד כי בציווי הזה מגולמת הבטחה של מדינה לאזרחיה, כי בו טמון כוחו של נצח ישראל.
"אני הולך למדינת ישראל. המדינה שלי ושלנו", נער ישראלי יושב בקרון בפולין וכותב הביתה לאבא שמחה ולאמא לאה בעיצומו של מסע בעקבות עברו, בעקבות העם היהודי. "אני הולך למדינת ישראל ואני מבין, בזכותכם, מה המדינה שלי נותנת לי, אבל בעיקר - מה אני צריך לתת מעצמי למדינה. וכשאני מסתכל פנימה אני יודע שיש לי את הכוח לתת מעל ומעבר". נתת מעל ומעבר הדר יקר, את כל מה שיכולת לתת - זאת אנחנו יודעים היום היטב.
בשנים האבודות מאז שנפלת, אנחנו מגלים עוד ועוד קרני אור שהשארת כאן אחרי לכתך. דורות של תלמידים ותלמידות נכנסים אל כיתות בבתי ספר רבים מספור כשעל דלת כיתתם מאירים פניך ומבקשים, "נא להיכנס בחיוך"; היצירות שציירת מעטרות ספרים, מוצגות בתערוכות, מנציחות את הכישרון המופלא שדרכו ראית ברכות ובעדנה את העולם; הכתבים מלאי האוצרות שהותרת בין ספרי הלימוד, ובמרכזם הלימוד המעמיק שלך ב -'מסילת ישרים', הפכו לנתיבים אל הלב של דורות רבים שקוראים בך ולומדים על מסילת הישרים שנדרשת להם כדי להלך בעולם, דרך עיניך הטובות.
היום, שבת אל הארץ שעליה נלחמת אבל אנחנו נמשיך לשוב לכל מקום שבו נותרה הבטחה לא ממומשת, נמשיך לפעול עד שאחרון בנינו ישוב הביתה. אני מבקש לחלוק הערכה עמוקה ולומר במעמד החשוב הזה תודה לאלוף משנה במילואים משה טל שהצטרף אל מפקדת השבויים והנעדרים והוביל בין היתר את המאמצים המודיעיניים והמבצעיים האדירים של צה"ל להשבת הדר בכל נתיב שרק אפשר לדמיין. משה היה שם לצד הלוחמים והמפקדים שיצאו שוב ושוב למבצעי האיתור הרבים במנהרות, בסמטאות, בעלטה, כשהם מתמסרים לציווי ונרתמים בכל נפשם כדי להשיב את הדר הביתה.
"ודור יקום וחי, ישיר ליופי וחיים", במילים האלה של הרב קוק בחר הדר לעטר את ההזמנה שצייר לחתונה שלו ושל בחירת ליבו עדנה בעודו ממתין בשטחי הכינוס. דור של גיבורים וגיבורות קם וחי, הדר - הוא נושא את הציווי שגילמת בחייך, בדרך שבה פיקדת, באדם שהיית, להמשיך ולעשות כל שיידרש כדי שנוכל לגדל כאן בארץ ישראל דורות של ילדות וילדים שישירו ליופי ולחיים.
נוח בשלום הדר, מסילות הישרים שהותרת בעבורנו כאן ימשיכו להנחות אותנו בלכתנו בדרך כשדמותך חקוקה על לוח ליבה של האומה.
מח"ט גבעתי, אלוף-משנה נתנאל שמכה
ראש המטה הכללי, רב-אלוף אייל זמיר, מפקד האוגדה, תא"ל שגיב דהן, מפקדים מהעבר והווה, לוחמי החטיבה, ואחרונים אך יקרים לנו מכל - משפחת גולדין, ההורים שמחה ולאה ואחים איילה, חמי וצור.
לפני כ-14 שנים, עת הייתי בחופשה בין תפקידים, קיבלתי משימה לפקד על ההכנה החטיבתית לקורס מפקדי כיתות. את ההכנה התחילו למעלה ממאה לוחמי החטיבה – המובחרים שבמובחרים.
לאחר כחודש ישבתי עם כל סגל המפקדים לסיכום ובחירת החניכים המצטיינים. ביקשתי מכל מפקד שיירשום בפתק את שם החניך שהוא ממליץ עליו להצטיינות. החניך הזה שכולם בחרו בו היית אתה, אחינו הדר. היית הטוב שבטובים. כבר אז ראינו בך את התכונות הכל כך מיוחדות שלך.
היית שילוב מאוד ייחודי של אחד שעוזר לכולם, מתנדב לכל משימה, שערך הרעות הוא ערך עליון עבורך, ובמקביל גם היית מקצוען אמיתי – מצטיין בהפעלת האמצעים, מצטיין בניווטים ובכושר הגופני. כל משימה שקיבלת ביצעת בהצטיינות.
היכולות הגבוהות שלך הביאו אותך להיות מהטובים שבחטיבה. המשכת לקורס קצינים, וחזרת לפקד על צוות הכשרה בסיירת גבעתי, ומשם למפקד צוות לוחמים בסיירת. הגשמת את חלומך. ערב היציאה ל"צוק איתן" היית בחפיפה בין תפקידים ובחרת להצטרף ללחימה יחד עם הסיירת. ושם, בסיום הלחימה, נפלת יחד עם חבריך לנשק.
מאותו יום מבצע "צוק איתן" לא הסתיים עבור חטיבת גבעתי. כל לוחם בחטיבה ידע שהמשימה לא הסתיימה. ומאז אותו יום חינכנו דור שלם של לוחמים ומפקדים ברוחך וברוח חבריך הגיבורים. בכל קורס פיקודי, במסלול הכשרה, סיפרנו עליך – סיפרנו על הרוח, האחריות, היושרה והמקצועיות. כך גדלים דורות של לוחמים ומפקדים שלומדים מהי מנהיגות אמיתית ומהי אהבה לארץ ישראל.
שנתיים של לחימה במלחמת "חרבות ברזל" – שנתיים שבהן החטיבה לחמה ברצף בכל רצועת עזה, מבית חאנון שבצפון ועד לרפיח שבדרום הרצועה. לחימה מורכבת וקשה, שבה איבדה החטיבה 77 לוחמים ומפקדים גיבורים. ידענו בכל יום בשביל מה אנו נלחמים. שתי משימות עמדו לנגד עינינו בכל יום – השבת כלל החטופים והשמדת חמאס. בכל מקום שפעלנו חשבנו להשיבכם.
במלחמה הזאת, מלחמת בני האור בבני החושך, על כל מחיריה הכואבים והמחיר הכבד שנשאנו כעם, כצבא וכחטיבה – סגרנו את הפרק של "צוק איתן", פרק שהמתין אחת עשרה שנים להיסגר. וכשהוא נסגר, הוא נסגר לא רק בשם המשפחה, אלא בשם כל חייל וחיילת, בשם כל אם ואב, בשם לוחמים בעבר ובהווה. גבעתי לא ויתרה – לא על הדר, לא על המשפחה ולא על הערכים העמוקים בליבנו: שאנו לא משאירים אף אחד מאחור.
משפחת גולדין היקרה, היום כולנו מרכינים ראש מול העמידה והאמונה שלכם שלא נסדקה. לא עצרתם ולא ויתרתם לרגע. התעקשתם להחזיר את התקווה ואת האמונה שאפשר ושצריך להחזיר את הדר. לימדתם את כולנו שיעור בנחישות.
אסיים במכתב של הדר כשהיה בפולין ושלח להוריו: "אני יושב בקרון שילוחים בפולין, בפינה עברו פה אני לא יודע כמה ילדים כמוני ואנשים דומים ושונים ממני, וכולם יהודים, שנקרעו מביתם, ממשפחתם, מהוריהם וילדיהם. לא ידעו לאן שולחים אותם ולאן הם הולכים, אבל אני רוצה להגיד לכם שבזכותכם אני יודע לאן אני הולך.
"אני הולך למדינת ישראל, המדינה שלי ושלנו, ואני מבין בזכותכם מה המדינה שלי נותנת לי, ובעיקר מה אני צריך לתת מעצמי למדינה – להיות אדם ישר והגון, פיקח, להנהיג, ובמקום שאין אנשים להיות איש. לייצג ולהגן על המדינה שלי בצה"ל עם נשק, ותמיד עם הכלים שנתתם לי. אני הולך לרדת עכשיו מהקרון. כמו הרבה יהודים כמוני, הם צעדו בדרכם האחרונה ובמותם על קידוש השם או בהישרדותם בקידוש החיים. אני צועד מפה בדרך שהורו לי לצמוח מעפר".
אנו מייחלים וממשיכים לפעול להשבת ארבעת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי. יהי זכרו של הדר ברוך, יהי זכר כל חללי החטיבה והעם ברוך, ושנדע ימים של שקט, אחדות ותקווה. בשמי ובשם כל חטיבת גבעתי – אני מצדיעה לך בפעם האחרונה".
