אלוף-משנה אסף חממי ז"ל. סגן-אלוף יהונתן ("ברנש") צור ז"ל. רב-סרן בניה שראל ז"ל. סרן במיל' יוחאי חי גלאם. שורד השבי אבינתן אור. המשותף לארבעה אישים אלה, שנודעו בגבורתם, הוא עבר צבאי מפואר ביחידה המובחרת רימון, שפעלה בין 2010 ל-2018 - ואחרי שפורקה עברו לוחמיה אל מגלן ויחידת אגוז. רבים ממפקדיה עדיין משרתים בצה"ל, ובתפקידי מפתח בכירים.
הסיירת הורכבה מכ-200 מפקדים ולוחמים. אופייה הקטן והמשפחתי אפשר לרבים מהחברים בה להיות בקשר עד היום, שבע שנים אחרי שנסגרה. כשפעלה, הייתה סיירת רימון יחידת התערבות מיוחדת ללחימה ברצועת עזה ובחדירות מחבלים - גם מחצי האי סיני - תוך דגש על תנאים מדבריים. הסיירת המובחרת, שהלוחמים כינו "הקומנדו המדברי", הייתה כפופה לפיקוד הדרום - ולדברי בני מאיר, מפקדה הראשון, "היא ייצרה הרבה גלים בצבא, והובילה פתרונות יצירתיים לבעיות מערכתיות גדולות".
דוגמה לכך, לדבריו, נעוצה בפתרונות לטיפול במנהרות במבצע "צוק איתן", וגם במוסד הניוד החטיבתי - שאחראי בין השאר על שינוע כוחות, חילוץ פצועים והעברת אספקה. "הניוד שנוסד בסיירת רימון הוטמע בגבעתי, ולא סתם זו החטיבה שפעלה הכי מהר ברצועת עזה במלחמה", הוא אומר. "היום, בכל חטיבה יש את הכוח הזה".
לאורך השנתיים האחרונות לוחמי הסיירת הזו, שעברם הצבאי הוא הרלוונטי ביותר לרצועת עזה, מיעטו לדבר. היה עליהם לשמור סוד. "אני מקווה מאוד שהמחבלים לא גילו שאבינתן היה מפקד בסיירת רימון", אומר אברהם, שלחם ביחידה. "אנחנו יודעים שיש למחבלי חמאס שנאה גדולה נגדנו, במיוחד באזור רפיח - שם נלחמנו ב-2014".
הראשון שזעק מלחמה
לדברי מאיר, "ללוחמי היחידה הזו יש גנטיקה של הקרבה - לשים את עצמי אחרי כולם, קודם הכלל ואחרי זה הפרט. אפשר לראות את זה כמעט בכל נפילה של לוחם, בקרב או בשבי".
כך למשל, הוא מזכיר את נפילתו של רס"ן שראל במבצע "צוק איתן", ואת העובדה ש"רץ לפני הפלוגה כדי להיות הראשון שיתמודד עם המחבלים בפאתי מורג"; את סרן במיל' יוחאי חי גלאם ז"ל, לוחם ומפקד ביחידה שחממי העניק לו את סיכת הלוחם, ושנהרג מירי צלף ליד ציר נצרים באוגוסט 2024; ואת סא"ל יהונתן (ברנש) צור ז"ל, שהיה מפקד הצוות הראשון ברימון ושימש בה גם כמפל"ג. "ברנש כמו ברנש, היה לי ברור שהגדוד שלו ירוץ לתוך האש כדי להציל אנשים - ובזכותו נמנע חטיפת גופתו של מח"ט הנחל יהונתן אהרן שטינברג", אומר מאיר. "הוא לחם לבד מול המחבלים, גיבור ישראל. הרבה מהאופי שלה מבוסס על הרוח שלו".
אל"ם חממי, שפיקד על החטיבה הדרומית ב-7/10 וגופתו הושבה לישראל שנתיים וחודש אחרי שנפל בקרבות, היה המחליף של מאיר כמפקד היחידה. בהלוויתו חשף אביו את צוואתו, שלפיה "אם אני נופל בשבי - אני לא נכנס חי. אל תעשו עליי עסקאות". לדברי מאיר, "המשפט הראשון שהוא אמר לי אחרי החפיפה היה 'אתה הפכת אותם מיחידים ליחידה, ועכשיו התפקיד שלי להפוך אותם ליחידה לוחמת'. זה מצביע על הבן אדם, מה שעניין אותו זו המשימה. לכן הוא היה האדם הראשון שזעק 'מלחמה' בקשר, להבדיל ממפקדים אחרים".
אביו של חממי חושף את צוואתו
רס"ן ר', שחממי היה מפקדו הישיר ביחידה, מספר כי "נשארנו בקשר עד שנהרג. הוא היה אדם שאכפת לו מאנשים, גם מפקד מצוין ברמה הטכנית - כזה שתמיד חותר למגע. היה ברור שאם מישהו יחתור ללחימה ב-7/10 זה הוא, וזה מה שקרה".
אברהם, שלחם בסיירת רימון בין 2015-2012 תחת פיקודו של חממי, אומר כי "הוא הבין את האיום כי חיינו אותו ביחידה. התכוננו כל הזמן לחדירה של מחבלים לכל היישובים במכה אחת. הוא הבין בדיוק מה קורה בזמן שאחרים הופתעו".
11 צפייה בגלריה
"אין כוח שהצטיין בלחימה מול חמאס יותר מאיתנו". אימוני הקומנדו המדברי
(צילום: באדיבות לוחמי היחידה)
11 צפייה בגלריה
"התמחינו בתוואי השטח של הדרום". אימונים של סיירת רימון
(צילום: באדיבות לוחמי היחידה)
רגע שזכור למאיר במיוחד צולם בטקס יחידתי על פסגת הר ברך. "הם עמדו שם שלושתם - חממי מפקד היחידה, בניה סגנו וברנש מפקד הפלגה. מסתכלים עליהם ורואים שלושה חבר׳ה שאומרים לעצמם שהם יודעים למה הם פה. רוח חלוצית, זה הסיפור של יחידת רימון".
הסיירת שלא הייתה
עם הקמתה, לוחמי יחידת רימון עברו הכשרה ראשונה עם גבעתי, נעלו נעלי חי"ר שחורות והיו מצוידים בכומתה סגולה. אחרי שנה, הם עברו למדים מדבריים, בצבעי הסוואה. ב-2015, עם הקמת חטיבת הקומנדו, הועתקה ההכשרה אליה - והלוחמים החליפו לנעלי חי"ר אדומות. בסמוך לסגירת היחידה, הוחלפה גם הכומתה לאדומה.
מאיר, מתרפק על העבר, מבכה עד היום את סגירתה של הסיירת ב-2018. גורם צבאי הסביר כי ההחלטה התקבלה לאור קשיים ארגוניים, ומסביר שגודלה הקטן של היחידה הקשה על הפעלתה ביעילות. אלא שמאיר טוען כי זו מחשבה שגויה, וכי "אם סיירת רימון הייתה קיימה ב-7/10 - היה כוח זריז ומיומן שהיה קופץ לעוטף עם פרוץ מתקפת הפתע, ומציל חיי אדם".
אברהם מסביר: "התאמנו לתרחיש הזה כל הזמן, והרגשנו שחושבים שאנחנו הוזים - כי גם לנו בתור חיילים לקח זמן להבין שזה הגיוני. כשניסו לחדור מחבלים לעוטף ב-2014, היינו הכוח הראשון לקפוץ לנקודה. הזיק עשה את העבודה, הם חזרו למנהרה, וכלב של עוקץ נהרג בתקרית. צורת העבודה של היחידה הייתה חסרה ב-7/10, כי הכרנו הכי טוב את השטח, את היישובים, וגם את חמאס. ידענו מה האיום. זו החמצה שלא היה כוח כמו סיירת רימון באותו בוקר. אין כוח שהיה מצטיין בלחימה מול חמאס יותר מאיתנו".
רס״ן ר', ששירת ביחידה עם הקמתה וגם כמילואימניק עד שנסגרה, מוסיף כי "לפיקוד הצפון יש את אגוז, שמתמחה בלוחמת גרילה וסבך. לפיקוד מרכז יש את דובדבן, שמתמחה בהסתערבות ובאיסוף מודיעין. אבל לפיקוד הדרום אין היום יחידה ייעודית", הוא אומר. "הצורך הובן כבר אחרי מבצע 'עפרת יצוקה' ב-2009, והמטרה הייתה שהיחידה תתמחה דבר ראשון בעזה ותדע לתת מענה לאיומים שם. עם הזמן, היחידה נתנה גם מענה לאוגדה 80, בכל הנושא המדברי והגבול המזרחי, כמו הברחות פח"ע לא-פליליות ומחבלים שרצו לעבור מעזה למצרים ולהיכנס לישראל".
יעקב (30), לוחם היחידה שהתגייס אליה באוגוסט 2014, אומר כי לדעתו יש להקים מחדש את רימון, כלקח מ-7/10. "אם היא הייתה קיימת אז, לפחות עוד שני צוותים של יחידה מיוחדת היו מגיעים ראשונים לאזור", הוא אומר. "זו גם הייתה המומחיות שלנו, בתור כוח קטן, קומקפטי ומתנייד. לא היינו תלויים בשום גורם חיצוני כדי לעבור ממקום למקום".
השבי
יעקב שירת ארבעה מחזורים תחת אבינתן אור. במלחמה הוא השלים כ-500 ימי מילואים כלוחם באוגדה 98. יחד עם הצוות שמלווה אותו עוד מהשירות הסדיר, הם הוציאו פאץ' מיוחד של סיירת רימון - ונשאו אותו לאורך כל התקופה. "השירות כלל מדים ונעליים מיוחדים, עם כלי נשק בצבעי הסוואה של המדבר", הוא אומר. "התמחנו בתוואי השטח של הדרום, בטכניקות לחימה וגם הישרדות במדבר. היינו יחידת חי"ר איכותית, התאמנו גם בשטח בנוי, השלמנו שבועות של ניווטים".
יעקב נזכר בבוקר הטבח, ובכך שנאלצו להוציא מקבוצת הוואטסאפ של היחידה את חממי ואת אור ברגע שהתקבל המידע לגביהם - מחשש שהטלפון שלהם נפל גם הוא לידי המחבלים, וכך יזלוג אליהם מידע. "כשהצוותים היו בדרך דרומה, כבר היה דיבור בקבוצות של היחידה על חממי", הוא אומר. "אבינתן היה אחד החטופים הראשונים שידענו עליהם, בגלל הסרטון המזעזע שלו ושל נועה".
"אי אפשר שלא לזהות את אבינתן", אומר ערן, ששירת בצוות של אבינתן ברימון בין 2016-2013. "הגובה, ההליכה, השיער והשפם. התגובה הראשונה שלי הייתה צעקה מטורפת, כי לא האמנתי שזה קורה. זה גם היה מהסרטונים הראשונים שיצאו, אז עוד יותר הוסיף לשוק".
שירותו של אבינתן ביחידה היה אחת הסיבות העיקריות לכך שלאורך המלחמה כמעט ולא דובר עליה. המטרה הייתה לטשטש את עברו הצבאי, כדי למנוע מהמחבלים לפגוע בו - וגם לדרוש עבורו מחיר יותר יקר. רס"ן ר' מסביר כי חברי היחידה דיברו גם ביניהם על כך שצריך לשמור את הסוד, כדי לא לפגוע בו. אבל, לדברי ערן, אנשי היחידה היו בקשר עם משפחתו, דאגו לעזור במה שאפשר וגם התלווה אליה בכל שני וחמישי למשמרות מול הקריה.
הלוחמים בטוחים שהשירות ביחידה ומה שלמד בה סייעת במידת מה לאבינתן בשבי. "תמיד דיברנו ביחידה שייתכנו מקרים שנצטרך להוציא חטופים מרצועת עזה", אומר ר', ונזכר בניסיון הבריחה של אבינתן מהשבי - שסוכל על-ידי שוביו ברגע האחרון. "שום דבר לא יכול להכין אותך עצמך לשבי חמאס, אבל אני בטוח שדברים שלמד ביחידה - שהייתה אמורה להיות ייעודית לעזה - הוא עשה".
"כששמענו שאבינתן ניסה לברוח אף אחד לא היה מופתע", מוסיף ערן. "כל הצוות אמר 'זה כזה אבינתן, מתאים לו'. הוא לא איבד את מי שהוא למרות שנחלש פיזית, איבד משקל והיה אזוק. כל התקופה אמרנו שגם ברגעים של קושי אין ספק שהוא חזק וישרוד, אפילו בתנאים הקשים ביותר. אני שמח שהיה לו את האומץ והכוח לנסות לברוח, לסכן את חייו גם עבור סיכויים קטנים מאוד".
לדברי יעקב, "ביחידה לומדים להתמודד עם אי ודאות, כי במסלול תמיד יש ערפל - ואתה לא יודע מה קורה שעה קדימה ובטח שלא שבוע. אתה גם מסגל יכולת לעשות דברים שחשבת שהם בלתי ניתנים לעשייה. אתה מבין כמה אתה חזק מנטלית ופיזית. אבינתן עצמו הוא אדם חזק ומיוחד, ראינו את זה מיד כשיצא ודיבר".
ערן מוסיף: "אבינתן זה ה-בן אדם שהיית רוצה שיפקד עליך וילחם לצידך. הוא חד, חזק, חכם, חברותי, והרבה פעמים שם את הצוות לפניו. בחור מאוד-מאוד גבוה, שבולט ומתבלט בכל מקום. הוא חיבר את כל הלוחמים בצוות, גם אחרי השירות. לפני 7/10 עשינו לילה כולנו בדרום שהוא ארגן".
ט', שלחם בצוות עם אבינתן וערן, השלים כ-250 ימי מילואים בחטיבה 551 במלחמה. הוא אומר כי בפעם הראשונה ששוחרר הביתה - אחרי חמישה חודשים - הוא הרגיש כישלון. "לא הצלחנו להביא את אבינתן, וזו הייתה אחת המטרות שלנו", הוא מסביר. "דיברנו כל יום על זה שלא נצא לבתים שלנו כל עוד הוא נשאר שם. לכן, לראות אותו יורד מהמסוק הייתה סגירת מעגל. תחושת הכישלון שהייתה מעליי שנתיים נדמה, וסוף-סוף המשימה בוצעה".
"כשהוא והחטופים חזרו, זה היה שווה את כל ה-500 ימים שבהם עצרנו את החיים שלנו", אומר יעקב. "עדכנו בקבוצות בכל פיפס לגבי אבינתן, והסרטון שהוא הגיע לבית החולים ונופף לקהל היה 'שיא הרייטינג' אצלנו בקבוצה. יום של אופוריה".
פורסם לראשונה: 06:59, 07.11.25
