השבוע נעשיתי מודאג לעתידנו כאן הרבה יותר משהייתי בכל השנה האחרונה. ביומיים שבהם נחשפתי עם עמיתיי לתחקיר הצה"לי על מחדלי 7 באוקטובר 2023, הכה בי שוב ושוב הדז'ה-וו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הדמיון העקרוני בין ממצאי התחקירים הנוכחיים לבין ממצאי ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים גרם לי להבין שמה שקרה לנו לפני 51 שנה ולפני 17 חודשים יכול לקרות לנו שוב, ובצורה חמורה יותר, בעוד עשר או 20 שנה.
ממצאי התחקיר הצה"לי מוכיחים שהממסד הביטחוני-מדיני של המאה ה-21 פשוט התעלם מלקחי מחדל יום הכיפורים, אם זה מפני שהלקחים נשכחו באיזו מגירה עמוקה ואיש לא טרח לקרוא אותם, ואם מפני שהזמן שחק את הלקחים האלה. לכן אנחנו קיבלנו באוקטובר 2023 מהדורה הרבה יותר גרועה של הפתעת אוקטובר 73'.
הפעם זה לא קרה במרחק של יותר מ-120 ק"מ מגבול ישראל, כשעומק שטח חצי האי סיני מפריד בינינו לבין האויב; הפעם זה קרה לנו בבית, ורק הודות ליוזמה, לתושייה ולאומץ של קומץ אזרחים, מפקדים ולוחמים לא קיבלנו את חמאס בבסיס תל נוף, בקריית-גת ובאשקלון.
מחדלי המודיעין והמחדלים המבצעיים של מלחמת יום הכיפורים אינם זהים בכל למחדלים שהובילו לשבת הנוראה ב-2023, אבל היו פה אותם מרכיבים, אם כי לא מאותן סיבות, והעובדה שהלקחים ההיסטוריים העקרוניים ממחדלי יום הכיפורים לא עמדו לנגד עיני צה"ל וכן, צריך לומר, גם ממשלת ישראל – היא מדאיגה. היום הכל קורה מהר יותר בגלל ההתפתחות האקספוננציאלית של הטכנולוגיה והמידע שנעשים שימושיים ונגישים יותר לכולם, לכן אני חושש שהמחדלים שהביאו להפקרת אזרחים ישראלים לחסדי ג'יהאדיסטים רצחניים ואכזרים עלולה לחזור על עצמה.
לכן אנחנו חייבים ללמוד לעומק את תחקירי צה"ל ולממש את הלקחים שאפשר להפיק מהם. זה נכון לא רק לראש הממשלה ולשריו, אלא גם, ובעיקר, לצה"ל. בתחקירים יש ליקויים לא מעטים, בעיקר מנקודת מבטם של אזרחים מן השורה ופוליטיקאים שהביטחון אינו עיסוקם העיקרי, וספק אם הם מבינים את השפה הצה"לית העמומה והלא-ברורה שבה כתובים חלק מהתחקירים.
ליקוי נוסף של התחקירים הוא הזהירות היתרה והניסוחים הפתלתלים שבהם מתוארים המחדלים החמורים ביותר, וכמובן צה"ל מצופף שורות ואינו מצביע על האחראים העיקריים למחדלים האלה. האסטרטגיה שהכתיב הרמטכ"ל הרצי הלוי היא: אנחנו לא שופטים אנשים (בכל הדרגות), אלא רק מפיקים לקחים מקצועיים בתחום המודיעין והפעלת הכוח כדי שלא ניכשל במחדל כל כך חמור בפעם הבאה.
הגישה הזו דומה מאוד לגישה של ועדת אגרנט, שנמנעה מלהצביע על אחריותם של שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר למחדלי יום הכיפורים. לעומת זאת, הוועדה לא היססה לתבוע את הדחתם של ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גורודיש, של עוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו, ושל בכירים נוספים, ואף הראתה לרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר את הדלת.
זה לא נעשה הפעם בתחקירי צה"ל וטוב שכך, מפני שאם מדינת ישראל מסיקה מסקנות אישיות לגבי בכירים שסרחו, זה צריך להיעשות לרוחב כל החזית גם לגבי הדרג המדיני וגופים אחרים של קהיליית המודיעין ומערכת הביטחון כולה. זה תפקידה של ועדת חקירה ממלכתית שחייבת לקום. מי שיעמיק בתחקירי צה"ל, ימצא שם אינדיקציות ברורות לאחריות ישירה של הדרג המדיני – כלומר, ראשי הממשלה ושרי הביטחון בעשר השנים האחרונות – למה שקרה בטבח שמחת תורה. לא רק הרמטכ"לים ואלופי צה"ל היו שם; גם הפוליטיקאים.
אני זוכר איך באפריל 1974, אחרי שוועדת אגרנט פירסמה את דוח הביניים הראשון שלה, קמה סערה ציבורית אדירה בישראל. אנשי המילואים יצאו בהמוניהם לרחובות במסגרת תנועת המחאה. אבל בסוף 1974, כשהתפרסם דוח ביניים נוסף, ובאמצע 1975 כשהתפרסם הדוח הסופי, כמעט שלא הייתה תגובה ציבורית. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שגולדה ודיין כבר התפטרו בעקבות המחאות והזעם הציבורי, אבל קרוב לוודאי שבזמן שהוועדה פירסמה את מסקנותיה הסופיות, חלק גדול מהציבור כבר שכח. צה"ל דווקא יישם את לקחי אגרנט, אבל תחקירי 7 באוקטובר 23' מראים שהלקחים האלה נשחקו, גם תודעתית וגם פיזית.
צה"ל – שתפח לסדרי גודל חסרי תקדים בכוח אדם, חיל אוויר ועוצבות משוריינות – התכווץ במשך השנים כתוצאה מאילוצי תקציב וסדרי עדיפויות לא נכונים. לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות אימצה מערכת הביטחון בחדווה את הרעיון של צבא קטן וחכם, ומה שקיבלנו זה באמת צבא קטן, אבל לא ממש חכם אלא סתגלן. צבא שראשיו אינם מעיזים לדפוק באגרוף על שולחן הדרג המדיני, גם כשהם רואים אותו עושה שגיאות חמורות שפוגעות בביטחון, ועם הזמן גם מאמצים את תפיסות הדרג המדיני של הכלה וקניית תקופות רגיעה ארוכות בכסף ובהימנעות מעימות עם האויב מתוך שיקולים פוליטיים, אידיאולוגיים ואפילו אישיים-הישרדותיים. כדי שזה לא יקרה שוב, אנחנו חייבים ללמוד מהתחקיר הצה"לי גם מה שאפשר ללמוד על התפקוד והתפיסות הלקויים של הדרג המדיני. עדות לכך מופיעה במסמכים שהזינו את התחקיר הצבאי.
התחקיר הצה"לי מפורט מאוד ומשופע בפרטים טכניים ובתיאורי אירועים באופן שמקשה להסיק מסקנות ולהפיק לקחים בהירים. פירוט היתר הזה מסוכן גם מפני שאיש בצה"ל לא יטרח בעוד חמש שנים לקרוא את ספרי התחקיר העבים. אבל חייבים לזקק מהתחקיר תובנות ולקחים שאם יוטמעו עיקריהם בציבור הישראלי כולו ובתרבות הישראלית, אולי אפשר יהיה למנוע אסון דומה.
הסיבה העיקרית לאסון אוקטובר 23' היא התפיסות השגויות שרווחו בכל דרגי השלטון והביטחון לגבי האויב ולגבי עצמנו. קהיליית המודיעין, ובעיקר אמ"ן, לא הבינו ולא האמינו שחמאס רוצה ומסוגל לבצע מתקפת פתע קרקעית בליווי מתקפת אש בחזית רחבה, ושזה יקרה בלי התרעה.
גם כשבצה"ל ובקהיליית המודיעין הבינו שאיראן מארגנת מולנו חזית רב-זירתית, עזה נתפסה כחזית משנית שגם אם תצא ממנה התקפה מוגבלת כלשהי, נוכל לבלום אותה עם כוח מצומצם יחסית בגלל העליונות הטכנולוגית, המודיעינית והאווירית שלנו. בגלל המכשול שהוקם בגבול עזה, לא הבנו שהעליונות המודיעינית שהשתבחנו בה בשנים האחרונות היא במידה רבה "פייק". היינו עיוורים לגבי עזה משום שהסתכלנו עליה דרך כמה קשיות טכנולוגיות, שתכליתן בעיקר לאסוף מודיעין ולתת התרעה מוקדמת על מתקפות טילים ורקטות לשטח ישראל. וכך, לא ראינו את התמונה הכוללת.
חמאס אסף עלינו מודיעין יותר טוב משלנו היה עליו, מפני שהשתמש באמצעים פחות מתוחכמים כמו רשתות חברתיות ותצפיות. הוא ראה את התמונה הכוללת של היערכות צה"ל, הסיק ממנה מסקנות והשכיל לבצע הונאה מושלמת.
על פי תחקיר צה"ל, המידע המודיעיני האינטימי, שהושג בעיקר באמצעים טכנולוגיים, מנע מאמ"ן לאתר את המפנה שחל בחמאס ב-2017, כשסינוואר נבחר למנהיג התנועה ברצועה. סינוואר ואנשי החוג הפנימי של הנהגת חמאס בעזה, בהם אחיו, הובילו מהפכה תפיסתית באידיאולוגיה הדתית של הארגון וקבעו ששחרור פלסטין – ובעיקר ירושלים – חשוב יותר מהרווחה הכלכלית ומתנאי החיים של הפלסטינים.
ההכנות של חמאס כללו לא רק אימונים צבאיים, שהכשירו את הנוח'בה כאוגדת קומנדו לפשיטה על ישראל, אלא גם חפירה מסיבית של מערכים תת-קרקעיים הגנתיים. במקביל ביצע חמאס איסוף מודיעיני רצוף ששימש בסיס לתכנון מדויק ובעיקר למבצע ההונאה האסטרטגי, שבצה"ל מודים שהיה לא פחות יעיל והרסני מההונאה המצרית לפני מלחמת יום הכיפורים, אפילו יותר
התפיסה הזאת, שגרסה שפלסטין תשוחרר בדם ואש ובמתקפה פיזית שתוביל להשמדת ישראל, גברה על התפיסה המדינית של הקבוצה היריבה בארגון, בהנהגת ח'אלד משעל. השקפת העולם הג'יהאדיסטית התפתחה מאוד מאז סבב שומר החומות במאי 2021. זו הייתה נקודת התפנית בתחושת המסוגלות של חמאס. אמנם אמ"ן השיג גרסאות של תוכנית התקפה על ישראל כבר ב-2018 ואחר כך ב-2019, אבל את תוכנית המתקפה שבוצעה באוקטובר 23', זו שמכונה "חומת יריחו", השיגה יחידה 8200 בשנת 2022, שנה אחרי שומר החומות. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה חמאס התכוון להוציא אותה לפועל וחזר בו, כנראה כי חשב שאינו מוכן.
ישראל יצאה ממבצע שומר החומות בתחושה שהכּינו את חמאס מכה אנושה. אני זוכר איך ישבנו אז, הכתבים הצבאיים, באולם המרכזי של אגף המבצעים בבור בקריה ושמענו את הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי ואת ראש אמ"ן אהרון חליוה מדברים עם ניצוץ בעיניים איך הכרענו את הארגון והרתענו אותו שנים קדימה.
כשפירסם חמאס את תמונת יחיא סינוואר יושב על כורסא בין הריסות ביתו ומחייך, לא הבנו שזו מבחינתם תמונת הניצחון. סינוואר הבין לראשונה את יתרונות הרב-זירתיות המוסלמית, כשמעמידים את ירושלים במרכז המאבק. מנקודת מבטו, נוצרה אפשרות להשמיד את ישראל באמצעות מתקפה רבתי שתתחיל בעזה, ושהעולם המוסלמי יצטרף אליה.
חמאס גם יצא משומר החומות בתחושה שאפשר לספוג את הנזקים שמסיבים להם המודיעין והכוח האווירי של ישראל, ולהישאר על הרגליים. הנזקים לאוכלוסייה העזתית נתפסו כ"רע הכרחי" שצריך להקריב למען שחרור פלסטין וגירוש היהודים מהאדמה המוסלמית, לתפיסתם.
מאי 2021 היה נקודת המפנה, שממנה והלאה הפער בין ההבנה שלנו את מסוכנות חמאס כאיום צבאי לבין תפיסת חמאס את המסוגלות שלו לממש איום כזה הלך וגדל ולבש ממדים אבסורדיים. במחצית השנייה של 2023 התקיים דיון שיזם המטה לביטחון לאומי בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירי מערכת הביטחון. בדיון הזה נקבע שהאיום העיקרי על ישראל נשקף מצד איראן, אחר כך חיזבאללה, ולאחר מכן גל הטרור ביהודה ושומרון שגאה באותה עת. עזה הופיעה בסוף רשימת האיומים, תוך הערכה שחמאס העזתי בעיקר מעוניין להצית את איו"ש ולהימנע מעימות ישיר עם ישראל, שיגביר את מצוקת התושבים. כמו כן, הוחלט שצריך לפעול להרחבת הסכמי אברהם ולחיזוק האחיזה הישראלית באיו"ש.
כמה חודשים קודם לכן, בתחילת 2023, הורה נתניהו לצה"ל להיערך למערכה רב-זירתית מול איראן על רקע תוכנית הגרעין המתקדמת שלה, והורה להפנות את עיקר המשאבים והתכנון של צה"ל למשימה זו. באותה שעה המשיך חמאס בהכנותיו למתקפה, וכשראה סינוואר שההכנות האלה לא מתקיימות כראוי הוא אף הדיח את מי שעמד בראשן והעמיד במקומו את אחיו, מוחמד סינוואר. ההכנות כללו לא רק אימונים צבאיים, שהכשירו את הנוח'בה כאוגדת קומנדו לפשיטה על ישראל, אלא גם חפירה מסיבית של מערכים תת-קרקעיים הגנתיים. במקביל ביצע חמאס איסוף מודיעיני רצוף ששימש בסיס לתכנון מדויק ובעיקר למבצע ההונאה האסטרטגי, שבצה"ל מודים שהיה לא פחות יעיל והרסני מההונאה המצרית לפני מלחמת יום הכיפורים, אפילו יותר.
השורה התחתונה היא שאמ"ן לא הבין את הרעיון הרחב שהובילו דף וסינוואר – מלחמה רב-זירתית שתיפתח במתקפת פתע נרחבת תוך הפעלת אכזריות מפלצתית שכמוה לא ראינו מאז השואה, ושתוביל בסופו של דבר להשמדת ישראל
ב-2023, על רקע המאבק סביב המהפכה המשטרית שיזמה הממשלה, גברה בחמאס התחושה שהחברה הישראלית נחלשה וכך גם המוטיבציה של מפקדי ולוחמי צה"ל. זה חיזק לא רק את תחושת המסוגלות של חמאס להכריע את אוגדת עזה על פי תוכנית "חומת יריחו",אלא גם לפתח תקווה שבעקבות מתקפה עזתית יצטרף גם מה שמכונה "ציר ההתנגדות השיעי" בהובלת איראן.
סינוואר התרשם שיש מקום להעריך שציר ההתנגדות השיעי יצטרף. ההנחה הזו לא הייתה לגמרי שגויה, כפי שראינו מאז טבח 7 באוקטובר, אבל ההצטרפות לא הייתה מלאה כפי שקיווה סינוואר. אלא שאת זה הוא לא ידע.
התכנון המקורי של מוחמד דף, שהיה רמטכ"ל צבא הטרור החמאסי, קבע שאת ישראל יש לתקוף בחגי תשרי, שבהם יש הדממה של צה"ל והערנות אצלנו פחותה. הכוונה לתקוף בחגי תשרי של 2022 נגנזה, ורק שנה אחר כך הוחלט להוציאה לפועל, כשאנחנו עדיין באשליה שחמאס מורתע ורוצה הסדרה אחרי סבב שני של מהומות בגדר וגל טרור באיו"ש, שמצרים הרגיעה באמצעות כסף קטארי.
חשוב להדגיש כי התחקיר הצה"לי, שהתבסס על תחקור שבויים, מסמכים ומחשוב שנלקחו שלל ברצועה, אינו מביא הוכחה ברורה לכך שהשסע החברתי בישראל הוא שגרם לדף ולסינוואר להוציא לפועל את מתקפת 7 באוקטובר, אבל יש לכך לא מעט רמזים.
המפנה הבא היה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. בשב"כ ובצה"ל התקבלו חמישה מידעים, שרובם התבסס על חומר שהושג באמצעים טכנולוגיים. לשבחו של הרמטכ"ל הרצי הלוי ייאמר כי ב-3:00 לפנות בוקר, אחרי ששב"כ התריע על כרטיסי הסים שנדלקו ועל אינדיקציות נוספות, קיים התייעצות עם אלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, ועם אנשי המודיעין שלו. ראש אגף המבצעים, אלוף עודד בסיוק, ביקש להשתתף והיה גם הוא על הקו. זה היה קצת אחרי 3:00 לפנות בוקר. הרמטכ"ל היה בביתו כשראש לשכתו התקשר אליו ועידכן כי השב"כ מדווח שהסימים נדלקו. הלוי ביקש מהרל"ש שייתן לו כמה דקות. הלך לשטוף פנים ועבר לחדר העבודה שלו. לדברי מקורביו, הוא נוהג לדבר על עניינים מבצעיים רק כשהוא ער לגמרי.
אחרי השיחה עם פינקלמן ובסיוק, שבה הורה לתגבר את המודיעין על הרצועה באמצעי איסוף נוסף, הרמטכ"ל לקח דף וכתב בראשו "לא לשכנע את עצמנו שזה שום דבר". לימים יספר שחשב על תרחיש של התקפה בשתיים או שלוש נקודות על ידי מחבלים שייצאו ממנהרות לשטחנו או קרוב לגדר, של מצנחי רחיפה, של צוללים, אבל בשיחות עם מקורביו יודה: "לא העליתי בדעתי שזה פי 30 והכל ביחד". הרמטכ"ל גם היה בתחושה שתמונת המצב שקיבל מאלוף הפיקוד היא מהימנה.
פינקלמן, אחרי התייעצות עם קציני המודיעין של הפיקוד ושל אוגדת עזה ועם שני אנשי שב"כ מהיחידות הרלוונטיות, היה סבור שלא מדובר בעניין גדול אלא בפשיטה מוגבלת לכל היותר ולא בטווח הזמן המיידי. זו גם הייתה הערכת השב"כ. צריך להבהיר כי על אף שתוכנית "חומת יריחו" הייתה מוכרת לקציני המודיעין של הפיקוד ושל האוגדה, וגם לאלוף פיקוד הדרום ולראש אמ"ן, שאותו העירו בחופשה באילת, ההערכה הייתה שמדובר בכוונה כללית שעל פיה יש לבנות את הכוח החמאסי, ולא בתוכנית לביצוע.
אחד המחדלים המודיעיניים הגדולים היה שאיש בחטיבת המחקר, ובאמ"ן בכלל, לא מצא לנכון לבדוק אם חמאס באמת מסוגל להוציא לפועל את התוכנית. לכן הרמטכ"ל לא הרים טלפון לראש השב"כ רונן בר, שהיה במטה שלו, ולא עידכן את ראש הממשלה ואפילו לא את מפקד חיל האוויר ואת מפקד חיל הים. לא הייתה התייעצות עם ראשי המודיעין הבכירים, ובהם ראש אמ"ן ומפקד 8200. הרמטכ"ל ביקש שאם יהיה דבר חדש, יודיעו לו מיד, וקבע דיון ל-8:30 בבוקר. התחושה העיקרית של המעורבים הייתה ששום דבר לא יקרה בטווח הזמן המיידי, וכי גם אם יקרה משהו, אנחנו מסוגלים לטפל בו עם מה שיש בשטח ולא כדאי לעשות תזוזות גדולות וצעדי היערכות, אפילו לא באיסוף מודיעין משלים, כדי לא "לשרוף" מקורות.
הסיבה לתופעה הזו היא ביטחון עצמי מופרז, מה שמכונה ביוונית "היבריס". אבל אם כשהופתענו במלחמת יום הכיפורים, ההיבריס, שגם אני הייתי נגוע בו, נבע מהניצחון המשכר והמדהים במלחמת ששת הימים, הפעם מדובר במשהו שונה. היינו מכורים למודיעין המדויק ולהצלחות המבצעיות שקצרנו בעקבות מהפכת הסייבר בקהיליית המודיעין. ההתמכרות הזו, והאמונה העיוורת במה שמכונה "העליונות המודיעינית", שלא הייתה קיימת, היא שגרמה לכך שהכוחות שכן היו בשטח, כ-670 לוחמים, הופתעו, וגם לא יכלו לפעול בגלל מטחי הרקטות והמרגמות שנחתו עליהם במאות. דקות אחדות אחרי 6:29, כשהחלה המתקפה, חיל האוויר הפעיל את מערכי הכוננות שלו, אבל לא היו לו מטרות מפני שאיש לא כיוון אותו. גם בבור במטכ"ל, חטיבת המבצעים לא הצליחה לפעול ביעילות. הבעיה המרכזית באותן שעות הייתה היעדר תמונת מצב מדויקת. אוגדת עזה קרסה כבר בשעה וחצי הראשונות להתקפה. מחנה רעים נכבש ומפקד האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, שהיה בחמ"ל המבוצר, לא שלט בכוחות ולא ידע מה קורה.
שני הדברים האלה – היעדר תמונת מצב ונפילתה של אוגדת עזה – היו הגורם לטבח, לחטיפות ולשאר הזוועות, שעיקרן היה בשש השעות הראשונות של המתקפה. מה שהציל את המצב היו יוזמות של אזרחים, ובראשם כיתות הכוננות, והחתירה למגע של מפקדי ולוחמי צה"ל שחשו לבלום את האויב ורבים מהם נהרגו.
השורה התחתונה היא שאמ"ן לא הבין את הרעיון הרחב שהובילו דף וסינוואר – מלחמה רב-זירתית שתיפתח במתקפת פתע נרחבת תוך הפעלת אכזריות מפלצתית שכמוה לא ראינו מאז השואה, ושתוביל בסופו של דבר להשמדת ישראל. לא ידענו לחבר בין כוונות חמאס ליכולות שלו, שהלכו והתחזקו מבלי שהבחנו בכך. לא עשינו מחקר על יעדי-העל של האויב ולא על תחושת המסוגלת שלו. זו "הקונספציה" שהייתה נחלתם לא רק של אנשי המודיעין בצה"ל, אלא גם של הדרג המבצעי והפיקודי ושל הדרג המדיני-פוליטי.
היום אנחנו יודעים שהקונספציה הזאת גרמה לנו "להכיל" את האויב ולקנות לעצמנו תקופות רגיעה במקום לתקוף אותו, למנוע את התעצמותו ולכרסם בתחושת המסוגלות שלו. כך נשחקה ההתרעה של האויב והמוכנות המחשבתית והפיזית שלנו.
הלקחים המרכזיים הם שבהגנה צריך צה"ל להיות מסוגל לספוג מתקפה רחבה רב-זירתית בהפתעה ללא התרעה או כמעט ללא התרעה, ולכן עליו להיות גדול וערוך עם עומק – כולל שותפות של חיל האוויר בהגנת הגבולות. ובה בשעה, צה"ל צריך להיות מסוגל לתקוף באוויר, בים ועל הקרקע כדי להקדים מתקפה מתוכננת, ולא להירתע מפגיעה בהתעצמות האויב גם במחיר של ישיבה במקלטים וספיגת מטחי טילים וכטב"מים.
בצד המבצעי, צה"ל הוכיח יכולות טובות בתמרון הקרקעי והאווירי ובשילוב בין הזרועות במלחמת חרבות ברזל, אבל הוא צריך להיות מסוגל לבנות לעצמו תמונת מצב שתאפשר לו להפעיל ביעילות את הכוחות גם במקרה של הפתעה בסיסית ומוחלטת.
והעיקר, צה"ל ומדינת ישראל צריכים למצוא דרך שהלקחים האלה לא רק ישמשו מצפן לבניין הכוח ולהיערכות בגבולות, אלא גם שלא יתמוססו ויישחקו בעתיד כדי שלא נופתע שוב. צריך לזכור: ההפתעה החמורה מכל, פריצה פתאומית של איראן לגרעין, עדיין מונחת לפתחנו.
