אם מבטים היו יכולים להרוג, כבר לא הייתי פה. זה מה שאני חושבת כששני הפלסטינים הצעירים מרימים את הראש שלהם למעלה ומסתכלים לי ישר בעיניים. יש במבט שלהם כל כך הרבה שנאה גלויה ובוטה שזה מצליח לבלבל אותי. לוקח לי זמן להיזכר שאני חובשת קסדה ולובשת אפוד. מהמקום שלהם, שם למטה ברחוב, הם בטח חושבים שאני לוחמת של צה"ל שמתצפתת עליהם מהגג שעליו אני עומדת. רק שאני ממש לא לוחמת, והקסדה שלי גורמת לי להיראות מרתיעה בערך כמו בוב הבנאי. מבחינת הווסאח שהיא משדרת כבר היה עדיף שאשים חצי קרמבו על הראש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אני מודה, אני מפחדת עכשיו. המבט שלהם מציף אצלי את המשפט שלירי אלבג אמרה, איך הדבר הכי חזק שהיא זוכרת מהבוקר הנורא של 7 באוקטובר אלה המבטים של המחבלים כשהם נכנסו למיגונית, "מבט של רוע טהור". אחד מהבחורים רזה וגרום, אפילו מפה אני יכולה לראות את הגרגרת הבולטת שלו. השני שרירי ולובש חולצה שחורה עם הדפס כלשהו בערבית, אני לא אופתע אם זה מרצ'נדייז של חמאס. עד ששני המקסימים האלו נתנו לי את המבט, חשבתי שהם סתם שני תושבים תמימים שיושבים על המדרכה ותופסים שמש. חודש הרמדאן עכשיו, והגברים בכפר לא הולכים לעבודה. לא שגם ככה הם הולכים לאחרונה לעבודה יותר מדי. מאז שגזרת איו"ש נעשתה חבית נפץ אחת גדולה ורותחת, כבר כמעט לא מחלקים לתושבים בכפרים היתרי עבודה או אישורי כניסה לישראל. "וזה גם משהו שמהווה להם תמריץ מסוכן", אמר לי רס"ן א', קצין האג"ם המרשים מאוד של הגדוד המעורב "פנתר", "אם אין היתרים, אין עבודה ואין כסף, בואו נבצע פיגוע".
אילו רק הייתי אחת מהלוחמות המדהימות והגיבורות של פנתר שפגשתי פה קודם, אולי הייתי מפחדת פחות. בהתחלה, כשפגשתי אותן בסלון הבית שמשמש כמפקדה של הגדוד, הן נראו לי כמו ילדות. קבוצה מקסימה של בנות 20 שלא הפסיקו להצחיק אותי לרגע. רק כשהתחלנו לדבר על מה שהן עושות בשירות שלהן הבנתי שאלה לא ילדות, אלה מכונות לחימה קשוחות. הן אפילו לא ממצמצות כשמעירים אותן בשלוש בלילה ושולחים אותן להסתער על בית חשוך כדי להוציא את המחבלים שמסתתרים שם. הסכנה אורבת להן ולבנים שמשרתים איתן בכל פינה, אפילו בסיורים הכי שגרתיים.
"רוב הזמן הם עושים פה הפס"דים, הפרעות סדר רגילות", אמרה לי קודם רס"ל ר', לוחמת מהגדוד, "את יודעת, זורקים אבנים, משליכים צמיגים בוערים, בסדר, התרגלנו מהר. אבל כשהיינו בפעילות בקלקיליה ממש ירו עלינו. הלכנו ברחוב, שמענו קול נפץ וראינו את הגיצים של הירי. זו הייתה הפעם הראשונה שירו עליי בחיים".
ולא פחדת?
"לא. בהכשרה שלי כלוחמת למדתי ללכת נגד האינסטינקט הנורמלי של אדם במצב סכנה. במקום לקפוא או לברוח, הגוף שלי מעוניין לזנק ולהסתער. ואני כל כך נהנית מזה, זו הסיבה שבגללה הגעתי לפה, בשביל הסכנה הזו, ההרפתקאות, להיכנס לטהר בית באמצע הלילה, למצוא שם מצבור אמל"ח כל כך גדול שיכול היה לשמש לשלושה פיגועים. הפעילות המבצעית שלנו בעומק הכפרים של הגזרה? זה מה שכולנו מחכים לו. אנחנו חייבים את האקשן הזה, אחרת סתם משעמם".
עד היום גדוד פנתר שהה עמוק בתוך קלקיליה. אלו היו שבועיים כל כך מהנים ועמוסים בסכנות, שכל אנשי הגדוד סיפרו לי שהם כבר מתגעגעים לחזור לשם. אתמול לפנות בוקר הם החליפו מיקום. עברו לפעילות מבצעית בכפר שיש לו את אחד השמות הכי קולעים בהיסטוריה. קוראים לו כפר חַבְּלֶה, כמו מחבלים או לבני חבלה.
חבלה הוא כפר פלסטיני במזרח השרון, הוא שוכן מדרום לקלקיליה וממוקם ממש על הגדר. בגלל הקרבה הבלתי נתפסת שלו לגבול, הוא נחשב למה שרס"ן א' מכנה "כפר מקפצה" - "חבלה הוא הכפר הכי מערבי בגדה. קו אווירי של 400 מטר מפה זה כביש 6, כפר-סבא, אלפי מנשה. 'כפר מקפצה' אומר שכל מה שרע ומסוכן לנו נדחק לפה, האמל"ח מגיע מוחבא בבתים האלו, המחבלים ייצאו מפה כדי לבצע פיגועים. בעיקר צריך להיות ערניים באישון לילה, כי ברגע שיש לי סיור חלש אחד שמאבד קשר עין, כל מי שמגיע לפה יכול לחצות את הגדר ולהיות בישראל תוך שניות. אני יכול להגיד שרק בשבוע האחרון היו פה שלושה ניסיונות חצייה. אבל בסדר, ירי מדויק לקרסול של מסתנן והוא מנוטרל".
האמת היא שרס"ן א' הזהיר אותי במפורש שלא לעשות את מה שעשיתי - להתקרב לקצה של הגג ולהשקיף על הרחוב. "לא כדאי", הוא אמר, "אנחנו בכל זאת באמצע כפר פלסטיני מאוד עוין והגג הזה במרכז הכפר וחשוף לצלפים". הייתי צריכה להקשיב לו, אבל הסקרנות הרגה אותי. זאת הפעם הראשונה שלי בתוך כפר פלסטיני בעומק השטחים. בצבא הייתי בחיל האוויר, והקו הכי ירוק שראיתי היה של המרקר הזוהר ששימש אותי. מהרגע שהגענו לפה אני מתה לדעת איך נראה הכפר, שהוגדר על ידי רס"ן א' כ"קן צרעות ומעוז טרור". אני רוצה לגלות באיזה סוג של בתים התושבים שלו גרים, איך הם מתנהלים בחיי היומיום שלהם, כלומר כשהם לא עסוקים בהובי העיקרי שלהם - חוג מוות ליהודים. וכמובן שבהיותי חובבת שופינג ומציאות, הכי מעניין אותי לגלות איזה חנויות יש להם בכפר. האם יש פה חנות בגדים? ירקן? שווארמייה מעניינת? קמתי מורעבת הבוקר ואני חולמת שייתנו לי ללכת לנגב חומוס אסלי של מחבלים.
רק שמהר מאוד אני מבינה כמה אידיוטיים היו החלומות שלי שייתנו לי לשוטט בכפר כמו איזו תיירת מתלהבת. נתחיל בזה שהגענו לפה ברכב משוריין עם סורגי ברזל. ניסיתי לעקם את הצוואר כדי לראות את הנוף בדרך לכפר, אבל כל מה שהצלחתי לראות היה זוג העיניים הירוקות של הלוחם שישב מולי, הן היו הדבר היחיד שהציץ ממסכת הפנים השחורה שכיסתה את כל ראשו. בדרך ניסיתי לדבר איתו ולכוון את השיחה לחומוס, אבל הוא רק אמר "איזה חומוס, אנחנו אוכלים פה מנות קרב שאנחנו מביאים איתנו, אסור לנו להתערבב עם התושבים". ככה היטלטלנו בתוך בלנדר הקפיצות של המשוריין, עד שפתאום עצרנו. "הגענו", אמר רס"ן א' והצביע על הבית מולנו, "ברוכה הבאה לבית המג"ד שלנו בחבלה". "רגע", אמרתי לו, "אולי אצא לסיבוב בכפר קודם, שנראה קצת לאיפה הגענו". "פה לא יוצאים להסתובב סתם ככה", הוא אמר וכבש בקושי את החיוך, "כל יציאה אל הכפר מלווה בלוחמים עם נשקים".
אנחנו נכנסים לבניין בן שלוש קומות. מבנה מרובע ודי נאה, שיכול היה להיראות כמו בניין מגורים בגבעתיים אלמלא צבעו את הקיר במרכז שלו בצבע בורדו מחריד. עד לפני זמן קצר, המבנה הזה היה ביתה החוקי של חמולה פלסטינית, אבל אז הגיע גדוד פנתר והפך אותו למפקדה שלהם. בבית הזה הם אוכלים, מצחצחים שיניים וישנים, ומפה הם יוצאים לפעילות המבצעית שלהם בלילות ובימים. "לא הבנתי", אני אומרת לרס"ן א', "לאן הלכה המשפחה שחיה פה? היא פשוט השכירה לכם את הבית?" "בכל פעם שאנחנו מגיעים לפעילות של כמה שבועות בכפר באיו"ש", אמר הקצין, "אנחנו בוחרים לנו בית שנהפוך אותו לבסיס שלנו. אנחנו בוחנים את הכפר, בוחרים מבצעית את הבית הכי מרכזי, שמשקיף על נקודות חשובות, אומרים לשב"כ 'בחרנו את הבית הזה', וזהו. מקבלים אותו".
כשהוא אמר את זה, אני מודה שהרגשתי סוג של צער על המשפחה שביתה הופקע ככה. זה היה מוזר, כי מאז 7 באוקטובר לא הרגשתי ולו בדל של חמלה על אף פלסטיני. כל מה שהרגשתי היה רצון בנקמה וזעם שזורם בעורקים שלי כמו נהר שחור ורותח. אבל מול הבית הזה, שתושביו גורשו רק כי הוא הוכתר כנכס אסטרטגי, פתאום תהיתי לעצמי איך זה מרגיש שבאים ומודיעים לך שזהו, בקרוב תצטרך לתרום את הבית שבו אתה מגדל את הילדים שלך לאנשים שאתה הכי שונא.
בינתיים, על הגג, רעש מבהיל קוטע את המחשבות שלי. מין בום קולני שמקפיץ אותי מהמקום שלי וגורם ללהקת היונים שעל הגג להתעופף במשק כנפיים מבוהל. מדהים כמה מחשבות מספיקים לחשוב בשנייה אחת של חרדה מטורפת. אני מספיקה לחשוב שחבל שלא הקשבתי לרס"ן א' שאמר לי לא להתקרב לקצה של הגג, כי עכשיו אין לי ספק שאני הראשונה שיצלפו בה. אני חושבת גם שאולי כדאי לי לרוץ לדוד השמש ולהתחבא מאחוריו, לתת למקצוענים של גדוד פנתר להשיב אש. אבל כשאני מסתכלת מסביב אני מגלה להפתעתי שרס"ן א' וחמשת הלוחמים והלוחמות שמקיפים אותו אפילו לא טרחו להפסיק את הדיון הערני שלהם. "מה זה היה?" אני אשכרה צריכה ללכת ולדפוק על הכתף של רס"ן א' מרוב שהוא אדיש. "אה", הוא אומר, "זה כלום. סתם רימון הלם. זה רק עושה רעש, אל תדאגי".
רס"ן א': "היום כשנכנסנו לחבלה ראינו בעיניים שלהם את הפחד, את ההלם הגמור שאנחנו מעיזים לבוא לכפר שלהם. ולא נהנינו מזה ברמה האישית, אנחנו תמיד מזכירים לעצמנו את ערכי צה"ל, אבל מה לעשות שהפחד הזה הוא לב ההרתעה שלנו?"
60 דקות מאז שהגעתי לפה, וכבר ברור לי כמה שחבלה הוא לא כפר שקט ותמים. זה מצליח להשכיח ממני את כל האשמה על המשפחה המסכנה שביתה הופקע ממנה למען צה"ל, כי מה האלטרנטיבה? לתת לתושבי הכפר לחיות פה ללא נוכחות של הצבא, כשברור שמה שהם עושים זה לאגור מחסנים של אמל"ח או להבריח מחבלים בדרכם לפיגוע?
זו בדיוק המציאות המורכבת שאיתה נאלץ להתמודד גדוד פנתר מדי יום ביומו. מצד אחד, שולחים אותם לשרת בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית. הם נאלצים לפרוץ לבתים באישון לילה, להתמודד עם תינוקות בוכים וסבתות שצורחות מפחד ולא לאבד את הקשר עם כל מה שאנושי בהם. מצד שני, חבלה הוא ממש לא הכבשה הצחורה שהוא מנסה לעשות מעצמו. "שתדעי שבחבלה יש הכי הרבה אמל"ח", אומר רס"ן א', "יש פה הכל מהכל - אקדחים, נשקי קרלו מאולתרים, M4 של הצבא. לא יודע מאיפה הם השיגו נשק כזה".
אז אין פה חפים מפשע?
"מבחינתי כל אחד הוא מחבל פה. בחיים לא עצרתי לחשוב כמה מהם מחבלים וכמה מהם סתם אזרחים לא מעורבים. גם האזרחים הכי לא מעורבים פה עושים טובה לשכן שלהם שכן מתכנן פיגוע, ומאחסנים בשבילו בבית תיק".
הוא נעמד בקצה הגג ועובר איתי על כל היישובים שנשקפים מרחוק. "תראי", הוא מצביע, "את רואה את הגגות הקרובים? זה אלפי מנשה, והנה, כביש 6 עובר פה למטה. את רואה את המנופים? זה כבר אזור התעשייה של כפר-סבא".
מה? רק לפני שנייה עוד עמדתי בול איפה שאתה מצביע. בתחנת הרכבת נורדאו. הסתכלתי על הנוף ולא היה לי מושג שמה שאני רואה זו קלקיליה.
"בדיוק. אנשים לא מבינים כמה השטחים קרובים אליהם, כמה לא צריך שיקרה הרבה כדי שהם יפלשו לאלפי מנשה, לקדומים, לרמת-השרון, לכפר-סבא, לפתח-תקווה".
מסתבר שזה מה שקורה פה בעודנו יושבים בבתים שלנו ומתווכחים על איזבל מ"חתונמי". במרחק כל כך קטן מאיתנו יושבים איומים פי מיליון יותר מסוכנים מבחורה שלא מדברת מספיק בחביבות. הקִרבה הפסיכית הזאת לישראל היא בדיוק הסיבה שבגללה הוקם הגדוד החדש הזה לפני כשלוש שנים. נכון, גם לפני שפנתר הוקם והגיע לכאן הייתה פה נוכחות צבאית, בעיקר גדודי מילואים וחיילים בתעסוקה מבצעית, אבל מה שלא היה פה זה גדוד אחד שיושב פה קבוע ומכיר בעל פה את הגזרה. מה שרס"ן א' מכנה "גדוד אוטוריטה".
כלומר?
"גדוד אוטוריטה זה גדוד קבוע, שיושב פה ומכיר כל כך טוב את הגזרה שהוא ממש מהווה סמכות בשטח. בגלל זה פנתר הוקם. זה היה אחרי תקופה שיצאו פיגועים בכמויות לא נגמרות מאיו"ש. מפה יצא הפיגוע בשרונה בתל-אביב, פיגועים לרמת-גן, לפתח-תקווה, לאילת. לאיפה לא. אז החליטו לעבות את ההגנה על התפר ולא להסתפק רק בגדודים זמניים. בכל פעם אנחנו תופסים עמדה באחד הכפרים העוינים פה, כשהרעיון המרכזי הוא לתפוס כמה שיותר נוכחות בעומק הכפר, בחיי השגרה שלהם".
וזה מרתיע אותם?
"מאוד. קשה להאמין כמה זה אפקטיבי. למשל, היום כשנכנסנו לחבלה ראינו בעיניים שלהם את הפחד, את ההלם הגמור שאנחנו מעיזים לבוא לכפר שלהם. ולא נהנינו מזה ברמה האישית, אנחנו תמיד מזכירים לעצמנו את ערכי צה"ל, אבל מה לעשות שהפחד הזה הוא לב ההרתעה שלנו? הם צריכים להרגיש אותו כדי להיזכר שאנחנו הריבון, ולא להעיז לחשוב אפילו על פיגוע".
לוחמת בגדוד: "הבנים שמשרתים איתך פה הם כמו האחים שלך, אנשים שמסוגלים לראות אותך במצב הכי מטונף ומזיע שיש, ולא מזיז להם. וחוץ מזה, גם הבנים לא ממש מתקלחים. אנחנו משפחה פה, אתה לא במצב של לשפוט. כולנו נלחמנו, כרגע יצאנו מלחימה, אין שום משמעות לזה"
עכשיו יש עוד אתגר. בעסקת החטופים שיחררנו בחזרה אליהם המון מחבלים מהסוג הכי נתעב.
"זה מבורך, העסקה, וכולנו פה בגדוד שמחים ושמחות שהחטופים חוזרים הביתה, אבל אצלנו, בגזרה החמה שלנו, לא שוכחים שבו-זמנית משחררים מחבלים בחזרה לשטח שלנו ממש. עוד לא יצא לנו להיתקל במחבלים המשוחררים מאז העסקה, אבל כן בחגיגות השמחה של אנשי הכפרים פה לקראת החזרה שלהם. אלו חגיגות שלא נראות כמו מסיבת כיתה. אלה חמושים שמסתובבים בגלוי, יריות באוויר, ואנחנו אלו שצריכים לתפוס אותם".
אז מה עושים?
"אנחנו מגיעים למשפחות של המחבלים ערב לפני השחרור. דופקים להם בדלת ומודיעים להם, 'אנחנו מזהירים אתכם שלא יהיה מחר משהו שאנחנו לא אוהבים לראות בעין'. והם לא מעיזים להתווכח, יש להם יראת כבוד אלינו ולצה"ל. אני מבין שלא כולם מעוניינים לעשות מפגן כוח, אלא באמת-באמת שמחים שהאח או בן הדוד סוף-סוף משוחררים מהכלא. אבל זה לא יכול לעניין אותי מה טיב השמחה והחגיגה שהם מתכננים ומאיזה מקום בלב היא מגיעה; מבחינתי אסור שהיא תקרה. שלא יעזו להביע את השמחה הזו מול כולם. שישמחו בבית, יעשו כוס קפה, ישחטו כבש. לא מעניין אותי. לא בחוץ".
יורדים במדרגות, בחזרה לתוך הבית. הדבר הראשון ששמים לב אליו זה עד כמה הבית ננטש בזריזות. יש פה שתי קומות מגורים ובהן עשרות חדרים, אני לא מגזימה. חלק מהחדרים האלו מאוכלסים עכשיו בלוחמים ובלוחמות ששוכבים מכורבלים עד קצה השיער בשקי שינה. הם הגיעו לכפר אתמול בלילה, מה שאומר שהלכו לישון לפנות בוקר. "אסור לנו לגעת בציוד האזרחי של הבית", מסבירה לי סגן א', הסמ"פית האגדית של הפלוגה, "כשאנחנו באים לישון באיתור (כינוי לבית - ד"ס) אנחנו לא משתמשים בשום דבר ששייך להם, גם לא במצעים ובשמיכות שלהם, אלא מביאים מזרנים ושקי שינה משלנו".
הערבוב הזה, בין בית פלסטיני למפקדה מאולתרת של גדוד, ניכר בכל פינה. על אחת הדלתות של החדרים תלה מישהו דף שכתוב עליו בעט "רס"פייה",אבל בפועל זה פשוט ציוד צה"לי שמישהו הניח על מדפים לצד בגדים וצעצועים. המחששה של החיילים נמצאת באגף הימני של הבית, יש שם חצי קומה שהמשפחה עוד לא הספיקה לבנות, מה שאומר שאת עומדת ומעשנת בתוך פיגומים מטר מבימבה ורודה שאיזה ילד השאיר. בחדר האורחים שליד יושבת קבוצה של חיילים ומדברת על הלו"ז להיום, הכל מתחת לנברשת מזעזעת עם נורות בצורת חבצלות מזהב. "עיצוב זוועה", אני אומרת ומצביעה על פמוט זכוכית מקושט ב"יהלומים". "זה עוד טוב", אומרת לי לוחמת אחת, "לא ראית את טול-כרם. היינו שם בכמה בתים שאת לא מבינה איך הם חיים ככה בכלל. בבית הכי נוראי שהיינו בו לא היו מקלחת או שירותים".
אז מה עשו הבנות? סליחה אם אני נשמעת שוביניסטית, אבל בלי שירותים קשה יותר לנשים.
"עשינו בתוך בקבוקים. וגם בתוך שקיות, במקרה הצורך".
ומקלחת?
"לא התקלחנו כל התקופה. רק כשהגעתי הביתה התקלחתי שלוש שעות במים רותחים. בכלל, אנחנו לא מרבות להתקלח פה, גם בבתים שיש בהם מים זורמים. אנחנו עסוקים פה 24/7 בפעילות מבצעית, אז אין לנו זמן לזה. וגם אם יש, זה לא חלק מהאווירה פה. הבנים שמשרתים איתך פה הם כמו האחים שלך, אנשים שמסוגלים לראות אותך במצב הכי מטונף ומזיע שיש, ולא מזיז להם. וחוץ מזה, גם הבנים לא ממש מתקלחים. אנחנו משפחה פה, אתה לא במצב של לשפוט. כולנו נלחמנו, כרגע יצאנו מלחימה, אין שום משמעות לזה".
בשנים האחרונות הפכה שאלת הגדוד המעורב - בעד או נגד, לנקודת מחלוקת די בוערת בתקשורת וברשתות החברתיות. בכל פעם שעולה מחדש הרעיון לגייס חרדים לצה"ל, מיד קופצים אינספור מגיבים עם זיקה דתית ושואלים "אבל איך יבטיחו לנו שמירה על הצניעות? ראיתם איזה סדום ועמורה מתרחש בגדודים מעורבים". ועכשיו, כשהלוחמים והלוחמות מוטלים על הספות בסלון המרכזי ואוכלים פרוסה עם שוקולד למריחה ממנות הקרב, זו הזדמנות ממש טובה לגלות איך נראה ויכוח פוליטי במציאות. נתחיל בזה שצה"ל כן מקפיד לשכן אותם בחדרי שינה נפרדים לבנים ובנות. אפילו פה, בלב הכפר, באמצע פעילות מבצעית שאין אף מש"ק משמעת שיכול להצטרף אליה, עדיין שומרים על החלוקה הזו. אבל בפועל? אין שלט "מגורי בנות" בעולם שיצליח להפריד את הפלוגה המדהימה והמגובשת הזו. הם נלחמים כבר כל כך הרבה זמן כתף לכתף, שהם הפכו ליחידה אחת הדוקה שאין בה שום משמעות למבנה הגוף שלך. נוסיף לזה את תנאי היציאה הקשוחים שיש להם מאז שהתחיל מבצע חומת ברזל בשטחים. סוגרים 17 יום בצבא, ואז מקבלים ארבעה ימים מסכנים בחוץ. "את הבנים פה אני רואה כמו את האחים שלי", אומרת אחת הלוחמות, "הם יודעים עליי הכל, ראו אותי במקומות הכי קשים, הרווחתי פה חברים שאמן שימשיכו איתי לכל החיים".
רס"ל ל': "אני תמיד אומרת שאם בנים ראו אותי בסיטואציות שבהן הם ראו אותי פה, והם עדיין נמשכים אליי, אז זו אהבת אמת. זו דרך די טובה לסנן. מי שנדלק עליי ככה, אחרי מבצע ובלי מקלחת, רואה אותי כמו שאני"
הגיבוש הזה שלהם כל כך מרגש, בטח כשנזכרים שבהתחלה לא הכל היה פשוט והרמוני. אין מה לעשות, ההתנגדות לגדוד המעורב מגיעה כמעט תמיד מהצד הגברי. "זה האתגר הגדול שלי בתור מפקדת שמעבירה הכשרה", אומרת סגן א', "רוב הבנים שמגיעים אלינו כיוונו למקומות אחרים, וחושבים שבגלל שהם עומדים לשרת בגדוד מעורב זה אומר שהם פחות טובים. אבל מהר מאוד, וככל שעושים יותר פעילויות מבצעיות, אנחנו מצליחים לשכנע אותם שלחימה עם נשים היא עצימה והתקפית באותה מידה, ואפילו יותר. כי הנשים שמגיעות לכאן? הן הכי טובות שיש, הן עשו הכל כדי להיות בכושר מבצעי. מהר מאוד הם מבינים שלשרת עם בנות זו פריבילגיה אחרת. קרה לי הרבה שבנים באו ואמרו לי 'טעיתי, הבנתי כמה כיף פה, איזו חוויה זו לשרת עם בנות'".
"זה הרבה בגלל סטיגמה מטומטמת", מעיד אחד הלוחמים, "מודה שכשאמרו לי שאני בגדוד מעורב עוד הייתי סוג של שוביניסט, מאצ'ו כזה, וגם כל החברים שלי שהלכו לגולני גרמו לי להרגיש שזה פחות שווה להיות לוחם עם בנות. זה נעלם לי במבצע הראשון, כשראיתי איך הבנות נכנסות לאיתור בלי פחד. כשאתה בלוחמה אתה מודד בן אדם רק על פי היכולות שלו, והרמה של הבנות פה גבוהה כמו שלנו, וגם יותר".
אני סוף-סוף מעיזה לשאול את השאלה המביכה, "האם יכולים להתפתח רומנים בגדוד?" אחרי כל מה ששמעתי מהם אני כבר משוכנעת שהתשובה תהיה לא. כמעט כולם סיפרו לי על אחוות הלוחמים שמפתחת פה חברויות אמיצות וחסרות מגדר, לכן אני מופתעת כשכמעט כולם מתחילים לדבר בבת אחת, צועקים "בטח שיש". מישהי אפילו מצביעה על קבוצה של שלוש לוחמות שיושבות יחד, "היא, היא והיא - להן יש בני זוג שהן פגשו בגדוד".
"את זורקת חבורה של נערים ונערות, בדיוק בגיל הכי בוער של ההתבגרות, למקום אחד, סוגרת אותם בחדר - ברור שיש רומנים", אומרת רס"ל ר'. "אתה תקוע עם אנשים פה 17 יום רצוף, ברור שיתפתחו דברים.
“אני תמיד אומרת שאם בנים ראו אותי בסיטואציות שבהן הם ראו אותי פה, והם עדיין נמשכים אליי, אז זו אהבת אמת. זו דרך די טובה לסנן. מי שנדלק עליי ככה, אחרי מבצע ובלי מקלחת, רואה אותי כמו שאני".
ומה דעתכם על כל המתנגדים לגדודים מעורבים, שאומרים שנשים פוגעות ביכולת ההתקפית?
סמ"ר ב': "התוצאות מדברות בעד עצמן. אני יודעת איך אני מתפקדת תחת אש, אז אני אמשיך בדרך שלי ושהם ידברו כמה שהם רוצים".
סמ"ר ג': "אני בכלל לא יודעת על איזה ויכוח את מדברת. אני חושבת שאנחנו כבר לא בדור של סיפורים כמו זה של אליס מילר. אחרי 7.10, אנשים ראו אילו יכולות מטורפות יש ללוחמות".
אין לכן שום קושי מבחינת כושר פיזי?
סמ"ר נ': "יש הבדלים ביולוגיים, אני לא אומרת שאין, אבל מה שחשוב זה החוסן הנפשי והפיזי שלי תחת מצבי לחץ וכושר הלחימה המבצעי שלי, ובזה אני מבטיחה לך שהבנות טובות בדיוק כמו הבנים. אנחנו עובדות קשה כדי לשמור על כישורי הלחימה הכי גבוהים שיש. לא תמצאי בת שחלמה להיות לוחמת ולא תתאמץ פי שלושה בהכשרה כדי להפוך ללוחמת הכי טובה שיש".
ואולי זו דווקא התשובה הכי טובה לאלו שטוענים שעירוב נשים וגברים בתפקידי לוחמה פוגע בכושר המבצעי. להלן רשימה חלקית של ההישגים של גדוד פנתר מאז שהוקם: באוקטובר 23' תפסו הפנתרים מחבל חמוש בדרך לפיגוע בצור יגאל וחיסלו אותו. באפריל 24' תפס הגדוד מצבורים אדירים של נשק בכפר הזה ממש. כמה ימים אחר כך הגדוד נכנס שוב לחבלה, תפס פה חמושים והחרים נשקים. באוגוסט של אותה השנה הם ניטרלו מחבל במהלך ניסיון לזרוק מטען במעבר איל הסמוך, ובדצמבר שאחריו, הפנתרים תפסו את ראש ענף ההברחות בקלקיליה, אחד המבריחים המבוקשים ביותר באיו"ש.
רס"ל ע': "יום אחד יצאנו מהבית שגרנו בו בטול-כרם וראינו התקהלות של כתבים וצלמים. מתברר שהפלסטינים רצו לעשות רעש בקהילה הבינלאומית מזה שצה"ל מעז להיכנס אליהם, אז הם הביאו כלי תקשורת שעמדו וצילמו את הפעילות שלנו שם. זו עוד דרך שלהם להציק, כאילו מסמנים לנו 'נלשין עליכם באירופה'"
"עד עכשיו לא היו לנו נפגעים, שרק ימשיך ככה", סיפר קודם רס"ן א', "אבל זה בהחלט לא שירות קל. אחת השכונות הכי מסוכנות בגזרה שלנו היא שכונת 'כפר-סבא' בקלקיליה. עכשיו, למה קוראים לה שכונת כפר-סבא? כי היא צופה על כפר-סבא ברמה כזו שצלף רק צריך לעלות על הגג, וכבר יש לנו פיגוע. יש בשכונה הזו המון פעילים שקשה מאוד לשים עליהם את היד, אבל כשאתה גר בבית בלב השכונה, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בפנתר, אתה יכול להגיע למשפחות שלהם".
ההורים שלכם יודעים מה אתם עושים פה?
רס"ל ל': "וואו, אמא שלי לא ישנה בלילה. בכל פעם שאני חוזרת המשפחה שואלת אותי המון שאלות, ואני צריכה לא לאשר ולא להכחיש".
רס"ל א': "אני בכלל חיילת בודדה, עליתי לפה מניו-ג'רזי, אני הראשונה בכל המשפחה שלי שחיה בארץ והראשונה לעשות צבא. אני גם בת יחידה לאמא חד-הורית, אז ברור שזה היה מורכב כשאמרתי לה שאני רוצה להיות לוחמת. אבל היא הסכימה, איזו ברירה הייתה לה? היא בעצמה הייתה משפחה מאמצת של חיילים. בזכותה ראיתי המון חיילים אצלנו בבית כשהייתי צעירה, ומשם הגיע החלום הזה להיות לוחמת. עכשיו היא דואגת לי שם, והכי קשה זה לסבא שלי. הוא אומר שנתתי לו עוד סיבה להישאר ער בלילה ולדאוג".
רס"ל ע' היא בחורה כריזמטית עם קוקו בצבע דבש, שמזכירה לי באנרגיה שלה את השחקנית גל מלכה. הגענו לפה, לגבול של חבלה עם ישראל, עם כמה לוחמים, ובחמש אנחנו אמורים לבצע פעילות שגרתית שמכונה פתיחת שערים. עכשיו שתינו יושבות על הספסל ומחכות שתתחיל. הגדר של הגבול נמצאת ממש בקצה המערבי של הכפר, ליד מה שאני מכנה "חבלה פיתוח" - החלק של ההרחבה שיש בו וילות ואחוזות מרווחות שהלוואי עליי. ממש קרוב לכאן גם זכיתי לראות סוף-סוף את בית הקפה המקומי. הוא נראה כמו פיצוציית עכברושים עלובה בניו-דלהי, וממש לא עשה לי חשק לדגום שום דבר. "עכשיו תשאלי, למה יש בית קפה 200 מטר מהגבול?" שאל אותי רס"ן א', "מה פתאום שבית הקפה ישקיף ממש על הגדר? אז יש לנו מידע שמפה מבריחים".
"למה רצית להיות לוחמת?" אני שואלת את ע'. "אני היפראקטיבית מאז שאני ילדה", היא אומרת, "אז לרגע לא חשבתי שאהיה משהו אחר, בטח לא במשרד או במטה. ידעתי מילדות שאהיה לוחמת, שאלך לאיפה שיש אקשן וזזים ואעשה משהו משמעותי שיתרום למדינה. אנחנו באמת שומרים פה על יישובים וערים במדינה שלנו, זו לא קלישאה".
היא לוחמת בפנתר כבר שנתיים, הייתה פה בכל המבצעים החשובים, אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה לה השנה, כשהפכה לכוכבת טיקטוק אצל הפלסטינים, או כפי שהיא מכנה את עצמה "מלכת הרשתות של טול-כרם". היא לוקחת את הסלולרי שלה ופותחת לי עמוד בטיקטוק. רואים שם סרטון שלה עומדת בלב רחוב סואן בשטחים, מוקפת מכל עבר בנשים ובגברים שמסתכלים עליה במבט הרע הזה שכבר יצא לי להרגיש על בשרי.
"מה זה הסרטון הזה?" אני שואלת. "זה ספציפית מ'אל-ג'זירה'", היא אומרת, "יום אחד יצאנו מהבית שגרנו בו בטול-כרם וראינו התקהלות של כתבים וצלמים. מתברר שהפלסטינים רצו לעשות רעש בקהילה הבינלאומית מזה שצה"ל מעז להיכנס אליהם, אז הם הביאו כלי תקשורת שעמדו וצילמו את הפעילות שלנו שם. זו עוד דרך שלהם להציק, כאילו מסמנים לנו 'נלשין עליכם באירופה'. האמת שזו הייתה סיטואציה לא פשוטה, כי היה ברור שהם באו להתגרות בנו ולחלץ מאיתנו תגובה שלא תוציא אותנו טוב. הם כל הזמן ניסו אותנו, חלק התקרבו אלינו יותר מדי, חלק הגיעו עם דגל של פלסטין".
ע' בחורה עם אופי חזק. בהחלט מרשים לראות איך היא מתמודדת עם הפיכתה ללהיט ויראלי בכל קן מחבלים בקלקיליה. אבל גם היא מודה שהעובדה שהיא מופצת ככה בטלגרם ובטיקטוק של "אל-ג'זירה" - זה לא בדיוק הדבר הכי טוב שקרה לה. נתחיל בזה שאת ממש לא רוצה להפוך לסמל ציוני שהפלסטינים מעוניינים לנקום בו, ונעבור לעובדה שהיא משתחררת בעוד פחות משנה, ומה יקרה כשתיסע לחו"ל? יש ברשת אינספור ראיות מפלילות שיעזרו לאנשי "פרי פלסטיין" לאתר אותה. "זה חלק מהסיכונים של המקצוע", ע' אומרת, "ואני כל כך אוהבת להיות לוחמת, שאתמודד עם זה כשזה יבוא".
אני אומרת לה שלא היה לי נעים לראות את הסרטון שהצלם הפלסטיני תיעד. יש משהו כמעט מאוהב בדרך שבה העדשה שלו מציירת אותה, הדרך שבה הוא עוקב אחריה כשהיא חוצה את הכביש. זה כמובן סרטון מלא שנאה, אבל יש בו במקביל גם משהו ממש מחפיץ. "דפקו לי שם ממש בוק", ע' מעדיפה להקליל, "לא הפסיקו לצלם אותי מכל הזוויות. ותראי פה למטה, 95 אלף לייקים, כולם מהמעריצים הפלסטינים שלי" .
ובכל זאת, ראיתי גם כמה מבטים של גברים ברחוב אליכן שלא באו לי טוב. הם לא מטרידים אתכן, נכון?
"איפה, אין להם אומץ".
אמרנו שבאנו לפה לפתיחת שערים, ועכשיו אנחנו מסתכלות על שלוש הלוחמות שאמורות להתחיל את הפעילות היומיומית הזו. בכפר יש כמה תושבים שעדיין אוחזים בהיתר עבודה, הם עובדים בחממה שנמצאת מעבר לגדר, בכל בוקר הם חוצים את הגבול אל החממה ובחמש-שש בערב חוזרים הביתה. זה נשמע פשוט, אבל בפועל כל כניסה ויציאה שלהם לעבודה ובחזרה דורשת לעבור בעמדת בידוק של גדוד פנתר. שם הם צריכים להגיש תעודת זהות, ולחכות שהמערכת הממוחשבת תאשר את זהותם ואת העובדה שהם שוהים חוקיים.
היום טקס פתיחת השערים מתעכב מסיבה מסתורית. אם אני צריכה לנחש, זה בגלל שלפני כמה דקות הזעיקו את רס"ן א' לנקודה אחרת בגדר. היה שם אירוע של יידוי אבנים, והוא אמר שיש כנראה גם פצועים. העיכוב גורם לזה שהפועלים יצרו פקק של ממתינים בצד הישראלי של הגבול. הם עומדים שם, על השביל שמול עמדת הבידוק, כבר 40 דקות, שורה ארוכה של פועלים שמתים לחזור הביתה ולמקלחת, וכל מה שמפריד ביניהם לבין המנוחה זה גדר וחיילים.
לזכות גדוד פנתר ייאמר שהם אלופים בהשלטת סדר. הם מתנהגים במוסריות, אבל אי-אפשר לטעות בהבעת הפלדה הנחושה שלהם. איתם לא מנסים שום דבר חצוף. ולכן אף אחד מעשרות הפועלים לא מעז להתלונן, אפילו לא להוציא מילה. אני יודעת שזה לא מכוון, אבל הגברים שעומדים פה בשורה ארוכה, בשתיקה כנועה, בטח מרגישים מושפלים.
זה מה שמטריד אותי ברגעים אלה. מה שצומח פה, בערוגות האלו של אחרי הטבח. כמה שנאה טרייה, כמה תאווה, קנאה ורצון להחזיר לנו יש בטח בלב של כל פועל וכל מעוכב. גם הימני הכי קיצוני בוודאי יסכים איתי שיש סכנות בלשלוט ככה על ציבור שלם. להשתלט על כפר ולא לתת לשלוש זקנות בחיג'אב ללכת לבית של אחת מהן בדרך הקבועה, כי עכשיו צה"ל אומר שלא מתאים, כמו שראיתי קודם.
"אולי זאת הסיבה שזה טוב שיש פה גדוד מעורב", ע' אומרת, "כי נשים ניגשות למצבים רגישים אחרת. אם אנחנו באים לבית לטהר, מורידים את כל הדיירים לקומה למטה ואומרים לכולם להוציא תעודת זהות - אז ישר אני שמה לב לנשים ולבנות. אני רואה על הפרצוף שלהן שאמצע הלילה, והן לא צנועות, הן רוצות לשים את החיג'אב. אני מבינה את הסיטואציה ונותנת להן".
אז את מרגישה את האנושיות שלהם.
"כן, אם מישהי מבקשת ממני מים, אני אתן לה לקחת מים. אני אלך ללוות אותה, כי אסור לסמוך על אף אחד. את מבינה? בתוך האנושיות שלי, כל הזמן יש את הדריכות, את 7.10. אני לא אעמוד עם הגב שלי מופנה לאף אחד".
זה הכי קשה מול ילדים קטנים. הם באמת לא אשמים.
"באמת הגענו השבוע לבית והיו שם מלא תינוקות וילדים קטנים. הבנים לא מבינים שזה עדין, יש להם פחות רגישות לסיטואציה, אז אמרתי להם 'קודם כל תהיו בשקט כשאתם נכנסים'. אחרי זה הכנסנו את כל הילדים והתינוקות לחדר מסוים, שלא יפחדו, רק שהיה בו קר. אמרתי לאמא, 'את רוצה שנביא לך את תנור החימום?' היה לי מאוד חשוב שהם יבינו שאנחנו לא שטן".
למה זה חשוב לך?
"אני כל הזמן רוצה להראות שאנחנו לא כמותם. אנחנו חייבים להיות פה, בכפרים שלהם, אין ברירה, הרי כבר יודעים מה הם מסוגלים לעולל. ובא לי להגיד עוד מילה, שאם זה קרה שם, זה יכול לקרות גם פה. בטול-כרם מצאנו תמונות של חטופים וחטופות שלנו בבתים, הם כמו קלפי ניצחון בשבילם. בכל כך הרבה בתים מצאנו וסטים עם מחסניות ואפודים ומדים של צה"ל. אז את אומרת לעצמך, 'הם פשוט מוכנים'. ואם הם מוכנים - אנחנו חייבים להיות מוכנים פי מאה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
