כפר עזה
"ישבתי ירויה, רק להחזיק מעמד ולהיות צלולה כמה שאפשר כדי להבין מה קורה"
אמילי: אני יושבת על הספה ההרוסה שלי במרפסת ומסבירה לרומי על תהליך החטיפה שהיא מכירה כבר בעל פה, אבל סוף-סוף זה חי, מוחשי. זה רגע שאין איך להסביר אותו. להיכנס לבתים שהיו בעצם האוויר שלי, מקום המפלט, ולראות את הבתים מפוררים ואת הקהילה מפוררת - זה שובר את הלב. להסביר לרומי הכל מתוך הבתים היה מצמרר והיה רגע מאוד חשוב וחזק עבורנו.
להיזכר ברגע הזה, שבו גלי (ברמן) ישב בקצה השני של הספה וזיו (אחיו התאום) מעֵבר למדרכה ואני מבינה שאנחנו הולכים להיחטף, כל מה שיכולתי לעשות בזמן שישבתי שם ירויה ברגל וביד זה רק להחזיק מעמד ולהיות צלולה כמה שאפשר, כדי להבין מה קורה.
אתן מדמיינות את הרגע שתפגשו את גלי וזיוי?
רומי: בדוק. זה אחרת, להכיר ככה.
אמילי: וואו, כל פעם חשבתי מה יהיה אם יפגישו אותנו שם. לא קרה. אבל לא, לא מצליחה לחשוב על זה. לא יודעת אם יהיה בכי, אבל אושר, קפיצות, שמפניות באוויר, חגיגות שאין דברים כאלה.
רומי: ואז, איזה חצי שעה אחרי זה, אני גם איכנס לחדר ואגיד שלום.
אמילי: לא, ישר יבואו, ירימו אותך ויגידו "מי זאת?".
רומי: על כפר עזה שמעתי במשך 431 ימים. את כל הסיפורים, את כל האנשים - הכל אני כבר מכירה. להגיע לשם עם אמילי ולהסתכל עליה מהצד ככל שמתקדמים, בית-בית. פתאום היא אומרת שֵׁם של מי שגר בבית ואני משלימה אותה עם הסיפור ומהצד כולם בהלם - איך לעזאזל אני יודעת את זה? במהלך הימים בשבי הספקתי להתחבר לחברים של אמילי כאילו הם חברים שלי, וכשהגענו לבתים שלהם נשבר לי הלב. אני שמחה שהיא בחרה בי להצטרף לרגע כל כך עצוב וקשה ושיכולתי להיות שם למשענת בשבילה.
“קשה מאוד, פיזית וגם נפשית”
רומי: בעזה היו הרבה השערות - היד תעבוד? היד לא תעבוד? מה יהיה עם האצבעות שלי? דבר אחד היה בטוח, לא שיערנו לרגע שהמצב ביד שלי ככה חמור. לא שיערתי שאני אהיה 13.5 שעות בניתוח שתוכנן להיות 10-8 שעות. לא שיערתי שהרגל שלי תפסיק לתפקד לטובת זה שייקחו ממנה הכל בשביל היד שלי. לא שיערתי שאצטרך להיות באשפוז שיקומי חודשים קדימה. לא שיערתי שיהיו כמה ניתוחים, ולא רק אחד. עם הכל אתמודד, הרי זה כל מה שחיכיתי לו.
תתארו לכם לשבת שנה וחמישה חודשים עם פציעה ביד, שגורמת לכם לחוסר תפקוד מוחלט וכאבים חזקים. הייתם מתנהגים כמוני. אני חזקה, ואני הולכת להילחם בשיקום הזה כמו חיה עד שהיד שלי תחזור לתפקוד הכי טוב שאפשר להגיע אליו. השיקום קשה מאוד גם פיזית וגם נפשית. יוצא לי לפגוש פה הרבה חיילים פצועים, להתרגש מהם ולא להצליח להוציא מילים מהפה. חיילי צה״ל וכוחות הביטחון, תדעו שאני מעריכה ומעריצה אתכם על החוזק המטורף, על האומץ, על ההקרבה. אתם הכי טובים שיש ועם ישראל עומד מאחוריכם! שלכולנו תהיה החלמה מהירה כמה שיותר מהר, בעזרת השם.
אמילי על רומי
"האופי שלנו היה העוצמה שלנו שם, מעל ומתחת לאדמה"
האמת שכולם מכירים את זה שאני ורומי היינו ביחד 431 ימים, בפועל לא באמת נפרדנו לרגע. זה התחיל ב-7.10 אחרי הניתוחים הנוראיים שעברנו בעזה והתעוררנו שתינו בבית החולים שיפא לאחר הרדמה. היא שמעה את הרופא מודיע לי שאין לי שתי אצבעות ואני עונה לו "סבבה", כי מה יש לעשות בעצם. ואז רומי שואלת אותי איך קוראים לי, אני עונה, ושואלת אותה בחזרה. היא ענתה לי שהיא מכפר ורדים, ברגע הזה הייתי בטוחה שחמאס הגיע לצפון וכל כך פחדתי. אחרי 39 ימים נפגשנו שוב במנהרות, מאז לא נפרדנו עד היום. הרעוּת שלי ושל רומי, הערבות ההדדית, מה שעברנו ביחד זה משהו שגם מילים ואלפי הסברים לא יוכלו לתאר.
כשעשינו את הכביסה זה היה יד אחת שלה ויד אחת שלי, כששטפנו את הכלים זה היה יד אחת שלה ויד אחת שלי, כשפרקנו את העצבים בלעשות קיקבוקסינג האחת על השנייה, זה היה יד אחת שלה ויד אחת שלי, עד שזה נגמר בבכי כי פגענו ביד הכואבת.
השיקום של רומי גונן:
רומי בשבילי היא כמו תאומה. כמו שאומרים שתאומים מרגישים הכל, אותו דבר לגבינו, כשהיא לא בטוב אני מרגישה את זה, וכך להפך. גם מהרגע שיצאנו לא באמת נפרדנו, היינו חדר ליד חדר גם בבית החולים ואז גם במלון, אחר כך בניתוח ואז ביחד בשיקום. בזמן שאנשים בשלהם אני ורומי עוד ב-7.10, מנסות להשלים את כל הפאזלים שלנו, עוד משקמות את עצמנו, כואבות, מנחמות האחת את השנייה וכמו צינורית חמצן האחת של השנייה. תודה לאל ששׂם את רומי גונן החזקה הזאת לאורך כל הדרך איתי. זכיתי באישה מיוחדת שעשויה כולה מפרחים, מלאת אהבה ונתינה, האופי שלה ביחד עם האופי שלי היו העוצמות שלנו שם, בין אם מתחת או מעל לאדמה.
היו שני משפטים שאמרנו לאורך כל הדרך. הראשון היה שהכי חשוב שלא משנה לאן נגיע שם וכמה המחבלים ששומרים עלינו יהיו רעים, כל עוד אנחנו ביחד, בערבות ההדדית הזאת, אנחנו נחזיק מעמד. המשפט השני היה "זר לא יבין זאת". הסיוט הזה שעברנו ביחד היה רק בזכות הרעוּת, הערבות ההדדית וההבנה שביחד אנחנו ננצח אותו. וכך גם עם ישראל צריך לראות את הדברים: לא פילוגים, לא ימין ולא שמאל. החטופים זה נושא אחר, כבד ורגיש, ורק בזכות זה שנישאר ביחד נצליח להחזיר את כולם חזרה הביתה.
רומי על אמילי
"חווינו זוועות ועדיין ידענו להודות על זה שאנחנו ביחד"
שותפות גורל. למי שמאמין שהגורל נכתב מראש, ולמי שלא. לי מרגיש שהגורל הפגיש ביני לבין אמילי, או לפחות שגאיה חליפה ז”ל שלחה לי אותה כדי שתמלא את החור שנפער לי בלב. שתי בנות פצועות, שתי ידיים מתפקדות ושתי נפשות מדממות. ככה המסע שלי ושל אמילי התחיל. לאורך הזמן נוצר חיבור קוסמי כזה, שלעולם לא נוכל להסביר במילים. ככל שהזמן עבר הפכנו להיות שתיים כאחת בכל מובן אפשרי. היינו האחת לשנייה במקום הכי חשוך ונורא שיש. היינו האחת לשנייה כתף תומכת ומכילה גם כשלא היה כוח ולא היה עוד מה להגיד. היינו אחת לשנייה כמקלט ברגעים שמרסקים אותך ואתה לא חושב שתוכל להתרומם מהם בחזרה.
לא סתם אלוהים הפגיש בינינו. אני הייתי צריכה אותה והיא הייתה צריכה אותי. עברנו גיהינום בכל פעם שפקחנו עיניים בבוקר והחלטנו לצמוח מזה ביחד כדי להצליח לשרוד. נלחמנו בשיניים כדי להעביר כל דקה ודקה. חווינו זוועות, ועדיין ידענו ללכת לישון בלילה ולהודות על זה שאנחנו עדיין יחד. זה מצב כזה שלא אכפת לנו מכלום, חוץ מזה שלא יפרידו בינינו.
אמילי הייתה בשבילי האור בקצה המנהרה כשאיבדתי תקווה. כשנפלתי לרצפה היא הרימה אותי עם חיוך, כשבכיתי בלי לנשום היא ניגבה לי את הדמעות, כשרציתי את אמא היא חיבקה חזק בלי לעזוב. חברות כזו שאי-אפשר להסביר במילים.
הספארי
"שום טיפול נפשי לא היה טוב כמו החוויה עם החיות"
אמילי: בימים הראשונים נפגשנו עם מעגל מאוד חזק של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים וכו'. אחי הגדול בן זרק איזו הצעה לגבי סיבוב מאחורי הקלעים של הספארי, ובשנייה אחת ענינו בחיוב לרעיון ושום טיפול לא היה טוב כמו החוויה עם בעלי החיים. החיבור הזה של בני אדם עם חיות, בלי הצורך לדבר, הוא משהו שעשה מאוד טוב. בין אם להאכיל אותן מקרוב, או להחזיק אותן, או בכללי ההליכה וההתעניינות בהן רגע, ולא בנו, זאת הייתה לגמרי חוויה בשבילנו. בתמונה אפשר לראות שאני ממש נוגעת לג'ירפה בלשון, כי אני לא מאמינה לכמה היא ארו
כיכר החטופים:
"צריך להמשיך להשמיע את קולם. יותר מאי פעם"
אמילי: ברחנו לשם מבית החולים. חלמנו בעזה לראות את הכיכר מקרוב ובאמת היה עוצר נשימה, אבל זה הרגיש כמו סערת רגשות אחת גדולה כי גלי, זיו ושאר החטופים עדיין שם. אנחנו חייבים להמשיך ולעשות הכל, לצעוק מעל כל במה, שאנחנו רוצים את החטופים בבית כמה שיותר מהר. הלב שלנו לא יישאר שלם אף פעם אם הם עדיין נמצאים בחושך מנהרות התופת של חמאס.
22 צפייה בגלריה
רגע של חופש בספארי, עם דורון שטיינברכר ששוחררה ביחד איתן משבי חמאס
(צילום: זיו קורן )
רומי: 59 חטופים עדיין בעזה. 553 ימים של גיהינום. אנחנו היינו שם, אנחנו יודעות. הרגשנו שלשבת בבית חולים ולהעלות סטוריז זה לא מספיק, אז פשוט החלטנו ברגע לקום ולנסוע. 00:00 בלילה, כיכר החטופים, אמילי, אח שלה, אחותי ואני. מסתובבות, מסתכלות, בעיקר כואבות שאנחנו פה והם שם. מתרגשות ממה שעשו בשבילנו בכל השנה וחצי האלה. מרגישות קצת יותר מחוברות, אחרי שהסתכלנו על הכל ושמענו קצת על מה היה בכיכר כל מוצ״ש, על כל פעילות שהייתה במהלך השבוע. אני רוצה להודות לעם ישראל, לצה”ל ולכוחות הביטחון על הכל, מהדבר הכי קטן ועד לגדול שעשיתם בשביל שנגיע הביתה בשלום. כולם עברו תקופה קשה, וזה מרגש לראות איך עדיין כולם יצאו לרחובות לצעוק את הצעקה שלנו. צריך להמשיך להשמיע את קולם, יותר מאי פעם. וישובו בנות ובנים לגבולם.
"נמנעתי מלחשוב עליהם בשבי כדי לא להישבר"
אמילי: 471 ימים שברובם נמנעתי מלחשוב על היקרים לי מכל מסיבה אחת פשוטה - לא להישבר. זאת הייתה המטרה שם, בשבי. אחרי כמות הימים הלא־נורמלית הזאת, המשענת של החיים חוזרת לעצמה לאט־לאט. החיבוק הראשון, תחושת הביטחון שחזרה לחיים בשנייה אחת פשוטה והקרקע היציבה שנרקמת לה בחזרה הם משהו מאוד מרכזי בחזרה שלי, שלנו, של כל אחד מהחטופים... המשפחה שלי, אמא, האחים, הם לגמרי מקור האנרגיה והשפיות שלי בימים הקשים שאני עוברת עכשיו.
אני גם יודעת שמאחורי המשפחה שלי עמד עם ישראל כולו, בארץ ובעולם, מאוחד למען מטרה אחת - החזרה שלי ושל כל החטופים הביתה. אני מקבלת תמיכה מטורפת מכל מקום, וזה כל כך מרגש ומחזק. לא הייתי חוזרת לכאן בלי חירוף הנפש של חיילי צה"ל, הגבורה של כוחות הביטחון והעם הנפלא הזה שלא ויתר עליי, ועל כך אין מספיק מילים בעולם שיספיקו כדי להודות להם.
רומי על גאיה חליפה ז"ל, חברתה הטובה שנרצחה בנובה
"ירו צרורות על הרכב והכל התהפך"
גאיה, המלאך השומר שלי בחיים ובמוות. אני מרגישה אותה כל הזמן לידי, שומרת עליי. אני זוכרת את הרגע הזה, אחרי שברחנו מהשיח ובן בא להציל אותי, את גאיה ואת אופיר, ולשנייה חשבנו שזה הסוף. לא חשבתי שכמה דקות אחר כך כבר יירו לנו צרורות על הרכב והכל יתהפך.
הדבר הבא שאני שומעת הוא ״רומי, ירו בי״, אני מרימה את הראש ואנחנו נותנות האחת לשנייה מבט עמוק בעיניים ואז העיניים שלך מתגלגלות, את נושמת את הנשימה האחרונה שלך, ומתה. אחר כך כבר ירו בי ועדיין הרגשתי שאת שומרת עליי, שאת פה לצידי. אני פותחת עיניים ורואה את כל העור שלי מרוח על התקרה וכל מה שעובר לי בראש זה - רומי, זה לא סיוט, זו המציאות שלך עכשיו ואת צריכה להתאפס על עצמך.
במהלך השבי היא ליוותה אותי ושלחה לי סימנים כל פעם, בדרך שייחודית רק לה. שלחה לי כוחות, באה אליי בחלומות. עם המוות של גאיה אני כנראה לעולם לא אוכל להשלים. החוסר שלה כל כך מורגש, כל כך עצוב. לא חושבת שאוכל להסביר במילים מי היא בשבילי. אני מתגעגעת אלייך הכי בעולם.
"אין יום שבו לא חלמתי את היציאה הביתה"
רומי: לפעמים חלומות מתגשמים. במקרה שלנו זה באמת קרה. אין יום שבו לא דמיינתי או חלמתי את היציאה הביתה. את המפגש עם כולם, את האוויר, השמש, החיים עצמם. בלילות שהייתי חולמת על המשפחה הייתי קמה עם תחושת געגוע ששורפת את הבטן, את הלב ובעיקר את הנפש. לפעמים חלומות טובים ואוהבים, לפעמים חלומות של כעס ואכזבה. לפעמים סיוטים שאני קמה מהם מזיעה ומתנשפת.
אני זוכרת חלום אחד במיוחד. חלמתי שאני חוזרת הביתה, אני מגיעה למרכז המסחרי ביישוב שלי ואיך שאני מגיעה מודיעים על החזרה שלי, כולם נורא שמחים, חוגגים את החזרה שלי. המשפחה מסביבי בוכה ומרוגשת. אני רואה שתי בנות בוכות בצד, וכשאני שואלת אותן מה קרה אני מבינה שאח שלהן נחטף כדי שאני אצא. ישר דמעות מציפות לי את העיניים עם תחושת חנק בגרון, אבל אני מחזקת אותן ואומרת להן שהכל יהיה בסדר והוא יחזור בקרוב.
אני מתעוררת מהחלום למציאות שבה אני שוכבת על הרצפה, יש מסביבי שלושה מחבלים ואני מבינה שאני לא יוצאת הביתה למשפחה שלי בזמן הקרוב. המשפחה ליוותה אותי בעיקר כשאני ישנה, ובשאר הזמן הייתי משתדלת שלא להתעסק בהם כדי לא לקרוס. דגש על המילה משתדלת.
אצטדיון בלומפילד
"לימדתי אותה כל דבר אפשרי על כדורגל כי זה העביר את הזמן"
אמילי: כדורגל הוא נושא יקר לליבי. החלטתי ללמד את רומי את כל החוקים, את הליגות, את השחקנים, בעצם כל מה שאפשר לחשוב עליו שקשור לכדורגל, אפילו ווינר, ממש ציירתי לה שם טבלה והכל כדי שתוכל לחזור לאבא איתן ולהרשים אותו. זה היה כל כך טוב בשבילי, כי באמת שהיא לא ידעה דבר בנושא והיה כל כך הרבה ללמד. לימדתי אותה כל דבר אפשרי על כדורגל כי זה העביר את הזמן. מה עוד אפשר לעשות? בואי, אני אלמד אותך מה זה חוץ, מה זה שופט ומה זה קוונים.
נפלה בחלקנו הזכות להיות במשחק של הקבוצה שלה מול שלי (יאללה מכבי) ולא חוויתי דבר כזה מעולם, התפוצצות של שמחה ואנרגיות מטורפות, לעמוד מול קהל של 30 אלף איש, להרים אותם ואת הקבוצה בצורה כזאת ולציין את גלי וזיו במעמד כזה היה אחד מהרגעים הטובים והמרגשים שלי בחזרה הביתה. מכבי זאת משפחה ואין לי מילים להודות להם שלא ויתרו עלינו, נלחמו בשביל שנחזור, ועדיין נלחמים ולא שוכחים את גלי, זיווי וכל מי שנשאר מאחור. לא חשבתי שיהיה לי את האומץ לעשות את השיר ככה. זה היה אותנטי. מכבי גם נתנה בשבילי שלישייה אז יכולתי ללכת לישון בנחת. רומי גם העדיפה שמכבי ינצחו, כדי שהיא לא תסבול מאכילת הראש שלי כי אני לא יודעת להפסיד ובטח שלא מקבלת הפסדים של מכבי.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
