בחג הפסח הזה גדי מוזס יהיה במקום הכי רחוק מזה שהיה בו לפני שנה. מוזס, אז בן 80, נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז והיה בשבי הג'יהאד האיסלאמי בעזה. הוא הוחזק לבד, עם שני שומרים, הכי רחוק מתחושת חירות. הוא שוחרר בשלב א' של העסקה, אחרי 482 ימים של תופת, והמושג חירות קיבל אצלו משמעות חדשה - את החג הזה הוא יציין בבית, עם המשפחה, כשהוא חופשי.
גדי מוזס שב לשדות ניר עוז
"אחרי שהבנתי מה זה כשאין חירות, ופתאום אני חופשי לחלוטין, זו תחושה שאי-אפשר לתאר במילים", מספר מוזס בריאיון מיוחד ל-ynet ול"ידיעות אחרונות". "אני לא קושר את זה לאירועים היסטוריים, זאת החירות הפרטית שלי. היכולת לרצות, לממש את הרצונות, ללכת לאן שאני רוצה, לאכול מה שאני רוצה. זה חג החירות במלוא מובן המילה. הייתי שבוי 70 שבועות.
"קשה להסביר את התחושה שכל דבר שאתה עושה הוא לא כי אתה רוצה - אלא כי אומרים לך. אין לך רצונות משלך. אין לפתוח מקרר כשאתה רעב, כשאתה צריך ללכת לשירותים אתה מבקש. מי שלא עבר את זה לא יכול לדמיין מה זה להיות כפות בעבותות של חוסר חופש. כשהייתי שם שרתי 'עוד לא אבדה תקוותנו', והתקווה שלי הצילה אותי. החלטתי שלהתייאש זו פריבילגיה".
מוזס משתף כי בתחילת משחק הכדורגל שאליו הוזמן על-ידי הפועל באר שבע שר את ההמנון מול עשרות אלפי אנשים. "אני נשפכתי בדמעות. חופש אמיתי, זו המשמעות של חג החירות בשבילי. היכולת ללכת לאן שאני רוצה, לאכול מה שאני רוצה, להיפגש עם מי שאני רוצה. שם הייתי אסיר בלי שום זכויות".
לפגישה בביתו בניר עוז הגיע מוזס בן ה-81 בסנדלים ומכנסי עבודה, עם משקפי שמש לראשו וחיוך גדול על פניו, ומיד פנה לבדוק את הצמחייה. מה גדל, מה נגזם, מה צריך להשקות. ככה זה כשאתה אגרונום מומחה שבמשך עשרות שנים הקים וניהל את הגידולים החקלאיים בקיבוץ, עשה פרויקטים בארץ ובעולם ועזר לאנשי מקצוע בכירים כמו גם לאיכרים בארצות רחוקות.
מוזס נולד בחדרה והגיע לניר עוז בגיל 18 עם חברים מגרעין השומר הצעיר. "הקיבוץ היה בן שש, היו שניים או שלושה ילדים, כולנו צעירים וסוערים", הוא נזכר. "היו מפגשים נהדרים, ויכוחים אידיאולוגיים. לאט-לאט הכל התפתח. הקמנו מערכת חינוך מפוארת, בהתחלה עם לינה משותפת, ותשתית חקלאית מצליחה. כולנו עבדנו, כל אחד בתחומו. הייתי חבר בוועדות כלכליות, רכז ועדת עבודה, רכז צעירים וקליטה, אבל בבסיס תמיד הייתי איש שדה, והתאהבתי במה שעשיתי.
"היכולת לדבר עם צמח ועם אדמה זו חוויה שאי-אפשר להעביר במילים. פיתחתי יחסים אינטימיים, אפשר להגיד אפילו רומנטיים, עם סוגים שונים של צמחים, קרקעות ומים. לאורך השנים זה השתכלל. למדתי בפקולטה יחסי קרקע-מים-צמח, לימודים תיאורטיים עם הרבה מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, והייתי צריך להפוך אותם לפרקטיקה. אני מאמין שאין קרקע לא טובה, יש חקלאי לא טוב. גידלנו הכול, ניסינו הכול, אבל בזכות התכונות הייחודיות של האזור מה שהכי הצליח זה תפוחי אדמה".
"קהילה הרוסה, נבנה הכול מחדש"
בשדות הרחבים, מתחת לשמש הקופחת, מוזס מרגיש באמת בבית. מברך לשלום חייל שעצר כדי להצדיע לו, מברר עם צוותי העבודה על מצב החלקות, שולף תפוח אדמה ומנקה ממנו את החול. למראה שנשקף ממול, של בתי חרבת ח'זעה, הכפר שאליו נחטף, הוא לא מתייחס. "לא אכפת לי", הוא אומר. "אני לא שם עליהם. אני כאן".
על השדות האלה גדי חלם בגיהינום של עזה, וגם על היקב שהקים לפני 20 שנה עם חבריו חיים פרי ז"ל, יורם מצגר ז"ל וגדעון פאוקר ז"ל. "אהבנו את זה מאוד", הוא מספר בין הגפנים. "שתלנו, רבנו, התווכחנו. חשבתי שאין סיכוי שזה יחזיק מעמד, אבל כשחזרתי התברר לי שהבן והנכד של גדעון גזמו, השקו וטיפלו, והנה, יש יין".
2 צפייה בגלריה
מברך לשלום חייל שעצר כדי להצדיע לו. "קשה לי עם הוויכוח מי אשם - כולם אשמים"
(צילום: זיו קורן)
״שם, הייתי עסוק שם בהישרדות שלי, הייתי חייב להישאר ערני ומתוח - מה יעשו לי, מה יילד יום, זה הוציא ממני את כל האנרגיה", מספר גדי. "אבל כן, היו מחשבות – אם זה זמן זריעה, ואז אסיף, אם הצליחו להתארגן לזה, אם יש או אין מים, אם המלחמה פגעה בתשתיות, מה עובד ומה לא".
גם אחרי הסיוט שעבר, מוזס לא מתכוון לנוח. לשיחה איתנו, למשל, הוא מגיע אחרי ישיבה בנושא גידול חדש, רוזמרין, עוד פרויקט שבו הוא שותף. "מיד כשחזרתי אמרתי שאני רוצה להיות חלק מהשיקום של ניר עוז", הוא אומר. "אנחנו קהילה שנבנתה במשך 70 שנה, והיא הרוסה. אנשים איבדו את כל עולמם, את הבית, התמונות, הזיכרונות והירושות שעברו מדור לדור. אני מצפה מהמדינה להביע סולידריות עם הסבל שלנו, גם כלכלית וגם ברוך והבנה.
"הטיפול הנפשי הוא חלק מהתמונה, אבל לא כולה. ההזדהות של המערכות הלאומיות עם האסון שלנו צריכה להיות מובעת גם על ידי הממשלה – עליה להבין שחטפנו מכה איומה, שצריך לטפל בנו, באנשי ניר עוז, בדרכים מקוריות. אי-אפשר להניח לניר עוז ליפול. כ-20 משפחות כבר רוצות לחזור, ואני ביניהן כמובן. אין עדיין כלבו, אין חדר אוכל כי המטבח שרוף, וצריך לבנות מחדש את שירותי הרפואה והחינוך. אנחנו על זה".
אבל החזרה הביתה פירושה גם חזרה למקום שבו קרה הנורא מכל. בבוקר 7 באוקטובר היו עם גדי בבית בת זוגו אפרת כץ ז"ל, בתה דורון כץ אשר ובנותיה רז ואביב, שנחטפו גם הן ושוחררו בעסקה הראשונה. גדי יצא מהממ"ד די מהר. "אני אחראי על שכונה בחירום, וכשיש צבע אדום כל אחראי שכונה שואל את האנשים איך הם מרגישים, אם הם צריכים פינוי, שאלות טכניות ענייניות", משחזר מוזס. "התשובות שקיבלתי היו מזעזעות. אנשים פצועים, מתים. יצאתי מהממ"ד כדי להבין מה קורה וראיתי את המחבלים.
"כל הבית היה הפוך, הכול על הרצפה. עשרה אנשים חיטטו בחפצים ואתה פשוט מוקף. הם היו חמושים בקלצ'ניקובים, אחד עם סכין צרח: 'אנחנו הג'יהאד האיסלאמי'. החלטתי שאני מושך תשומת לב כדי שיעזבו את הבנות ויתעסקו איתי - השאר היסטוריה".
אלו שחטפו את גדי באמת לא חזרו לביתו והבנות נותרו בממ"ד, אך למקום הגיעו מחבלים אחרים, שחטפו את אפרת ז"ל שנהרגה מאש מסוק קרב, את דורון ואת הילדות. "מהרגע הראשון היה מאבק, המחבל כיסה לי את העיניים ואני הורדתי את הכיסוי, ואז שוב. ראיתי דברים מזעזעים", הוא אומר. ב-10:00 בבוקר גדי כבר היה בצד השני של הגבול. "ראיתי את רותי מונדר, הבת קרן והנכד אוהד על הקלנועית, ראיתי את האספסוף החמוש משתק את הטנק. הבנתי שגמרנו, שאני שבוי, שהמצב בניר עוז לא טוב ושהמדינה בגדה בי. לובשי המדים הפקירו ואיכזבו אותנו. זו הרגשה איומה שמלווה אותי עד היום. קשה לי עם הוויכוחים מי אשם ומי אחראי. בסוף זה כולם".
הוא משתף כי כשהיה בשבי, חשב שזה "ייאוש שאין כמותו, שאף אחד לא שמר עלינו". עם זאת, הוא מוסיף: "אני מבין שכעס הוא לא כלי עבודה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי שתהיה פה מדינה שמושתתת על אחדות, סולידריות, מדינה שיש בה שיתוף ולא הפרדה".
עם שוביו מוזס תיקשר בערבית רצוצה. "הייתי אצל משפחה שבה בני הזוג רבו כל הזמן, צעקו זה על זו, והבעל היה מרביץ לילדים", הוא מספר. "יום אחד אמרתי לו 'אבו-אחמד, למה אתה צועק על אשתך? היא מגדלת את הילדים שלך, מטפלת בבית. אם יש לך מה לומר – דבר, אל תצעק. הוא הודה לי, ושאלתי: 'ולמה אתה מרביץ לילדים? אתה חושב שככה הם יבינו? לילדים מסבירים, לא מרביצים'. הוא הודה לי, 'שוקראן, שוקראן', אפילו בחום אבל זה המשיך.
"הוא מינה את הבן שלו, בן 14, לשמור עליי, והילד היה צועק עליי 'אוסקוט'. אמרתי לו 'אתה לא תדבר אליי ככה, אנא חתיאר. לא בבית ספרי'. סירבתי לקבל ממנו אוכל כי ידעתי שזה יפגע בו, ואמרתי לו: 'תן את זה לעבד, לא לי'. הוא סיפר לאבא שלו, שבא אליי. הסברתי לו: 'אני יכול להיות סבא שלו. הילד לא יצעק עליי ולא ישתיק אותי'. זה לא עזר. יום אחד הגיע האחראי על השומרים. אמרתי לו 'אבו-יוסוף, הילד הזה מתנהג אליי לא יפה ואני לא מוכן להישאר פה'. אחרי יומיים העבירו אותי למקום אחר, עם שני תאילנדים. זה היה זמן קצר לפני השחרור, היה יותר צפוף אבל לפחות לא הייתי לבד".
שמחה שבורה
"זה שאני פה, זה מזל. אני לא יודע אם מישהו כיוון לזה, שאני פה, ודוד ואריאל קוניו לא. אני חי, וקופר ומצגר מתו שם. איבדתי כל כך הרבה אנשים יקרים שיכלו לחיות. זו משימה לאומית, ערכית, מוסרית – כל מילה מתגמדת לעומת העובדה שאנשים צעירים מוחזקים שם כבר יותר מ-550 ימים. מי יודע איך הם עוברים את זה, אם הם יתאוששו.
"יש המון שמחה אחרי החזרה הביתה, אבל היא לא שלמה כי 59 מהאנשים שלנו עדיין שם. האירוע לא נגמר, אחיי ואחיותיי שם, חיים או מתים. מניר עוז יש לנו 14 חטופים. אני רוצה שהמשפחות שלהם, וכל המשפחות, יקבלו אותם חזרה. אני מקווה שיפסיקו את הלחימה, ייסוגו מרצועת עזה ויחזירו את החטופים. אחר כך שיבואו חשבון עם כל האנשים שעשו לנו רע.
"שחרור החטופים קודם לכל דבר. אם מישהו חושב שהכנעת חמאס יכולה לקרות קודם, הוא טועה. יש לנו מספיק כוח לספוג ולהכיל את כל האכזריות שלהם, את חוסר האנושיות, את הרוע – ולהחזיר את האנשים שלנו, אפילו במחיר בלתי נסבל. אי-אפשר להתעלם מהמצב, מהמשפחות שיושבות עדיין לבד סביב שולחן החג. אנחנו אומרים את הדברים שוב ושוב, ואז הם הופכים לקלישאה – אבל אי-אפשר לשכוח אותם. כדי להרגיש חירות מלאה, חופש אמיתי, האנשים שלנו, כולם, צריכים כבר לחזור הביתה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
