לפני כשנתיים נקרא השוטר רס"ל רוי אוחנה לטפל בסכסוך שכנים בשכונת הארגזים בדרום תל-אביב. כשהגיע לשם עם השותפה שלו, גילה שמה שהתחיל כוויכוח מילולי הסלים במהירות לאלימות פיזית בין הצדדים. "ואז מישהו שם התחיל לזרוק לי הערות: 'עאלק, אתה שוטר?' ‘מה אתה, קוקסינל?'" אוחנה היה מופתע. "אמרתי לו: 'איך אתה מדבר אליי?' ואז אני מסתובב ורואה על תחנת האוטובוס את השלט הגדול של הקמפיין שעשיתי לחברת אדידס לקראת חודש הגאווה, שם אני מופיע בתור כדורגלן במדים ועם כדור ביד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
איך הגבת?
"הסתכלתי עליו חזרה, חייכתי ואמרתי לו: 'זה לא רלוונטי, בוא נמשיך לטפל בתלונה'. קורה לי גם שחלק מהעצורים שכבר יודעים מי אני, זורקים לי: 'אה, אתה קוקסינל? למה עשית שינוי?'"
כשאני שואלת את רס"ל אוחנה, הטרנס הראשון שמשרת כשוטר במשטרת ישראל, אם הוא חש מבוכה משאלות כאלו, הוא מבקש: "תראייני אותי חופשי, בלי מעצורים". ידו נעה כמעט אוטומטית אל זיפי הזקן הטריים, תוצאה של השתלה שעבר בחודש האחרון במשך למעלה מעשר שעות מתישות. "המקום עדיין רגיש", הוא מחייך במבוכה קלה, מצביע על העור האדמומי בפניו. אחר כך הוא מצית סיגריה ואומר בטון נחוש: "אני רוצה לספר הכל. כל שלב. אם יש ילד אחד שנמצא במצב שהייתי בו, חשוב לי שיידע שהוא לא לבד".
אנחנו נפגשים בתחנת תל-אביב דרום (לשעבר "תחנת השכונות"), המקום שבו משרת אוחנה. התחנה חולשת על שבע שכונות גדולות, בהן יד אליהו, התקווה, שכונת הארגזים וכפר שלם. זה אזור קשוח, עם סמים, זנות, פשיעה הקשורה במהגרים, וגם לא מעט עימותים בין הקבוצות שמתגוררות שם. אוחנה מטפל בכל אלו, "וכשיש אירוע שמקושר לאחד מחברי הקהילה בגזרה אחרת, אז מקפיצים אותי לשם במיוחד", הוא מספר.
לקח לו זמן להכיר את הרחובות של דרום העיר, לקח לו גם לא מעט זמן להיקלט כשוטר בתחנה. עכשיו, הוא מספר, זה הבית השני שלו. ואכן, מדי כמה דקות הראיון נקטע, כשאוחנה מנופף לשלום לשוטר בניידת, ניגש ללחוץ יד לשוטר אחר, או נעמד לחבק ולקבל נשיקה במצח משוטר חובש כיפה.
ובהתחלה, כשהגעת לכאן ושסיפרת לשוטרים בתחנה שאתה טרנס, מה היו התגובות?
"ההתחלה לא הייתה קלה. היו כאלו שבאו אליי באנטי. את רואה, יש פה גם שוטרים דתיים. חלקם אמרו לי: 'אנחנו לא מכירים בזה', 'קשה לנו עם כל הדבר הזה', 'זה נגד האמונה שלנו'. אבל הכנתי את עצמי שאלו יהיו חלק מהתגובות. אני כבר שלם עם עצמי, אז זה כבר לא השפיע".
והיום?
"היום אני חלק מהם. אני בא כמו כולם לתחנה, חותם על ציוד ועולה עם שותף לניידת הסיור. אין הבדל. הם רואים בי אדם, שוטר כמותם, ואומרים: 'רוי, כל מה שהיינו צריכים זה מישהו שיסביר לנו במה מדובר. הרתיעה שלנו נבעה מפחד מהלא-מוכר'".
הוא נולד לפני 31 שנה ביקנעם תחת השם שִׁיראל. "אני הבכור, יש לי עוד שתי אחיות. אמא ילדה אותי פעמיים", הוא מחייך, "פעם כבת ופעם כבן. היא הגיבורה הראשית בסיפור הזה. אני רק השליח".
אוחנה מספר שתמיד הרגיש בן. "אבל בתור ילד קטן אתה לא יודע לשים על זה את האצבע. אחיותיי קידשו את הנשיות שלהן, אבל אני הרגשתי חריג. גם אמא הרגישה. הייתי חוזר מהגן עם בגדים קרועים ממשחק כדורגל. בגיל ארבע וחצי, כשאמא הציעה לבחור בגדים בחנות, הלכתי ישר לטרנינגים של הבנים".
בבית הספר פחות התחברו לנערה שנהגה להגיע בטרנינגים של בית"ר או ריאל מדריד, ואוחנה סבל מחרם, ומאוחר יותר מקללות ("היו צועקים לי 'יא אבו-גבר', 'יא-לסבית'") ומאלימות. המורים התלוננו לאמו על התנהגותו ה"מתריסה", "ובכלל, הילדוּת שלי הייתה בודדה. המגרש היה המפלט שלי. במגרש הרגשתי בבית, שם זה נקי, אוטופיה".
הבנים הרשו לך לשחק איתם?
"לא. הם עשו לי את המוות, חטפתי מכות, אבל קמתי והמשכתי לשחק. בשיעורי הספורט התחיל הקונפליקט: לא רציתי להיות עם הבנות. הרגשתי לא שייך. כשאתה חריג, קשה להתמודד לבד. לא הכרתי הומואים ולסביות, והדיבור היה שזאת קהילה של 'משוגעים'. אבל רגע, אני יודע שאני לא משוגע. אז מה קורה איתי?"
אוחנה שיחק בקבוצת כדורגל נשים עד גיוסו, אבל גם בבית היה לא קל. "אבא היה רב עם אמא: 'מה זה, כל היום הבת שלך בכדורגל? למה את מרשה לה להתנהג כמו בן?'"
מתי התחלת להבין את זהותך המגדרית?
"בכיתה ז'. הכרתי במגרש תלמיד ישיבה מיקנעם, והיינו בקשר זוגי ללא יחסים מיניים במשך שלוש שנים. לקראת י"א החלטתי שזהו, אני לא מסוגל יותר לשקר לעצמי. הבאתי הביתה בחורה, ונישקתי אותה ליד אבא. אמא והאחיות ישר קיבלו אותי, אבל אבא חטף חום ואיים להוציא אותי מהבית. אז אמא אמרה: 'אתה תצא מפה לפני שאוותר על הילדה שלי'".
למה יצאת כלסבית ולא כטרנס?
"לא הבנתי אז מה אני, רק שאני נמשך לנשים. אם אתה לא מכיר משהו אחר, אתה לא יודע לדייק את זה".
בצבא הגיעה נקודת המפנה. עדיין כאישה, אוחנה התקבל לשירות קרבי ביחידה המעורבת קרקל, עבר את המסלול ורוב הזמן פיטרל על גבול מצרים. "שירתו איתי המון לסביות", הוא משחזר, והוא גם היה כמעט כל השירות בזוגיות עם אחת מהן. רק כמה חודשים לפני השחרור, לאחר שחיילת בפלוגה הצהירה על שינוי מגדרי, אוחנה הבין שבעצם כל חייו גם הוא לא היה "את", אלא "אתה".
הגילוי הזה יצר לא מעט קונפליקטים, כולל גם בדברים הבסיסיים ביותר בשירות, כמו לאילו שירותים להיכנס או לאילו מקלחות. "בחרתי להתקלח בשעות מסוימות, ואם לא התאפשר, אז התקלחתי עם בוקסר וטופ. עד היום אני לא מוריד חולצה לפני אחרים. לים לא נכנסתי אף פעם, רק הולך לראות שקיעות וכאלה".
כשהשתחרר, החליט שהוא מספר למשפחה שהוא טרנס. הוא זוכר היטב את אותו יום ב-2015 שנכנס לאמו למטבח בעת שטיגנה שניצלים והתיישב לידה. "פתאום היא ניגשה אליי באומץ ואמרה: 'אני יודעת הכל... אני לא מוכנה שאתה תחיה בשקר'. היא פנתה אליי בלשון זכר. התחבקנו. שאלתי אותה: 'מאיפה מתחילים?' והיא הבטיחה: 'אני יד ביד איתך'. אני לימדתי אותה מה זה להיות אמא לטרנס. בזמן שהיא סיפרה לאבא, נסעתי לאילת. הוא מאוד כעס. ואז עברתי לגור עם סבתא ז"ל בחיפה, שמיד אימצה את זהותי החדשה".
איך בחרת בשם רוי?
"בהשראת הזמר אמיר פרישר גוטמן ז"ל, שמאוד הערצתי. ניגשתי אליו בהפגנה, וכששיתפתי אותו בכוונתי לצאת כטרנס, הוא מאוד עודד אותי: 'אין מחיר לחופש'. פיטפטנו קצת, והוא סיפר לי שכשייוולד לו ילד, יקרא לו רוי. באתי לאמא: 'אני לוקח לך עכשיו את שיראל, תבחרי בין השמות לירם או רוי', ולשמחתי היא בחרה רוי".
לאחר תהליך עם פסיכולוג, אוחנה החל לקבל הורמונים, שהביאו לשינויים פיזיים ורגשיים. "זכיתי בגיל 23 להיוולד מחדש, וברגע שהבנתי מי אני, זה נתן לי כותרת למה שאני מרגיש כל החיים".
ושיראל? היא נעלמה?
"שיראל תמיד תהיה חלק משמעותי מהחיים שלי. אני חייב לה הרבה תודה".
תוך כדי תחילת השינוי החל לעבוד כמאבטח, ועבר לתל-אביב. "ואז יום אחד שלחו אותי לתגבר במשטרת מחוז תל-אביב (מתקני המשטרה בכל הארץ מאובטחים על ידי חברה פרטית - ש"מ). כחבר בקהילה הגאה, שסובלת שנים מאלימות מכוונת על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית, הייתי מאוד אנטי-המשטרה באותו הזמן", הוא מודה. "אבל הסכמתי בכל זאת לעבוד שם, כי רציתי להבין את האמת מבפנים. בפועל נשארתי לעבוד שם כמאבטח שלוש שנים".
הגורל זימן אותו בדיוק אז להיפגש עם סנ"צ (היום בדימוס) ירון קלדס, לשעבר סממ"ר מרחב יפתח, ובעצמו אב לטרנס שיצא מהארון. קלדס הוא זה שגייס אותו למשטרה.
איך זה קרה?
"לפני שהתגייסתי הקמתי ביחד עם עוד שני גברים טרנסים קבוצת תמיכה להורים שילדיהם יצאו מהארון. ירון היה שם בתור אבא לבן טרנס, ועוד לא קישרתי שאני מאבטח אצלו במרחב. יום אחד נשלחתי לתגבר תחנה אחרת, והשוטרת שם דיברה אליי בלשון נקבה אחרי שראתה את תעודת הזהות שלי, שם המין לא השתנה. היא אמרה למאבטח: 'יש למאבטחת הזאת נשק, אז אתה יכול ללכת הביתה', ואני יצאתי עליה. אמרתי: 'לא אכפת לי שהעלבת אותי, אני אדם חזק, אבל לגבר יותר חלש, היית חופרת עכשיו בור'. עזבתי את המשמרת בכעס ולא הסכמתי להמשיך.
"האירוע הגיע לאוזניו של סנ"צ קלדס. הוא זימן אותי לשיחה, ואמר: ‘אני מצטער שחווית את זה. המשטרה היא מקום טוב, עם אנשים טובים, אבל יש המון בוּרוּת סביב העניין הזה. הדבר נובע מחוסר ידע ולא מתוך רוע’. ואז הוא זרק לי כפפה: 'בוא, אני מציע לך להתגייס למשטרה בשביל לשנות את זה מבפנים'".
מה חשבת?
"הייתי המום. היה לי מאוד קשה לקבל את זה, כי אני יודע איזו תהום יש ביחסים בין הקהילה למשטרה, ועניתי לו שאם אקח חלק מהגוף הזה, זה עלול להצטייר כבגידה בקהילה. קלדס ענה לי שכל אחד רשאי להשפיע על החברה בדרך שלו, ו'אני מאמין שאתה יכול לחולל שינוי מבפנים, ואני מבטיח ללכת איתך יד ביד את כל התהליך'".
ו...?
"השתכנעתי. הייתי בן 25. לקח שנתיים כדי לעבור את כל הפרוצדורות, כי אף אחד לא ידע שם איך להתייחס לעניין. הייתי החלוץ. התחלתי לעבור ועדות שונות כדי להבין איפה אני עומד מבחינת התהליך, כי אני על הורמונים וזה לכל החיים, ואני עוד יכול לעבור תהליכים רפואיים בעתיד. רצו לדעת האם זה יגביל אותי ולבדוק האם אני מתאים ויכול לתפקד כמו כל אחד. ובסוף, אחרי שעברתי את כל הוועדות, התקבלתי".
בינואר 2020 אוחנה עשה היסטוריה, כשהתגייס למשטרה בתור הטרנס הראשון. "במכללה של השוטרים בבית-שמש קיבלתי חדר בנפרד, כי בסוף הרי אני לא מנותח, וכולם שם ידעו מי אני, כולל החניכים שהתגייסו".
"אבא עשה סוויץ' במוח, התחיל לדבר אליי בלשון זכר, וכשהתגייסתי למשטרה ובאתי אליו עם המדים, הוא היה בעננים. אמר שהוא שמח בשבילי, ושאני הגאווה שלו. היום הוא מראה תמונה שלי לאנשים ואומר: תראו, זה הבן שלי, הוא היה פעם אישה, זה הבן שלי. איזה חתיך הוא, איזה מדהים הוא"
ואילו תגובות קיבלת?
"הייתה המון סקרנות לגביי. הבנתי שמאחורי הגב גם היו ריכולים ולעג. יש כאלה שאמרו: ‘קיבלו אותו רק כי הוא טרנס’ או ‘מי צריך פה קוקסינלים כאלה’, אבל התגובות הקשות יותר היו מצד חניכים מהמגזר הערבי. אחד מהם אפילו בא אליי באיומים ואמר: 'אני לא מקבל את זה שאתה כאן. מאוד קשה לי עם זה, אין לך מה לעשות פה'".
ומה ענית לו?
"שלא באתי לשים אצבע בעין לאף אחד. שאני פה כמו כל אדם, ואני לא מתכוון לעזוב".
הרגשת יחס מפלה או שעושים לך הנחות כי אתה טרנס?
"ממש לא. בסוף הרי אני נבחן על התוצאות וההישגים שאני מביא".
"הייתי במשמרת לילה ונקראתי לאירוע: בחור מהקהילה הטרנסית שעלה על בניין ואיים להתאבד. צוות מו"מ מהמשטרה וצוות של מד"א ניסו לשכנע אותו לרדת, אבל הוא אמר להם: 'אני רוצה רק שהשוטר הטרנסי יבוא לטפל בי'"
הטרידו אותך מינית?
"לא היו הטרדות. היה לי מורכב בתכנים הפיזיים שעוברים בקורס. למשל, עלתה שאלה האם אני עושה את כל הריצות עם הבנים או עם הבנות? שלחו אותי לעשות את המבחנים עם הבנות, ולא הסכמתי ממש. אבל בסוף ויתרתי, כי הבנתי שאני נמצא בארגון היררכי שבו כל אחד כפוף למפקדים ולתקנות המשטרה, והרי לא באתי להקשות. אז עשיתי את מבחני הכושר עם הבנות, וכשקיבלתי ציון מעל הממוצע, הם השתכנעו והעבירו אותי לקבוצת הבנים".
ואיך התייחסו אליך המפקדים?
"גם להם זה היה מורכב, אבל כולם הבינו שקורה פה משהו ראשוני וגדול".
אחרי ההכשרה הבסיסית, אוחנה בחר לצאת למסלול של קורס סיור, שאורך כשמונה חודשים. "בחרתי סיור כי אני אוהב לעבוד דרך הרגליים, לצאת לשטח, להרגיש את האדרנלין. תמיד הבנתי שאת השינוי הפיזי לגבר אני אעשה. התגובות, מבחינתי, הן רק רעשי רקע. אף אחד לא מזיז אותי ימינה או שמאלה. ואני בא לשרת את הקהילה ואת המדינה".
בסדר הזה?
"יכול להיות שאם לא הייתה הקהילה, לא הייתי מתגייס למשטרה, אבל בסוף מה שבוודאות הייתי עושה, זה לקחת חלק בביטחון המדינה, לא משנה באיזה ארגון. לשאלתך, אני חושב שכל שוטר במדינה צריך להתחיל בתור סייר. זה התפקיד הראשון שבו אתה ממש נחוץ לעם. אזרח מתקשר למוקד 100, אני הניידת הראשונה שמגיעה אליו".
איך המשפחה התייחסה לעובדה שהבן שלה עכשיו שוטר?
"אבא היום מסתובב וגאה בי. כשהתחלתי להפעיל את קבוצת התמיכה להורים, פתאום חשבתי לי, איך זה שבזמן שאני מסייע להורים אחרים, לאבא שלי לא נתתי מעולם לדבר. לא שמעתי באמת מה הוא חושב על זה, כי לא היה יותר מדי שיח ביני לבינו. אז החלטתי לקחת אותו לשיחה. אמרתי לו: 'אני רוצה לשמוע מה אתה מרגיש'. והוא אמר: 'בתור ילד, אני הייתי מרביץ לאנשים כמוך, וזה מאוד הפחיד אותי, כי מה שרואים בחוץ זה זנות וסמים. חשבתי שגם אתה תהיה כזה. פחדתי שתחווה חיים קשים’".
מה ענית?
"'אבא, אתה לא שם לב שלא אכפת לי מה אתה, או מה כל מי שלא מקבל אותי, חושב עליי? ואתה יודע למה? כי יש לי את הגב של אמא והאחיות שלי. אבל תחשוב, אבא, מה יקרה אם יהיה לי גם את הגב שלך. שום דבר לא יפגע בי'.
"מאותו רגע הוא עשה סוויץ' במוח, התחיל לדבר אליי בלשון זכר, וכשהתגייסתי למשטרה ובאתי אליו עם המדים, הוא היה בעננים. אמר שהוא שמח בשבילי, ושאני הגאווה שלו. היום הוא מראה תמונה שלי לאנשים ואומר: תראו, זה הבן שלי, הוא היה פעם אישה, זה הבן שלי. איזה חתיך הוא, איזה מדהים הוא".
אחרי שסיים את קורס שוטרי הסיור בהצטיינות, רס"ל אוחנה שובץ ליחידת הסיור של תחנת תל-אביב דרום, שבה משרתים כמאה שוטרים. "למזלי, הייתה לי נחיתה רכה, כי מי שקיבלה אותי בתור מפקדת היחידה וראש המשמרת, הייתה החברה הכי טובה שלי מהעבר. היא זאת שעשתה הכנה לכל השוטרים בתחנה. מהר מאוד נכנסתי שם לעניינים ויצאתי לעבוד בשטח".
קרה שפנו אליך בלשון נקבה?
"לא קרה. שירותים, אני נכנס לשירותי הגברים. אלו תאים סגורים ואין בעיה. תביני שבהתנהלות שלי כרוי אוחנה, אני לא משאיר לאף אחד ברירה, אלא לקבל את מי שאני".
איך מגיבים אליך חשודים שאתה עוצר?
"לא כולם יודעים שאני טרנס, אני לא מסתובב עם שלט. מה שכן, יש פה בשכונה הוסטל של ילדים מהקהילה הגאה, וכשיש אירוע שקשור אליהם, קוראים לי. אני גם יכול להגיד לך שהמפקדים מתייעצים איתי כשיש קריאות לגבי אנשים מהקהילה".
תן דוגמה.
"הייתי במשמרת לילה ונקראתי לאירוע: בחור מהקהילה הטרנסית שעלה על בניין ואיים להתאבד. צוות מו"מ מהמשטרה וצוות של מד"א ניסו לשכנע אותו לרדת, אבל הוא אמר להם: 'אני רוצה רק שהשוטר הטרנסי יבוא לטפל בי'.
"כשהגעתי לשם הצוותים הסבירו לי שהוא מאיים לפגוע בעצמו ולא מוכן לשתף איתם פעולה. קראתי לו מלמטה: 'זה רוי. אני השוטר הטרנסי. אני יכול לעלות?' והוא ענה 'כן'. עליתי. הוא סיפר לי על המורכבות שלו ביומיום כטרנס, כמה שהוא לבד כי המשפחה שלו לא תומכת בו, אמר לי: 'קשה לי לסמוך על המשטרה, אבל כשיש לי אדם כמוך שם, זה גורם לי לשנות את התפיסה שלי על הארגון'. אמרתי לו: 'אני מבין את המצוקה שלך, בוא נרד למטה', והוא השתכנע וירד, והתפנה לקבל טיפול רפואי".
אבל יש לא מעט מקרים שבהם רס"ל אוחנה נתקל גם בתגובות אחרות על רקע המגדר שלו. "היה למשל חשוד שעצרנו והוא אמר לי, 'אה, אתה לא באמת שוטר. מה יש לך בין הרגליים?'"
מה אתה עושה במקרים כאלו?
"אני לא מגיב. אני יודע לעשות את ההפרדה. בסוף, כשאני בא לעצור אזרח, הוא מקלל את המדים שאני לובש, לא אותי כרוי, כי הוא הרי לא מכיר אותי. אז במקרה כזה אני שם בצד את רוי אוחנה. כל שוטר שנכנס למשמרת זה לא רלוונטי מה הוא בחוץ. אנחנו יודעים מה מותר לנו ומה אסור ופועלים לפי זה. מה גם שעל תגובה מוגזמת מצד עצור", הוא מחייך, "אפשר תמיד להפעיל את הסעיף של העלבת שוטר בעת מילוי תפקידו".
מה הדבר הכי פוגע שאמרו לך אי פעם, לאו דווקא במשטרה?
"יש כמה כאלה. 'אתה לא באמת גבר', 'אתה אישה', 'אתה תמיד תהיה אישה', 'אתה מחלה'. פעם הייתי מתעצבן ממש או מנסה להצטדק. היום אני יודע מי אני וזה לא משפיע עליי".
ויש גם תגובות רעות מאזרחים שאתה פוגש במדים?
"יש אזרחים שיודעים שאני טרנס, ומנסים לשחק על זה: 'את שוטרת', 'את קוקסינל'. נו, ו...? שוטר שנותן דוח, לא מקללים אותו?"
מקללים, אבל לא את המגדר שלו.
"יש לי את אמא לאה שהיא השריון שלי ואני גאה בה מאוד. היא לימדה אותי שבסוף לאנשים תמיד יהיה מה להגיד. ואם הייתי שמן מדי, רזה מדי, גבוה מדי? תמיד יהיו מי שימצאו על מה לזרוק הערה במטרה לפגוע. אבל זה שלהם, לא שלי. אנשים מדברים מאיפה שכואב להם, ואני לא צריך לקחת אליי את הרוע שהם מפיצים".
אוחנה כמובן לא יכול לדבר על זה כשוטר במדים, אבל אלו ימים טעונים במיוחד בין המשטרה לבין הקהילה הלהט"בית. המפכ"ל דני לוי צוטט, כשהיה עדיין מפקד מחוז החוף, בביטויים עם ניחוח הומופובי, וגם השר הממונה לא ממש נחשב לידיד הקהילה. החשדנות היא, כמובן, לשני הצדדים: גם בקהילת הלהט"ב יש חשש ורתיעה מהמשטרה. "יש חבר'ה שלא הסכימו עם הגיוס שלי וגם קראו 'בוגד' וניתקו איתי את הקשר", אומר אוחנה.
ומה אתה עונה למי שקורא לך "בוגד"?
"אני עונה לו: 'אני פה בשבילך'. אין לי בעיה להצטייר כ'בוגד', כי אם היום שוטר יודע איך להנגיש את עצמו לקהילה, אז אני את שלי עשיתי. מי היה מאמין לפני עשור שהמשטרה תקים עמדות גאווה במצעדים. זה משהו שיכולנו רק לחלום עליו. רוב התגובות שאנחנו מקבלים שם מדהימות. אנחנו עושים שם משהו גדול, שבלי המערכת המשטרתית, שנותנת גב, לא היה קורה. כל מה שיוצר שינוי - הוא חשוב. אני חלוץ, אני טיפה ראשונה בים".
מה היית רוצה שהציבור יידע על טרנסג'נדרים במקצועות אכיפת החוק?
"שאנחנו אותו הדבר כמו כולם. זה שאני טרנס, לא מנהל פה בפיפס את היחס שלי כלפי החברה, או את היחס של השוטרים כלפיי. אני משרת בגוף שאמון על ביטחון הפנים של כל אזרחי המדינה באשר הם".
כרגע אתה השוטר הטרנסג'נדר היחיד במשטרה. למה בעצם?
"היה לפני שנתיים עוד שוטר טרנס שהגיע אחריי, לא לתחום המבצעי, אבל הוא פרש אחרי שנה וחצי. תראי, המחויבות מצד המשטרה לנושא קיימת. יש היום במשטרה חטיבת קהילות, שעומדת בראשה רפ"ק רחלי צימבר. היא ראש תחום קהילת להט"ב. אז את רואה פה בפועל שהמשטרה עושה הכל כדי להיות מונגשת לכלל האזרחים".
יש בקהילת הטרנס המון חשש בימים האלו, בעיקר מאז שטראמפ חתם על סילוק טרנסג'נדרים מהצבא ואיסור על השתתפותם באירועי ספורט לפי מגדרם. גם בארץ יש מי שמהדהד את התפיסות האלו. אתה לא חושש ממה שעלול לבוא?
"זה בוקס בבטן לשמוע מה שקורה שם", אוחנה משתנק קלות ונעצר ללגום מים. "בקהילה עצמה יש מן הסתם חששות כאלה, אבל אני לא חושב שבמדינה שלנו זה יקרה. יותר נכון, אני רוצה להאמין שפה זה לא יקרה".
וכשאתה חוזר הביתה מהמשמרת? מה עם זוגיות, למשל?
"היום אני בלי זוגיות. אני רווק. החלום הכי גדול שלי הוא להיות אבא. אחד הקשיים שלי בתור גבר, זה שכל פעם שאני מתחיל עם אישה, אני צריך לספר לה שאני טרנס. יש המון דחיות שאני מקבל בגלל זה, וזה בסדר, די מובן. יש נשים שאני ניגש אליהן, מתחיל איתן והכל על פניו מתנהל וזורם, והיא אומרת לי: 'אתה מקסים, אבל מורכב לי'. אבל אם תגיע מישהי נכונה, זה יקרה".
נאמן להצהרה שלו שמדברים על הכל, הוא גם מדבר על השינוי הגופני. "אני מרגיש גבר, זכר. למזלי נולדתי שטוח, אז ניתוח להסרת חזה אני לא צריך לעשות, אבל אני לא יכול להמשיך רק על הורמונים. בסוף אני רוצה לצאת עם אישה סטרייטית, אבל בגלל שאני לא מנותח עדיין לשינוי מין תחתון - זה עקב אכילס שלי".
ניתוח כזה עומד על הפרק?
"יש ועדות שמאשרות את זה, וצריך להמתין. הניתוח עצמו קורה רק בחו"ל: גרמניה, סרביה וארה"ב".
אתה לא חושש מהסיכונים?
"יותר מסוכן לא להיות שלם. זה ניתוח מורכב, מאוד לא פשוט, אבל לא מעניין אותי. אני יודע שאני אעשה את זה. לא משנה מתי, אבל זה יקרה".
מה החלום הכי גדול שלך? השאיפות שלך?
"יש לי כמה: במישור האישי, להיות אבא, וזה עוד יקרה. החלום השני זה להגיע ליום שטרנס במשטרה לא יהיה משהו שצריך לדבר עליו, אלא חלק מהשגרה. אני מקווה שבעקבותיי יצטרפו הרבה חברי קהילה למשטרה. צריך שתהיה כמה שיותר נראות בארגונים ממסדיים ובארגוני ביטחון - וזה צריך להיות משהו שבשגרה. בסוף, המשטרה זה מיקרוקוסמוס של החברה".
ובמישור המקצועי?
"אני מאמין שקצונה עוד תגיע, כי אני רוצה להישאר בארגון. בינתיים אני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים ולהשמיע את הקול שלי בשני הכובעים: גם כטרנס וגם כשוטר".
אוחנה לא רק דורש, אלא גם מקיים. נוסף על תפקידו כסייר, הוא מרצה במכללה לשוטרים ובתחנות על סיפור חייו והתגייסותו למשטרה. המטרה היא, לדבריו, להפיג את החשש. לפני כשבועיים הוזמן אוחנה לכנסת יחד עם עוד חברי קהילה, לרגל יום הנראות הטרנסי הבינלאומי. מי שיזם את המפגש היה ח"כ יוראי להב-הרצנו, יו"ר השדולה הגאה בכנסת. "אל מול גל השנאה וההסתה נגד הקהילה הטרנסית בישראל ובעולם", אומר להב-הרצנו, "קראנו להם כדי לומר: 'אתם לא לבד. אנחנו רואים אתכם. עומדים לצידכם’. המאבק לשוויון, לביטחון ולחיים בכבוד הוא גם המאבק שלנו – ונמשיך להילחם בו יחד, בכל הכוח".
אוחנה: "זה היה מעמד מרגש. אני הגעתי במדים, סיפרתי על עצמי ועל הדרך שעברתי, על השירות שלי במשטרה. הסברתי שהארגון בסוף מחבק את כולם, לא משנה מי אתה או מה אתה. אנשים ניגשו אליי, חיבקו אותי, ואמרו: 'החזרת לנו את האמון במשטרה וגם הוכחת שאתה יכול להשיג מה שאתה רוצה. אחר כך חשבתי לעצמי שאם היה לי בתור ילד המקום הזה, הרבה מפח נפש בילדות היה נחסך ממני. אבל בסוף היה מי ששמע אותי".
אתה מדבר על אלוהים?
"כן. כילד, כעסתי על אלוהים: 'או שאקום מחר בתור בן, או שאפסיק להאמין בך'. אבל אחרי 23 שנה, היום בתור רוי אני אוהב את אלוהים והשלמתי איתו. היום אני ואלוהים נמצאים בקשר מדהים. אני יודע שהוא מקבל אותי כמו שאני".
