רגע אחרי שצולחים את הבדיקות בכניסה - מי אישר אותך? יש לך נשק? תעודת זהות בבקשה, תשאירי אותה כאן, תודה - רפאל, מערכות לחימה מתקדמות בע"מ, נראית במבט מבחוץ כמו קמפוס אוניברסיטאי. 6,000 דונם, פחות או יותר סדר גודל של אחת מהקריות מסביב. עשרות בניינים, כבישי אספלט, מדרכות, עצי בוהיניה שפורחים בוורוד ובלבן, קליסטמון בפריחה אדומה. חסרות רק המדשאות והסטודנטים שנמרחים עליהן כדי לתפוס את השמש שיצאה לכבודנו בתוך שבוע של חורף שנפל על הארץ לקראת פסח.
התחושה נותרת בעינה גם כשנכנסים לתוך הבניינים, כלומר לאלו שמותר לזרים להיכנס אליהם. חדרים קטנים, צבועים בלבן, על השולחנות שני מסכי מחשב, לפעמים שלושה. בחלק מהחדרים ציורים של ילדים, שמיים כחולים ועננים צבעוניים. שום דבר שמלמד שבמקום הזה, על עשרת אלפי העובדים שבו, מייצרים ראשי נפץ, טילי נ"ט, טילי אוויר-קרקע מונחי טלוויזיה שיודעים להיכנס מהחלון לדירה בבניין רב קומות, עמדות נשק, רואה-יורה – רשימה חלקית לגמרי – ועד סוף השנה הנוכחית את מה שעתיד להיות שובר שוויון במעטפת ההגנה של ישראל: "מגן אור" (Iron Beam), מערכת ליירוט טילים, כטב"מים, פצצות מרגמה ורקטות באמצעות קרני לייזר. אפס השקעה ביירוט, או כמעט אפס השקעה, ביצועים מדהימים אם להסתמך על דוברות המפעל, ואספקה לפני 2026. "והיתרון הגדול", אומרת נ', "שאנחנו נוכל ליירט אותם בלי מגבלות. אין מחסנית שנגמרת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
נ', שמובילה את הפיתוח, ומטעמים ברורים תופיע כאן כמו המרואיינות האחרות רק באות, בטוחה שזה בדיוק מה שיהיה: המערכת תסופק בזמן ותעשה מה שהיא אמורה לעשות.
היא הגיעה לרפאל לפני 12 שנים. עד 2013, אחרי שסיימה תואר ראשון בהנדסת ביוטכנולוגיה, עבדה במכון הביולוגי בנס ציונה. את התואר השני שלה ברובוטיקה כבר עשתה בטכניון במהלך העבודה ברפאל. התחילה כבודקת אלגוריתמים, וב-2015 עברה לתחום קו ראייה.
שזה אומר?
"בגדול זה נוגע למערכות שנמצאות על כלי טיס, שתפקידן לספק מודיעין חוזי. לצלם את השטח כדי שאפשר יהיה למפות מטרות. בחרבות ברזל, למשל, זה איפשר לאתר ולפגוע בדיוק במטרה כך שהחיילים שנמצאים בשטח לא ייפגעו. עבדתי בזה שלוש שנים ואז אמרתי אוקיי, את העולם האלגוריתמי אני מבינה, אבל אני רוצה להרחיב קצת אופקים. ביקשתי לעבור לתחום שמשלב גם פיזיקה, וניתנה לי האפשרות להגיע לכאן ולהוביל פרויקט אנרגיה ראשון שהיה אז בתחילת הדרך".
מערכת הלייזר "מגן אור"?
"כן".
בפברואר 2019 היא נכנסה לתפקיד. בדצמבר אותה שנה עבר בהצלחה הניסוי הראשון. "זה הראה שהמערכת יכולה לפגוע במטרה".
"זו הייתה העבודה הכי כיפית שעשיתי", אומרת נ', היום ראש תחום מערכות בקרה מתקדמות, על הפרויקט שאמור להוות אלטרנטיבה למיירטים של כיפת ברזל, שעלותם אלפי דולרים לאחד. "מערכת שתדע לפעול בזמן אמת ולספק למערך ההגנה הישראלי יתרון עצום. וזה יקרה כתוצאה ממהפכה טכנולוגית שהתחילה לפני כחמש שנים עם פריצת דרך אופטית, ונמצאת בשלב האחרון".
נ', שיושבת בבניין ששייך לחטיבת המו"פ של המפעל, שבו ובבניינים הסמוכים לו מרוכזים כ-3,000 מהנדסים, לא מנסה להסתיר את תחושת הגאווה הגדולה.
"במארס 2022 ביצענו ניסוי נוסף שבדק את היכולת של 'מגן אור' להשתלב במערך של כיפת ברזל, כשחלק מהאיומים מוקצים לכיפת ברזל וחלק מוקצים לנשק אנרגיה. ובסוף השנה הזו", היא מבטיחה, "המערכת תהיה מבצעית ותעבור לצבא".
בטוח?
"לגמרי".
ולמה היא לא הייתה מוכנה קודם?
"כי יש זמן פיתוח. הטכנולוגיה של היום הגיעה מאוחר יותר. אני לא יכולה להיכנס לפרטים אבל יכולה לומר שמדובר בקרן אור שאמורה לעבור דרך תווך, להתגבר על הפרעות כמו אבק, רוח, לחות, ועדיין לא לאבד את עוצמתה ואת היכולת שלה לפגוע במטרה".
באיזה טווח?
"כרגע אנחנו מדברים על עשרה קילומטר. זה מה שהוכח. המטרה היא כל הזמן להגדיל את הטווח, אבל זה לא יחליף את החץ שמיירט מחוץ לאטמוספירה".
נ': "טווח הפגיעה של 'מגן אור' הוא כרגע עשרה קילומטר והמטרה עוד להגדיל. אין אף מדינה שקרובה למקום שאליו הגענו. בריטניה, המתקדמת מכולן, נמצאת שנים אחרינו"
מדובר במערכת שאין בעולם דומה לה, אומרת נ'. "אין אף מדינה שקרובה ברמת הבשלות למקום שאליו הגענו. בריטניה, שהיא המתקדמת מכולן, שמדברת בינתיים על טווחים הרבה יותר קטנים, נמצאת הרבה שנים אחרינו".
הם יכולים להעתיק את הרעיון?
"כמו שיכולים להעתיק כל מערכת. כמו שזה קיים בשוק התרופות. אנחנו שומרים על דברים שאפשר להגן עליהם, אבל צריך לזכור שאם זה היה פשוט אז היינו רואים כבר מערכות דומות בשטח".
כמה מערכות כאלה יקבל הצבא ב-2025?
"אנחנו לא יכולים להתייחס למספרים, אבל השאלה היא גם כמה מערכות הצבא ירצה לרכוש".
המערכת תימכר בחו"ל?
"יש כמובן הרבה התעניינות בעולם, אבל זה תלוי במשרד הביטחון שיחליט כמה נמכור ולמי".
את יכולה לומר כמה עלה הפיתוח?
"לא. אני יכולה לומר שזה נעשה בשיתוף עם מפא"ת. אני יכולה לומר שמה שביקשנו גם קיבלנו, ואני כן יכולה לומר, באופן כללי, שרק ב-2024 רפאל השקיעו שישה מיליארד שקלים במחקר ופיתוח. זה סכום שאין לו שום מקבילה גם בשוק ההייטק, וזה כמובן מושקע בפרויקטים השונים על פי הצרכים".
אז כמה עלתה המערכת אי אפשר לומר, אבל כן אפשר להגיד שלקראת השלמת פיתוחה חתם משרד הביטחון על עסקת ענק, בהיקף של כשני מיליארד שקל, להצטיידות מואצת במערכות "מגן אור".
ב-2022 נ' קיבלה את פרס המפעל על הפרויקט. זה פרס שברפאל מחלקים אחת לשנה, ואם לסמוך על המרואיינים האחרים, קשה מאוד להגיע לקו הגמר. "בשבילי", היא אומרת, "זה כאילו קיבלתי את האוסקר, ועוד יותר מהאוסקר", רק שהיא הייתה נבוכה כשהבוס שלה אמר לה לתלות את התעודה על הקיר בחדר שלה. "אבל בסוף תליתי. אני מאמינה שתושבי ישראל יוכלו להרגיש הרבה יותר מוגנים כשהמערכת הזו תסופק לצה"ל, ואני חושבת שזה מה שמניע אותי, וזה מה שמניע את האנשים כאן".
כשסיימה לעבוד בנס ציונה העתיקה את מגוריה לצפון. לנ' יש ארבעה ילדים, הקטנים תאומים בני שש. כשהתחילה המלחמה נקרעה בין הרצון להיות איתם כשהאזעקות באו בזו אחר זו, לפעמים מספר פעמים ביום, לבין הצורך להגיע לעבודה, לדחוף ככל שניתן את המערכות שהיא אחראית להן. "זה גם מה שאמרתי לילדים. אני לא יכולה לומר שהם הבינו מה בדיוק אני עושה, אבל כן שמעתי את הבת הקטנה שלי מסבירה לאח התאום שלה ש'אתה לא צריך לדאוג כי אמא עושה לנו כיפת ברזל'.
ב-2022 נ' קיבלה את פרס רפאל על "מגן אור". "בשבילי זה היה כאילו קיבלתי את האוסקר, ועוד יותר", רק שהיא הייתה נבוכה כשאמרו לה לתלות את התעודה על הקיר
"אני חושבת שהילדים שלי, אפילו שקשה להם, אפילו כשהם לא מקבלים את כל תשומת הלב שמגיעה להם, הם שמחים בסוף לראות אותי עושה דברים שהם חשובים. זה חלק מהשיח אצלנו בבית".
תמונות הילדים תלויות בחדר שלה, וגם בובות צמר שחברה סרגה לה. וכן, גם דגם של טנק מרכבה סימן 4 שעומד על השולחן העגול שליד שולחן המחשב שלה. ולא, היא לא הביאה אותו לבן שלה, "שיפרק אותו מיד כי הוא ירצה לדעת איך זה בנוי, מה יש בפנים. כשהוא יגדל אני אביא לו אחד כזה, או אולי את זה שעומד אצלי. נראה".
זה דגם "אחד לאחד" של הטנק, שכולל גם את מערכת מעיל רוח, שגם הפיתוח והייצור שלה נמצאים תחת אחריותה. "במלחמה הצטברה כמות גדולה של דאטה שנגעה למעיל רוח שצריך היה לחקור, לנתח ולהציע תשובות. המערכת הזו יודעת לספק הגנה לחיילים שיושבים בתוך הטנקים או על הנגמ"שים. זו מערכת אוטונומית, מהסוג של רואה-יורה, שהיא מאוד אתגרית, שצריכה לזהות את האיום על טנק ספציפי, ליירט את הטיל כך שזה לא יפגע בסביבה. זו מערכת שהצילה ומצילה עשרות אלפי חיילים".
ועדיין יש הרבה מאוד נפגעים.
"אני לא יכולה להתייחס לזה. אני יכולה לומר שקיבלנו ואנחנו ממשיכים לקבל מסרונים וסרטונים שמפקדים בשטח שולחים לנו. לפעמים עם שאלות או הערות, ברוב המקרים אלה תודות על זה שהיא מצילה חיים. המערכת הזו נכנסה לשימוש מבצעי ב-2011 ומאז, ב-14 שנה, אין אף מערכת כזו בעולם. היא מותקנת על 17 פלטפורמות שונות, כולל על הטנקים הכי מתקדמים בעולם".
"עבדנו", אומרת נ', "ואנחנו עובדים פה מסביב לשעון. כ-20 אחוז מכלל העובדים גויסו למילואים. רק אצלי כמעט שליש מהאנשים גויסו, והיה מרגש לראות שהצעירים האלו הגיעו לכאן רגע אחרי שיצאו לחופש. לכולם היה ברור שאנחנו בעיצומה של מלחמה, שלבד מהמאמץ לענות על הצרכים של הצבא היינו צריכים גם לעמוד בהתחייבויות לחו"ל".
תחום נוסף שיושב אצלה נוגע לעמדות נשק, "חלקן מורכבות על הטנקים או על כלים אחרים וחלקן עמדות נשק שסיפקנו לכוחות המיוחדים". את הניסויים בעמדות הנשק מבצעים לא רחוק מהחדר שלה. על חמישה מוטות הידראוליים יושב צריח של טנק שעליו מורכבת המערכת. משקל הצריח 3.5 טון. מפעילי הניסוי יושבים מול המסכים, מעלים ומורידים את הצריח, מניעים אותו קדימה ואחורה, בודקים איך המערכת שומרת על איזון ומתפקדת. לא רחוק מהם יושב מהנדס צעיר עם קוקו שמחזיק בג'וי סטיק. "כמו משחקי מחשב", אומר אחד מהם, "עבודה ממש כיפית".
"יש מערכות שמותקנות על בסיס נייח", אומרת נ', "הסיטואציה היותר מאתגרת זה כשהמערכת צריכה למלא את ייעודה תוך כדי תנועה, כשהטנק מתמרן בין בולדרים וכל הקנה מתחיל לרקוד. והתשובה לכך נעוצה באלגוריתמיקה של מה שאנחנו עושים פה. ביכולת לנטר את התנועה ולייצב את הקנה על המטרה".
אחד האתגרים הגדולים היה לייצר מערכת כזו על רכבים קלים, שתאפשר לכוחות המיוחדים להתנייד בנוחות גם בלחימה אורבנית. "אחד הרגעים היותר אמוציונליים היה כשמפקד באחת היחידות האלה הגיע אלינו לאחר שהרכבנו לו את המערכת. 'אם היה לי את הדבר הזה ב-7 באוקטובר', הוא אמר לנו, 'עשרה מהחבר'ה שלי שנהרגו היו נמצאים פה היום'. זה שובר את הלב, אבל זה גם מעניק כוח. כשאני חוזרת משטחי כינוס, אחרי שאני שומעת מה הם רוצים, מה הם צריכים, מה חסר להם, ואחר כך מקבלת סרטון תודה, זה הדבר הכי מתגמל לעובדים שלי ולי".
ביום שבו אזעקות לא הפסיקו להחריד את הצפון והדרום, ובשעה שטילים נורו מכל גבול, כמה מהקרבות המשמעותיים ביותר של מלחמת חרבות ברזל התרחשו הרחק מהכותרות. לא ליד הטנקים, לא בבונקרים – אלא במעבדות, במכוני הפיתוח, ובאולמות הייצור של רפאל. בין לוחות-אם לשבבי אלקטרוניקה, בין תוכנות בינה מלאכותית לבין מערכת ההגנה הבאה של ישראל – נשים עמדו בחזית.
מהנדסות, חוקרות, מנהלות פרויקטים, מפקדות על צוותים, אחראיות על מערכות נשק שמצילות חיים, מתמרנות בין שדה הקרב הטכנולוגי למציאות הביתית – במקלט, עם הילדים. מתזזות בין שולחנות השרטוט אל אולמות הייצור, מהמעבדות ומתקני הניסויים בתוך האולמות ובשטחים הפתוחים.
6 צפייה בגלריה
פצצת ברד על מטוס קרב. "זה לא קסם, זו אלגוריתמיקה מתקדמת"
(צילום: עמית אגרונוב, חיל האוויר)
צ', מהנדסת, אם חד-הורית, ראש תוכנית "ברדים" בחיל האוויר, נמצאת ברפאל כבר כמעט שני עשורים. היא התחילה כמהנדסת תעשייה וניהול, התקדמה דרך טיפול בחוזים ובניסוחם, ניהול יחידות, ניהול פרויקטים, וכיום עומדת בראש תוכנית החימושים האוויריים, אחראית על מערכות בשווי של מיליארדי שקל לחיל האוויר.
משפחת ה"ברדים" היא מגוון של חימושים מדויקים מהמתקדמים בעולם. החימושים – SPICE 250 ו-SPICE 1000 – מאפשרים למטוס קרב לפגוע בדיוק של מטרים בודדים, גם בלי GPS בעזרת אלגוריתמיקה של השוואת תמונה. סדרת קיטים שמאפשרת להפוך פצצות "טיפשות" לפצצות "חכמות". "זה לא קסם", היא אומרת, "זו אלגוריתמיקה מתקדמת, מצלמה משוכללת שיושבת על הפצצה, שיודעת לנתח את תצלומי האוויר ואז לנווט לעבר המטרה. החימוש יודע לאן ללכת".
במהלך המלחמה נדרש שינוי מהיר, תוך ימים, להפוך את הברד הקטן למבצעי בטייסות. "התחלנו את תהליך ההטמעה בדיוק כשפרצה המלחמה. פתאום נדרשנו לסיים ניסויים, לאשר מבצעיות, לארגן הדרכות. זו הייתה קפיצה טכנולוגית, אבל גם תפעולית. פתחנו טייסות, העברנו ציוד, הכשרנו צוותים וכל זה תוך אזעקות, ריצה למרחבים מוגנים וחזרה מהם.
6 צפייה בגלריה
צ' עם אחד מחימושי הברד. "בתוך פרק זמן קצר מאוד חיל האוויר הצליח להטיל 16 חימושים בטיסה אחת, במקום ארבעה"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"זה היה מטורף אבל תוך פרק זמן קצר מאוד חיל האוויר הצליח להטיל 16 חימושים בטיסה אחת, במקום ארבעה, שזה שינוי דרמטי. גיחה של מטוס אחד שווה 16 מטרות. זה חייב גמישות מבצעית, העמסה של חימושים קטנים לצד גדולים, וכל פעולה שלנו קבעה אם הטייסים יצליחו לעמוד במשימה.
"היו סופי שבוע שבהם אנשים הצליחו לישון רק שעתיים בלילה", היא אומרת, "מפעלים נדרשו לשלש את קצב הייצור. היה צריך לענות על הדרישות מהיום למחר, להתמודד עם אתגרים לוגיסטיים בלתי נתפסים, וכל הזמן לדאוג לילד בן ארבע שחווה חלק לא מבוטל מהאזעקות כשאני לא איתו. כשהיה צבע אדום במפעל בלשם, לא נלחצתי. כשזה היה במקום שבו אני גרה, הלב שלי נשבר".
במקביל לפריצות דרך טכנולוגיות, היא אומרת, במלחמה הזו עלה מסר נוסף: הכמות לא פחות חשובה מהאיכות. "חיל האוויר, התברר לנו, צריך עשרות אלפי חימושים, ולא רק מעטים ומבריקים. התבקשנו לפתח מערכות שהן גם פשוטות, זולות וזמינות לייצור.
"וכך נכנס למערכת השיקולים שלנו פקטור נוסף, שגם אם הכרנו אותו קודם, הוא תפס מקום הרבה יותר מרכזי בתכנון ובייצור, שקראנו לו כלכלת חימושים. או אם רוצים מערכות שהן 'Good Enough' שמספקות מענה יעיל ובמחיר נגיש – לצרכים המשתנים בשטח. המושג Good Enough הפך לערך. לא מתוך פשרה, אלא מתוך הבנה: במלחמה צריך כמות, אמינות, מהירות. לא רק הברקה אחת נוצצת".
רפאל פועלת גם כיצואנית מובילה עם לקוחות בכ-60 מדינות, וגם כספקית קריטית של צה"ל. בארה"ב ובאירופה קיימת הפרדה: או חברות עסקיות - כמו לוקהיד או בואינג - או מעבדות לאומיות. בישראל, רפאל זה גם וגם. ברפאל פועלת סמנכ"לית מו"פ שמובילה חשיבה ל-2040 ואף ל-2060, והחברה פועלת לפי יעדים ארוכי טווח, תוך שיתוף פעולה הדוק עם משרד הביטחון, עם האקדמיה, עם שותפים זרים ועם תעשיות מקבילות.
במהלך המלחמה כמעט כל מערכות ההגנה וההתקפה של ישראל – מהלייזר העתידי ועד לטיל שנורה היום – עברו דרך רפאל. ולמרות שכחמישית מכוח האדם שלה גויס למילואים – הצליח המפעל כמעט להכפיל את כמות התחמושת שייצר לעומת כל 2023.
מתוך אלפי הנשים הפועלות ברפאל – כ-25 אחוז מכלל העובדים – רבות נמצאות בלב קבלת ההחלטות. בצוות של צ', לדוגמה, כמחצית מהעובדים הן נשים. "אנחנו מביאות לשולחן עוד זווית, לא רק ניהולית, אלא גם רגשית, מתכללת", היא אומרת. "לא פעם מצאתי את עצמי מנהלת משבר או מפתחת פתרון תוך כדי שהילד שלי במקלט".
ד"ר נ', מנהלת תחום אנרגיה, אופטיקה ומזעור, אחראית על שלושה מפעלי ייצור העוסקים בלב הטכנולוגיה של הטילים. במפעלים שאותם היא מנהלת מפתחים את מה שקשה לראות בעין בלתי מזוינת אבל אי אפשר בלעדיהם.
היא, כמו נ', כמו צ', לא מופיעה בחדשות, לא עומדת ליד גנרלים, לא מצטלמת עם לייזר וגם לא לוקחת חלק בפאנלים תקשורתיים. בדומה לשתי האחרות היא נמצאת בליבת עמוד השדרה הטכנולוגי של מערכות ההגנה וההתקפה של צה"ל. כל אחד משלושת המפעלים עליהם היא חולשת קריטי לתפקוד מערכות הנשק המדויקות של ישראל: האנרגיה שמפעילה, האופטיקה שמזהה. זה לא הפיצוץ, זה מה שקורה עד רגע הפיצוץ. הסוללה התרמית שמפעילה את המערכת, הכיפה האופטית שמזהה את המטרה והרכיב הזעיר שמקשר בין המידע לבין הפעולה.
"אנחנו מייצרים את החלקים שמאפשרים לטיל 'לראות' את היעד ולפגוע בו בדיוק", היא אומרת, "בלי הכיפה האופטית – אין זיהוי. בלי הסוללה – אין חיים למערכת. מדובר בכיפות שמסוגלות לעמוד בתנאי קצה, בטמפרטורות גבוהות, בתנודות חריפות, במהירות ובלחצים, ועדיין לאפשר למצלמות ולחיישנים לפעול בדיוק מוחלט. העמידה בדרישות המבצעיות ובלוחות הזמנים הצפופים כרוכה בניהול של עשרות עובדים שחלקם מתמקד באופטיקה, חלקם באנרגיה, ואחרים במזעור. כל מפעל דורש מערך שונה של חומרים, של ציוד, של עולם תוכן, אבל כולם חייבים לעבוד בסנכרון, כי המוצר הסופי מורכב מכולם יחד".
אחת ההצלחות הגדולות של רפאל בתקופת המלחמה, על פי ד"ר נ', הייתה היכולת להמשיך לייצר כשכל העולם נתקע. "אנחנו בתקופה של מחסור עולמי ברכיבים כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, מהעימותים במזרח התיכון עוד לפני המלחמה, ובטח בעקבות המלחמה ונוכח עליית הביקוש בארה"ב. רק שבניגוד למדינות אחרות שתלויות ברכש חוץ, רפאל הצליחה לשמר את היכולת התפקודית שלה. העצמאות שלנו היא לא סיסמה, היא תנאי".
ד"ר נ': "אנחנו בתקופה של מחסור עולמי ברכיבים. רק שבניגוד למדינות אחרות שתלויות ברכש חוץ, רפאל הצליחה לשמר את היכולת שלה. העצמאות שלנו היא לא סיסמה, היא תנאי"
הכיפות והסוללות שפיתחה רפאל נמצאות בטכנולוגיה שבקצה גבול היכולת גם במונחים עולמיים. "אנחנו מדברים על עמידות של מאות ג'י (לחץ הכבידה), על רמות שקיפות שלא פוגמות באיכות התמונה, על מערכות מיניאטוריות שמצליחות לאגור אנרגיה למשך שניות קריטיות", אומרת ד"ר נ'. "כל רכיב כזה עובר בקרת איכות קפדנית. אין מקום לטעויות. טעות אחת – והמערכת כולה לא מתפקדת. כשחייל סומך על המערכת שתגן עליו, האחריות עלינו היא טוטלית".
במהלך מלחמת חרבות ברזל, היא אומרת, "לא היה זמן לעצור. כל יום הגיעו דרישות חדשות, וזה נמשך חודשים ארוכים ועדיין לא הסתיים". ד"ר נ' נדרשה לגייס עובדים, להפעיל מערכות גיבוי, לארגן שרשרות אספקה שאינן נגמרות.
"כשאת בתפקיד כזה", היא אומרת, "את לא באמת מתנתקת. הראש תמיד עסוק במקביל, בעבודה ובבית. במשפחה, בילדים, בכיפות האופטיות. לומדת לתמרן, ולא לוותר. לא פה, ולא שם, יודעת שאת לא יכולה לדרוש ממישהו לעבוד לילה שלם, אם את בעצמך הולכת הביתה. העובדים רואים הכל".
סיבוב במסדרון שבין המעבדות מזכיר את עליסה בארץ הפלאות. אולמות סגורים הרמטית, לחות עד חצי אחוז, כל עלייה קטנה עלולה להביא להתלקחות החומרים. העובדים, במסכות פנים ובחלוקים, נראים מבחוץ כמו בהילוך איטי. כשאני מבקשת מאחד המהנדסים שיסביר מה יודעת לעשות סוללה בגודל של כוס חד-פעמית, הוא חושב לרגע. "בואי נגיד", הוא אומר, "שסוללה כזו מסוגלת להפעיל 25 אלף מכשירים ניידים, בו זמנית, למשך דקה אחת".
ואז?
"ואז היא מתה".
לפנות ערב המפעל הולך ומתרוקן, מאוחר יותר תגיע משמרת חדשה. כמו כל הדברים שקורים שם זה נעשה בסדר מופתי, רגע אחד אלפי עובדים חוצים את הכניסה המבוקרת, עולים על האוטובוסים, ורגע אחרי כבר הכל שקט. הקמפוס הכמו-אוניברסיטאי שוקע לתוך דמדומי ערב, כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו איש לא ייצר שם את הפלא החדש שעשוי לשנות את פני המערכה שלמרבה הצער אינה משתנה. וכל הכישרון האנושי, היצירתיות העולה על גדותיה, מסירות הנפש, נועדו להתמודד עם הקטל הנמשך כמה מאות עשרות קילומטרים צפונה, כמה מאות קילומטרים דרומה.
נ', צ' וד"ר נ' לא שואלות את עצמן איך מתפקדת אישה בעולם גברי. מבחינתן זה כבר לא עולם גברי. הן עושות, בניסוח של צ', את הכי טוב שהן יודעות, כמו כל אחד מהגברים. אבל כן, ד"ר נ' אומרת שעדיין יש פחות נשים בתפקידי ניהול בתעשיות ביטחוניות. היא רואה בחינוך המדעי משימה חשובה. "יש מחסור בנשים בתחום. זה מתחיל בגיל צעיר. אנחנו צריכות לעודד בנות להאמין בעצמן, לבחור במקצועות ריאליים, להבין שהן שייכות גם לעולמות טכנולוגיים. כל אחת שפורצת דרך מושכת אחריה עוד כמה".
ד"ר נ': "יש מחסור בנשים בתחום. אנחנו צריכות לעודד בנות צעירות לבחור במקצועות ריאליים, להבין שהן שייכות גם לעולמות טכנולוגיים. כל אחת שפורצת דרך מושכת אחריה עוד"
מה למדתם מהמלחמה הנוכחית, אני שואלת את יואב תורג'מן, מנכ"ל רפאל. "שבמפעל שמייצר אמצעי לחימה, העובדים הם הנשק הסודי שלו. הנשים אצלנו נמצאות בחזית הפיתוח והייצור וחבל שאין לנו יותר. ואני רוצה להדגיש, אף לא אחת מהנשים האלו הגיעה למעמדה בחסד, כולן בזכות. היו נשים שגויסו למילואים, ונשים שנכנסו לאולמות הייצור ולמעבדות הפיתוח, והוכיחו יכולות ותיפקדו לא רק בצה"ל אלא גם ברפאל. למדתי באופן אישי שצריך לקרוא לאקדמיה לבדוק למה אין מספיק נשים בחזית המדעית. במדינה שהטכנולוגיה היא קרש ההצלה שלה, מיצוי היכולות הנשיות הוא חשוב מאין כמותו".
"למדנו", יאמר בכיר אחר במפעל, "בין יירוט לרקטה, בין אלגוריתם לשדה הקרב – שנשים ברפאל היו שם. לא כתוספת, אלא כחלק אינטגרלי מהמענה הביטחוני של ישראל. וכשיביטו לאחור וישאלו מה שהציל את ישראל באותו חורף ארור, אולי ייזכרו בטיל, אולי באלגוריתם, אבל ראוי שיזכרו גם את נ' ואת ד"ר נ' ואת צ'. נשים שבנו את מערך ההגנה של ישראל, שורה אחרי שורה, טכנולוגיה אחרי טכנולוגיה, בשקט ובנחישות".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
