סלון הבית של וולטר ראוף היה אפוף עשן סיגריות. על השולחן עמדו בקבוקים ריקים למחצה של ויסקי, צינזנו, מרטיני ובירות. חוץ ממנו היו שם עוד שני אורחים, שניהם מהמולדת הישנה, גרמניה. מדי פעם נכנסה לחדר בת זוגו המקומית של ראוף, הביאה עוד בקבוק או משהו לאכול. השיחה קלחה בגרמנית, האווירה הייתה מבודחת. שום רמז לכך שראוף הוא פושע נאצי מבוקש, שגם באותה עת, סוף יוני 1979, נאלץ לחיות בסנטיאגו. הבית המפנק שלו בלוס קונדס - הרובע האמיד והמבוקש של בירת צ'ילה - לא הקל על געגועיו לארץ האבות. אלא שראוף ידע שאם כף רגלו תדרוך שם, הוא ייעצר ויובא למשפט. שם יוטח בו עברו הנורא: הוא היה האחראי המרכזי לרדיפת יהודי תוניסיה ולרצח מאות מהם. אבל יותר מכל - ראוף נחשב לממציא "משאיות הגז", שיטת השמדה שבה הקורבנות הוסעו במשאיות עם תא אטום שאליו חובר צינור הפליטה מהמנוע. על פי ההערכות, למעלה מחצי מיליון אלף איש, מרביתם יהודים, נרצחו בדרך זו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אלא שזה היה מזמן, ופה בסלון הוא חש מספיק בטוח גם לדבר על העבר. "זה לא באמת משנה אם היו או לא היו לי ספקות כלשהם בנוגע למשאיות הגז", אמר לחבריו. אחר כך הסביר מה היה המניע שלו ליצירת המתקן המפלצתי: "הנושא המרכזי מבחינתי באותה נקודת זמן היה העול, הנפשי בעיקר, שמהווה הטבח ההמוני (ביהודים ובאויבים אחרים של ‘הגזע הארי') על האנשים שלנו בחזית".
וזה מה שהטריד את רב-המרצחים הזה: עד להמצאה של ראוף, שיטת הרצח העיקרית הייתה הוצאות המוניות להורג בירייה בבורות מוות. אלא שחלק מהרוצחים הגרמנים - חיילי אס-אס, ורמאכט וכוחות שיטור - החלו לגלות סימנים של מצוקה נפשית, שהדאיגה את הצמרת הנאצית. ראוף, ראש המשרד לעניינים טכניים במשרד לביטחון הרייך, חיפש דרך אחרת. "היה צריך למצוא לזה פתרון", סיפר בשיחת הסלון בקרירות גרמנית בירוקרטית, "ומשאיות הגז היו הפתרון".
וכך המשיכה להתגלגל השיחה מקפיאת הדם הזו, שתוכנה נגנז במשך 46 שנה.
גם שני האנשים הנוספים בחדר היו באותה עת ידועים מאוד. הראשון הוא גרד היידמן, העיתונאי-תחקירן הבכיר של השבועון הגרמני "שטרן", אז הנפוץ ביותר בגרמניה. היידמן היה הכוכב הבלתי מעורער של העיתונות הגרמנית, והגיע בעקבות סיפוריו לכל נקודה נידחת בעולם. המפגש עם ראוף היה בעצם ראיון בלעדי שלו עם האיש שהמציא את משאיות המוות. מה פתאום שפושע נאצי יסכים לשבת ולדבר יחסית בחופשיות על עברו האפל, ועוד עם נציג העיתונות של גרמניה החדשה? ראשית, כי היידמן היה מאוד ידוע גם בחוגים הנאציים, ובעבר אף היה בזוגיות עם בתו של הרמן גרינג, מספר שתיים של היטלר. אבל הסיבה המרכזית הייתה האדם השלישי בחדר, זה שבזכות התיווך שלו נולד הראיון: קרל וולף, מפקד כוחות האס-אס באיטליה, ובעצמו פושע מלחמה אכזר.
העיתונאי היידמן והנאצי וולף היו בעיצומו של מסע ראיונות בין שורה ארוכה של בכירים ברייך השלישי, כולם הסכימו לפתוח בפניהם את דלתם. חלק מהם היו פושעי מלחמה איומים לא פחות מראוף. אחת התחנות הבאות במסע של הצמד וולף והיידמן הייתה לא פחות מאשר קלאוס ברבי, "הקצָּב מִלִּיוֹן". גם ידיו של ברבי מגואלות בדמם של אלפי יהודים צרפתים ולוחמי רזיסטנס, שהוא רצח בעצמו או הורה על רציחתם. במהלך הראיון של העיתונאי היידמן עימו מתפרצת האנטישמיות של ברבי מדי פעם. על צייד הנאצים שמעון ויזנטל מווינה, שהקדיש את חייו לאיתור פושעים נאצים, כולל ברבי עצמו, אמר: "הוא יהודי מלוכלך, יהודי פולני. כל מה שהוא רוצה זה לגרום פה לכאוס". שיחה אחרת עם ברבי הייתה אחרי שפורסמה תמונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, כורע על ברכיו מול לוח זיכרון במחנה ההשמדה אושוויץ. "תראה את כריעת הברך של החזיר הזה, של הזבל הזה", אמר בתסכול "הקצב מליון" באחת ההקלטות שנחשפות כעת, "היה לו את זה ביד, הייתה לו הזדמנות. הוא היה יכול להגיד, 'טוב, זה מאחורינו, אני האפיפיור, אנחנו הרי רוצים למחול, זה הלקח הנוצרי'. אבל הוא לא נוצרי, הוא 'פולאק' (פולני) מלוכלך. פולאק מלוכלך, יותר מזה אין מה להגיד".
כל השיחות הללו ורבות אחרות נותרו על סלילי הקלטה בעיזבונו של העיתונאי גרד היידמן. עכשיו הן יוצאות לאור לראשונה, ושופכות אור על מה חשבו מחוללי הפתרון הסופי, ארבעה עשורים אחרי פשע המלחמה הגדול בהיסטוריה המודרנית.
אבל יש עוד טוויסט מפתיע בעלילה: מי שמימן, תיכנן ויזם את המסע של העיתונאי היידמן והנאצי וולף לפגוש את ראוף, ברבי ועוד שורה ארוכה של בכירים נאצים - היה המוסד הישראלי.
השנה היא 1977. זמן קצר אחרי עליית מנחם בגין לשלטון, הוא מְזַמֵּן אליו את ראש המוסד דאז, יצחק חופי, לשיחת עדכון. חופי מספר לו על היעדים העיקריים של המוסד: ההתחמשות בנשק קונבנציונלי ולא-קונבנציונלי במדינות ערב, מצב הצבאות הערביים וההתמודדות עם ארגוני הטרור הפלסטיניים. בגין שומע, מסכים עם הכל, אבל מתקצף: מה עם הרדיפה אחרי פושעי המלחמה הנאצים, שרבים מהם היו עדיין חיים אז?
חופי יודע היטב שבעשור שקדם לכך, הנושא הזה ירד לתחתית סדר העדיפויות של המוסד. "אמרתי לו: 'ראש הממשלה, יש למוסד משימות אחרות שנוגעות לביטחון עַם ישראל היום ומחר, ואני נותן עדיפות להיום ולמחר על פני האתמול", יספר חופי לימים בראיון. "הוא הבין את זה, ולא כל כך אהב את זה… בסופו של דבר סיכמנו שנתרכז בעוד יעד אחד, מנגלה, אבל בגין, שהיה אדם מאוד אמוציונלי, היה מאוכזב".
בגין מורה למוסד להחזיר את לכידת הנאצים - ואם יש צורך גם להתנקש בחייהם - לראש סדר העדיפויות. חופי מבצע, ומקים בתוך "מצדה", אגף המבצעים המיוחדים של המוסד - שמכונה בתקשורת "קיסריה" - יחידה ייעודית ללכידת נאצים. היא נקראת "מסר", ובראשה הוצב יוסף פורת, מי שאחרי המלחמה השתייך לחוליית “הנוקמים" היהודית שסגרה חשבון על אדמת גרמניה עם נאצים (וגם בעלה של השחקנית אורנה פורת).
פורת ואנשי יחידת מסר בנו רשימת נאצים מבוקשים. היו שם, בין השאר, וולטר ראוף, כאמור מפתח משאית הגז; פרנץ ראדמאכר, ראש הלשכה היהודית של משרד החוץ הגרמני, ממשתתפי ועידת ואנזה, שבה תוכנן הפתרון הסופי, ומי שלקח חלק פעיל ביישומו ברומניה, בבולגריה ובארצות נוספות; קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אשר כיהן כסגן מפקד המשטרה הנאצית בעיר; קורט לישקה, ראש הגסטפו בפריז; פרנץ מורר, אשר השתתף בפועל ברצח העם של יהודי ליטא וזוכָּה בהליך משפטי מתוקשר באוסטריה באמצע שנות ה-60; וכמובן, בראש הרשימה – ד"ר יוזף מנגלה, הרופא הידוע לשמצה מאושוויץ. היו שם עוד שמות.
אבל אז התברר שיש כמה בעיות. הראשונה, חלק מהפושעים הללו התגוררו בגרמניה או אוסטריה, מדינות ידידותיות מאוד לישראל, שחטיפה או חיסול על אדמתן יהפכו לאסון דיפלומטי. פושע נאצי אחד, אלויס ברונר, התגורר בסוריה, השאר בארצות דרום אמריקה, אבל לגבי כל אלו היה מעט מאוד מודיעין. איפה הם בדיוק? מה ההיתכנות של חטיפתם או התנקשות בהם? ביחידת מסר הבינו שיש להם פער מודיעיני ענק שצריך לסגור, וניסו לחשוב איך עושים את זה במהירות. ואז מישהו זרק מילה אחת:
"זלוצה".
"זלוצה" היה שם הקוד במוסד של גרד היידמן, עיתונאי גרמני ידוע מאוד. רוב הקריירה של היידמן, יליד 1931, הייתה בשבועון הפופולרי "שטרן", והוא בנה לעצמו שם של עיתונאי שמגיע גם למקומות קיצוניים ומסוכנים. השיא היה ב-1970, כאשר נשלח לסקר את אירועי "ספטמבר השחור" בירדן. אש”ף חטף מטוסי נוסעים והנחית שלושה מהם בירדן. באותם ימים החל העימות בין המלך חוסיין וצבאו לבין ארגוני הטרור, והמצב הידרדר במהירות. עמיתו של היידמן מ"שטרן" נחטף על ידי מחבלים פלסטינים, והיה חשש גדול לגורלו. לבסוף התברר שהוא מוחזק עם עוד 16 בני ערובה במלון פילדלפיה הנצור ברבת-עמון. קווי הטלפון היו מנותקים, ולצבא הירדני ניתנה הוראה לירות בכל מי שמפר את העוצר. ברגע של אומץ בלתי רגיל, יצא היידמן לאזור המלון כשהוא חמוש בדגל לבן מאולתר. בריצה נואשת בין עמדות הצבא הירדני לאנשי הפתח, הוא הצליח לתווך להפסקת אש זמנית ולפנות את בני הערובה. כל החטופים ניצלו, וגרד היידמן הפך בן לילה לגיבור לאומי, כשמעמדו בעולם התקשורת נוסק לשחקים.
ראש יחידת מסר נסע לגרמניה ופגש את היידמן ואת המפעיל אריאל בהמבורג ב-13 בינואר 1979. פורת יצא מהפגישה נלהב: היידמן תואר כאדם “פעיל, דינמי וברמה אינטלקטואלית גבוהה... פועל לפי מוטיבציה עניינית... עם זיקה עמוקה לנושא, שלא על מנת לקבל פרס".
באותה שנה גייס המוסד את היידמן, ומבלי שמעסיקיו ב"שטרן" ידעו על כך, הוא העביר מדי פעם ידיעות בנוגע לטרור במערב אירופה, וכן על מסעותיו בארצות ערב. המניע המרכזי שלו היה כסף: היידמן, שכמעט תמיד היה שקוע בטרדות פיננסיות, קיבל מהמוסד סכומים שהוגדרו כ"הלוואות". אבל אחרי כמה שנים, הוחלט ב”צומת”, האגף להפעלת סוכנים, שהעלות שלו לא מצדיקה את התועלת, והקשר עימו הלך ודעך.
עד שביחידת מסר החדשה נזכרו ב"זלוצה". הסיבה לא הייתה הידיעות שהוא העביר - רובן היו חסרות חשיבות - אלא משהו אחר לגמרי: הקשרים ההדוקים שלו לבכירי הנאצים הנמלטים, קשרים שנולדו על יאכטה מפוארת עם עבר אפל במיוחד.
ב-1973 היידמן, בשיא הקריירה שלו, רכש יאכטה יוקרתית ב-160 אלף מרק. זו לא הייתה סתם יאכטה: בעבר היא הייתה שייכת להרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה והאדם השני בחשיבותו ברייך, ונקראה "קארין II". היידמן תיכנן לשפץ אותה ולמכור ברווח גדול לאספן אמריקאי, אבל ב"שטרן" הציעו רעיון אחר: להזמין בכירים נאצים לשעבר ל"שיחות על הסיפון" על ה"קארין II", שיתפרסמו במגזין.
האורחת הראשונה הייתה אדה גרינג, בתו של גרינג (גרינג עצמו התאבד במהלך משפטי נירנברג). המפגש הוביל לרומן שנמשך כחמש שנים, ובמהלכן התקרב היידמן לבכירים נאצים נוספים שהגיעו להתארח על היאכטה. החשוב מביניהם היה גנרל האס-אס קרל וולף, שהיה מעורב ישירות ברציחתם של אלפי יהודי מינסק, בהשמדת יהודי פולין ובחיסול גטו ורשה ושילוח תושביו לטרבלינקה ב-1942. החל מסוף 1943 עמד וולף בראש האס-אס באיטליה, והיה אחראי לרציחת אלפי יהודים נוספים. וולף אמנם חמק מעונש חמור במשפטי נירנברג, אך נידון לארבע שנות מאסר על חלק מפשעיו ב-1948.
במהלך משפט אייכמן בירושלים נחשפה מעורבותו של וולף בשילוחם של 300 יהודים לטרבלינקה. העדויות הללו הובילו למשפט חוזר נגדו בגרמניה המערבית ב-1964, שבסופו וולף נידון ל-14 שנות מאסר, מהן ריצה שבע בלבד. מדינת ישראל לא רק שלא תסגור איתו את החשבון, אלא תממן עבורו מסע ספרותי ועיתונאי יקר.
הקשר הקרוב שנוצר בין היידמן לוולף הוביל לתכנון שני פרויקטים משותפים: ביוגרפיה של וולף, ומסע משותף לדרום אמריקה בעקבות נאצים נמלטים. היידמן חיפש איך לממן את כל זה. הוא ידע, כמובן, שישראל מתעניינת בפושעי מלחמה נאצים, ובדצמבר 1978 סיפר על התוכניות שלו למפעילו משכבר הימים, אריאל, בתקווה שהמוסד ישלם על המסע. הטיימינג היה מושלם: בדיוק אז ביחידת מסר שברו את הראש כיצד ממלאים את ההוראה של בגין ומחזירים את המרדף אחרי הנאצים לראש סדר העדיפויות.
ראש יחידת מסר, פורת, נסע לגרמניה ופגש את היידמן ואת המפעיל אריאל בהמבורג ב-13 בינואר 1979. פורת יצא מהפגישה נלהב: היידמן תואר כאדם “פעיל, דינמי וברמה אינטלקטואלית גבוהה... פועל לפי מוטיבציה עניינית... עם זיקה עמוקה לנושא, שלא על מנת לקבל פרס".
היידמן פרס בפני פורת את התוכנית שרקם כדי לסייע למוסד: הוא ייסע לצ'ילה, בוליביה, פרגוואי וארגנטינה כדי לפגוש שם, בין היתר, את פושעי המלחמה קלאוס ברבי, וולטר ראוף ויוזף מנגלה - כולם בצמרת רשימת המבוקשים של המוסד - ובאצטלה של ראיונות עיתונאיים יאסוף עליהם מודיעין. ברבי וראוף היו יעדים של המוסד בפני עצמם - אך נועדו לשמש גם כמובילים למטרה העיקרית של ישראל: ד"ר מנגלה. מי שיסייע להיידמן לפגוש את כל בכירי הרייך האלו יהיה קרל וולף. במוסד הסכימו לתוכנית ו"זלוצה" יצא לדרך.
הנסיעה לדרום אמריקה נדחתה מספר פעמים, ולבסוף יצאה לפועל ב-24 ביוני 1979. היידמן קיבל מהמוסד סכום התחלתי גדול של 10,000 מרק (הוא טען שהכסף הוא עבור שירותי התיווך של וולף). ראש המוסד אישר את המימון הנדיב לשניים, למרות חששותיו של המפעיל אריאל, שהיה פחות נלהב מפורת וחשב כי היידמן מנסה לנצל כלכלית את הארגון.
היידמן עלה למטוס לתחנתו הראשונה: סנטיאגו-דה-צ'ילה. במטוס היו גם קרל וולף - שלא היה לו מושג על הקשר של היידמן למוסד - ובסתר, גם איש מוסד בשם דן, תחת זהות בדויה של אזרח בריטי. דן יהיה הצל של וולף והיידמן לאורך מרבית המסע וילווה אותם ממרחק ביטחון.
מה שבמוסד לא ידעו, הוא שלהיידמן יש במקביל עוד תוכנית: הוא יקליט את הראיונות עם בכירי הנאצים, ומתישהו, כשהמבצע עם המוסד יסתיים, יפרסם אותם בספר שיוציא, ובוודאי יעורר עניין רב. באותם ימים היידמן לא ידע שהוא עוד עתיד להסתבך באחת מהפרשות המסעירות של התקשורת במאה ה-20, שאחריה שמו הטוב כעיתונאי יימחק לחלוטין. אבל כשגלגלי המטוס לדרום אמריקה ניתקו מהקרקע, היידמן היה בטוח שיש לו ביד בוננזה: הוא גם יעזור למוסד, גם יקבל על כך תשלום - וגם יאסוף חומרים לרב-המכר הבא שלו.
התחנה הראשונה של וולף והיידמן במבצע שלהם הייתה בצ'ילה, שם כאמור פגשו את וולטר ראוף, בסלון ביתו בסנטיאגו.
ראוף קיבל את השניים בחמימות, אבל הוא גם נזהר בדבריו. "אייכמן הפך להיות הגורל המשותף שלנו", אמר ראוף, ורמז לצורך של נאצים רבים בעולם להסתתר מפני ענישה אפשרית של ישראל. "אנחנו היינו יכולים להיות הבאים בתור".
אבל ככל שהשעות חלפו והכוסות התרוקנו, האופי הנאצי שלו התפרץ. כשסיפר למשל על מחנה שבויים של חיילים רוסים באזור לבוב, נזכר ראוף בגאווה איך ניגש לקבוצה של שבויים ואמר להם: "כולכם כאן יהודים. אני רואה לא טוב ושומע לא טוב, אבל האף שלי פועל כמו אף של כלב – ויכול להריח כל יהודי". ראוף אף הוסיף בהנאה: "כאשר (היהודי) לא מתקלח יומיים או שלושה ברצף, אז הוא מקבל ריח ייחודי".
ראוף ידע היטב שמעורבותו ברצח יהודים איננה ניתנת להכחשה. הוא לקח חלק בפעולות ההשמדה של האיינזצגרופן במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובאיטליה. אבל בפגישות עם היידמן הוא ניסה להקטין את חלקו, או לספק מצג שווא. כשהיידמן שאל אותו, למשל, על ארגון עבודות הכפייה של יהודי תוניסיה, ראוף ניסה לטעון כי בכלל מדובר בפרויקט הומני, שאף יהודי לא נהרג במהלכו. בפועל, כ-5,000 מיהודי תוניסיה הובלו למחנות כפייה, מאות מהם נספו.
לאחר תבוסת הכוחות האיטלקיים והגרמניים בתוניסיה, במאי 1943, עבר ראוף לצפון איטליה, שם שירת תחת מפקד משטרת הביטחון ושירות הביטחון באיטליה, וילהלם הרסטר. "הרסטר אמר לי פעם אחת, כשהיינו במילאנו, 'אני לא רוצה לראות שם שום יהודי כשנגיע'. אני הבטחתי לו ש'עד שנגיע לשם לא נראה שום יהודי, כי הם כולם יברחו'", סיפר ראוף בראיון להיידמן.
אבל שמו של ראוף נחקק בספרי ההיסטוריה דווקא בזכות תפקיד עורפי-מינהלתי, שאליו מינה אותו היידריך עצמו: פיקוח על פיתוח משאיות הגז במפעלי "גאובשאט" בברלין, הפתרון שנועד להחליף את בורות ההריגה וההוצאות להורג בירי.
בשיחות עם היידמן, ראוף ניסה להמעיט גם את חלקו בפיתוח משאיות הגז: "מבחינה טכנית, הייתי טיפש מכדי לעשות דבר כזה. אני בקושי יכול לשרטט קו ישר", טען. לדברי ראוף היידריך מינה אותו לתפקיד, "לא בגלל שהייתי כל כך מוכשר טכנית, אלא רק כדי לארגן. לארגן אני יודע היטב, בזה אני גאה באמת".
היידמן המשיך לשוחח עם ראוף לגבי חייו לאחר המלחמה, שגם הם עניינו מאוד את המוסד. כאשר שיחררו בעלות הברית את איטליה, ראוף נפל בשבי. בדצמבר 1946 הצליח לברוח ממחנה השבויים, ונע בין מקומות מסתור, עד שהגיע בסוף 1948 לסוריה, שהייתה אז ארץ מקלט עבור נאצים נמלטים רבים. גם משפחתו הגיעה לשם.
לתדהמת אנשי המוסד, התברר שהנאצי שהמציא את משאיות הגזים - היה סוכן ביון ישראלי
לאחר ההפיכה הצבאית של חוסני א-זעים במרץ 1949 קיבל ראוף תפקיד בכיר במערכת הביטחון הסורית, ועסק בעימות מול ישראל וכן בפיתוח שיטות חקירה ומודיעין נגד חשודים כמתנגדי משטר. "חוסני א-זעים היה אדם יוצא מן הכלל", פסק ראוף בשיחותיו עם היידמן. "הייתי ממונה על שירותי הביטחון שלו. תמיד השוויתי אותו להרמן גרינג". כאשר נשאל מול מי נלחמו הוא ואנשיו עבור המשטר הסורי, ענה ראוף בטבעיות: "נגד מי? נגד היהודים, מלחמת השוורים שם בדיוק התחילה".
ראוף סיפר לא מעט על חייו בסוריה. "הגעתי פעם אחת עם חבורת קצינים בכירים לאזור משולש הגבולות של ירדן, סוריה וישראל", שיחזר באחת הפגישות עם היידמן. היו שם מעיינות טבעיים והאזור כולו נראה לא מפותח ושומם. מעבר לגבול צפה ראוף "בשטח היהודי - שדות, גדרות עץ, נחלים, גינות נוי וירק". הוא פנה למקביליו הסורים ונזף בהם: "אני מבטיח לכם שאם במסגרת דיוני הגבול ביניכם לבין ישראל המעיינות האלה ייפלו בצד היהודי - תקום כאן עיר מרחצאות, ואליה יגיעו מבקרים מקנדה, ארצות-הברית, גרמניה וכל העולם. אבל לכם אין טיפת דמיון ורעיונות". ראוף צדק: באזור שעליו דיבר נמצא כיום אתר חמת גדר.
אבל יש משהו שראוף לא סיפר להיידמן בסלון בסנטיאגו: שבשלב מסוים גם הוא בעצמו היה סוכן של ישראל. לימים יתברר כי בקיץ 1949 - עוד בטרם הקמת המוסד - המודיעין הישראלי יצר עם ראוף קשר בעת ביקורו ברומא. מי שגייס את ראוף היה שלהבת פריאר, מדען ואיש מודיעין רב-זכויות, שלימים יהפוך למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. פריאר הפעיל את ראוף מספר שנים תמורת כסף, וקיבל ממנו מידע על הנעשה בתוך המשטר הסורי. רק כאשר נבנה המבצע של העיתונאי היידמן ושמו של ראוף עלה שוב, התיק שלו נשלף מעומק הארכיון, ושם, לתדהמת אנשי המוסד, התברר שהנאצי שהמציא את משאיות הגזים - היה סוכן ביון ישראלי. פריאר, שהיה אז פרופ' במכון ויצמן, זומן לתת הסברים. הוא אמר שבאותה עת כלל לא ידע על תפקידו של ראוף במנגנון ההשמדה, וכי היה משוכנע שהוא פקיד מדרג נמוך, שמספק ידיעות איכותיות. פריאר הביע את הסכמתו להתגייס שוב למוסד - הוא היה אז קרוב לגיל 60 – ואז לחדש את הקשר עם הסוכן שלו, כדי שהמוסד יתנקש בו. אבל אז נכנס לתמונה המבצע של העיתונאי היידמן, והמבצע שיועד לפריאר בוטל.
בחזרה לשיחה בסלון של ראוף. בסוף 1949 שוב היו חילופי שלטון בסוריה, וראוף חיפש מקלט חדש. הוא הגיע לסנטיאגו, התבסס שם, והחל לסייע לרבים מחבריו מהאס-אס למצוא בצ'ילה מקלט. קרל וולף, הנאצי שהגיע עם העיתונאי היידמן לראיונות, היה מלא הערכה כלפי ראוף על כך. "הוא ה'רבי' של הקהילה שלנו פה", סיפר וולף להיידמן. "רבי חייב להכיר את הקהילה שלו, הלוא כן?"
וולף והיידמן אספו את הקלטות, נפרדו מממציא משאיות הגז בחמימות והמשיכו ליעד הבא במסע הראיונות שלהם.
בפרגוואי, התחנה הבאה שלהם, הם פגשו את הנס אולריך רודל, טייס לופטוואפה אגדי ומסמליי הרייך, שקיוו שיש לו מידע על ד"ר מנגלה. הם התבדו. אחר כך המשיכו לארגנטינה ולבוליביה. שם, בלה-פס, הם פגשו את אחד היעדים המרכזיים של המוסד ברשימה: קלאוס ברבי, "הקצב מליון".
ברבי כיהן מ-1942 כסגן מפקד המשטרה של העיר ליון, אך למעשה היה האיש החזק של המשטר הנאצי בעיר. הוא פיקד בעצמו על גירוש, עינוי ורצח של עשרות אלפי יהודים, וכן גם של לא-יהודים, בעיקר אנשי מחתרת צרפתים. אחרי המלחמה גויס ברבי כסוכן לביון הבריטי והאמריקאי, אבל כשהבין שעברו לא יישכח, פתח במסע הימלטות. בסיוע של המודיעין האמריקאי הוא הגיע ב-1951 לבוליביה, וחי עם משפחתו תחת השם קלאוס אלטמן. ברבי פתח שם עסק למנסרות עץ, עשה חיל, ואז החל לעבוד עבור המשטר הבוליביאני בייעוץ ביטחוני, בעיקר בתחום התמחותו: חקירות בעינויים.
ברבי ידע ששירותי הביון של צרפת רודפים אחריו, אבל חש ביטחון תחת המשטר הבוליביאני, למרות שפרצופו זוהה מספר פעמים בעבר. היידמן בעצמו היה עד לאירוע כזה, כשברבי בא לפגוש אותו בטרמינל של נמל התעופה בלה-פס. "מספר יהודים מזהים את אלטמן (כלומר, ברבי - ר"ב, י"ר), יורקים עליו ומקללים אותו", תיאר היידמן בשיחה עם המפעיל שלו מהמוסד. "עקב כך זינק מזכירו של אלטמן ודחק יחד עם אנשי משטרת הביטחון את המוחים היהודים הקולניים אל מחוץ לבניין הטרמינל… אני שומע שוב ושוב בראשי כיצד אדם צעיר צועק Asesino! Asesino (‘רוצח! רוצח!’)"
לפי הדוח של המפעיל של "זלוצה" מטעם המוסד, שתיאר את הסצנה הדרמטית, "הקצב מליון" נותר רגוע למרות התקרית, ובשיחה במסעדת הטרמינל עם היידמן מעט לאחר מכן אמר: "אתה יודע, הר היידמן, אני לא מאמין לסיפורים על שישה מיליון יהודים שהומתו בגז. אבל אני... מצטער על כל יהודי שלא הרגתי". בראיונות עימו יחזור ברבי על הצהרה דומה: "אני לא מאמין ב(מספר של) שישה מיליון יהודים, אבל אם הייתה לי שוב ההזדמנות, חבל על כל יהודי שהיה נופל לידיים שלי. לא הייתי משאיר אף אחד מהם בחיים".
יחסית לראוף, ברבי - נאצי מושבע - היה פחות זהיר. גם הוא כמובן ניסה להקטין את פשעיו כלפי היהודים, אבל לא התאפק מאמירות אנטישמיות. "היהודים בארצות-הברית שולטים בעיתונות שם", אמר באחת השיחות. "כל ה'משפוחֶה' שלהם נמצאת שם, כותבת מה שהיא רוצה בעיתונים, ועם אותן ידיעות הם דואגים להוציא לפועל את המדיניות".
על "הסיפורים בעיתונים" בנוגע לתקופתו בליון, ענה ברבי כי "נו טוב, אם מישהו היה באס-אס, העיתונות חייבת להפוך אותו למפקד הגסטפו, בלי זה אין לאף אחד מוטיבציה". אחרי נשימה קצרה הוסיף, "וכמה יהודים חייבים להיות (בסיפור), אחרת זה לא שווה כלום".
את מעשיו בליון קלאוס ברבי ניסה להסביר כשירות לגיטימי למען המולדת. "אף פעם לא הייתי אנטישמי פנאט במיוחד", טען האיש שתחת פיקודו גורשו בין השאר 44 יתומים יהודים מבית הילדים אִיזוׄ שבליון לאושוויץ. "רק אחרי המלחמה הפכתי לכזה, בגלל מה שלמדתי אז על היהודים".
מאוחר יותר המשיך להתקרבן: "וכל הכעס של היהודים הוא על זה שאני עוד כאן. היהודים לא יכולים לראות שיש עוד איש אס-אס אחד בחיים. וזה גם מה שקרה אתמול (בשדה התעופה - ר"ב, י"ר). שאיש אס-אס עוד מרשה לעצמו לחיות ומעז ללכת ברחוב, ולהתקיים, ולהחזיק ברכב ולנסוע ברחבי העיר, ולשבת בבית קפה איפה שכל היהודים יושבים ופשוט להיכנס פנימה. אם תבוא איתי מחר ב-11 לקפה, יהיו שם שישה, שבעה, שמונה יהודים, וכולם יתנפלו עליי ברגע שניכנס.
"ליהודים פה יש משימה אחת מרכזית", אמר ברבי כשהתייחס ל"יהודי פולני" ששימש לדבריו כנשיא הקהילה בעיר. המשימה הייתה, לדבריו, להטריד אותו ולמרר את חייו. ברבי הצליח להביא לכך שאותו יהודי נאלץ להתחייב בפני משרד הפנים כי במקרה של הטרדתו של ברבי, הוא עצמו יישא בהשלכות פליליות.
השיחות התקדמו. ברבי דיבר לא מעט על מה שמכונה "שביתת פברואר": ב-25 בפברואר 1941, בעת הכיבוש הנאצי בהולנד, פרצה שביתה גדולה באמסטרדם, בין השאר במחאה על גירוש ורצח יהודים. ברבי ואנשיו הגיעו לעיר כדי לסייע בדיכוי אלים של השביתה. "זה אורגן על ידי היהודים באמסטרדם", הוא טוען בהקלטות, "חיו שם 120 אלף יהודים, ומי שאירגן זאת היה סגן אלוף ממלחמת העולם הראשונה". הוא מתאר את פעולות ההתקוממות: "הכלבים הפכו את הרכבות הקלות ותפסו מפעלי גז". כוחות האס-אס בפיקודו של ברבי הרימו "קודם כל את כל הגשרים, למעט אחד מהתעלה. דרך הגשרים נכנסנו". הוא גם מתאר את הירי לעבר היהודים: "והיה שם השוק היהודי הזה… עם פורצלן, עם מועדון לילה מלמטה... בום! צ'אק! והם ירו מלמעלה".
אחד מאקורדי הסיום של המרד היה תקרית בבית קפה בעיר, שאליו נכנס ברבי בראש כוח אס-אס: "אני הייתי הראשון שרץ לשם, והיהודי הארור הזה פתח את הדלת... ואז הבחור הארור הזה הניח צינור גז מול בית הקפה והתיז עליי צינור גז שלם. אני אחד הבודדים שנפצעו מגז.
"האמת", ממשיך ברבי, "שקיבלנו פקודה לא להרוג אותם אלא לעצור אותם, אבל הם היו כל כך אלימים שלא הייתה לנו ברירה אלא לירות בהם למוות. אלה היו הראשונים שנורו למוות באמסטרדם, ואני הייתי מפקד הכוח".
באחת ההקלטות ברבי מבכה את מה שהוא תפס כמצבה המוסרי הירוד של מולדתו גרמניה באותם ימים. "כשאני חושב על כל ההומוסקסואלים שיש היום בגרמניה", הוא אומר, "נראה לי שהייתי מוותר על הדרכון הגרמני שלי, אם היה לי אחד". במקרה אחר התייחס “הקצב מליון" לתמונות העירום של דוגמניות שהופיעו על דפי ה"שטרן", המגזין שבו עבד היידמן, וטען כי מהגר יהודי בבוליביה הציג לו אותן ואמר "כעת אתם, הגרמנים, נמצאים במקום שבו רצינו לראות אתכם".
את מעשיו בליון הוא ניסה להסביר כשירות לגיטימי למען המולדת. "אף פעם לא הייתי אנטישמי פנאט במיוחד", טען האיש שתחת פיקודו גורשו בין השאר 44 יתומים יהודים מבית הילדים אִיזוׄ שבליון לאושוויץ. "רק אחרי המלחמה הפכתי לכזה, בגלל מה שלמדתי אז על היהודים".
וולף והיידמן המשיכו להסתובב ברחבי דרום אמריקה עוד כחודשיים. בסופו של דבר, הם ראיינו 18 נאצים בכירים בניסיון להביא מהם מודיעין, אבל המבצע הזה של המוסד לא הניב הישגים משמעותיים. את ד"ר מנגלה המוסד פיספס כמה פעמים, ורק כעבור שנים יתברר כי הוא מת בברזיל משבץ לב במהלך שחייה בים ב-1979, כמה חודשים לפני מסעו של היידמן. וולטר ראוף מת בצ'ילה מהתקף לב ב-1984. קארל וולף מת גם הוא ב-1984, לאחר שמספר שבועות לפני כן התאסלם. קלאוס ברבי נעצר ב-1983, גורש לצרפת והועמד למשפט מתוקשר מאוד ב-1987. הוא הורשע, נידון למאסר עולם ומת מסרטן ב-1997.
היידמן שמר אצלו את ההקלטות של הראיונות, כאמור מתוך מחשבה להוציא אותם יום אחד כספר. בדיעבד יסתבר למוסד שקיימות הקלטות שנשארו בידי היידמן ובנוסף, שהוא גם הסתיר לעיתים מידע על אודות המרואיינים הנאצים שלו, כנראה מתוך מטרה לסיים עימם את הראיונות שלו, לפני שהם יסיימו עם כדור בראש.
אבל חוסר האמינות שלו עוד יתנקם בו. ב-1983 היידמן הגיע ל"שטרן" עם סקופ חייו: היומנים האבודים של היטלר. הוא מכר את הזכויות ליומנים ואת סיפור השגתם בסכום עתק של עשרה מיליון מרק, והמגזין החל לפרסם ברעש גדול את “הזכרונות” של היטלר. העולם היה מרותק, אבל מהר מאוד התברר שמדובר בתרמית ענק. היידמן פוטר בבושת פנים, הועמד לדין באשמת מרמה ונאסר לארבע שנים וחצי.
כשיצא מהכלא, הקריירה שלו הייתה מחוסלת. הוא מת בהמבורג בדצמבר האחרון, בגיל 93, מבלי שהראיונות שביצע עבור המוסד עם כמה מהאנשים האכזריים בהיסטוריה יצאו לאור. היידמן השאיר אחריו כ-800 קלטות, 7,300 תיקיות ו-100 אלף צילומים. מכּר שלו, ההיסטוריון תומאס וובר, העביר את כל אלו למכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, שרק לאחרונה החלו אנשיו להעלות לרשת חלק מהמסמכים וההקלטות הנדירים הללו. שנים יחלפו עד שכל החומר הזה ינותח ויתוחקר, אבל אולי כך יתברר שהיידמן הותיר בעיזבונו הרבה יותר מתרמית עיתונאית על יומני היטלר - וממבצע נואש של המוסד ללכוד את אחרוני הפושעים הנאצים.
