ביום חמישי שעבר, כשתל-אביב התרגלה שוב לשגרת ההפגזות, קיבוץ רֵעִים שבעוטף עזה נראה כמו המקום השקט עלי אדמות. מרחבים ירוקים מטופחים במקום בניינים אפורים שקרסו, דנדון פעמוני רוח במקום צרצור צורם של התרעות פיקוד העורף, וטרקטור אדום שנראה בדיוק כמו האיור מספר הילדים "הבית של יעל". זר שייקלע למקום לא יחשוב על מלחמה, אלא על חופשה שהתארכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אשכול הגנים הקיבוצי עדיין נטוש, אבל הצעצועים כבר מסודרים במקום. בקצה השביל, ליד גן נרקיס ‑ שהשלט מסביר כי נבנה מחדש, ממוגן יותר, ב-2010, בעקבות ההפגזות ‑ חונה עוד משאית של מובילים. מחזה נפוץ השבוע. חוזה השהייה של חברי הקיבוץ במגדלים בתל-אביב נגמר אמנם ב-30 ביוני, מועד סיום הלימודים בבתי הספר היסודיים והגנים, אבל המערכה מול איראן טרפה את הקלפים. פתאום רעים הבינו שהכי בטוח בבית והקדימו את מועד ההובלה. "באנו בסערה ויצאנו בסערה", מסכמת רעות קרפ, שאיבדה ב-7 באוקטובר את בעלה בנפרד, דביר, השוקולטייר המוכשר מהקיבוץ.
לפני שנה וחצי הכיוון היה הפוך: 380 קיבוצניקים מהעוטף הגיעו לעיר הגדולה והשתקעו בשני מגדלים בדרום תל-אביב, "מתחם תיאודור", בואכה פלורנטין. כשיצאנו לתעד את המעבר החד מהחיים במאוזן למאונך, בדירות של 55 מ"ר, כולל מרפסת ‑ פגשנו את רעות קרפ מנסה להתאושש ולהמציא את עצמה מחדש, את משפחת גלבנד מרוכזת בהכנסת הילדים למסגרות, את גרטה ואשר צימבליסטה, שכולם קוראים לו "צימבה, מקימים גינה מאולתרת בקומה הרביעית ואת דודי גבאי, מנהל הקהילה, מנצח על כל האירוע.
השבוע, במקרה או שלא, כולם כבר חזרו לקיבוץ. בני משפחת גלבנד למשל, אורון ורן ושני ילדיהם – אביב בת העשר ואוּרי בן השלוש וחצי ‑ קפצו בסך הכל לבקר את סבא וסבתא, הוריה של אורון, ששבו לרעים כבר מזמן. "רצינו רק לברוח מהפקקים של מצעד הגאווה ומהחזרות למופע של אייל גולן בבלומפילד", מספרת אורון גלבנד. "היות שהבריכה ברעים נפתחה, אמרנו לילדים, 'בואו ניסע'. בשתיים בלילה של יום שישי שעבר התעוררתי, כי אני לא ישנה טוב מאז 7 באוקטובר, הייתי באינסטגרם עם חבר. הוא שאל 'איפה את', עניתי 'בקיבוץ', והוא אמר, 'יופי, תארגני דברים לממ"ד, עד מעט יתקפו באיראן'. ואז הייתה אזעקה. ההתרעה בטלפון הייתה, אגב, לרעידת אדמה. הכל היה מוזר. כולם התבלבלו. לא הבינו מה קורה".
איך הילדים הגיבו לאזעקה בקיבוץ?
"נבהלו, ואחר כך אכלו משהו, קפצו בממ”ד, פרקו את המתח. לא לשכוח שאנחנו סופגים בתל-אביב כבר תקופה את האזעקות של החות'ים. עוד לפני שהאיראנים התחילו לירות טילים שאלתי את עצמי איפה יותר בטוח, פה או בתל-אביב, והבנתי שפה. רק מהמחשבה שאני בבניין ויורידו לי את החשמל, כשכאן בקיבוץ יש לי גנרטור ומים ובית קרקע שלא ייפול עליי".
גלבנד, עובדת סוציאלית במקצועה, גילתה מהר מאוד שהיא לא היחידה שמצאה ברעים מקום מפלט. "הקיבוץ היום שוקק חיים, כולל ילדים של ונכדים של שהגיעו מהמרכז לנוח מהטילים האיראניים", היא אומרת. "עד לפני כמה חודשים גרו פה משפחות ספורות והמקום הרגיש שומם. אני זוכרת שבאתי לבקר ולא היו כאן מכוניות, ברקע שמענו את סוללת התותחנים וכל כמה שניות בום. הכל נראה סוריאליסטי, מלא זבל, חפצים לא קשורים. בחצר של הג'ימבורי מצאתי כינור שלא היה שייך לאף אחד, עד היום הוא שמור אצל הוריי".
ואכן, בשעת אחר צהריים נדמה שקיבוץ רעים הומה יותר מרחוב הרצל בפלורנטין, שאותו עזבו לא מזמן, במהלך המלחמה עם איראן. ילדים דוהרים על אופניים בשבילים, קשישים מטיילים בגינה עם המטפלים שלהם, חברים ממהרים לסיים קניות אחרונות במרכולית לפני הסגירה, ועל הדשא בני נוער שעושים חזרות למופע בני המצווה שלהם.
המרפאה החדשה, שהוקמה במקום הקודמת שנפגעה קשה ב-7 באוקטובר, היא הסיבה העיקרית שהמבוגרים יותר הרגישו נוח לחזור. ביולי שעבר, כשהוחלט לפתוח את מערכת החינוך בקיבוץ, ניתן האות וגם הורים לילדים קטנים הצטרפו אליהם. עד לפרוץ המלחמה עם איראן חזרו לרעים 45 אחוז מהחברים. היום, התפוסה כבר עומדת על 90 אחוז. במתחם תיאודור נותרו רק עשר משפחות, מרוכזות במגדל אחד, שאמורות בקרוב לארוז וללכת. בלובי מרוכזים ספרים שעוד צריכים להתפנות, ועל הרחבה ציוד של גני ילדים, אבל הכל שקט, לא מזכיר את ההמולה והתזזית שהיו פה בימים הראשונים לאכלוס.
8 צפייה בגלריה
משפחת גלבנד בפלורנטין. "לא הבנתי לאן הגעתי, מה זה פלורנטין בכלל. מעולם לא היה לי חלום תל-אביבי"
(צילום: גבריאל בהרליה)
"תראי כמה שחור היה לי מתחת לעיניים", אומר דודי גבאי, מנכ"ל המרכז לחדשנות, ביטחון וחוסן בנגב המערבי, כשהוא מתבונן בתמונות שצילמנו במהלך המעבר, "וסוג של עצבות מהולה בחוסר ודאות במבט. אני חושב שהיום אנחנו נראים טיפה אחרת, טוב יותר".
גלבנד: "אני זוכרת שלא הבנתי לאן הגעתי, מה זה פלורנטין בכלל. מעולם לא היה לי חלום תל-אביבי. גרתי בחו"ל, אבל לא בתל-אביב. היום אני מסתכלת על השכונה בעיניים אחרות. מכירה אותה בעל פה, מרגישה בה בנוח. בהתחלה אמרתי, 'הכל פה רק מוסכים ונגריות, ההפך מהקיבוץ, עם השקט והציפורים'".
ואז מה, גילית את בתי הקפה?
"דווקא לא", היא צוחקת. "די מהר אמרתי, 'קפה טוב אני יכולה לעשות בבית', אבל וולט עבד קשה עבורי. פעם הזמנתי מהם אפילו אינהלציה. ויש גם קעקועים. אתה גר בפלורנטין, לא תתקעקע? יום אחד אפילו אורי בא אליי עם עט ואמר, 'אמא, אני רוצה לעשות לך קעקוע'. זה ילד תל-אביבי. בכל זאת, מחצית חייו עברו שם. עשיתי קעקוע של שני חצבים, שמסמלים עבורי את 7 באוקטובר, וקיעקעתי ציור של אביב, שהכינה לנו כשהודענו לה שאני בהיריון עם אורי".
הרבה חברים פחדו אז מהתפרקות של הקהילה שעברה פתאום לחיות בשני מגדלים רבי-קומות. מה קרה לכם בפועל?
"בגלל שמרפסת צפתה למרפסת, או לחלון מקלחת, אני זוכרת התכתבויות מצחיקות בווטסאפ, בעיקר בהתחלה. מישהו כתב: 'לידיעת החברים שיש להם חלון במקלחת, רואים אתכם דרכו, תסגרו את הווילונות'".
אורון גלבנד: "אתה כבר גר בפלורנטין, לא תתקעקע? יום אחד אפילו הבן הקטן שלי אורי בא אליי עם עט ואמר, 'אמא, אני רוצה לעשות לך קעקוע'. טוב, זה ילד תל–אביבי. בכל זאת, מחצית חייו עברו שם. אני קיעקעתי שני חצבים, שמסמלים עבורי את 7 באוקטובר"
גבאי: "בווטסאפ של הבניין היו דברים חבל"ז. אתה מקבל אינסוף של מידע לא נחוץ. 'מישהו יודע איך מפעילים את מכונת הכביסה', 'הטלוויזיה לא עובדת'. 'מה זה הרעש המטורף של המעלית'. בניין אחד היה בשיפוצים, השני בבנייה, קדיחות וחציבות, ומישהי כותבת: 'אפשר שיעצרו את העבודות בין שתיים לארבע? רוצים לישון צהריים'. או שאנשים עשו מסיבות על הגגות בווליום מטורף, ואתה לא יודע איך לאכול את זה, כי אצלנו גם כשיש מסיבת טבע זה רחוק מהבתים".
גלבנד: "מצד אחד זה היה סופר-מטרחן, ומצד שני את אומרת, מזל שיש אותם. הייתה מישהי שנתנה כל הזמן דיווחים על עבודות בכביש".
גבאי: "או שפתאום אתה רואה גראס חופשי. גם כאן בקיבוץ זה קורה, אבל בגלל שהשטח פתוח לא מרגישים. הפרטיות נפגמה, וגם הקטע הזוגי קיבל טוויסט אחר לגמרי. מבית של 120 מ"ר פתאום אני ובת זוגי חיים בסלון, בדירה של 40 מ"ר. אחרי חודשיים היא איבדה את זה. מבחינתה זה היה לחזור הרגע לרעים, לא משנה מה".
למרות שאף זוג לא נפרד במהלך השהייה בתל-אביב, גם אף תינוק חדש לא נוצר במגדלים, ומנגד, שני חברי קיבוץ נפטרו. כשהבניין החל להתרוקן היו משפחות שהתעניינו כמה עולה לשכור את הדירות, והזדעזעו מהמחירים. 8,000 שקל לדירת 40 מטר + מרפסת, ו-16 אלף לשתיים. גלבנד: "החלוקה הייתה שמשפחה עם שני ילדים מקבלת דירה אחת, ומשלושה ילדים ומעלה מקבלים שתיים. לי יש שני ילדים, אז במשך שנה חיינו ארבעה אנשים בדירה עם סלון וממ"ד. אחרי זה התפנו דירות, אבל כבר לא היה לנו כוח נפשי לעבור קומה ופשוט חיכינו שאחד השכנים הצמודים לנו יחזור לקיבוץ. כשזה קרה, דירה אחת שימשה אותנו למגורים ‑ עם חדר משחקים, סלון ומטבח, והשנייה לשינה".
נשמע מושלם!
"עבורנו פחות. תחשבי על ילדים שכל חייהם מתנהלים בחוץ, ואז יוצאים למרפסת בקומה 12. פחד אלוהים. או על שתי המעליות בשעות השיא, כשלפעמים אחת מהן לא עבדה. בשבועות הראשונים הומלסים נכנסו לבניין, הלכו אחרי נשים מבוגרות וזה היה מפחיד, ואז באמת הוספנו שמירה. כשהגענו עשו לנו מפגש עם תושבי השכונה, והדבר הראשון שאמרו לנו, 'תנעלו את האופניים במנעול עם קוד, פה זה פלורנטין'. לבת שלי הייתה חברה מבית הספר שגרה ברמת אביב, יום אחד היא חזרה מביקור אצלה בהתרגשות: 'אמא, הלכנו למרכז המסחרי לעשר דקות, השארנו את האופניים בחוץ, וכשחזרנו הם עדיין היו שם!' כי בפלורנטין לא עושים דבר כזה.
"די מהר גם למדתי שלנסוע מפלורנטין למרכז תל-אביב לוקח 40 דקות, ולהגיע לרמת אביב זה כמו לנסוע מפלורנטין לקיבוץ. וריח השתן? הוא יישאר גם אם ינקו את המדרכות של פלורנטין 15 פעם ביום".
ובכל זאת היא מספרת היו גם חוויות טובות. "לשימור: הפיר של פח הזבל. כשיוצאים למסדרון, פשוט זורקים, וזהו. או ללכת ללוינסקי ולקנות בחבשוש, שזה ה-מקום לפיצוחים. לגלות את כל חנויות הרהיטים על רחוב הרצל, שהקפה הכי טעים בשכונה הוא אצל קיוסקו, ואת הלחם הכי טעים בעולם קונים אצל 'חגי והלחם', שהם מדהימים וגם אנשים וואו".
"זה לחם לא הגיוני", קוטע אותה דודי. "אתמול נסעתי לשם במיוחד מהקיבוץ, קניתי 20 בגטים".
לא כך תיארה לעצמה גם רעות קרפ את החזרה לקיבוץ. "בהתחלה אמרתי, 'אני לא חוזרת עד שהחטופים חוזרים', אחר כך 'עד שהבית החדש שלי יהיה מוכן', ואז 'עד שהמלחמה נגמרת'. בסוף הבנתי שאין למה לחכות וכדאי פשוט לחזור וזהו. למה? כי זה הבית שלי ואף אחד לא יזיז אותי מפה בשום מחיר. גם אם אגור על הדשא. הייתי בטוחה שאחזור ישר לבית הקבוע, שהתחלתי לבנות. כולם חשבו שיחזרו לבית חדש, אבל הבנייה נעצרה ולא המשיכה עד עצם היום הזה".
עוד לפני 7 באוקטובר 23’ קנתה קרפ שטח בהרחבה, במטרה להקים בית, בשכנות למשפחת גלבנד. זו הייתה תקופה סוערת שבה גם נפרדה מבעלה ואבי ילדיה, דביר, עזבה את עבודתה בבנק הפרטי HSBC והפכה למנהלת הכספים של רעים. בשבת השחורה הייתה אצל חברה ביהוד כשקיבלה ווטסאפ מהבת דריה, אז בת עשר, שסיפרה לה כי אביה ובת זוגו, סתיו קמחי, נרצחו מול עיניה ועיני אחיה, לביא, ילד עם צרכים מיוחדים. הבכורה, ליה, לא הייתה בקיבוץ באותו בוקר.
עברו עוד שעות ארוכות ומורטות עצבים עד שהתאחדה עם ילדיה וכולם עברו למלון באילת. משם נחתו בתל-אביב. "באוטופיה, הילדים היו אמורים להיכנס לבית הספר לטבע, שהיה שבע דקות מהבית, אמא שלי, שגרה מתחתיי, הייתה צריכה לקבל אותם ולהכין להם צהריים, ולי יהיה זמן לעכל ולמצוא עבודה", היא אומרת השבוע. "במציאות, שום דבר מזה לא קרה. אמא שלי לא יכלה לשאת את תל-אביב וחזרה אחרי שלושה חודשים לרעים. מבין ילדיי, רק ליה נקלטה בבית הספר. לביא הוא תלמיד החינוך המיוחד שבאזעקות היה מחפש איך לעלות לקומה הכי גבוהה כדי שהמחבלים לא יגיעו אליו, ודריה לא הצליחה להסתגל. כשילדה רואה את אבא שלה נרצח מול העיניים, כשמחבל מוריד לה את השמיכה מהראש ובוחר שלא לרצוח אותה ‑ אי-אפשר להושיב אותה בכיתה ללמוד מתמטיקה. זה משנה חיים".
ביום שישי בבוקר, מעט לאחר שהתחילה ההתקפה באיראן, היה "קפה עוטף" מסודר להרצאה של קרפ. אבל כזכור, העיר תל-אביב ננעלה מיד הרמטית. וקרפ לא רק שביטלה את ההרצאה, אלא גם סגרה לצמיתות את הקפה שהפך במהלך שנות המלחמה לנקודה מפגש אסטרטגית של העיר הגדולה עם הקיבוץ מהדרום. "בקלישאה, בעוטף תמיד אמרו 'כשעלינו יורים טילים הם יושבים בבית קפה בתל-אביב'. ופתאום אנחנו מהעוטף פותחים קפה בתל-אביב, והקהילות מתחברות. היום תשאלי את האנשים, הם כועסים שאנחנו עוזבים".
הכל התחיל מכך שכחלק מהתמודדות עם מותו של דביר, החליטה קרפ לשחזר את המתכונים שלו לשוקולד משובח. "היה ברור שאני לא יכולה לחזור להיות מנהלת הכספים של הקיבוץ, והבנתי שאני רוצה לפתוח בית קפה בתל-אביב. למעשה, אני הייתי הקפה. אנשים הכירו את הסיפור האישי שלי", היא אומרת, ומי שלא הכיר, מתברר, למד בדרך הקשה. "לפעמים מישהו היה מתלונן על הקפה ולי לא הייתה עצם בלשון, הייתי אומרת לו, 'אדם קם בבוקר כדי לעשות ברביקיו ונרצח, על מה אתה מדבר?!' ואז הם היו משתתקים, מבקשים סליחה, מתחילים לבכות, מתחבקים. נוספו לי השנה 2,000 אנשי קשר בטלפון. לא כמטפורה, באמת".
רעות קרפ: "כשמישהו בבית הקפה היה מתלונן על הקפה לא הייתה לי עצם בלשון. הייתי אומרת לו, 'אדם קם בבוקר לעשות ברביקיו ונרצח, על מה אתה מדבר?!' הם היו מבקשים מיד סליחה, בוכים, מתחבקים. נוספו לי השנה 2,000 אנשי קשר בטלפון"
בבית הישן של קרפ ברעים תלוי עדיין על המקרר לוח שנה עם אוקטובר 23'. לידו, תוכנית הצהרונים של אותו חודש. בחצר על הדשא מונחת בריכת שחייה. "מוולט", היא צוחקת. "הייתי אתמול בתל-אביב ודריה אמרה לי שבבריכה יש פנצ'ר, ישר הזמנתי ותוך 45 דקות זה היה אצלי".
גם היא נשאבת מדי פעם לזיכרונות על החיים שהיו בקיבוץ ולא ישובו עוד. "בבית הצמוד אלינו גרה עפרי ביבס, אחותו של ירדן. הם היו ה'דו' שלנו, שכנים נהדרים. רגע לפני 7 באוקטובר הם עזבו את הקיבוץ והספיקו להיפרד מדביר, שאמר להם 'בהצלחה'. אני מסתכלת על הבית ואומרת, ירדן ושירי היו באים לפה עם הילדים בשבתות. בהתחלה עם אריאל, ואחר כך עם כפיר. אני יושבת במרפסת והם כאילו מול העיניים שלי. עכשיו גרה פה משפחה שנשרף לה הבית".
איך את מסכמת את התקופה התל-אביבית שלך?
"עבור היצור הקיבוצניקי הרגיל, לגור שם לא הייתה חוויה, כי לאן אמא שלי יכולה לנסוע באוטובוס בתל-אביב? פה ברעים היא עצמאית, לוקחת את האוטו, נוסעת לנתיבות, לרמי לוי בשדרות. בנסיבות שבהן הגענו, דירה בתל-אביב הייתה עונש. אני זוכרת שאנשים הגיעו, הסתכלו מהמרפסת ואמרו, 'איזה נוף!' ואנחנו לא הבנו אותם. 'איזה נוף? אנחנו רואים ערימות בטון ונקודה קטנה כחולה בין בניינים, כאילו-ים'".
גרטה ואשר "צימבה" צימבליסטה מלווים אותי בדרך לדירתם מגן נרקיס. הוא ברגל, היא בקלנועית. מהגינה הנהדרת שלהם הם צופים אל הטרמפולינה של השכן, שהפכה בימים אלו למוקד תעסוקה לילדים. צימבה וגרטה שבו לקיבוץ ב-18 במאי, קצת לפני פרוץ המערכה הנוכחית. כשאני מבקשת מהם טיפ עבור התל-אביבים, ממרומי גילם והוותק בעוטף, הם מנדבים שתי מילים: Keep calm.
"אין ספק שברעים עכשיו הרבה יותר בטוח מתל-אביב", אומר צימבה, שכבר חגג 95. "אין מה להשוות את נזקי הטילים פה למה שקורה שם. פה אם נפל טיל ‑ הוא הרס חתיכת בית, וכל היתר נשאר שלם. בתל-אביב ההדף הורס שכונה שלמה".
מה אתה חושב על המערכה הנוכחית?
"האיום האיראני לא טופל שנים, ועכשיו סוף-סוף עושים את זה. זה קשה הרבה יותר מ-7 באוקטובר. התקפת הנוח'בות הייתה פגיעה נקודתית, קשה אמנם, בעיקר ליישובי הדרום, אבל האיום האיראני זה לכל המדינה".
צימבה, שעברו המפואר כולל צמתים מרכזיים של ישראליוּת, כמו הפלמ"ח וראשות המועצה האזורית אשכול, לא התלהב בלשון המעטה מהפינוי לעיר הגדולה. "תל-אביב הייתה בשבילי אילוץ שאני מנסה לשכוח ממנו. לא הרגשתי שם בבית, לא הרגשתי נוח מבחינה נפשית, חיכיתי שייגמר. השכונה הייתה די צפופה, ואני רגיל למרחבים, לא לכבישים ואוטובוסים ורעש אופנועים וצפירות של אמבולנסים ומשטרה 24 שעות ביממה, וכל הזמן זה כאילו אנחנו חיים באתר בנייה. אז ברגע שדברים הסתדרו אמרנו, 'יאללה, חוזרים'. מה שכן, השירותים הרפואיים היו נהדרים. אפשר להשיג תורים בקלות, לא כמו פה".
אז היו גם נקודות אור בתל-אביב?
"כן. היו פלאפל בן חור, שווארמה ברכה, זה שהסופר-פארם לא רחוק ושקופת החולים בהישג יד, ואם צריך לוקחים מונית".
גרטה, אשתו, ניצולת שואה ואשת מוסד בעברה, העבירה הרצאה לא מזמן במוסד, שבעקבותיה קיבלה מספר ימים אחר כך טלפון מגדי איזנקוט. כשמדברים על הנהגה, היא נוקבת בשמו של הרמטכ"ל לשעבר. "לדעתי, אין לנו מדינה", היא אומרת. "יש לנו מקום שנחשב למדינה, אבל אין הנהגה. לגביי הם לא מחליטים".
בימים הראשונים לחזרה מחדש לקיבוץ התקשתה גם היא להתמודד עם התזכורות מעבר לפינה. "הייתי עושה סיבובים, כדי לא לעבור בשבילים מסוימים, שבהם נרצחו ורדה הרמתי ודביר קרפ. עכשיו אני כבר עוברת שם. אני רוכבת על האופניים ואומרת לעצמי בראש: 'פה זה קרה'. בסוף מתרגלים לכל מצב".
במהלך השהייה בתל-אביב נולדה לצימבליסטים נינה חדשה, שהצטרפה לשבט של שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים. נכד אחד, הם מספרים, עזב לארצות-הברית אחרי 7 באוקטובר וחוזר עכשיו. למה? "כי אין לנו ארץ אחרת", עונה גרטה ומוסיפה: "אני אומרת לעצמי, 'למה הייתי צריכה לחיות עד גיל 93 וחצי ולעבור את מה שעברתי? מבחינתי זה עונש. לי כבר לא תהיה מדינה טובה יותר. כשבאתי לפה מבריסל בגיל 17, מדינת ישראל הייתה בתחילת דרכה. הכל היה בתולי ויפה, היינו רק צריכים לבחור איפה להתיישב. עבר עלינו יותר מדי, אבל עם אנשים טובים באמצע הדרך עוד אפשר לתקן. אני רוצה בכל זאת להיות אופטימית, בשביל הנכדים והנינים".
גם את לא אהבת את תל-אביב?
"היינו פליטים. זה היה מקום זר. הסתכלו מוזר על איך שאנחנו לבושים, אבל הרגשת בכל מקום רצון לנתינה. אחד אפילו ניגש אלינו ברחוב עם בונבוניירה. הפרק התל-אביבי יחסר לי: החופש ללכת לכל מקום, לקונצרט, לסרט טוב, הטיולים עם צימבה. פה אפשר לנסוע לבאר-שבע, אבל זה לא אותו דבר. אני לא מצטערת על השנה וחצי בתל-אביב. היה לי טוב, אבל כאן זה הבית שלי".
בשנה הראשונה לרילוקיישן, מספרים גלבנד וגבאי, נערכו כל הפעילויות הקיבוציות במתחם המשותף למגדלים בתל-אביב. "ערבי שירה וחגים ויום הזיכרון ושבועות", מפרטת גלבנד. ביולי 2024 התחיל טפטוף שהסתיים בנהירה הביתה, "ואז הייתה מחשבה לעשות שני מוקדי אירועים, שדי מהר התכנסו לאירוע אחד, ברעים". בבת אחת השתנתה הדינמיקה. "פתאום החצר התרוקנה", מתאר גבאי, שהספיק מאז המעבר ליצור שני אלבומים ולכתוב את "נווד בעל כורחו", ספר על חוויותיו בתל-אביב, "והתחילו להגיע דיירים חדשים שלא הכרנו ולא קשורים. אז הרגשתי שאין לנו שורש".
אבל למרות הגעגועים הביתה, הנחיתה ברעים, עם בת הזוג אנייס, העובדת כגננת בקיבוץ, לא הייתה קלה. "אצלי שום דבר לא נגמר", אומר גבאי. "אני עדיין יוצא מהבית ורואה גופות ומכוניות ובתים שרופים. מדי פעם אני גם מתעורר בלילה ואומר, 'מישהו נמצא פה בבית'. מאז המלחמה שיפצתי, העפתי כמעט הכל, ניקיתי את הממ"ד ואת חדר השינה, אפילו שינינו את העיצוב. היה לי היתר בנייה וחשבתי לבנות יחידה נוספת לעצמי, כי אני כותב ומנגן. בסוף הכנתי אותה לבן שלי יניב ולחברה שלו, כי ב-7 באוקטובר הוא היה מנותק קשר במשך שעות בשכונת הצעירים של הקיבוץ, וחשבתי שהוא מת.
"השבוע שאלתי אותו: 'אולי כדאי לחפור מקלט תת-קרקעי, ואם יקרה משהו תתחפר שם?' אלו המחשבות שלך, איך אתה מבצר את עצמך, כי אז לא היה לנו צבא וזה נשאר בי. גם עכשיו, כשאנחנו יושבים, התפאורה יפה, אבל מאחורי כל בית אני רואה מחבל".
את גלבנד מתקפת חמאס תפסה בתחילת בניית הבית החדש בקיבוץ. היא לא המשיכה את העבודות מאז. "חזרנו לדירה השכורה, למרות שהיא חטפה קסאם, וגם אני זרקתי המון דברים, כי תחשבי שהבת שלי יצאה מכאן בגיל שמונה וחצי וחזרה בת עשר. שום דבר כבר לא התאים לה. אני זוכרת שאמרתי לרן: 'כשנחזור לרעים לא נצטרך להשתמש בממ"ד', והנה אנחנו שנה וחצי אחרי, ושוב בממ"ד".
היא כבר התרגלה לא לקבוע תוכניות. "בהתחלה המדינה אמרה שרעים תהיה מוכנה עד יולי 2024 ואני אמרתי לרן, 'אין מצב. אביב תעשה בתל-אביב גם את כיתה ד'", וכך היה. אי-אפשר לתכנן כלום קדימה. הנה, באתי לסופ"ש ברעים, והופ, חזרתי לתמיד. הילדים שלי כועסים. הם ידעו שעוזבים את תל-אביב, אבל זו הייתה אמורה להיות פרידה מסודרת עם מסיבת פיג'מות ומסיבות סיום בבית הספר ובגן. בחמישי אמרתי לאורי, 'נוסעים לסופ"ש לסבא וסבתא', והוא אמר, 'אני לא רוצה לעזוב'. הבטחתי לו שזה רק לכמה ימים, נהיה בבריכה ונחזור, והנה, לא חזרנו".
"יש התפכחות", אומר גבאי. "אתה רואה איך אנשים חיים בעולם ואומר לעצמך, 'האם זה גורלי?' מגיע לנו לנוח, לעצור את הטירוף ולהסתכל על החיים ממקום אחר".
קרפ ‑ שממשיכה להעביר הרצאות בשם "אמא פה", לפתח את השוקולד של דביר ולטפח את "שוקולד קפה", בית הקפה שלה בעוטף ‑ מתגעגעת קצת לקצב ולאנרגיות של העיר. "לפעמים בקיבוץ יש הרגשה ששום דבר לא קורה. בתל-אביב את יוצאת עם האופניים בבוקר להרפתקה. לפני שלושה שבועות למשל טסתי לאתונה במטוס פרטי, הכל נולד מפגישה עם אדם מסוים שהגיע לקפה. אהבתי את זה שהכל פתוח 24/7 ואנחנו מטר מפלורנטין ואפשר לרדת לבירה עם חברים, או לאכול גלידה עם הילדים, והוולט כמובן, שבגללו עלינו מלא במשקל. הקלות הזו היא ההפך הגמור ממה שקורה פה ברעים, שהכל נסגר בשבע, ואם זה סופ"ש אז חכי למחרתיים.
"והייתה גם הקלות שבה יכולתי להגיד לחברים התל-אביבים שלי 'בואו', והם באו, כי בשבילם להגיע לרעים הייתה חתיכת נסיעה שצריך לתכנן מראש, והכל בכפוף למצב הביטחוני. בתל-אביב זה 'חבר'ה, מי בא לו יין?' ואחרי חצי שעה שבעה חברים אצלי במרפסת. המגורים במגדלים גם הורידו חומות ושברו סטיגמות בין האנשים מרעים. נוצרו חברויות חדשות עם אנשים שהכרתי באופן שטחי. פתאום ראיתי ערבות הדדית, התחשבות".
מה לא אהבת?
"את הדוחות שקיבלתי על נסיעה בנת"צים, וגם זה שכשאת רוצה לעלות על האופניים ולנסוע, הכל זה מנעולים ומפתחות".
כמי שגדלה בעוטף, מה ייעצת לתל-אביבים?
"אני מרגישה שכל המדינה בדיליי. מה שהתל-אביבים חוו, אנחנו כבר שכחנו. אני זוכרת שהילדים שלי היו מגיעים לבתים זרים ושואלים איפה המרחב המוגן. היום כולם שואלים את זה, והילדים שלי כבר לא. פעם התל-אביבים היו אומרים לנו, 'תבואו אלינו כשיש מטחים', עכשיו אנחנו אלה שאומרים להם 'תבואו'. את יודעת איזה כיף לשבת פה, לשמוע צרצרים בלי רעש ודפיקות בראש?"
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
