"הדבר שאני הולך איתו מהזירה הנוראית בבת-ים הוא קודם כל השקט. אנחנו מקבלים קריאה באמצע הלילה. הפעמון האלקטרוני מופעל, מתלבשים במהירות, מתמגנים ויוצאים ללא-ידוע. תוך ארבע דקות כבר הגענו לזירה. לוחמי האש הם הראשונים שמגיעים", מספר מפקד המשמרת, רב-רשף אושרי בסון. "למרות שזרם אלינו מידע תוך כדי תנועה, והרבה קריאות מאנשים, עדיין לא הבנתי את תמונת המצב. ואז אני מגיע, ודממה. הדבר הבא שקורה, הוא שאנשים שותתי דם זוחלים על הרצפה לכיווננו. הם נפצעו ולא יכלו לצאת על הרגליים. אחרים בבניין שקרס היו לכודים ולא יכלו להתפנות בכוחות עצמם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
נורא.
"29 שנים אני עובד במערך הכבאות וההצלה. הייתי בהמון אירועים, ראיתי המון זירות. כזו לא ראיתי", אומר רב-רשף בסון על הזירה שבה נהרגו בשבוע שעבר שמונה בני אדם וכ-200 נפצעו. "זה האירוע הגדול ביותר שהיה בישראל כתוצאה מנפילת טיל, והזירה שילבה קריסת בניין בן עשר קומות, המון לכודים ושריפה פעילה. כזה כאוס וכזו כמות הרוגים לא היו לנו".
מה הדבר הבא שאתה זוכר משם?
"הייתי צריך רגע להתכנס לתוך עצמי, להבין מה עושים ולהתחיל לתפקד. פתאום ראיתי אישה כבת 50, שכובה על הבטן ולכודה מתחת לקורת בטון. הכל היה מאובק ולא הבחנתי בה עד שהיא פקחה עיניים והסתכלה לכיווני. הכל עוד היה חשוך ורק מעט אור נזרק מתאורת הרחוב. שלחתי צוות למצוא את צובר הגז התת-קרקעי ולנתק אותו, אבל הוא היה תחת ההריסות אז דאגנו שהאש לא תתפשט. הצוות השני נשלח לסרוק ולמצוא לכודים נגלים לעין".
לוחמי האש האלה חשבו שהם כבר ראו הכל במציאות הישראלית: פיגועים, תאונות דרכים ואסונות טבע, אבל מאז שפרץ מבצע "עם כלביא" הם מגיעים לזירות הרס שמעולם לא פגשו. גם לא הוותיקים שבהם. אנשי מערך הכבאות וההצלה הם הראשונים שמוקפצים לאתרי הנפילות של הטילים האיראניים. מה שהיו פעם בניינים שהכילו דירות, חיים שלמים שבבת אחת הפכו לעיי חורבות. גראונד זירו. או כמו שהם מכנים בסלנג משלהם - "פנקייק", קומות גבוהות שקרסו והתאחדו עם הקומות הנמוכות.
ללוחמי האש עוד אין ממש זמן ללקק את הפצעים ולהבין באמת את מה שראו והרגישו בשעות עבודה עמוסות אתגרים פיזיים ונפשיים, אבל הם צמאים לספר ולחלוק. אלא שלא תמיד הלו"ז שלהם במלחמה מאפשר זאת, לכן הראיון הזה נדחה פעמיים, כי ברגע שנולדה זירה חדשה הם מיד הוזעקו לשטח.
לוחם האש רס"ל שלומי חכמון נשלח עם הצוות שעליו הוא מפקד לסרוק ולחלץ מתוך הבניין בבת-ים, או יותר נכון, מה שנותר ממנו. "נכנסנו לבניין הצמוד שגם הוא נהרס כליל. אתה מטפס בחדר מדרגות עירום, אין קירות. פתאום אנחנו שומעים, 'הצילו, הצילו'. הכל הריסות, לא רואים כלום. בידיים חשופות, אני מתחיל להעיף בטון ואבנים כדי לייצר גישה למקום. דלת הבית שממנו נשמעו הקריאות התעקמה לחלוטין ואי-אפשר היה להיכנס.
"ראיתי חור קטן בקיר והתחלתי לתת אגרופים ולשחק עם הברזל שם עד שיצרתי חור של 40 סנטימטר. ראיתי קשיש שזוחל אליי. ביקשתי ממנו שיעבור דרך החור, אבל הוא היה עם רגל שבורה, אז הכנסתי חצי גוף, הרמתי אותו, ושלפתי אותו החוצה".
בן כמה הוא היה?
חכמון: "בן 80, אם לא יותר. הוא היה עירום לגמרי ולא הצליח לדבר. הוא התבייש ושאל אותי, 'איך אצא ככה?' אמרתי לו שלא ידאג. שלפתי שמיכה מהדירה ליד, כיסיתי אותו והוצאתי אותו מהבניין. אחרי זה ראיתי תמונה שלו מחובק על ידי מילואימניק של פיקוד העורף, עם הכותרת שהוא הציל אותו. הבנתי שבזמן שאנחנו, לוחמי האש, נמצאים בזירה ומחלצים לכודים, אין לנו זמן לצאת ולהצטלם".
אין בכם חשש גם לחייכם? נכנסתם למבנה בלי לדעת אם הוא יקרוס עליכם תוך כדי פעולות חילוץ.
בסון: "זו זירה שהתפוצצו בה 450 קילו חומר נפץ. קורות בטון נפלו. רמת הסיכון הייתה ברורה לכולנו".
חכמון: "הייתה סכנה מוחלטת שהמבנה יקרוס. צעקתי ללוחמים שלי שעלו אחריי לרדת כי הבניין עומד לקרוס. לא רציתי לסכן נוספים, אותי לא עניין כלום. אתה מגיע להציל אנשים. הצלחנו לחלץ עוד אישה מבוגרת שהייתה לכודה בבית. פרצנו את הדלת שהתעוותה מההדף של הטיל. היא הייתה במצב יחסית טוב, הרמנו אותה והעברנו אותה לחבר'ה של איחוד הצלה".
רב כבאי ברק בר שלום: "ראיתי אישה קבורה מתחת להריסות ורק קצה הידיים שלה מציצות. צוות אחר שלנו חילץ אותה. היינו צריכים לטפל בגז, ובדרך אנשים תופסים אותנו, צועקים, בוכים, 'אבא שלי', 'אמא שלי'. מתחננים שנבוא. היה קשה מאוד להגיד להם 'לא'"
מפקד צוות אחר בזירה, רס"ל טל פתיחה, נאלץ להניח בצד אזרח קטוע רגל ולקוות שמד"א יגיעו מספיק מהר לטפל בו. "כבר בדרך ראינו אלומת אור מאוד חזקה, שריפה של גז בלחץ גבוה. זה הדבר הראשון לטפל בו, כי הוא מסכן עוד יותר את האירוע. כשהגיע אלינו פצוע עם קטיעת רגל כמעט מלאה, הרמתי אותו ושמתי אותו בצד. לא היה לי זמן להתעסק בזה. תוסיפי לזה, שאנשים עומדים בחזית הדירות, אין קירות, רק רצפה, וצורחים לעברנו שנחלץ אותם. אני מתבונן ורואה את ההריסות ואת קורות הבטון שעומדות ליפול, אבל אין ברירה, צריך להיכנס ולשלוף אותם. אנחנו מטפסים שם באופן מאולתר, סולמות, חבלים ועל מה שיש".
בסון: "בת של אחד ההרוגים הגיעה אלינו בפיג'מה, ניסתה להסביר שהם גרים בקומה הזו והזו, תיארה את פרטי הלבוש של אבא שלה ואפילו סיפרה על הכרס הקטנה שלו כדי שנבין מיהו. היא שהתה בממ"ק, וכנראה שאביה לא הספיק להגיע. מאוחר יותר חילצו אותו ללא רוח חיים".
האירוע עוד הולך איתם. הם מגלגלים בראש מה יכלו לעשות טוב יותר, להרגיע את הנפש הסוערת מכך שנאלצו גם להגיד "לא" לאנשים שנזקקו לעזרתם. "זה הולך איתי. בסוף, אתה רוצה להציל אנשים. המוח לא קולט את כל המראות, את האישה שנקברה עם הידיים בחוץ. רק לפני רגע היא עוד ישנה במיטה שלה, ורגע אחרי, היא עפה למרחק", מסביר רב-כבאי ברק בר שלום.
העיניים של בר שלום אומרות הכל כשהוא מתאר איך ראה רק זרועות נעות מבעד להריסות. "היא התגוררה בקומות הגבוהות, כך שכשהבית שלה קרס, היא הייתה בגובה העיניים שלנו", הוא מדבר על אישה שלא ידע את שמה אבל לא ישכח את פניה. "היא קבורה מתחת להריסות ורק קצה הידיים שלה מציצות. צוות אחר שלנו חילץ אותה. היינו צריכים לטפל בגז, ובדרך אנשים תופסים אותנו, צועקים, בוכים, 'אבא שלי', 'אמא שלי'. מתחננים שנבוא. היה קשה מאוד להגיד להם 'לא'. הסברנו שיש לנו משימה לטפל בה ושתכף יגיעו אליהם כוחות, ואז ראיתי שאני מלא בדם מהפצועים שביקשו עזרה".
איך מתפקדים אחרי שעות בזירה כזו?
בר שלום: "זה קשה לעיכול, מראות כאלה לא ראיתי בשבע שנותיי במערך. הייתי יומיים-שלושה בדאון בבית, במועקה. לא תיקשרתי עם האישה. קצת שיתפתי במה שראיתי, אבל לא ברגשות שלי. ניסיתי להדחיק את זה. אתה חייב להוריד את זה ממך, כי זו העבודה וזו השליחות שלך. אחרי שבועיים כאלה, עם המון זירות והמון פציעות והרוגים, אי-אפשר שלא לחשוש גם שזה יפגע בך ובמשפחה שלך. "חוסן" (יחידת סיוע נפשי במערך הכיבוי – ת"ב) הגיעו אלינו ונתנו לנו כלים. למשל, כשאנחנו בעבודה, אנחנו כאילו שמים עלינו חליפת צלילה, וכשמגיעים הביתה, אנחנו מורידים אותה מאיתנו".
אצל רס"ל פתיחה נצרבה התמונה של חילוץ גופתה של נסטיה בוריק, ילדה חולת סרטן שהגיעה לארץ לטיפולים. "עמדתי ליד החבר'ה של פיקוד העורף כשהם העלו רחפן עם מצלמה תרמית. הרחפן זיהה שלידנו ממש יש לכודה. הזיזו שני דברים והיא נגלתה לנו לעין. כשמוציאים גופה של ילדה זה נוגע בך יותר. זה נכון גם לגבי האישה המבוגרת שחילצנו, בהכרה חלקית. הרמנו והוצאנו אותה בזהירות רבה מבין ההריסות".
"לוחם נכנס לתוך זירה ולא בטוח שישרוד אותה", ממשיך רס"ל פתיחה. "הזירה בבת-ים הייתה קולוסאלית. נכנסנו, ועשרות אנשים פצועים ולכודים צועקים הצילו. פעם ראשונה שאנחנו מגיעים ורואים בניין שקרס כלפי מטה ויצר הרס רב עם היקף רחב של מספר רחובות. בתוך דקה, לא יותר כי אין לך זמן, אתה צריך כבר לייצר תמונת מצב של מה היקף הפגיעה, מה כמות הלכודים שאתה מתמודד איתה, מה הסיכונים בזירה, גם למי שלכוד וגם לנו. צריך להוסיף לזה שבאזור של הקריסה הייתה התפרצות של להבות מתחת להריסות".
בסון: "אני לא יכול שלא לחשוב על חוסר האונים של אותה בחורה מאובקת שפתחה עיניים ורק כך זיהיתי שיש שם מישהו. לפני רגע היא אולי הכינה לעצמה משהו לאכול או דיברה עם בן הזוג בסלון, ועכשיו היא בין ההריסות. לא התפלאתי כשאשתו של איש צוות התקשרה לספר לי שהוא בכה בבית.
"יש גם איזה דיסוננס בעבודה הזו בימים כאלה. אתה נע בין התחושה שאתה מפקיר את המשפחה שלך שגרה בעיר מטווחת, לבין זה שאתה הולך להציל אחרים".
פתיחה: "כשאני לא במשמרת, ואני נכנס לממ"ד עם הילדים שלי, אני מבין מה ההשלכות אם טיל כזה פוגע אצלנו. אתה מבין שלא תשרוד".
סגן מפקד תחנת חולון סגן טפסר עובד מנשה לא צריך להפעיל את הדמיון. "אני באירוע, כל הזמן מקבל טלפונים מהבית ולא עונה. אחרי כמה שעות אני חוזר לבן שלי כועס, 'אתה יודע שאני בזירה'. הוא סיפר לי שהבית שלנו ברמת-גן נפגע. החלונות נשברו, הקירות זזו. נזקים כבדים. שמנו דיקטים על החלונות ונשארנו לגור בבית. יש תופעה של ביזה ואנחנו לא רוצים לעזוב".
מי שנמצא שם עבור לוחמי האש והמפקדים, עוזר להם לפרוק ולאוורר את הרגשות, ומעל הכל - לעבד אותם, הוא ראש ענף חוסן במערך חגי סידס, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט מומחה טראומה, לשעבר הקב"ן הראשי בצה"ל. "הקמתי את מערך החוסן בארגון ב-2019", הוא אומר. "אנחנו פועלים ברמה הראשונה במניעה ראשונית – כלומר, פעילויות שנועדו לצמצם תחלואה על רקע נפשי, דיכאון, חרדה ופוסט-טראומה; ברמה השנייה, זו מניעה שניונית: מה קורה כשלוחם אש מגיב לאירועים ומתעורר אצלו קושי תפקודי, ואיך אנחנו מטפלים בו. כתבתי תוכנית שנועדה לא רק לאוורר רגשות ולעבד אותם במסגרת קבוצתית, אלא גם לתת כלים להתמודדות. אני נעזר גם בדרכים לא שמרניות, כמו פעילות באמצעות תנועה וקלפים טיפוליים".
איך פעלתם במישור הנפשי מאז פרוץ מבצע "עם כלביא"?
סידס: "הפעילות הקריטית היא שיחות צוות לאחר אירוע חשיפה. הם מגיעים לתחנה אחרי שסיימו, מתקלחים, אוכלים, נחים ואז יש שיחת צוות עם מפקד המשמרת שלהם שהודרך ומיישם פרוטוקול. התחושה היא שכולנו היינו שם, זה הסיפור שלנו. זו שיחה שזר לא יבין. קודים שלהם, התבדחויות שלהם. במשמרת שאחרי אני או מי מטעמי מגיעים. דרך החוויות שלהם אני מבין איזה כלים ואילו שיטות יתאימו כדי להתמודד טוב יותר עם מה שעבר עליהם.
"המבצע הנוכחי דרש לשנות תפיסה. ממדי ההרס אדירים וקשים להכלה. טרום המבצע הם הגיעו לזירות כאדוני העולם, לא עזבו את המקום לפני שזיכו אותו, כמה זמן שלא ייקח. עכשיו, כשמדובר בזירות ענקיות, הם מגיעים ומבצעים פעולות שבהן יש להם יתרון על פני פיקוד העורף, חילוצים קלים וניתוק מקורות אנרגיה, אבל הם לא יכולים לזכות את כל הבניינים. פלוגות פיקוד העורף על מאות אנשיו מגיעות ומתנפלות על הבניינים. זה יוצר תסכול של 'היינו רוצים לעשות יותר', אבל אי-אפשר מציאותית".
אילו עוד התמודדויות ייחודיות ללוחמי האש?
"אלו זירות מרובות נפגעים, הארד-קור. זה גופות, אלה ילדים שנפגעים וזו הבטן הרכה של הלוחמים והלוחמות. הם מגיעים לפני כוחות הצלה אחרים ורואים פצועים, אבל לוחם אש צריך ללכת לכבות מקורות אנרגיה, משהו שרק הוא יודע. זה לא פשוט שתופסים אותם בדש ומבקשים עזרה. זו התמודדות אנושית והומנית. לוחם אש סיפר שהוא חילץ סבתא ונכד בן עשר, ואת האבא עוד לא חילצו. הם ניסו להבין איפה האבא ממוקם, כי כל הבניין מגולח, אבל אז הם קיבלו פקודה לעזוב והעבירו את המקל לפיקוד העורף. הלוחם הרגיש שהוא לא סיים את המשימה. אין לו את הסוף הטוב שגם האבא חולץ".
לא פשוט בכלל.
"יש הרבה שחזורים רגשיים. לוחם אש אחר חילץ משפחה שהאבא בה נפטר לפני הרבה שנים ונשארו אמא ושני ילדים, אחד מהם בן 15. הסיפור המשפחתי הזה עורר אצלו את האירוע האישי המשפחתי שלו. זה יצר הזדהות והצפה נורא גדולה. אחרי שדיברתי איתו, ביקשתי ממנו שילך למספר שיחות אישיות בקליניקה על חשבון המערך, כדי שיוכל לעבד את החוויה המקבילה שהוא חווה.
"היה מקרה אחר, שבו לוחם אש שעבד בניו-יורק בזמן אירועי 11 בספטמבר ובניין קרס מול עיניו, הגיע לאתר הרס בגוש דן. ברגע שראה את הזירה, הוא הרגיש שהוא שוב באתר הנפילה של מגדלי התאומים. אז יש לו משימה והוא נע קדימה עם החברים, אבל אני רוצה אותו צלול, שיידע להפריד ולתפקד, וצריך לטפל בזה. עוד לוחם, שהיה גולנצ'יק באירועי הסלוקי ב-97' בלבנון, קפץ לו האירוע הטראומטי ההוא. כבאים ותיקים אחרים נזכרו באסון ורסאי, שם פעלו. באירועים כאלה לאנשים נפתחים מגירות בזיכרון, אין מה לעשות. אני נותן להם לגיטימציה שזה אך הגיוני, אך גם צריך להחזיר את הזיכרונות האלה בחזרה למגירה".
יש דברים שהשתנו בגישה שלכם, כמטפלים, אחרי 7 באוקטובר, תחת ההבנה שישנם מעגלים רחבים של פגיעה נפשית ופוסט-טראומה בקרב אנשי חילוץ והצלה?
"אני מביא מצה"ל את הגישה שצריך התערבות ישר ולא לחכות. ההתערבות מצליחה להניע את האדם לא ללכת במסלול שסופו פוסט-טראומה. אולי הוא ירגיש סימפטומים של חרדה או דיכאון, כעסנות, רגזנות, אפתיות, אבל בהסתברות נמוכה יפתח פוסט-טראומה. ב-8.10 כבר פיזרתי אנשי חוסן שלנו בתחנות בעוטף".
רב טפסר אורן שישיצקי: "לוחם אש פועל תחת סכנה מתמדת ואף פעם לא יודע מה בדיוק תפגוש כשתגיע. גם בשבועיים האחרונים, אנחנו מצילים חיי אדם תוך סיכון עצמי. היו זירות בסכנת קריסה מובהקת, ואנחנו חשופים למראות הכי קשים שיכולים להיות ולסצנות לחץ ופאניקה"
יש מענה גם למשפחות של הלוחמים?
"אני פוגש את נשות הלוחמים ארבע פעמים בשנה. יש לנו שישה לוחמי אש שהבתים שלהם נפגעו בשעה שפעלו בזירות אחרות. הם מקבלים טלפון מהבית, 'תגיע עכשיו', ואי-אפשר. הם בכובע של לוחם אש ומחלץ. אנחנו יודעים שברגע שבחצר האחורית יש שקט, הלוחם יכול לעבוד טוב יותר. המשפחות הן הברומטר. הנשים רואות שינוי במצב הרגשי של הבעל. אני יוצר איתן שיח ונותן מענה, כך שידעו איך לגשת, איך לדבר איתם, מסביר מה הבעל בכלל עובר. לוחמי אש נחשפים לדברים הכי גרועים. יש לנו לוחמי אש שגויסו לצה"ל ונכנסו לעזה וללבנון כחלק מכוח מיוחד, כי רק הם יודעים לטפל בפגיעות כלים מאש נ"ט, בהתמוטטות מנהרות וכדומה. זה לחיות עם אדם שחש סכנת מוות מתוקף תפקידו".
רב-טפסר אורן שישיצקי (48), מפקד מחוז דן, נשוי ואב לארבעה, מספר שהמלחמה תפסה את המערך מוכן מאי פעם. "הנציב אייל כספי הגדיר את 2024-2025 כשנת היערכות למלחמה רב-זירתית, שכוללת איום גרעיני, איום טילים משמעותי מאיראן ורעידת אדמה. אחת למאה שנה יש באזור שלנו רעש אדמה משמעותי, וחצינו את מאה השנים".
איך מתכוננים לזירות מורכבות?
"בכל עיר בישראל יש אתרים מתאימים, כמו אתרי פינוי-בינוי. גם הצבא מחזיק באתרים כאלה ואנחנו מתאמנים שם. חלק מהאימונים משותפים לפיקוד העורף ולנו".
שישיצקי לא יכול להיות גאה יותר. הוא מגיע ממשפחה של לוחמי אש. "אבא שלי היה לוחם האש הראשון במשפחה", הוא אומר. "הוא עבד כמפקד משמרת בתחנת הרצליה. הצטרפתי בכיתה י' כמתנדב, והתאהבתי בעולם הזה. שני אחים שלי גם עובדים במערך. אחד מפקד משמרת בתחנת כפר-סבא, ואחי הצעיר לוחם אש בתחנת שומרון".
יצא לכם לעבוד בזירה מסוכנת בו-זמנית?
"בשריפה בכרמל אבא שלי, אחי ואני היינו חמישה ימים ברצף בכרמל. עברנו אחד על פני השני בדרך למשימות שלנו, כל אחד בזירה אחרת, למזער את הסיכוי שכמה מאיתנו ייפגעו. הייתי אז מפקד צוות צעיר. ביקשתי מלוחם מתחנת חדרה שיסביר לי מה קורה פה. הוא ביקש ממני לסובב את הראש, ואז ראיתי בוואדי מקבץ גופות. ברגעים האחרונים אנשים חיבקו האחד את השני בניסיון להינצל, והם קפאו בתנוחה הזו.
"הנשים שלנו הן החמ"ל, הן אוספות מידע איפה כל אחד מאיתנו ומה מצבו ומעדכנות את השאר. האתגר הגדול זה להצליח להתנתק כשנשמע הפעמון בשעת חירום, עד שאתה משוכנע שכל המשפחה שלך בסביבה בטוחה. כשקיבלתי את הדיווח הראשוני שפצחנו במערכה, בשישי ב-4:00 לפנות בוקר, רציתי לצאת מהבית, אבל הבכור שלי היה חסר. הוא בצבא, השתחרר לסוף שבוע ויצא כמתנדב להדריך ילדים חולי סרטן בהרי ירושלים. הטלפון שלו היה מנותק ועד שלא שמעתי שהוא בסדר, לא נרגעתי".
9 צפייה בגלריה
מפקד מחוז דן, רב–טפסר אורן שישיצקי. "כולם רוצים לברוח מאזור הסכנה ואנחנו, בניגוד להיגיון, חותרים להיכנס לשם''
(צילום: יובל חן)
היה אפשר לצפות שהדאגה המשפחתית תופנה כלפיו, אבל לעיתים רבות הדאגה היא מצד לוחמי האש כלפי המשפחות שעשויות להיות חשופות לפגיעה. שישיצקי, שראה זירה או שתיים בחייו, חוזר לסלוגן של מערך הכבאות, "מאיפה שכולם בורחים, לשם לוחמי האש נכנסים".
בבוקר יום ראשון השבוע, כשהיה במרכז השליטה ברידינג, הרגיש עם חבריו את עוצמות ההדף מהטיל שהתפוצץ קרוב אליהם, ברמת אביב. "מיד נסענו לשם", הוא משחזר. "כולם רוצים לברוח מאזור הסכנה ואנחנו, בניגוד להיגיון, חותרים להיכנס לשם. מרגע שמופעל הפעמון, תוך 60 שניות אנחנו בכבאיות בדרך לאירוע".
איך נראית חלוקת העבודה בשטח עם פיקוד העורף?
"חלוקת התפקידים בינינו ברורה. אנחנו מגיעים ראשונים, עושים סריקה וחילוץ, מנתקים מקורות הצתה, מכבים מוקדי שריפה ומטפלים בחומרים מסוכנים. אם טיל פוגע במחסן עם חומרים מסוכנים, חוץ מאיתנו, לאף אחד אסור להתקרב. לא לפיקוד העורף ולא למשטרה. לכן אנחנו הראשונים להיכנס לזירות האלה. כשאנחנו מסיימים, אנחנו מעבירים את המקל לפיקוד העורף ועוזבים את השטח".
מה נשאר איתך כשאתה עוזב את הזירה?
"לוחם אש זה אחד המקצועות המסוכנים ומחוסרי הוודאות. אתה פועל תחת סכנה מתמדת ואף פעם לא יודע מה בדיוק תפגוש כשתגיע. גם בשבועיים האחרונים, אנחנו מצילים חיי אדם תוך סיכון עצמי. היו זירות בסכנת קריסה מובהקת, ואנחנו חשופים למראות הכי קשים שיכולים להיות ולסצנות לחץ ופאניקה. אלה תמונות וזיכרונות שנחרתים אצלך. אז יש לנו שיחות אוורור ועיבוד, אבל תמיד נשאר איזה ריח שלוקח לו המון זמן עד שהוא עובר לך. שנים יכולות לחלוף ופתאום תיתקל בריח מסוים שיזכיר לך זירה".
מה נצרב אצלך בשבועיים האחרונים?
"המראות של חלקי גופות, אנשים שנלכדו בצורה קשה ונמחצו, ילדים קטנים בפיג'מות. הייתה דירה אחת הרוסה לחלוטין, ואז אני קולט שם דובי גדול באחד החדרים. זה זורק אותך לשאלה האם הילד שהדובי שייך לו ניצל. אני אבא, ויש לי ילדה בת עשר שכל לילה הולכת לישון כשמסביבה אוסף גדול של בובות".
חוויות קשוחות מאוד.
"שנים במקצוע הזה גורמות לחרדות. אני לא הולך לישון עד שלא עברתי בחדרים של הילדים וראיתי שאין שקע שנשאר בחשמל ושגלאי העשן בחדרים עובדים. לפעמים, כשאנחנו נוסעים לסוף שבוע, אני מסובב את האוטו ובודק שלא שכחנו משהו דולק. המשפחות שלנו לא תמיד יודעות להכיל את זה. איזה בן זוג או בת זוג אוהבים לשמוע סיפורים על אנשים שרופים וחלקי גופות? זה שיח שמתאפשר בין הלוחמים".
"עם כלביא" תפס את שישיצקי ברגע משפחתי ואישי לא פשוט. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הוחזרה לארץ גופת גיסו החורג, בן קיבוץ ניר עוז, אביב אצילי ז"ל, שיצא כחלק מכיתת הכוננות להגן על הקיבוץ ב-7 באוקטובר, נפל ונחטף. "אשתי, גליה, היא בת קיבוץ ניר עוז", הוא אומר. "הוריה גרושים ואמה התחתנה עם אבא של אביב. הם בני אותו גיל ומאז בית הילדים הם ביחד. בכלל, כל הקהילה שם היא משפחה אחת גדולה. ניר עוז זה הבית השני שלנו. היינו אמורים לשהות בקיבוץ יומיים לפני 7 באוקטובר, עד ראשון שאחריו. אנחנו לא מפספסים חג שמחת תורה בקיבוץ, והשאירו לנו בית ריק שנתארח בו. הבית היה ממוקם בשורה שממנה המחבלים חדרו".
אז איך קרה שלא נסעתם דווקא השנה?
"זו שאלת מיליון הדולר. משהו בבטן שלי הרגיש לא טוב. אולי אינטואיציות שצברתי במקצוע הזה. הצלחתי לשכנע את אשתי שלא ניסע, אמרתי לה שזה יום ההולדת שלה ושנצא למסעדה ונחגוג. קבענו שניסע לקיבוץ שבוע אחרי".
איך עברתם את השבת השחורה כשגיליתם מה קורה בקיבוץ?
"בכל השבת ההיא הקהילה, שידעה מה התפקיד שלי, ביקשה עזרה. אמרנו להם לשים סמרטוטים רטובים בפתח הממ"ד כדי להגן על הנשימה. אחרי 7 באוקטובר, גליה הצטרפה להנהגה של הקהילה כדי להצמיח אותה מחדש".
לוחמת האש רס"ל איריס זריני (31) נמצאת בשבוע 28 להריונה השני. כבר מההיריון הראשון עלתה על הטריק הבא: היא לא מספרת למפקדים על ההיריון עד שהיא מחויבת, בסביבות חודש רביעי-חמישי, וכך היא נשארת מפקדת צוות, עד שמזיזים אותה באופן ארעי לפוזיציה בטוחה יותר.
אבל תסמכו עליה שגם כך היא מהראשונים להגיע לזירות, לעזור במה שרק אפשר. גם אחרי סיום האירוע, עיי חורבות או לא, היא נכנסת עם הכוח לבחון את הזירה. "כבר שבועיים אני בקושי בבית", היא מספרת. "אני בחפ"קים בשטח, עם וסט וקסדה עליי. חלק מהתפקיד החדש זה גם לתעד את הלוחמים".
איזו זירה נצרבה אצלך במלחמה הזו?
"הגעתי לזירה בחולון ראשונה, עם סגן מפקד התחנה. היו שם ארבעה מבנים טוטאל-לוס, רכבים הרוסים. ראיתי נערות יוצאות לבד מהמבנה לכיוון הכביש. היה דם בכל מקום, אנשים בלי גפיים. הלם ראשוני. מהאינסטינקט, התקדמתי עם הלוחמים שהגיעו עם אלונקה ואז תפסתי את עצמי ונסוגתי אחורה. בהמשך, אנשים התחילו לבוא אליי ולהגיד, 'המשפחה שלי בפנים', 'ההורים שלי', פשוט נכנסתי ללובי והתחלתי לחפש את מי אפשר להוציא".
אם מסתכלים על העץ המשפחתי של זריני, מפתיע לגלות שהקלפים שחולקו לה הובילו אותה להפוך ללוחמת אש חרוצה ומוערכת במערך ההצלה. "גדלתי בשכונת דורה בנתניה. שכונה בעייתית, עם הרבה פשע", היא מספרת בכנות כובשת. "אבא שלי נכנס ויצא מבתי סוהר במשך 25 שנה, על גניבות וסמים. אנחנו ארבעה ילדים ואני היחידה שהתגייסה לצבא, וגם זה כנערת מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות). עבדתי קשה כדי להתקבל כמדריכת כושר צבאי. לקצונה לא יצאתי כי הייתי צריכה לעזור בפרנסת המשפחה, היה צריך גם כל פעם לשלם ערבות על מי שנעצר. לפני עשור אחי נפצע קשה מאוד ממטען חבלה ששמו לו ברכב. הוא הורדם והונשם. התחלתי לחקור את האירוע של אחי, מה קרה לו, מי חילץ אותו והצלחתי להוציא תמונות מהזירה".
מה גילית על ניסיון החיסול של אחיך?
"שמי שפעל בזירה והציל אותו היו לוחמי האש. עד אותו רגע לא הייתה לי שום נגיעה לזה. כשאמרו לי שאין כמעט לוחמות, זה הכניס בי דרייב. התקבלתי אחרי מבדקים קשים שנמשכו כמעט שנה, ובהיריון הראשון הפכתי בחודש החמישי לנהגת מבצעית. עכשיו אני עוזרת מטה דוברות והסברה".
לא מדגדג לך להיכנס לזירה באופן פעיל יותר ולעשות את התפקיד שאליו הוכשרת?
"הייתי באירוע שריפה כשראיתי אדם שמנסה לצאת מהמרפסת ונופל פנימה. בלי מיגון ובלי מסכה, רצתי לכיוונו, עליתי על סולם וחילצתי אותו ואת הכלב שלו. זו מי שאני, אז לא אשקר ואגיד שלא מדגדג לי".
