משהו בבניין הזה נראה לסמלת ל' חשוד.
ל' היא לוחמת עוקץ, משרתת כ"נוהגת", הכינוי ביחידה ללוחמים שמפעילים את הכלבים. התפקיד שלה הוא איתור אמל"ח: היא מגיעה עם הכוחות הלוחמים - חי"ר ויחידות מיוחדות - והכלב שלה, פוקר, יודע לזהות מטענים, תחמושת ונשק. בעזה, שם ל' וחברותיה נמצאות לא מעט בשנתיים האחרונות, הכוחות כבר מכירים אותן היטב. אבל באותו יום היא הייתה בכפר פלסטיני באיו"ש, עם כוח לוחמים שפחות הכיר את הנוהגות.
"הגענו לאיתור שנראה לי, בתור אחת שעושה הרבה סריקות אמל"ח, חשוד", משחזרת ל'. "זה היה בית הרוס, עם תמונות של אנשים עם נשקים על הקירות. סיימנו זיכוי מאדם (כלומר, בדיקה שאין במבנה מחבלים, הנעשית בין השאר באמצעות כלבים אחרים - א"א), עליתי בקשר וביקשתי אישור לסריקות. ואז אחד הקצינים בדרגה גבוהה צעק עליי מרחוק: 'את לא סורקת כאן!' שאלתי למה, והוא ענה: 'כי צריך להתקפל'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
מה עשית?
"זה יכול היה לצאת חצוף, אבל באותו רגע אמרתי: 'אני לא מוכנה לצאת מהאיתור הזה בתחושה של פספוס, של בן אדם שיכול לעשות פיגוע עם הנשקים האלה'. הם ראו שאני נחושה, אז אותו מפקד אמר: 'בסדר, תעשי חיפוש קטן'".
אמצע כפר פלסטיני, כל הכוח נעצר כי ל' חושדת שיש משהו בבניין. היא ופוקר החלו בסריקות. באחת מפינות הבית היה תיק. הכלב סימן את המקום. בדיקה של התיק העלתה שהוא מלא באמצעי לחימה. היו שם מחסניות, חלקי נשק, כדורים וחלקי מטענים שיועדו ככל הנראה להרכבה. ל' דיווחה מיד בקשר על הממצא.
ואיך הגיבו? הרי מבחינת הכוח היה כבר אפשר להמשיך הלאה.
"פתאום משהו בווייב של הכוח השתנה", ל' מחייכת. "מאוד העריכו, הבינו שהעין שלנו חשובה".
ל' וחברותיה שייכות לפלגת מגן, פלגת הלוחמות של יחידת עוקץ. זו לא פלגה חדשה, יש לוחמות בעוקץ כבר מ-2002, והנוהגות שירתו מאז בעיקר באיו"ש ובמחסומים. אלא שהתמרון בעזה שינה גם את זה, ולוחמות עוקץ החלו להיכנס גם לאזורי לחימה הרבה יותר עצימה. זה כולל לחימה בסוריה, למשל.
פלגת מגן היא יחידה יחסית קטנה ואינטימית. בכל אחד משלושת מחזורי הגיוס של הלוחמות לעוקץ מגיעות לפלגה כ-15 לוחמות בלבד. מי שמצליחות לסיים את המסלול המפרך של כשנה משובצות לאחד משני הצוותים של הפלגה: צוות אמל"ח, שכאמור עוסק באיתור נשק ותחמושת; וצוות קיצון, שבמקור נועד להפעלת כלבי איתור לכודים תחת הריסות, אבל בעזה משמש גם לאיתור חטופים. לצוות הזה יש כלבים לזיהוי לכודים חיים, וכלבים אחרים לזיהוי גופות. הצוות הזה פעל בחודש האחרון גם בזירות של פגיעת טילים מאיראן בישראל.
"לנובה הגענו אחרי שפינו את מרבית האנשים, אבל עדיין היה שם ריח של אלכוהול, כל הקישוטים תלויים והמקררים עבדו. זה היה בלתי נתפס שלפני שנייה הייתה פה מסיבה, אוהלים, כל מיני תלבושות, עמדת די-ג'יי - ועכשיו זירת מוות"
רס"ן א' היא מפקדת פלגת מגן. רצה הגורל, והיא הייתה אמורה להיכנס לתפקיד ב-8 באוקטובר 23', אבל יום לפני, בשבת השחורה ההיא, התקשר אליה מפקד עוקץ ואמר לה: מבחינתי, הפיקוד הוא שלך מעכשיו. "אז הגעתי, הצגתי את עצמי ואמרתי: 'אנחנו יוצאות ביחד למלחמה'".
וזה בדיוק מה שקרה. הלוחמות לקחו את הכלבים שלהן, חוברו לכוחות לוחמים בשטח – ונכנסו לתוך הכאוס.
הזירה הראשונה הייתה בפסטיבל הנובה, והמראות הקשים הכו בהן מיד. אחר כך הן עברו לקיבוצים שהותקפו. מרבית העבודה באותם ימים נוראים הייתה של צוות קיצון: הכלבים התרוצצו בנובה וביישובים ואיתרו חללים. "אנחנו חוברות לכוח במטרה למצוא שו"ן קר (שו"ן: שבויים ונעדרים – א"א), כלומר חללים", משחזרת רס"ן א', "בניגוד לשו"ן חם, שזה אדם חי. הלוחמות שלי לא שונות משום לוחם אחר שנכנס לרצועה, לאיו"ש או לצפון. הן יכולות להיות במצב סיכון והן יכולות גם שלא".
מה ראיתן בנובה?
"לנובה הגענו אחרי שפינו את מרבית האנשים, אבל עדיין היה שם ריח של אלכוהול, כל הקישוטים תלויים והמקררים עבדו. זה היה בלתי נתפס שלפני שנייה הייתה פה מסיבה, אוהלים, כל מיני תלבושות, עמדת די-ג'יי - ועכשיו זירת מוות".
ואז? איך זה בעצם עובד עם כלבי איתור החללים?
"הכלב מסמן, לפעמים בישיבה, לפעמים בנביחה. לפעמים אני לא רואה כלום, אבל לרוב, כשכלב מסמן ומסתכלים יותר טוב, רואים (את הגופה – א"א). יש גם אנשים שמצאנו, שאני אפילו לא יודעת מה שמם. מאותם ימים אני זוכרת שהיה לי חשוב לראות את הדברים לפני הלוחמות שלי. אם ראיתי איזה בית שרוף, או מקום עם הרבה דם, רציתי להיכנס לפניהן. מאוד חשובה לי הלוחמת שלי: מה היא רואה, למה היא נחשפת, איך היא מעכלת את הסיטואציה. המראות בפנים היו קשים. בסוף זו הייתה שבת בבוקר, אז רואים ארוחות בוקר על השיש, את החלה של אתמול, או שהטלוויזיה עדיין דלוקה, כל מיני דברים שאת אומרת: רגע, לפני שנייה חיו פה אנשים ועכשיו הבית הרוס. אבל אלו דברים שהתנתקתי מהם מאוד מהר, כי היינו כל כך מוכוונות משימה, רק אחר כך חשבתי עליהם".
קשוח מאוד. אתן מקבלות עזרה נפשית?
"אנחנו עובדות הרבה על החוסן. אם זה עם קב"נית צמודה, שיחות, סגירות אירועים, דברים שלא היו פעם. בסוף הבנות שלי הן ילדות בנות 19-18 והמשימה שלהן מאוד ערכית ומאוד חשובה, אבל חשוב לנו גם לשמור להן על הנפש".
והכלבים? מה הם מבינים מהסיטואציה?
"כלב זה אמל"ח ביולוגי. כמו בן אדם, גם הוא צריך לאכול, לשתות, לישון, והתפקיד שלנו בתור לוחמות זה לדעת לשמר אותו. הכלב לא יודע מה מונח מולו. הוא מבצע משימה ומצפה לתגמול. לא מדובר בכלב בית", היא מדגישה. "אי-אפשר להאכיל אותו מתי שרוצים, או כל היום ללטף ולנשנש ולחבק. זה קורה, כי בסוף אלה כלבים, וכן יש ליטופים והרבה חיבה, והקשר והאהבה בין לוחמת לכלב שלה זה משהו מדהים. עם זאת, בפעילות המבצעית יש לכלב משימה - ובה הוא צריך להתרכז".
מזירת הטבח בעוטף, הלוחמות של פלגת מגן הוקפצו לעזה. שם נוספה להם עוד משימה: ניסיון לאתר חטופים. למרבה הצער, בכל המקרים עד כה הן הצליחו למצוא רק חטופים שנהרגו או נרצחו. "אנחנו לא באות סתם", מסבירה סמ"ר ז', לוחמת בצוות קיצון, "ואנחנו גם לא סורקות את כל רצועת עזה, אלא חוברות לכוח בעקבות מידע מודיעיני. במקרה שלנו, אין לנו תקווה למצוא מישהו בחיים. אנחנו מחפשים חללים במטרה להביא אותם לקבורה בארץ. יש בזה המון עצב ואכזבה, אבל גם סיפוק. המון פעילויות מסתיימות ללא הצלחות, אבל יש בזה גם צד חיובי. לפחות אנחנו יודעים שכאן הגופה לא נמצאת".
זוכרת את הפעם הראשונה שבה הצלחת למצוא חלל בעזה?
"אני ידעתי למה אני מגיעה ומה אני צפויה לראות, ובכל זאת, זה היה מוזר. אין ספק שזה משנה אותך. אני לא אותה בחורה שהתגייסה. המקרה שהכי זכור לי קרה באירוע שסרקנו בו עם כוח. הכלב שינה התנהגות וסימן לאזור מסוים, וכשהתקרבנו הרחנו את מה שחיפשנו, והבנו שמצאנו. זה היה רגע מטורף. עוצמתי. הרגשה משמעותית. לזה אנחנו מתכוננות".
גם סמלת ת' (20) משרתת בצוות קיצון של הפלגה. היא מחפשת מה שמכונה שו"ן חם, כלומר לכודים חיים. היא לא שוכחת את הרגע הראשון שלה בתוך עזה, יחד עם כלבת החילוץ שלה, נלה. "דורכים נשקים", היא משחזרת, "ואני צריכה לכוון ולהישאר דרוכה, ומול כל זה, הנוף. אני זוכרת שיצא לי מהפה 'וואו, איזה יפה פה'. גם הים, וגם מלא בתים הרוסים".
מילא הים, מה יפה בבתים הרוסים?
"בצוות קיצון הרס זה משהו שאת לומדת לאהוב, כי ישר בא לך לשלוח את הכלב ולעשות אימון".
אבל זה לא היה אימון.
"כן. יש הרבה רגעים מתסכלים, שיום-יום את מזכה, ורק שוללת (כלומר – לא מאתרת לכודים שאחריהן מחפשים – א"א), אבל את חוזרת עם מוטיבציה. 'מחר אנחנו נצליח'. את כל כך רוצה להצליח ולמצוא את מה שלשמו הגעת".
סגן ע', 21, היום המפק"צית של צוות קיצון והמפקדת הישירה של סמ"ר ז' וסמלת ת', נקלעה לאירוע דרמטי במיוחד. בינואר 24' נכנס כוח מילואימניקים למחנה הפליטים אל-מע'אזי שבמרכז הרצועה. הם נתקלו במארב קטלני של טילי נ"ט ואר-פי-ג'י, ו-21 מלוחמי הכוח נפלו. "בדיוק חזרנו מאימון", נזכרת סגן ע', "ומודיעים לנו: 'יש אירוע עם 21 נעדרים'. אנחנו מעמיסות שלושה כלבי הצלה, כי לעולם נגיע לאירוע רב-נפגעים בגישה ש'הנעדר שלי חי'. רק אחרי שאני שוללת את זה, אכניס את כלבי החללים. קיבלנו קצת פרטים מי הכוח וכמה נעדרים יש, אבל לא יותר מדי, כדי לא להיכנס לסיטואציה מורכבת רגשית עבורנו. הרי לכולם יש אחים, בני זוג, או אבות במילואים ברצועה.
"בדיווח הראשוני הצפי היה 21 נעדרים, כשהגענו לעזה זה ירד ל-16, כי מצאו את חלקם. באותם רגעים אני לא שואלת אם הם חולצו בחיים או לא, כי ברגע שאיכנס לתהיות, אני מאבדת את הפואנטה של המקצוע. אני צריכה אמונה מלאה שאני מגיעה ומשתמשת בכלב כדי להציל חיים. כשהגענו לשטח מספר הנעדרים התייצב על ארבעה. אחד הכלבים נשלח לסמן שני לוחמים. הוא כלב קטן והצליח להיכנס מתחת להריסות. לצערנו הם היו חללים, וזה תסכול עמוק. תמיד יש את התחושה של 'מה אם', ומצד שני, אי-אפשר לחשוב ככה. אם ניקח את האשמה ונחיה בתסכול ובאכזבה, לא נוכל להמשיך. לגבי שני הנעדרים האחרים, אחד הוציאו אחרי שהגיע כלי מכני וקילף את שכבות הבטון, והשני, לפי ממצאים".
אחרי זה את פותחת אתרי חדשות, להבין את מי חילצת?
"הבוקר שאחרי הוא תמיד בוקר קשוח. כבר בעלעול באינסטגרם את רואה 21 פרצופים, וזה לא פשוט. אנחנו חושבות על המשפחות. זה צער מאוד גדול".
"לפעמים אני לא רוצה לדעת שמות", אומרת סמלת ת'. "לפעמים את מגלה שמות בדיעבד. אבל אני יוצאת למשימה ואומרת לעצמי: 'הלוואי שהמשפחה של אותו בן אדם שאני מחפשת אחריו פה בעזה תדע שלא שכחו את הבן שלהם'".
סמלת ל': "בתור אישה בתוך כוח של גברים, לפעמים אני מרגישה שהמשימה שלי היא להיות הבן אדם הכי מוסרי בחדר. כי גברים הם גברים, ולפעמים יש בחדר אישה שצריכה להיות עם חיג'אב, כי גברים, חיילים, מסתכלים עליה, ומישהו צריך להגיד 'רגע', לקחת אותה לחדר, לשים עליה את החיג'אב, ו'המישהו' הזה זו אני"
הכלל ביחידה הוא שברגע שגופה מאותרת – הלוחמות מנתקות מגע. צוות של הרבנות הצבאית יבצע את הפינוי, והן ממשיכות למשימה הבאה. לעיתים נדירות מאוד הכלל הזה נשבר, כשמשפחה של חלל מבקשת להיפגש עימן. "הייתה משפחה שהגיעה ליחידה ונפגשה עם לוחמת", מספרת רס"ן א'. "זה היה אירוע מאוד מרגש, סגירת מעגל. היה להם חשוב לשמוע מה היה, כי משפחות רוצות לקבל את כל המידע שהן יכולות".
איך הכלב בכלל מבדיל בין לוחם חי ללוחם שנהרג לפני זמן קצר?
"יש שיטות לדעת, הכלב יודע מה הוא מחפש. באחת הפעמים הייתי עם כלב הצלה ששינה התנהגות, ומצאנו אדם שלא היה בחיים. קשה להצביע באיזו שנייה האדם מת, ולכן לפעמים שולחים כלב הצלה שעובר, שולל סימני חיים, ואז מביאים כלב של חללים. כל מקרה הוא עצוב, אבל רק בלילה את תופסת את הראש שלך ואומרת 'וואי, מה קרה כאן, מה עברתי'".
לפני כחודש, כשפרצה הלחימה מול איראן, לוחמות עוקץ מצוות קיצון הוקפצו גם לזירות נפילת טילים בארץ. סמלת ת' והכלבה שלה נלה, למשל, נשלחו מיד לזירה בתל-אביב, במגדלי דה-וינצ'י. "אני רגילה לראות בניינים הרוסים", היא משחזרת, "אבל לא במרכז תל-אביב. כשהגעתי היו זכוכיות על הרצפה, אי-סדר ואזרחים מבוהלים".
כדי לחפש לכודים, ת' נכנסה למגדל הפגוע עם המפקדת שלה, כשלפתע קרס גרם המדרגות וניתק ביניהן: המפקדת היתה בקומה 13, ת' ונלה היו בתשיעית. "הבנתי שאין מה לעשות", היא אומרת, "והתחלתי לפנות נפגעי חרדה. באחת הדירות הייתה מישהי שהכלב שלה לא רצה לזוז, מהפחד, אבל כשהוא ראה את נלה הוא הסכים, והם ירדו".
מספר שעות אחר כך הוקפצה שוב לזירת אסון, הפעם בבת-ים. "בשלוש ועשרים לפנות בוקר היה צבע אדום. הגענו למקום אני ונלה, לוחמת נוספת עם כלב גדול, ומפקדת החוליה. כבר בסריקות הראשוניות הכלבה שלי, שמאומנת לחפש נעדרים - כלומר אנשים חיים - סימנה שהיא מזהה משהו. דיווחתי לכוח החילוץ על הנקודה והמשכתי בסריקות. כעבור ארבע שעות אמרו לי שהגיעו ללכודים שהיא סימנה, אבל שהם לא בחיים. אלו היו שני ילדים. אני זוכרת שהיה בי תסכול. תמיד יש את המחשבה שאם היינו באים מוקדם יותר, דברים היו אחרת, למרות שזה לא באמת אפשרי".
לא פשוט.
"כל האירוע הזה עדיין לא הסתיים אצלי. עדיין לא עיבדתי את כל הנתונים. יש סיפורים שאני עדיין לא נכנסת אליהם, יש פרצופים שלא יוצאים לי מהראש. לי זה לא הרגיש כמו שבועיים, אלא כלופ שלא נגמר. איבדתי תחושת זמן".
בסך הכל, במשך 12 ימי הלחימה של מבצע "עם כלביא" הייתה סמל ת' בחמש זירות: תל-אביב, חיפה, בני-ברק, רמת-גן ובת-ים. "אני נמצאת הרבה בעזה", היא אומרת, "אבל דווקא פה, בארץ, הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פחד. בדרך לזירה בתל-אביב נשמעה אזעקה ונשכבנו על הכביש באמצע איילון, אני והכלבה, ואת שומעת את הבומים, חשה את ההדף על המכוניות סביבך ורואה בשמיים איך הכל מתפוצץ. שם הבנתי שזה אמיתי ולא משחק".
חילוץ בבני-ברק, חיפה או רמת-גן, שונה מחילוץ בעזה?
"בעזה, כשאת מגיעה לאר"ן (אירוע רב-נפגעים – א"א), אין לך את התקשורת, הצלמים והאוכלוסייה מסביב. את באה, עושה את העבודה, מסיימת. לפעמים יודעת מה הסיפור ולפעמים לא. פה יש לך תקשורת, אזרחים - באחד האתרים מישהי תפסה לי את היד והתחננה 'תצילי את הבן שלי' - ויש מלא סטרס ולחץ ומבולגן ברמות, שלפעמים זה יכול להקשות על הסריקה. אחרי הנפילה בבת-ים הייתי בסריקה על גג, עמדתי מעל האש וההרס, ולרגע תהיתי: רגע, אני בעזה? לא, אני בארץ. הרגשתי המון דברים יחד'".
למרות שהמלחמה הזו שמה גם את הלוחמות בקו הראשון - טייסות, שריונריות, פרמדיקיות, קצינות בקרת אש, ומה לא - הן עדיין חשות לעיתים קצת חריגות כשהן מצורפות לכוח לוחמי חי"ר שכולו גברים. "הלוחמות", אומרת המפק"צית סגן ע', "עומדות מול קצינים בדרגת מג"ד או אפילו מח"ט, וזו מורכבות. צריך ביטחון עצמי, עצמאות. בדרך כלל זה מסתיים ב'טוב, בסדר'".
"יש המון אנשים שמפקפקים בך", אומרת סמ"ר ז' מצוות קיצון. "אומרים: 'אני יכול לעשות את זה עם הידיים', או: 'מה צריך כלב?'"
"רואים שאנחנו בנות, לוחמות", מנסה להסביר סמלת ז', לוחמת בצוות אמל"ח, "וזה נראה להם קצת שונה בעין. לוחמות, קטנות, עם הכלב. אבל מהר מאוד אנחנו מוכיחות להם כמה צריך אותנו. ולפעמים, דווקא כנשים יש לנו משהו נוסף לתרום".
למשל?
"לפעמים, דווקא כאישה, כשאני מזהה סיטואציה לא הולמת התפקיד שלי הוא להגיד 'סטופ'. או: 'אנחנו מגזימים ואין סיבה לעשות מה שאתם עושים'. בין אם זה להרוס דברים בבית, או להתנהג בדרך לא נאותה. אלה דברים שמלמדים ביחידה. לתפוס רגע את המפקד בצד, ולהגיד לו 'אני לא מסכימה עם הדרך שבה אתה פועל. בוא נעשה איפוס, כי זה לא מתנהל כמו שצה"ל מלמד אותנו. והכל בכבוד ובמקצועיות. גם זה פן שבנות מביאות. להכיל, לראות את הסיטואציה בעין אחרת, וגם להיות מקצועיות".
סמלת ל': "בתור אישה בתוך כוח של גברים, לפעמים אני מרגישה שהמשימה שלי היא להיות הבן אדם הכי מוסרי בחדר. כי גברים הם גברים, ולפעמים יש בחדר אישה שצריכה להיות עם חיג'אב, כי גברים, חיילים, מסתכלים עליה, ומישהו צריך להגיד 'רגע', לקחת אותה לחדר, לשים עליה את החיג'אב, ו'המישהו' הזה זו אני. אני יודעת שיכול להיות שאלו שאנחנו מחפשים אצלם שונאים אותי, שיש להם נשק שמסתתר בארון ואם הייתה להם הזדמנות, היו יורים עליי. אבל אני מאמינה שגם אם בן אדם לא אוהב אותך, אבל אתה תעשה משהו קטן ומוסרי, זה יעשה עוד קצת טוב בעולם".
צוות אמל"ח של פלגת מגן, שאליו משתייכות סמלת ז' וסמלת ל', כבר צבר לא מעט הצלחות באיתור נשק, גם כזה שמחבלים עשו הכל כדי שלא יימצא. רס"ן א': "מצאנו נשקים במקרר, בדופן של ספה, בקיר, במערות בשטח פתוח. גם בשירותים. היה נשק שהוחבא עם מלא תבלינים, כדי שהכלב לא יריח, אבל זה לא עבד להם. אני זוכרת פעילות אחת באיו"ש, שלוחמת שלי יצאה עם כלב שבעברו היה כלב תקיפה. הוא לא היה מספיק טוב ועבר לאמל"ח. הלוחמת סרקה את האיתור ועברה לסרוק את החצר, ואז פתאום הכלב מסמן. הלוחמת מרימה חתיכת בד ענקית ומוצאת את החשוד עם הנשק, מתחבא. אנחנו לא יודעים אם הכלב סימן את הבן אדם, כי הוא אומן בעבר לסמן אדם, או שהוא סימן את הנשק. אז צחקנו על זה שבסוף הוא הביא את שני היתרונות".
סמלת ל': "כל אמל"ח שאני מוצאת, אפשר לחשב את זה בתור בן אדם אחד יותר שנשאר בחיים. בין אם מצאתי מחסנית, כדורים או את האקדח עצמו. בסוף זה יכול לפגוש מישהו בהרצליה שהיו יורים לו בראש ורוצחים אותו. כשהיינו בסוריה מצאנו כמות מאוד גדולה של אמל"ח. אחרי הכניסה לסוריה, הבנתי שזה קטע היסטורי, שלא הרבה נשים עשו את זה לפניי, ואני מניחה שגם אחריי. חוץ מהעבודה, שחשובה בפני עצמה".
וכל זאת תחת אש, בעצם. אין פחד?
"תמיד יש פחד. אי-אפשר לדעת מה יהיה. אני זוכרת שהתלוויתי לכוח מילואים באחד הכפרים באיו"ש. אנחנו הולכים, אני לשנייה מרוכזת בכלב שמושך אותי, ואז פתאום שומעת בום ענק. מאה מטר ממני בערך, נזרק עלינו מטען. אנחנו מחפשים מחסות, מאיפה זה מגיע, ובאיזשהו שלב קיבלנו הוראה: אתם סוגרים על האזור ומוצאים את מי שזרק את המטען. עשינו חיפושים בכל מיני בתים, בסוף מצאנו את הבית שממנו נזרק עלינו המטען, וגם לכדו את הבן אדם. אחרי שזה נגמר עליתי במדרגות, כי רציתי להמשיך לסרוק את הבית, ובדיוק הורידו את המחבל שתפסנו. אני זוכרת שממש הסתכלתי לו בעיניים וחשבתי על זה שהוא ידע שאולי אני אמות היום, וזה מה שהוא רצה לעשות. וזה העסיק אותי גם אחרי. שאם היינו הולכים קצת יותר מהר, אם הוא היה מכוון קצת יותר טוב, זה יכול היה להיגמר אחרת לגמרי".
סמל ז': "אני ישנה קצת יותר בשקט בידיעה שמחר יכול היה להיות פיגוע, ואני סיכלתי אותו".
מה כן עדיין יכול להפתיע אותך?
"שיש ילדים בני 15 שעוסקים בטרור. ילד בן 15 שמביא נשק הביתה. זה מפתיע, אבל אז את מבינה שזו הסיטואציה".
סמ"ר ז', סמלת ת', סמלת ל', סמלת ז', המפק"צית סגן ע' ומפקדת הפלגה רס"ן א', הן חלק מדור הלוחמים הנוכחי, שרוב השירות שלו היה בזמן מלחמה. וכמו רבים ממנו, גם הן פִיתחו סוג של דואליות. "אנחנו חיות בשני עולמות", אומרת סמלת ל'. "בסוף אנחנו יוצאות הביתה, כולנו בצבא חוזרים הביתה, מבלים, חוזרים לצבא שוב, ובתוך כדי חברים שלנו נלחמים בעזה וגם נהרגים. זה איזשהו מעגל שכולנו נמצאים בו, כאילו לכולנו יש חיים כפולים".
אז איך מתמודדים עם זה?
סמלת ת': "קיבלנו עצה טובה מהוותיקות בפלגה: לנתק את הרגש. לפעמים יש דיבור בקבוצות של המשפחה או החברות, 'שמעתם שיש עכשיו הרוג מכך וכך', אז אני כותבת: 'בבקשה לא לעדכן ולא לכתוב', כי לי זה קשה. באחד החילוצים יצא לי למצוא מישהו שאני מכירה, וזה צבט בלב ממש. הכי הלם הרגשתי בפעם הראשונה שיצאתי החוצה מעזה, אחרי שבוע עם מנות קרב. הייתי בסופר, ותפסתי את הראש מילדה קטנה שבוכה לאמא שלה על משהו שהיא רוצה. חיים אחרים".
ואת, רס"ן א', בכלל התחתנת לפני חודשיים.
"כן", היא מחייכת. "הוא תיכנן להציע בדצמבר 2023, אבל באוקטובר פרצה המלחמה ואני לא כל כך הייתי בבית, ואז הייתה שנה קשה ומורכבת. וזה נדחה. לתכנן חתונה באמצע מלחמה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, כי למרות שאני בתפקיד קרבי אינטנסיבי, להתעסק במשהו שהוא שלי, משהו מרגש, קצת מוציא אותך מהשגרה, ולי זה עשה טוב. הייתי מוצאת את עצמי חוזרת מפעילות באיו"ש, לא ישנה, והולכת למדוד שמלת כלה. זה היה נחמד".
