פנחס ולרשטיין הוא אחד מסמלי מפעל ההתנחלויות. לפני 50 שנה הקים את עפרה שבבנימין, ומאז יש לו על החגורה עוד עשרות אלפי יחידות דיור של יהודים ביהודה, שומרון, ובשעתו גם חבל עזה. בתקופת ההתנתקות הוא עמד בראש המועצה האזורית מטה בנימין והיה אחד מראשי מועצת יש"ע, מה שהפך אותו לאחד ממובילי המאבק נגד תוכנית ההתנתקות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות מפרויקט 20 שנה להתנתקות:
ולרשטיין הוביל קו של מחאה עצימה, אבל גם כזאת שיודעת לעצור. "הנוסחה שלנו הייתה ניסיון להפוך את רוע הגזרה, אבל בלי לפגוע בממלכה, בלי להרים יד על אחינו ובלי לסכן חיי אדם", הוא משחזר כעת, 20 שנה אחרי.
מה למשל?
"היו ניסיונות לחסום כבישים באמצעות נינג'ות (מסמרים שגורמים לתקר בגלגל – ע"א) ופיזור של שמן. הגענו לרב אברהם שפירא יחד עם פורום רבנים מסוים ואמרנו לו שאנחנו, נציגי הציבור, חושבים שזה פוגע במאבק. זו סכנה לאומית וביטחונית ואסור לעשות את זה. הרב שפירא הסתכל על אחד הרבנים ואמר לו, 'שמעת? זה לא יהיה יותר'. אותו הרב אמר 'הרב, אבל אני לא יודע מי עושה את זה', אז הרב שפירא בציניות שלו אמר 'אני לא אמרתי שתדע, רק אמרתי שזה לא יקרה יותר'. וזה אכן לא קרה".
הרב שפירא והרב מרדכי אליהו היו באותם הימים הרבנים המשמעותיים ביותר בציונות הדתית, וליוו את מועצת יש"ע בתקופת המאבק. "הייתה קבוצה מסוימת שרצתה להגיע לגוש קטיף דרך הגדר האלקטרונית – לחתוך אותה ולפרוץ לגוש. נודע לנו על הרעיון הזה, הלכנו לרב שפירא, הסברנו לו את מרכיבי הביטחון והוא ביקש לפגוש את הרבש"ץ של הגוש. הפגישה ביניהם נגמרה, נכנסנו בחזרה. הרב שפירא הסתכל על הרבנים, הסתכל עלינו ואמר 'אף אחד לא נוגע בגדר'. ככה נגמר הוויכוח".
למה בעצם היה לך חשוב למנוע את הכניסה דרך הגדר?
"כי כניסה כזאת הופכת לפרצה בגדר, מה שיכול לגרום לערביי רצועת עזה להיכנס בחופשיות ולפגוע ביהודים בעוטף עזה".
הרגע שבו הבין ולרשטיין שהקרב הוכרע היה בעיצומה של העצרת הגדולה בכפר מימון, זאת שגם שמה אותו ואת מועצת יש"ע על המוקד. "הצעדה כוונה לתאריך שבו הכנסת הצביעה סופית על אישור העקירה של גוש קטיף. נאבקנו במשך יותר משנה בתוכנית, והיינו כבר יום וחצי בכפר מימון. ברגע שבו הכנסת קיבלה את ההחלטה היה לי ברור שהפסדנו. המשכנו לנהל את המאבק כדי לצרוב תודעה, אבל הרכבת יצאה מהתחנה".
בדיעבד, אתה מתחרט שלא הפעלתם יותר כוח?
"הדבר היחיד שאני מתחרט עליו זה שלא הסברנו את עצמנו יותר טוב לציבור, שלא הסברנו לציבור את כל מערכת השיקולים. היה רגע מסוים בכפר מימון שבו העמידו מולנו חיילים, אתה מבין את זה? חיילים לא אמורים לפעול במשימות שיטור, לא מול אחים שלהם ולא בתוך שטח הארץ, אבל כל הקווים נחצו. ברגע הזה, נציגים שלנו ממועצת יש"ע עולים על הבמה ומודיעים על פיזור האירוע. החלטנו לפזר, כשאנחנו מבינים שכל החלטה להישאר בכפר מימון או לצאת החוצה לכיוון גוש קטיף משמעותה שתהיה אלימות מאוד קשה, ואנחנו החלטנו שלא להגיע לשם. בא אליי באותם ימים אחד מהרבנים הצעירים בכעס ואמר לי, ‘אני חלילה לא הייתי מרים יד על חייל, אבל רציתי שיכו בי, רציתי לחזור עם מצח שיורד ממנו דם’. אני הבנתי שאם זה היה קורה, אז גם מצידנו היו מכים את החיילים, וזה בשום אופן לא היה עובר מבחינתי”
אז על מה היה הכעס?
"יש אנשים שתפסו אותנו ככאלה שוויתרו על המאבק, אבל היה לנו ברור שלא נאפשר שיהיה עימות פיזי מול כוחות הביטחון. ההחלטה הדרמטית שלנו היא לא לאפשר קרע בחברה".
איפה גבולות הגזרה מבחינתך?
“יכולתי להתפוצץ שזה לא חוקי שמביאים לכפר מימון חיילים כדי לפזר הפגנה בתוך מדינת ישראל. השתגעתי כשדורית ביניש כלאה ילדות בנות 14 שקיללו שוטרים, אבל אני לא אתן יד למה שיכול לסכן את הקיום שלנו. כשאני רואה כיום את ההפגנות של קפלן מול ההפגנות שלנו, הרי אם אנחנו היינו עושים את מה שהם עושים היו מכסחים לנו את הצורה.
“ברור לי שהמדינה במתכונתה הקיימת חייבת תיקון. אני גם חושב שמעט מאוד אנשים לא מבינים שהפרקליטות חייבת תיקון, וגם בית המשפט העליון. אבל לא בכל מחיר. שום דבר הוא לא בכל מחיר. אין מהלך בחיים שלי שאעשה אותו אם המחיר יהיה עימות בתוך החברה הישראלית. זה בשום פנים ואופן לא יעבוד”.
את הכאב הגדול ספג ולרשטיין דווקא מתושבי הקיבוצים בעוטף עזה. "אחרי ימים קשים מאוד, אני יוצא מהגוש ורואה קיבוצניקים מהעוטף שמחכים לנו עם שלטים של שמחה לאיד. זה אחד הרגעים הכי טראומטיים שלי מהימים ההם. נעלבתי עד עמקי נשמתי".
למרות זאת, זה לא מנע ממנו להתגייס חמש שנים מאוחר יותר כפרויקטור לפיתוח הקהילות בעוטף עזה. מאז ועד היום הוא עוסק בביסוס החוסן הקהילתי ברבים מיישובי העוטף והקיבוצים, והוא משתדל לא לדבר איתם על אותם הימים. "הייתה אחת, זכרה לברכה, מנחל עוז, שלא התאפקה ותמיד ביקשה שנדבר, והיינו חברים בלב ובנפש. אבל אני לא מדבר איתם על תפיסת עולמי ולא על ההתנתקות. אני ממוקד בזה שכל אחד מאיתנו הוא חלק מהמרקם של אלה שרואים במקום הזה בית לאומי של העם היהודי. זה המכנה המשותף מבחינתי, אז אני שם".
בינך לבין עצמך אתה רואה קשר מובהק בין ההתנתקות ל-7 באוקטובר?
"ברור, אבל זה מתחיל עוד לפני ההתנתקות, כי תחילת האירוע היא באוסלו. אני ממש לא אוהב להגיד 'אמרנו לכם'. אם אתה אומר למישהו 'אמרתי לך' זה אף פעם לא מועיל, מקסימום הוא כועס עליך".
אז אתה לא אומר 'אמרנו לכם' בזכות הדרך ארץ שלך?
"לא רק דרך ארץ. אני חושב שמה שצריך זה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. כלומר, חשבתי שאוסלו זה אסון לעם היהודי, אבל הוא התקבל - אז זאת עובדה שאני חי איתה ומנסה לעשות הכי טוב שאני יכול. גירוש התושבים מגוש קטיף מצער אותי וכואב לי מאוד, אבל זו עובדה שאני חי איתה. אני לא עוסק ב'מה היה קורה אילו', אני מסתכל קדימה".
זאת גישה מאוד ממלכתית.
"מותר לי להגיד על היועמ"שית מה שאני רוצה, ואני ממש לא אוהב את ההתנהלות שלה וגם לא של נשיא בית המשפט העליון, אבל מרגע שההחלטה היא חלוטה אני לא נכנס למשפט שלמה. אם מדינת ישראל היא התינוק ואני האמא האמיתית של התינוק, וצריך רפורמה משפטית אבל אם אפעל לקדם אותה אני אפגע בתינוק – אז קיבלתי החלטה שאני מוותר. אין ברירה".
אז אם כל הכוח בידי האליטות, אתה לעולם לא תנצח.
"אני יכול לנצח רק אם עם ישראל יבוא איתי".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
