פעם עוד הזדחלנו ובשעות מסוימות אפילו התקדמנו לכיוון היעד, אבל עכשיו גם זה לא. האירוע שנקרא "הגעה" בוטל, לא קיים יותר. אף אחד לא מצליח להגיע לשום מקום. אנחנו עדיין מתלבשות, יוצאות, נועלות את הדלת, נכנסות למכונית או צועדות לתחנה, אבל יודעות שזה אבוד. לפעמים נדמה לי שכל הפקקים שבתוכם אני יושבת את שארית חיי נועדו רק כדי שאוכל, בעזרת הפינצטה הייעודית שאני שומרת במכונית, לתלוש בנחת שערה מהסנטר.
ישראל פקוקה פי שלושה וחצי מהממוצע במדינות ה-OECD. התחבורה הציבורית בכל הארץ איומה. מחסור תמידי בקווים, זמני המתנה ארוכים, תחזוקה ירודה וחוסר אמינות כרוני. מתוך 501 ערים ברחבי העולם, תל-אביב מדורגת במקום ה-16 בצמרת הערים הפקוקות. פקוקה יותר מניו-יורק, מטוקיו או משנחאי. לקראת שבת המלכה, התחבורה הציבורית כולה פורשת לעשות לביתה וללקק לחרדים על חשבון הצעירים, העניים והחיילים. היא כל כך איומה, התחבורה הציבורית, שישראלים נדבקים לרכב הפרטי שלהם כמו גורים לאִמותיהם, הגם שהאם מזמן לא תפקודית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אבל למה? מה כל כך מסובך, לעזאזל? ישראל היא מדינה קטנה, ארוכה וצרה, נוחה מאוד לתכנון תחבורתי. אם יפן ההררית ונורווגיה מנוקדת הפיורדים מצליחות לשנע אזרחים ממקום למקום ביעילות ובדייקנות, מה הסיבה שנכשלנו כך? הרי אין לנו לא הרים תלולים, לא איים מבודדים, לא גשמים, לא סופות, לא שלג ולא מרחקים. אין שום צורך בפלאים הנדסיים כדוגמת גשר מילאו, הגשר הגבוה בעולם, התלוי כחוט כביסה מעל עמק בדרום צרפת, או כמו מנהרת תעלת למאנש – מעבר רכבות תת-ימי המחבר את אנגליה וצרפת ונחשב לאחד ההישגים ההנדסיים הגדולים של המאה ה-20. בואו, מה נדרש מאיתנו כבר, לתכנן את הכרמלית?
יש לנו, מה שאין להרבה מדינות אחרות, מזג אוויר שפוי במשך כל השנה. יש לנו תועפות שמש שיכולות היו להפוך את ישראל למעצמת תחבורה ירוקה, מקיימת, חסכונית. אז למה לכל אוטובוס כאן עוד מחובר לתחת אגזוז שחור? ואם בכל זאת תחליטו להצטייד בבקבוק מים ובכובע ותבדקו באפליקציית "מוביט" שעות הגעה, מספר קווים שתצטרכו להחליף, או תדמיינו מה זה אומר להיכנס לתחנת רכבת ביום ראשון בבוקר במדינת הצבא שלנו - תתקשו שלא להתחרט. בברלין, שלושה אנשים מתוך ארבעה בוחרים לוותר על נסיעה ברכב פרטי כשהם יוצאים לעבודה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין למה.
עם כניסתה של מירי רגב לתפקיד הושקה ברוב הדר רפורמת "צדק תחבורתי". אין על השמות שלנו - עם כלביא, צדק תחבורתי. רק שאם מתבוננים על הצדק דרך לוח המחוונים, קל מאוד לראות שהשרה מנהלת את המשרד באותו האופן שבו היא מנהלת את טקסי יום העצמאות: מעט תוכן, הרבה שופוני.
מאז כניסתה לתפקיד קפצו מחירי הנסיעה באוטובוס ב-50 אחוז, וקוצצו 700 מיליון שקל שהיו מיועדים בין השאר לתשתיות ונת"צים. מספר ההרוגים בתאונות דרכים עולה בהתמדה. פרויקטים חשובים הוקפאו או עוכבו ושורת אנשי מקצוע מעולים נבעטו החוצה. שיטת הרמזורים ושיטת המקורבים הפכו לסוג של מדיניות רשמית במשרד. כמו אראלה ממפעל הפיס, גם מירי שלנו אוהבת לשלוף מספרי מזל: "כל! מי! שניזוק ממתקפת הטילים האיראניים! מקבל! נסיעה חינם! למשך! שלושה חודשים!" מקסים.
אף אחד מהפרויקטים שהיו מונחים על השולחן טרם בואה, שחיוניים בהווה, לא זכה לקידום אמיתי - מהרכבת המהירה לדרום ועד מערכות מטרו מקיפות. אולי משום שחזון עוד עשוי להתגלגל ולהיקטף כפרי בשל בידיה של שרה אחרת, ממפלגה לא נכונה - קליקבייט על כותרת פופוליסטית עובד לטובתה מיד. רק יעל בר זוהר, מיה דגן ומיכל הקטנה, שקיבלו אלפי שקלים מתקציב שיווק מנופח כדי לקדם את החרטאבונה הזו שנקראת צדק תחבורתי, יצאו מורווחות ממנה. הפריפריה פחות.
עומס התנועה בכבישים גובה את מחירו גם מהמשק. אובדן זמן עבודה, עייפות, עצבנות, עיכובים בשינוע סחורות, צריכת דלק מיותרת ופגיעה בפריון הרי מיתרגמים בסופו של דבר גם למספרים. על פי ההערכות, הסיוט הזה מוערך בשני אחוזים מהתמ"ג. עכשיו תקשיבו; אני לא אוהבת להגיד מילים כמו תמ"ג, אני בקושי מבינה מה זה אומר, אבל אם נפשט את זה, זה אומר שהמשק הישראלי מפסיד בכל שנה יותר כסף ממה שמושקע בתחבורה עצמה. לכן כשאומרים שאין כסף, מתכוונים לכך שאין כסף להשקיע; יש רק מלא כסף להפסיד.
שנים של ניהול מחפיר, היעדר תכנון, ריבוי רשויות מתחרות, סרבול בירוקרטי, אפס חזון ואפס כישרון, פקקו אותנו עד צוואר. כמו רבות מהסוגיות המרכיבות את חיינו האזרחיים, הקטנים, המאומצים, היומיומיים, זו לא הייתה גזירת גורל.
אם הייתי אדם קונספירטיבי עוד הייתי עשויה להאמין שזה מכוון. הרי יש קשר, גם מחקרי, בין פקקים לבין עלייה ברמות התוקפנות והאלימות. כאשר אדם חש לכוד ברכבו, מאחר, מודאג, חסר שליטה - מערכת העצבים הסימפתטית שלו פועלת באופן מוגבר. לכן אנחנו צופרים, מקללים, עוקפים, יוצאים מהרכב כדי להנחית כפכף על ראשו של מישהו. הפקקים פוגעים בכולנו, מכעיסים את כולנו, אבל יותר את מי שנאלץ לבלות בהם שעות. תושבי הפריפריה העובדים במרכז חווים עוול מתמשך כבר שנים. שמים עליהם זין בכזה גודל.
ואז מגיע האזרח המפוקק, הפקקט, לעבודה והדבר האחרון שמעניין אותו זה שהקולגה שלו נאלץ להרדים אתמול את שוקו, הכלב של המשפחה. הרי אין מצב שהפקקים לא יוצרים שחיקה גם באמפתיה. למי יש סבלנות להתעניין בזולת אחרי תלאות ההגעה? וכאן, בנקודה הזו, ידידתי הקונספירציה הייתה שואלת: האם תשתית חברתית כזו - מרוטה, עצבנית, אלימה - עשויה להועיל לשלטון מסוג מסוים?
אבל כדי לטעון את הטענה הזו אני צריכה להאמין בכישרונו של השלטון להתפרס על תחומי הרס רבים מדי. יש להם את מערכת המשפט, את המשטרה, את החינוך, את התרבות על הראש. הפקקים, בניגוד להפיכה המשטרית, נוצרו בלי כוונת מכוון, סתם כי אף אחד לא חשב לנקות את השמשה הקדמית, להדליק פנסים ולחשוב על הדרך שני מטר קדימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
