פעמיים כמעט הצליחו לוחמי סיירת גולני לגעת בחטופים בלב עזה. אחת מהן הייתה בשג'עייה. "הייתה לנו היתקלות באחד המבנים וחיסלנו את המחבלים שהיו בו", משחזר סגן אלוף דוד כהן (37), שסיים ביום חמישי שעבר שנתיים וארבעה חודשים של פיקוד על הסיירת. "על כלב של יחידת עוקץ, שנהרג מירי המחבלים, הייתה מצלמה. שמונה ימים אחרי ההיתקלות המצלמה הגיעה אלינו וצפינו במה שהיא קלטה. כשסיימנו, הקטע המשיך לרוץ במחשב ופתאום שמענו קולות בעברית. המצלמה הקליטה דיבורים בעברית, צעקות. אלה היו החטופים יותם חיים, סאמר א-טלאלקה ואלון שמריז ז"ל, שנורו בטעות על ידי כוח צה"ל שזיהה אותם כמחבלים. מתברר שבלי לדעת, אנחנו הרגנו את השובים שלהם. הם היו בבית הזה, כנראה מתחת לאיזשהו גרם מדרגות, ולא ראינו או שמענו אותם. רק במקרה, בהקלטה מהמצלמה, שלושה ימים אחרי שהם נהרגו גילינו את זה. חמישה ימים הם הסתובבו בעזה. זה היה כל כך מצער. אבל זו המורכבות של הלחימה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הפעם השנייה הייתה בשכונת אל-בורייג'. "באחד הבתים מצאנו פריטים של אחד החטופים", מספר סא"ל כהן. "תיארנו לעצמנו שהוא הוחזק שם. מאוחר יותר הסגן שלי, מ', נפצע קשה בלבנון, פגש את אותו חטוף בשיקום. כשמ' סיפר לו שמצאנו את הדברים שלו ‑ הוא אמר לו שהוא שמע אותנו באותו יום. הוא הוחזק במסתור והבין שיש שם כוחות של צה”ל".
7 צפייה בגלריה
החטופים שנורו בטעות על ידי כוחות צה''ל, יותם חיים, אלון שמריז, סאמר טלאלקה. כמעט הגיעו אליהם
זו הייתה קדנציה ארוכה וסוערת, ששיאה שנה וכמעט עשרה חודשים של מלחמה בלתי פוסקת בכל הגזרות – יהודה ושומרון, עזה, לבנון, סוריה, ושוב עזה. בראיון מיוחד, רגע אחרי שהעביר את השרביט למחליפו, מספר סא"ל כהן על החברים והפקודים שאיבד במלחמה, על המבצעים המיוחדים ששיכנעו את הפיקוד בצורך לתמרן קרקעית בלבנון, על ההתמודדות עם השחיקה שנוצרת בתקופת לחימה ארוכה כל כך ועל אירוע הירי בשיירת האמבולנסים באזור תל א-סולטן שהביא להדחתו מהתפקיד של רב-סרן נ', סגנו וחברו.
את הפיקוד על סיירת גולני, במרץ 2023, התחיל סא"ל כהן ‑ שצמח כלוחם באגוז, שימש כמפקד פלוגה בגדוד 51 של גולני, כסגן מפקד גדוד 13 של החטיבה וכמפקד גדוד בבית הספר לחי"ר (ביסל"ח) ‑ בשכם. "מעצרים, קו ג'נין-טול-כרם. מאוד מאתגר. מבצעים כל לילה”, הוא משחזר. “בכל פעם שיצאתי הביתה, היו מקפיצים אותי בחזרה לגזרה. ב-5 באוקטובר היה לנו מבצע עם הימ"ס, יחידת המסתערבים של מג"ב. בדרך חזרה עלינו על חוליה מחוץ ליישוב אבני חפץ. שלושה מחבלים חוסלו. מפקד האוגדה היה במקום, אלוף פיקוד הצפון הגיע מהבית. היום", הוא צוחק, "בשביל שלושה מחבלים לא מעירים אותי אפילו".
יומיים אחר כך, 7 באוקטובר, תפס אותו בבית, בעכו. "כל החגים נשארתי בגזרה. רק בשמחת תורה יצאתי. קצת לפני 7:00 קצין אג"ם שלי התקשר: 'תיכנס לטלגרם'. ראיתי את הטנדר בשדרות. ב-7:00 כבר הייתי בחוץ. את הנהג שלי לא הצלחתי להשיג. בדיעבד התברר לי שהוא היה בנובה. ניצל בעור שיניו.
"ב-7:45 הייתי בג'נין. איוב (מפקד חטיבת מנשה, אל”מ איוב כיוף) לא מאשר לי לצאת מהגזרה. בינתיים אני מתדרך את הסגן שלי: תשאיר עשרה לוחמים בכל מוצב, תציבו מאגים, וכל מי שמתקרב – לירות. אירגנתי ארבעה מסוקים שיורידו אותנו דרומה, לעוטף. ממריאים ממנחת במבוא דותן. זו אחת הסצנות שצרובה לי בראש מהבוקר הזה: אנחנו מחכים להמריא, ואבא של המאגיסט של הצוות מביא אותו מהבית במכונית. הם יורדים, האבא מנשק אותו, והוא עולה למסוק. בדרך לשם המון מחשבות עוברות לי בראש – עכשיו זה המבחן שלנו, מה יקרה? איך נתפקד?"
בניסיון להבין מה קורה בשטח, הוא יוצר קשר עם אל”מ רועי לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב-ממדית. "אנחנו חברים שנים", מספר סא”ל כהן. "מתקופת השירות המשותף באגוז. שבוע קודם ישבנו אצלו בבית בשבי ציון. באותו בוקר הוא כבר היה אחרי לחימה באזור רעים. הוא אמר לי שכבר אין שם יותר מדי מה לעשות, ושאגיע לאזור אחר. כמה דקות אחר כך הוא נהרג".
כוחות הסיירת נחתו ב-11:40 סמוך ליישוב חולית, והחלו בלחימה. "היינו בחולית, ביער בארי, מבטחים, ישע, עמיעוז. היו קצת מחבלים וכמה היתקלויות. מראות לא קלים. כיתת כוננות הרוגה. אבל בשעות הקשות באמת, בין 6:00 ל-10:00 בבוקר, לא היינו שם".
באותו בוקר איבדה סיירת גולני את אחד מלוחמיה, סמ”ר רואי גורי ז"ל. "הוא היה בבית, באופקים. כשהמחבלים הגיעו לשכונה שלהם, הוא ואחיו הגדול, אריאל ז"ל, לא חשבו פעמיים ויצאו להילחם. הם הסתערו על המחבלים למרות שהיו רק שניים, ונפלו שניהם".
שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר יצא צה"ל לתמרון קרקעי ברצועה. "לקראת הכניסה אמרתי לס', מג"ד 12, שהכל עלינו. הגדודים 51 ו-13 שהיו ב-7 באוקטובר בגזרה נפגעו מאוד, ויצטרכו להשתקם. תחושת האחריות שלנו הייתה עצומה".
עם פתיחת התמרון פעלו לוחמי הסיירת לצד גדוד 51 והשתלטו על ציר החוף. "דהרנו עד הים: רימאל, זייתון, שיפא, שג'עייה. עשינו הכל בספרינט. היום משמידים באופן מלא כל מרחב שנכנסים אליו ועד שלא מסיימים - לא זזים. אז חשבנו שאם המלחמה תימשך חודשיים-שלושה היא תהיה ארוכה, והסתערנו על הכל במהירות. כשנכנסו לשג'עייה היו בה 1,200 מחבלי חמאס. חיסלנו בערך 800 מתוכם".
החלל השני של הסיירת במלחמה, סרן לירון שניר ז"ל, ששימש כמפקד צוות ‑ נפל בפעילות בשכונת זייתון. פחות מחודש לאחר מכן, בשג'עייה, היו סא"ל כהן ולוחמיו אלה שפרצו למבנה וחילצו את גופות הלוחמים שנקלעו למארב קטלני, בתקרית הקשה ב-12 בדצמבר 2023, שאותה הוא מכנה: "האר"ן (אירוע רב-נפגעים) הגדול של גולני".
בהיתקלות נפלו שבעה לוחמי גולני – אלוף משנה יצחק בן בשט (בֶּנבָּה), שפיקד על החמ"ל של מח"ט גולני; סגן אלוף תומר גרינברג, מפקד גדוד 13; רב-סרן רועי מלדסי, מ"פ בגדוד 13; רב-סרן משה אברהם בר-און, מ"פ בגדוד 51; סרן ליאל חיו, מ"פ בגדוד 51, סמל אחיה דסקל וסמל ערן אלוני, לוחמים בגדוד 51 – ושני לוחמי יחידת החילוץ 669: רב-סרן בן שלי, מפקד פלגת לוחמים ביחידה, ורב-סמל רום הכט, לוחם ביחידה. יהי זכרם ברוך.
"מש'געייה", מתאר סא"ל כהן, "המשכנו למחנה אל-מועזי, ושם טיפלנו בתעשיית הטרור. מחרטות ומפעלי נשק גדולים מתחת לקרקע. השמדנו כמויות עצומות".
בינואר 2024 הודיע צה"ל על סיום התמרון העצים. זמן קצר לאחר מכן יצאה חטיבת גולני מהרצועה. "התחושה הייתה של החמצה, הרגשנו שיש עוד מה לעשות שם", הוא אומר. "כרזתי אז בקשר, בפקודת היציאה, 'תם ולא נשלם'. אבל לא ידעתי שכבר שנה אחר כך נחזור לשם".
מרצועת עזה עלו צפונה. על הפרק: ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון. "בהובלתו של קלפר (תא”ל שי קלפר, שהיה אז מפקד עוצבת הגליל, וימונה בקרוב לאלוף פיקוד העורף) התחלנו במבצעים מיוחדים מעבר לגבול ‑ מבצעי קצה, שנועדו לגדוע את יכולות חיזבאללה ולפגוע בשס"מים (שטחים סבוכים מבוצרים) שהכינו לקראתנו. רק יחידות בודדות השתתפו במבצעים האלו ‑ אנחנו, שלדג ועוד יחידות מודיעין מסוימות. קלפר אמר לי: 'אני גדלתי בסיירת גולני, אז חובת ההוכחה עליכם'".
לוחמים ששירתו תחת סא"ל דוד כהן בסיירת מגדירים אותו כ"איש של אנשים". לא מתנשא, מחובר לשטח. רחוק משיטת הפיקוד הכוחני. גם בלבנון, הקפיד לברר עם הלוחמים הצעירים איך הם מרגישים. "כששמעתי מהם תשובות של 'כמו במסלול', הייתי מרוצה", הוא נזכר
עד כמה המבצעים האלה היו משמעותיים?
"בעקבותיהם, אנחנו בעצם מבינים את גודל האירוע. את מה שמחכה על הגבול שלנו, ממש מעבר לגדר. הייתי חוזר ממבצע כזה, ויחד עם מפקד האוגדה ואלוף פיקוד צפון היינו עוברים על התיעוד שצילמנו, ולא מאמינים. ראינו שמדובר בארגון מסודר מאוד. הוא בנה ימ"חים מטורפים, ברמת כשירות גבוהה, עם חשיבה, הסוואה, שטח מבוצר ללוחמים שלו. אם היינו נכנסים לתמרן שם בלי כל המבצעים המקדימים – היה אסון. הכל היה מוכן ומסודר שם ללוחמים שלהם. הם היו צריכים רק להיכנס לעמדה ולפגוע בנו".
כ-80 מבצעים ליליים ביצעו הלוחמים בשטח לבנון. לדברי סא"ל כהן, התיעודים שהפיקו באמצעותם, היו למעשה מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות לצאת לתמרון קרקעי בלבנון. "הייתה עייפות מעזה ולא רצו להיכנס תוך זמן קצר גם ללבנון, אבל מה שתיעדנו השפיע על ההחלטה ללכת על זה ולהשמיד שם הכל. הבנו שאין ברירה ושהולכים לאירוע מכונן - בשביל הילדים שלנו".
את פתיחת התמרון, הכניסה הלילית ללבנון, הוא מגדיר כ"רגע היסטורי. שיא התפקיד". זה למעשה הרגע שסיירת גולני התאמנה לקראתו שנים רבות. "הסיירת נכנסה ראשונה", הוא לא מסתיר את הגאווה. "בלילה, ברגל. חשבו שאולי ניכנס בנמ"רים, אבל אמרתי שאנחנו נכנסים רק ברגל. עם כל הציוד עלינו. זה לא פשוט, אבל ככה טיפסנו למארון א-ראס".
במארון א-ראס איבדה הסיירת שניים מלוחמיה – סמ”ר עידו ברויר וסמ”ר עלמקאן טרפה ז"ל, מירי אר-פי-ג'י. "לילה לאחר מכן המחבלים שוב ניסו להתקרב אלינו. זיהינו אותם ופגענו בהם בעזרת זיק (כלי טיס מאויש מרחוק) מהאוויר, וגם מהקרקע. שישה חוסלו".
בהמשך הגיעה הסיירת גם לעייתא א-שעב. "הגענו ליעד הכי רחוק. רגלית, בתנועה לילית בסבך. כל בית שם היה מחסן של אמצעי לחימה. הוצאנו כל יום כמויות עצומות, חמש-עשר משאיות מלאות: מקלעים, טילי נ"מ, פצצות, רקטות, ציוד רפואה, ציוד תקשוב. בשלב מסוים כבר הפסקנו להוציא והתחלנו להשמיד במקום".
ואז קיבל סא"ל כהן דיווח מודיעיני מדויק לגבי הבית שבו מתחבא מפקד מרחב עייתא א-שעב של חיזבאללה. "בהתחלה אמרו לי לא לתקוף את המתחם שהוא נמצא בו, אבל הודעתי להם שאנחנו כבר שם וכבר ירינו עליו שני טילים. חסמנו את היציאות מהמבנה והתחיל בינינו דו-שיח. קראתי לו בשמו והוא ענה לי, אבל סירב לצאת. היו איתו עוד שלושה אנשים במתחם. זרקנו רימוני עשן פנימה. כולם יצאו חנוקים, ושבינו אותם. הוציאו מהם הרבה מאוד מודיעין".
לוחמים ששירתו תחתיו בסיירת מגדירים אותו כ"איש של אנשים". לא מתנשא, מחובר לשטח. רחוק משיטת הפיקוד הכוחני. גם בלבנון, הקפיד לברר עם הלוחמים הצעירים איך הם מרגישים. "כששמעתי מהם תשובות של 'כמו במסלול', הייתי מרוצה", הוא נזכר. "התאמַּנּוּ בדיוק למתארים האלה, בשדות, במטעים, בראמה, באבו-סנאן, בחורפיש. הגענו ללבנון מאוד מחוברים לשטח. מוכנים היטב לאויב וללחימה".
אלא שבערב סוכות 2024, ספגה הסיירת מכה קשה בעייתא א-שעב. זמן קצר אחרי שהרמטכ"ל דאז, רב-אלוף הרצי הלוי, הגיע כדי לראות מקרוב עד כמה הוכה ארגון חיזבאללה, נתקל כוח של הסיירת במחבלים באחד המבנים. "זה היה קרב גבורה", אומר סא”ל כהן. "הם נכנסו למבנה ונתקלו מקומה שנייה. הסגן שלי, מ', נפצע קשה. לשמחתי, עכשיו הוא כבר קרוב לחזור לכשירות. אבל איבדנו שם חמישה לוחמים".
החמישה הם רס"ן אופק בכר, מ"פ בסיירת; סרן אלעד סימן טוב, מפקד צוות; סמ"ר אלישיב איתן וידר, מפקד כיתה; והלוחמים סמ"ר יעקב הלל וסמ"ר יהודה דרור יהלום ז"ל.
איך, כמפקד, התמודדת עם מכה כזו?
"זה קשה מאוד. האנשים, הכמות, המפקדים. ניהלתי ממש דיון שיבוצים בקשר: ש' ‑ אתה הסגן, פ' ‑ אתה קודקוד ב', ל' אתה קודקוד ד'. ובאותו לילה, עם מ"פ ומפק"ץ חדשים, הצוות הזה כבר יצא להתקפה. המטרה היא קודם כל לא לתת להם לשקוע. להוציא אותם מההלם. אחר כך כמובן שיש עידוד וליווי מנטלי ומוציאים אותם למפגש עם המשפחה".
בסוף נובמבר 2024 עשו לוחמי הסיירת היסטוריה, כשתחת חטיבת אלכסנדרוני הגיעו עד לנהר הליטני. "חלום שהתגשם", אומר סא”ל כהן. "גדלנו על הסיפורים האלה. ירדנו עם חבלים, למרגלות הבופור, השמדנו שם 1,000 רקטות ומשגרים. כולם היו מכוונים לחיפה ולקריות".
עם הכרעת חיזבאללה והפסקת האש בלבנון עברו ד' ולוחמיו לתקופה של שבועיים באזור החיץ בסוריה. "לא נתקלנו שם, אבל אספנו כמויות גדולות מאוד של נשק ממורדים, מאזרחים, מצבא סוריה".
"תם ולא נשלם", הבטיח סא"ל כהן ללוחמיו בסיום התמרון בעזה, בינואר 2024, ולא ידע כמה מהר יחזור להמשיך את המלאכה. "אחרי סוריה, שוב ירדנו לעזה. הפעם לא כל חטיבת גולני, אלא רק אנחנו, הסיירת, שפעלנו תחת חטיבות השריון 4 ו-14".
חזרתם לעזה אחרת, להילחם בין הריסות.
"להילחם בשטח כזה זו מורכבות. ההתמצאות קשה. עובדים לאט מאוד, עם דחפורי D9, עם כלבים. כשיש כל כך הרבה הרס מסביב, קשה להבחין בשינויים בקרקע. בשטח רגיל אתה רואה אם למשל הוסתר מתחת לאדמה מטען. פה, אם מישהו הסתיר מטען באחד מתילי האבנים, אי-אפשר לדעת. לכן מטהרים מרחב אחרי מרחב. ממש מסמנים פוליגונים ופשוט מוחקים לגמרי, פוליגון אחרי פוליגון, את כל מה שיש בו".
הייתה זו סיירת גולני שפשטה על בית החולים האירופי בחאן-יונס, והביאה למעשה את ההוכחות לכך שמתחתיו שכנה המפקדה של חמאס. במנהרה מתחת לבית החולים אותרה גופתו של מוחמד סינוואר, ולצידה גופותיהם של בכירים נוספים בארגון. "ביצענו הכנות משמעותיות לפשיטה הזו. ניתחנו את המשימה, התאמַּנּוּ על מודלים. פלגה ב' פרצה לבית החולים בהתגנבות שקטה והתחילה להשתלט על המתחם. אלה היו רגעים של מתח עצום. אחריהם נכנסה פלגה נוספת, ואז הצטרפו לוחמי שלדג. הכל עבד לפי התכנון".
שנתיים של לחימה בלתי פוסקת, מובילות גם לשחיקה עצומה, הוא מודה. "יש שחיקה, אבל לא ברמה של פגיעה במשימה. סיירת גולני זו גם יחידה שמטבע הדברים פחות מתלוננים בה, ולמרות זאת, למדנו ממה שקרה בחטיבות גבעתי והנח"ל, שהיו שנה רצוף בעזה. אנחנו מעבירים את הלוחמים מגזרה לגזרה, וגם תוך כדי פעילות לחימה הוצאנו לוחמים החוצה לרענון.
"ביצענו גם דירוגים בזימונים למילואים. אנשי המפקדה של הסיירת – אני, הקמ"ן, קצין אג"ם – יוצאים פחות, אבל לגבי השאר, ההשתדלות היא לאפשר רענון אחת לשלושה שבועות. פעם זה נחשב מעט מאוד, אבל היום כולם קונים סידור כזה. גם בליל המתקפה על איראן היינו בדרך לצאת לרענון. עוד לא הגענו לגדר, ונכנסנו חזרה לצד השני של חאן-יונס, להחליף את חטיבת הקומנדו, שרצו אותה בחוץ במוכנות".
היום, מסביר סא"ל כהן, יש יותר הבנה לקושי של הלוחמים. "בהתחלה גם לא איפשרנו להכניס טלפונים לרצועה. היום אנחנו אוספים אמנם את הטלפונים בכניסה, אבל כשמתאפשר, מחזירים להם אותם כדי להתקשר. זה משחרר לחץ. גם החום ברצועה לא סימפתי בכלל, אז אנחנו עובדים רק בלילה. מקילים במה שאפשר".
על אף השחיקה, העצימות והסכנה, הוא עצמו לא עצר לרגע. למעשה, סא"ל כהן הוא מהמג”דים האחרונים שנשארו בתפקיד מאז 7 באוקטובר 23’. "נכון, הרבה הרימו יד בבקשת חילוף לאורך המלחמה", הוא אומר. "אני מבין את כל מי שעשה את זה. אנשים הגיעו למצבים מורכבים. הבת הגדולה שלי למשל, מאור, בת שבע. לפני חודש דיברתי איתה מעזה ושאלתי אם היא מתגעגעת אליי. היא ענתה 'לא, התרגלתי שאתה לא פה'. לא קל לשמוע תשובה כזו. אבל בצה"ל יש כיום מודעות הרבה יותר גדולה למצב. להרבה קצינים קיצרו תפקידים. מג"דים סיימו אחרי שנה וחצי. יצאו ללימודים, לחופש. בצדק. זה ראוי מאוד. גם אני, לפני שאני מוציא לוחם שלי לקורס מ"פים, דואג לאפשר לו חודש בבית. לקחת אוויר".
ואיך מתמודדים עם ההורים של החיילים, שבטח משתגעים מדאגה?
"לעומת מה ששמעתי וראיתי במקומות אחרים, ההורים של הלוחמים לא שיגעו אותי יותר מדי. עיקר ההודעות שקיבלתי מהם היו של חיזוק ותמיכה. הייתה אמא אחת שביקשה לפתוח קבוצת ווטסאפ של הורים עם השלישה של היחידה, 'שרק תגיד לנו שהכל בסדר'. שאלתי אותה: ‘ואם לא הכל בסדר, את רוצה שאשקר לך?’ אני מבין את ההורים. כל דיווח על 'אירוע קשה בעזה' הוא בלתי נסבל מבחינתם".
בשבועות האחרונים נחשפנו לארבעה מקרי התאבדות של לוחמים, כתוצאה מפוסט-טראומה. איך והאם התייחסת לתופעה המדאיגה?
"נתקלתי בזה לא מעט וזה מאוד מעסיק אותנו. בין הסבבים, ובטח שאחרי אירועים משבריים, כל צוות עובר תהליך עיבוד עם גורמי מקצוע - קב"נים צבאיים או פסיכולוגים אזרחיים. אנחנו גם מוציאים לוחמים לסדנאות עיבוד בחו"ל - ארה"ב, יוון, קרואטיה - כדי לדבר על הטראומה במקום רחוק ומנותק. עמותת 'הנמר המעופף' של ותיקי סיירת גולני דואגת לכל הפצועים שלנו, גם לאלה שנפצעו בנפשם. המודעות היום הרבה יותר גבוהה. זה לא קרוב אפילו לתקופה שלי כלוחם באגוז. היום לוחמים יודעים לגשת ולבקש. פשוט אומרים שהם צריכים עיבוד.
"אישית, פגשתי במלחמה הזו לא מעט חיילים שנשברו נפשית. את רובם המוחלט, מלבד שניים, הצלחנו להחזיר ללחימה. זו התרופה הטובה ביותר. ביום שישי האחרון פגשתי גם את אחד מהשניים שלא חזרו. דיברנו, ראיתי שעדיין קשה לו מאוד".
ההכשרה של לוחמי סיירת גולני אורכת שנה ושלושה חודשים ומתבצעת ברובה בבסיס "שטח 100" בצפון. לראשונה, נאלץ סא"ל כהן לבצע אותה, תוך כדי לחימה רציפה ועצימה.
איך עושים את זה, בעצם?
"כחלק מההכשרה, הכנסנו גם פלוגות לשטחי הלחימה, לזמנים קצובים. במשך כחודש וחצי-חודשיים, הם היו גם ברצועה וגם בלבנון. מי שסיימו את ההכשרה שלהם תוך כדי המלחמה, הם ממש מכונות מלחמה. מכירים רק אש. אני למשל, רוב השירות הייתי עם נשק במצב 'נצור'. הם לא יודעים מה זה. לא מכירים נוהל מעצר חשוד. כשהם יחזרו לבט"ש באיו"ש למשל, הם יצטרכו לעבור חניכה מחדש".
הקושי המנטלי הזה יכול אולי להסביר את התקרית במרץ האחרון, שעוררה סערה בינלאומית, כשכוח של הסיירת בפיקודו של רס"ן נ', סגן המפקד, פתח באש לעבר שיירת אמבולנסים שנסעה לעברו בתל א-סולטן. כתוצאה מהירי נהרגו 15 אנשי רפואה. בצה"ל טענו בתחילה שחלקם זוהו כמחבלים, ואף שהשיירה נסעה ללא אורות וסימנים מזהים. אלא שסרטון שפירסם מאוחר יותר "הניו יורק טיימס" העלה שהשיירה נעה עם אורות וסימני זיהוי.
למרות שבסיום התחקיר החליטו בצה"ל על הדחתו של רס"ן נ' ‑ סא"ל כהן הפיץ, באופן חריג, מכתב שמגבה את סגנו. "לא נמצא כשל ערכי בפעולות הכוח, ההפך הוא הנכון", כתב, "נ', קצין מצטיין וערכי, לחם מ-7 באוקטובר, נפצע, וחזר ללחימה כאשר נקרא לדגל בפעם השנייה. אנו, מפקדי היחידה, עומדים מאחורי כל לוחם שנשלח למשימה מבצעית".
חטפת על הראש בעקבות המכתב?
"ממש לא. אף אחד לא אמר לי כלום".
אז מה באמת קרה שם?
"זה פשוט: כוח יוצא למשימה לילית של מארב לכוח חמאס, שאמור לברוח מתל א-סולטן. עברו לידם רכבי הצלה לאורך המארב ולא נגעו בהם. אבל כאן הם זיהו רכבים שהתקרבו במהירות, ובערך 20 איש שפרקו מתוכם, 40-30 מטר מהם, ואז החיילים שלנו פתחו באש. אין לי שום ספקות בכלל על התפקוד של הכוח. אני שלם עם האירוע. נ' גונן על אחד הלוחמים, ואחרי התחקיר הוא הודח. הלוחמים האלה לאורך הפעילות ברצועה טיפלו בילדים, באוכלוסייה אזרחית, בחולים בבית החולים שיפא. בבית אחד בזייתון מצאנו 50 איש, הוצאנו אותם בעדינות אחד-אחד".
ומה עם נ'?
"הוא היה קצין אצלנו לפני המלחמה, מפקד שטח 100 שאחראי על הכשרת הלוחמים. לוחם מעולה. השתחרר וטס לעסקים בחו”ל. ב-7 באוקטובר הוא התייצב למילואים ונלחם כל התמרון בעזה. אפילו נפצע. בסוף התמרון חזר לעסקיו בחו"ל; אבל כשמ', הסגן שלי, נפצע קשה בלבנון ‑ נ' לא חשב פעמיים וחזר ארצה להחליף אותו. זה האיש".
בתמרון השני בעזה איבדה סיירת גולני שני לוחמים: סמ”ר ים פריד ז"ל, שנפל מירי נ"ט לעבר הנמ”ר שבו שהה, וסרן רעי בירן ז"ל, "המפק"ץ הכי טוב שלנו", אומר עליו סא”ל כהן, שנפל אחרי שנפגע מנתז במהלך פיצוץ מבוקר של מבנה.
"עמדו לידו עוד שלושה לוחמים, ולאף אחד לא קרה כלום. הרסיס עף לכיוון מנוגד לחלוטין מהצפוי. גם כאן, עשיתי שיחה עם הצוות שלו, ומיד הוצאתי אותם להתקפה".
בין הנופלים, לסא”ל כהן חשוב להזכיר גם את סמל אמיתי אלון ז"ל, לוחם סיירת נוסף שנהרג במלחמה. באוקטובר 2024 היה סמל אלון בהכשרה בבסיס האימונים החטיבתי, כשכטב"ם ששיגר חיזבאללה מלבנון פגע בבסיס והרג אותו ושלושה לוחמים נוספים.
אתה עוזב בתחושה שחמאס הוכרע, או בתחושת אכזבה?
"ממש לא באכזבה, להפך. בסיפוק אדיר ממה שעשינו. המערכת של חמאס הוכרעה. אין גדודים יותר. יש פלוגות, חלקן תקועות. הם יוצאים כשנגמרים להם האוכל והמים. כוחות קטנים, גרילה קלאסית. לא הרבה אמל"ח. יש עדיין מחבלים, וממשיכים לגייס כל הזמן, אבל כמערכת, חמאס כבר לא קיים. אפילו מח"ט עזה הזה, שאומרים שהוא עכשיו ראש הזרוע הצבאית, אני לא בטוח שהוא עצמו יודע שהוא כזה".
איך אתה רואה את תמונת הניצחון של המלחמה?
"מבחינה צבאית - אנחנו כבר בניצחון. יש מקומות שאפשר עוד לעשות בהם עבודה, אבל בהרבה מאוד מקומות הגענו למיצוי. מבחינה לאומית, אין ספק שתמונת הניצחון המושלמת היא חזרה של כל החטופים".
ואיך זה יקרה, בלחימה או בעסקה?
"זה לא התפקיד שלי לענות על זה".
עכשיו הוא יתרכז בעיקר בלימודים. מתכנן להשלים תואר שני בכלכלה. בבית מחכים לו האישה עדן, גם היא בשירות קבע, הבנות מאור (7) ושי (4) ונטע הקטן, בן כמעט שנתיים, שנולד במהלך המלחמה. "עצרתי את החיים בשנתיים האלה", הוא אומר. "את האחים שלי לא ראיתי חודשים. את ההורים בקושי. על חברים, בכלל אין מה לדבר. עכשיו אני חוזר לדברים הפשוטים שהזנחתי כל כך הרבה זמן, לטיפולי שיניים, לסדר את המחסן, קצת תחביבים, לגלוש גלים וקייט סרפינג".
בינתיים, הוא מספר, הוא לא מתכנן חופשה בחו"ל, אבל עוקב מקרוב אחרי הניסיונות מעבר לים להביא למעצרם של לוחמים ששירתו ברצועה. "הנושא הזה עלה אצלנו לא מעט. תידרכנו את כל היחידה שכל יציאה לחו"ל צריכה להיות מתואמת עם חמ"ל ייעודי שקיים במשרד החוץ. גם אצלי באופן אישי זה יושב בראש. אחרי אירוע האמבולנסים חשפו ברשתות את נ' ואותי. בעבר עלתה גם האופציה של יציאה ללימודים בחו"ל, אבל העדפתי לוותר ולהישאר בארץ. לפחות בשנה הקרובה, חו"ל לא בתכנון. אעקוב אחרי הנושא, ונראה לאן זה יתפתח". בכדורגל הוא אוהד הפועל תל-אביב, שעלתה בסיום העונה שחלפה לליגת העל. הנגדים בסיירת אספו כסף וקנו לו כמתנת פרידה מינוי למשחקי הקבוצה. אבל בסרטון הפרידה שהכינו לו, דאגו שהמברכים יהיו דווקא כוכבי העבר של היריבה הצהובה, מכבי תל-אביב, בראשותו של אבי נמני.
"לא גדלתי בסיירת גולני, אבל אחרי הפיקוד עליה שכחתי מה עשיתי קודם בצבא", הוא אומר בהתרגשות אמיתית. "היה לי כאן חיבור שלא מהעולם הזה. אני כל כך אוהב את היחידה הזו. לוחמים איכותיים, שמסוגלים לבצע מהמשימה הכי פשוטה ועד המשימה הכי מורכבת".
כך הוא כתב גם בנאום שנשא בשבוע שעבר בטקס החלפת הפיקוד: "בזמן הלחימה הממושכת והאינטנסיבית נוכחתי לפגוש מקרוב את הייחודיות שלנו – סיירת גולני. יחידה שיודעת להגיע לכל מקום שנרצה, בכל דרך שנבחר. יחידה שסוד הצלחתה ומקור עוצמתה הוא אתם – האנשים המרכיבים אותה. לוחמים עשויים פלדה. מפקדים נועזים שמפקדים מלפנים, ומובילים את הקרבות במקצועיות ובענווה. יחידה של נמרים".
