"אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו"
משה דיין בנאום המכונן בנחל עוז, מעל קברו של רועי רוטברג ז"ל, רבש"ץ הקיבוץ שנרצח, 30.4.1956
גינת ביתם של נעמי ואמיר אדלר מחכה.
ברשימת המטלות המשפחתיות, הם תיכננו להתחיל להקים גינה חדשה בביתם החדש שבקיבוץ נחל עוז ב-8 באוקטובר 2023. רק תשעה חודשים לפני הם עברו אליו. החגים יסתיימו - נתחיל לעבוד בגינה ביום ראשון, חשבו. וכבר תיכננו: מה ישתלו ואיפה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הבית שלהם בנחל עוז מרוחק כ-600 מטר מהגדר. ב-7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, הם שמעו את האזעקות ונכנסו עם ילדיהם ארז (9), ניר (7) ואלון (4) לממ"ד. ביתם היה אחד הראשונים שאליו המחבלים הגיעו. רצה הגורל, ואחת היריות לעבר הדלת פגעה במנגנון הבריח והרסה אותו. הדלת ננעלה ואי-אפשר היה לפתוח אותה. המחבלים, שהיה לפניהם עוד קיבוץ שלם, ויתרו והמשיכו הלאה. אחר כך שכחו כנראה לחזור. משפחת אדלר ניצלה. הם נשארו בממ"ד עד סביבות אחת בלילה, כשכוחות צה"ל הגיעו לקיבוץ. 18 שעות כאוטיות הם היו כלואים שם. כשעוד היה חשמל, הספיקו לראות את הזעקות לעזרה בקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ. בחוץ היו יריות, פיצוצים, צרחות, קריאות בערבית וריח חריף של שריפה. כשחולצו עוד הספיקו להציץ בגינה שבה היו אמורים להתחיל לעבוד למחרת. רק מאוחר יותר יגלו את המחיר הכבד ששילם נחל עוז: 15 מתושבי הקיבוץ נרצחו, עשרות נפצעו, שמונה נחטפו; אחד מהם, צחי עידן ז”ל, נרצח בשבי, ואחר, עמרי מירן, עדיין בעזה.
מאז האדלרים בקיבוץ משמר העמק שבצפון. יחד עימם עוד 114 חברים מנחל עוז. חברים אחרים פוזרו גם לבניינים בנתיבות ולמגדלי הים התיכון בבת-ים, חלקם, רחמנא ליצלן, התרגלו לאורבניות. חברים אחרים מצאו פתרונות דיור בכל רחבי הארץ. מטבע הדברים, כל אחת ממשפחות המפונים הללו הלכה והשתקעה במקום החדש. יש בית ספר חדש לילדים, יש עבודה חדשה, יש חיים חדשים. נחל עוז איבד את הדבר הכי חשוב בקיבוץ: את ההתקבצות. את הביחד. את הקהילה.
בסוף יוני יצאה לפתע החלטת ממשלה, שנסמכת על בדיקה של צה"ל – אותו צה"ל שבושש להגיע ולהציל את הקיבוץ בשבת ההיא – שזהו, אפשר לחזור. נחל עוז בטוח, הכל בסדר. מאז נוצרו בקיבוץ מעין שני מחנות – לא יריבים, כי כמה אתה יכול להיות יריב של מי שחורש את השדה הצמוד לשלך – אבל בהחלט שני מחנות שניטש ביניהם ויכוח נוקב בין החברים: מחנה "בטח, הנה-אנחנו-תכף-חוזרים", ומחנה "נראה מתי, אבל-לא-עכשיו-בטוח".
האדלרים, למשל, לא מתכננים לחזור כעת. אולי בסוף השנה, אם יהיה שקט. אולי. "אנחנו לא חוזרים לנחל עוז בשלב הזה, ובחרנו בהסדר לחצי שנה שבמסגרתו המדינה עוזרת בעלויות שכירות", אומרת נעמי.
סליחה שאני שואל, כמה זה יוצא?
"זה בערך 5,500 ש"ח בחודש השתתפות, למשפחה בת חמש נפשות, אל מול חוזה שכירות. אז אנחנו נשארים במשמר העמק, אבל עוברים לסטטוס של שוכרים (אחרי ששהו בקיבוץ כמפונים – מ"צ)".
למה, בעצם?
"השיקול שלנו היה מה הכי נכון מבחינת יציבות לילדים. הילדים שלנו השתלבו פה בחינוך באופן מלא ויציב. לא נלך למקום אחר בשלב הזה. מפה אנחנו נחזור דוך לנחל עוז. אבל כל עוד אין הפסקת אש, אנחנו לא מרגישים שזה אפשרי. אני זוכרת שיחה עם חברה שלי מקיבוץ סעד, שאותם הכריחו לחזור. כשדיברתי איתה אחרי שהיא חזרה, הרגשתי שדיברתי עם צל של בן אדם. היא אמרה לי: אם יש לכם את היכולת שלא לחזור - אל תחזרו. אין לאף אחד מושג מה זה עושה לנפש. עזוב את הפיצוצים מחרישי האוזניים, תחשוב מה החשיפה לרעשי מלחמה עושה לנפש של הילדים".
המדינה אומרת: תחזרו, בטוח בנחל עוז.
"זה שהמדינה מכריחה אותנו לחזור הביתה, זה ביזיון. בניגוד לכפר עזה, בארי וניר עוז, שהם תחת ההגדרה 'מניעה שיקומית' והוגדר להם מראש שהם שלוש שנים בחוץ, אנחנו חיים בקהילה מפוזרת. חשבנו שעד קיץ 2025 נחזור, אבל שום דבר לא השתנה מבחינה ביטחונית. אין יום אחד של שקט. אז כן, אני רוצה לחזור לבית שלי. אנחנו גם עדיין משלמים משכנתה על בית שאנחנו לא גרים בו. אבל אנחנו צריכים לעבור תהליך נפשי. אנשים לא מבינים, אבל זה מקום שבו חיללו אותנו".
אם תשאלו חבר או חברה בנחל עוז "מה נשמע בקיבוץ", התשובה הראשונה שכנראה תשמעו היא "איזה מהם? המקורי, שעל גבול הרצועה? החברים שבמשמר העמק? אלו שהועברו לבניינים בנתיבות? אלו שבבת-ים? אלו שהתפזרו בכל הארץ? איזה מהקיבוצים?"
ואכן, נכון לעכשיו אין ממש נחל עוז אחד. הקיבוץ מנוהל בשלט רחוק, והתושבים שומרים על קשר במפגשים מזדמנים או מתקשרים דרך קבוצות הווטסאפ המשותפות. זו חברות רחוקה גיאוגרפית, ורחוקה מהקהילתיות הקיבוצית שהייתה להם. "אנחנו נלחמים על הישרדותה של קהילת נחל עוז, במשבר הכי גדול אולי בהיסטוריה של הקיבוץ", אומר בקול סדוק ברי מאירוביץ (46), מנהל הקהילה של נחל עוז.
מאז ההודעה של הממשלה כי "אין מניעה ביטחונית" לשוב ליישובי העוטף, כולל נחל עוז, רק בין 15 ל-20 מתוך כ-100 בתי האב בקיבוץ חזרו להיות מאוכלסים. רובם משפחות ללא ילדים קטנים. ההודעה שאפשר לשוב לקיבוץ עוררה זעם גדול והציפה את המשבר הגדול שעובר על נחל עוז. הקהילה נכנסה לסוג של סחרור: דורשים מהם לשוב הביתה, אבל מבחינת רובם זו חזרה בכפייה. בנחל עוז שוקלים כעת לעתור לבג"ץ, שיבטל את החלטת מערכת הביטחון והממשלה להשיבם הביתה ויורה על המשך שהותם במוקדי הפינוי או בשכירויות, על כל המשתמע מכך. בינתיים, מערכת החינוך בקיבוץ מושבתת. הרפת עובדת כרגיל, כך גם גידולי השדה, אבל שבילי הקיבוץ נטושים ושקטים. רק רעש עבודות השיקום לצד פיצוצים מחרישי אוזניים מכיוון עזה מפירים את השקט.
מנהל הקהילה מאירוביץ, נשוי ואב לארבעה, מבקר בנחל עוז כמעט מדי יום במסגרת תפקידו, מנסה לשמר את המרקם הקהילתי חרף הפיצול הגיאוגרפי של אנשי הקיבוץ. כחבר בכיתת הכוננות הוא נלחם ב-7 באוקטובר בתוך נחל עוז ואיבד חברים. "אנשים לא רוצים לחזור למצב מלחמה. אין עסקה, אין הפסקת אש, לא החזירו את עמרי מירן שלנו, שעדיין חטוף, ואנחנו באמת במצב מורכב", הוא אומר. "המדינה לא איתנו באירוע הזה. הם לא מבינים אותנו, הם לא מבינים שאי-אפשר לנהל חיי שגרה או חיים נורמליים בנחל עוז. נפגשנו עם השר אלקין, עם השר סמוטריץ', עם אביעד פרידמן ראש מינהלת תקומה. מלבד אמפתיה הם לא באמת איתנו. מבחינתם המדינה או הצבא הגדירו שאין מניעה ביטחונית - אז אין בעיה לחזור לנחל עוז. אבל מצב של רעש ופיצוצים לא מאפשר חיים נורמליים, וגם לא מתקרב לחיים נורמליים. כל זה גורם לכך שהרבה משפחות לא יחזרו בקיץ הקרוב. אנחנו קהילה שספגה מכה קשה מאוד ב-7 באוקטובר".
להחלטה שתושבי העוטף יכולים לשוב לבתיהם – מלבד חמישה יישובים, בהם כפר עזה, בארי וניר עוז, שחלקים גדולים מהם נחרבו לגמרי – יש גם משמעות כלכלית, כמובן. המדינה מסייעת למפונים, והסיוע הזה, או לפחות חלקו, עתיד להיגדע החל מסוף החודש. "הודענו שאנחנו נערכים להגיש עתירה נגד ההחלטה הזאת", אומר מאירוביץ. "פשוט מחזירים אותנו לתוך מלחמה. אני נוסע למשל על כביש 232 בדרך לנחל עוז, מסתכל על המרחבים מסביב ורואה את כל פטריות העשן. כולם מנסים לייצר מעין חיים נורמליים או משהו כזה שיאפשר לנו את התנאים להחזיר את הקהילה הביתה, אבל זה לא מצב שמתאפשר תוך כדי מלחמה. אנחנו ממש 700 מטר מהגדר, הכל קורה מולנו. קולות של תותחים, פיצוצים מטורפים".
מאירוביץ לא מגזים. את קולות המלחמה בעזה ופטריות העשן המיתמרות בקו הרקיע שלה, אפשר לשמוע ולראות היטב בנחל עוז. הקיבוץ עצמו, נראה קפוא במצב ביניים. מצד אחד, המרחב הציבורי מטופח למדי. המדשאות ירוקות, הצמחייה מתוחזקת, הפרחים צבעוניים ומלאי חיים. כל זה הודות למתנדבים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר ושימרו את הצומח. בעקבותיהם הגיעו גם בני נוער וצעירים ממכינות, כל אחד בתורו לקח על עצמו פרויקטים לשיקום. כיום צוות הנוי של הקיבוץ עובד במשרה מלאה ובחריצות, והמראה הקיבוצי של המקום נשמר. גם חצרות הבתים הפרטיים יחסית מתוחזקות, שכן התושבים מגיעים לבקר שם מפעם לפעם.
אבל מצד שני, חלונות הבתים מוגפים, הציוד הביתי ארוז בתוך מחסנים, וניכר כי כמעט איש לא חי שם ביום-יום. רוב הבתים בנחל עוז לא ניזוקו או נשרפו בשבת השחורה, בניגוד למה שהתחולל בקיבוצים השכנים, כפר עזה ובארי, שם שכונות שלמות עלו באש. זאת הסיבה שמבחינת ההגדרה של מינהלת תקומה אין "מניעה שיקומית" לחזור לנחל עוז. אבל בנחל עוז יודעים שלתקומת הקיבוץ יש צליל אחר לגמרי, ואלה לא הפיצוצים ממעזה או קולות השיפוץ; זה צליל קולם של ילדים משחקים בשבילים או בגני הקיבוץ. ואת זה, כרגע אין בנחל עוז. ספק אם יהיה בקרוב.
מנהל הקהילה מאירוביץ מוטרד. הוא חושש שהקיבוץ ניצב בפני משבר חברתי, כפי שהיה בתחילת שנות ה-50 ולאחר מכן ב-2014, אחרי מבצע צוק איתן. "אני נזכר שאחרי שדניאל טרגרמן ז"ל נהרג (הילד בן הארבע שנהרג מפצמ"ר של חמאס בביתו שבקיבוץ – מ"צ), לא היינו חודשיים בקיבוץ. כקהילה, היינו בהתלבטויות קשות מאוד מה לעשות ואיך לעשות, חוזרים או לא חוזרים, ואיך נרים את המקום מחדש. גם היום אנחנו בהתלבטויות האלה ועושים הכל כדי לשקם את הקיבוץ. באמת נעשית עבודה מטורפת, אבל מצד שני, אין ספק שאנחנו נמצאים בתוך משבר, הקהילה שלנו מפוצלת ויש לא מעט משפחות שיש להן קושי אמיתי, רגשי, לחזור למקום מאוד טראומטי. אנחנו צריכים עוד זמן כדי להחזיר את האנשים, כדי להחזיר את המשפחות. אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מדורגת. אבל באבחת חרב המדינה קוטעת את הפינוי ומכניסה אותנו להסדר שהוא רע מאוד, גם למשפחות - וגם לקיבוץ עצמו כמערכת".
תסביר למה.
"בהסדר הזה שנוצר, המשפחות ייאלצו להיכנס לבעיות כלכליות ולשלם הוצאות מטורפות, ובמקביל לשלם משכנתאות על הבית בתוך הקיבוץ. מצד שני, הן לא יכולות להשכיר את הבית. זה מצב שהוא אבסורדי מכל הכיוונים".
יש יישובים שכבר כן חוזרים אליהם. נתיב העשרה, כרם שלום.
"הפיצוצים אצלנו הם לא באותה רמה. אנחנו נמצאים 700 מטר מהגדר. ההיסטוריה של נחל עוז לא התחילה ב-7 באוקטובר, היא התחילה הרבה לפני. נחל עוז היה הקיבוץ שפּוּנה הכי הרבה, ספג הכי הרבה. כשאתה מחבר את כל האירועים ומוסיף את המלחמה שיש היום, אתה שואל את עצמך אם אחרי כל זה תוכל לנהל אורח חיים תקין או סביר. זה לא מצב הגיוני".
צה"ל הוא זה שקבע שבטוח כאן. ניסיתם לדבר עם הצבא?
"הצבא לא באמת מדבר איתנו. מארגנים כעת איזה מועד למפגש. מה שכן, הצבא אומר שהם מגינים על הקיבוץ ויש חיילים, אבל לא מתייחס בכלל למלחמה שמתרחשת ולכל הרעשים שיש לנו על הבית, ממש-ממש על הבית".
ושר הביטחון? הוא דיבר איתכם לאחר ההחלטה להחזיר אתכם הביתה?
"לא. הוא לא דיבר איתנו. השר סמוטריץ' היה כאן, ואחרי הביקור שלו, כשהוא שמע את הפיצוצים החזקים, הוא אמר בעצמו שאי-אפשר לנהל אורח חיים תקין במצב כזה. עשינו לו סיור בנחל עוז, לקחנו אותו לעמדה הקדמית, הוא שמע וראה טוב מה קורה כאן. אותו הדבר גם עם השר אלקין, אבל הוא אמר דברים אחרים. הוא, מבחינתו, תם הטקס. המטרה של המאבק שלנו בסופו של יום היא להחזיר כמה שיותר אנשים לנחל עוז. לא משפחות אחרות שייקלטו כאן בעתיד, אלא קודם כל להחזיר את האנשים שלנו, את המשפחות שלנו. במקביל לזה, נשמח לגדול בהמשך. בנחל עוז יש קהילה חזקה וטובה שרוצה את הביחד, ואני חושב שכל האנשים רוצים לחזור לבתים שלהם ולחיים שגרתיים ונורמליים, אבל זה דורש זמן ולעשות את הדברים בצורה מדורגת, והמדינה צריכה להבין את זה. צריך לעזור לנו, לא לשים מקלות בגלגלים. הלוואי והיינו יכולים להחזיר את הקהילה כבר עכשיו, להחזיר את עמרי ואת כל החטופים ולהתמקד בלהפריח את הקיבוץ".
מרבית מבין אלו שבכל זאת החליטו לחזור לקיבוץ הם מוותיקי נחל עוז. יהודה פיורנטינו (78) הוא אחד מהם. הוא מתגורר בקיבוץ כבר 64 שנה. בנו, אילן פיורנטינו ז"ל, הרבש"ץ של נחל עוז, נפל ב-7 באוקטובר בקרבות גבורה בתוך הקיבוץ. בסוף אוגוסט הוא ואשתו נורית יארזו את חפציהם ויחזרו ממשמר העמק הביתה, לנחל עוז. "מבחינתי, אי-אפשר כל החיים להיות בפינוי", אומר יהודה. "עוד שבוע ועוד שבוע בפינוי, כבר כמעט שנתיים, די נמאס. אין מה לעשות, לא נשב כל החיים מחוץ לבית. מאוד נחמד במשמר העמק, האנשים טובים אלינו, אבל זה לא הבית שלנו".
יש לא מעט ויכוחים סביב השיבה לקיבוץ.
"כן, יש הרבה מאוד מחלוקות סביב החזרה הביתה. כל אחד והסיפור שלו. אני חושב המון על המשפחות הצעירות עם הילדים שצריכים לחזור".
אתה היית חוזר אם היו לך ילדים קטנים?
"לחזור הביתה להפגזות ולרעשים?! אין סיכוי שהייתי חוזר אילו היו לי ילדים קטנים. זו טראומה נוראית. אבל אני משנת 61' בנחל עוז, עברתי כבר את כל המשברים שהיו לנו. נחל עוז תמיד מתגבר. אני מאמין שיהיה טוב. צריך ללמוד לחיות מחדש. יש מחלוקות, כאלה שבעד, כאלה שנגד לחזור, וזה קורע את הקהילה. אבל גם על זה אנחנו נתגבר".
בינתיים, יש אנשים שעובדים בלהחזיק את נחל עוז יחד. אחד מהם הוא עידו פוטרמן (37). תפקידו הוא להיות המגשר בין קהילת נחל עוז שנמצאת במשמר העמק, לבין הקהילה שנמצאת בנחל עוז או במוקדי הפינוי השונים. עידו מג'נגל מדי יום בין צורכי הקהילה שמפוזרת לחלוטין, ועושה מאמץ לשמר את המבנה החברתי שלא יתפרק. הוא מודאג מההחלטה להחזיר את קהילת נחל עוז הביתה, ומבחינתו זו כפייה: "אני חושב שההחלטות האחרונות יובילו למשבר גדול וחסר תקדים בנחל עוז, וכנראה שהמדינה לא מודעת לו. יש גרעין שהחליט לחזור, ויש ביקורת כלפיו. לרוב אלה אנשים ללא ילדים קטנים, ויש כאלה שלא מסוגלים, וגם עליהם יש ביקורת. עצם ההחלטה להכריח אותנו בכוח לחזור מייצרת משבר גדול, כי בעצם זה יכול לדחוף אנשים לעזיבה מוחלטת. במקום שיחזרו בהדרגה ובקצב שלהם, זה פשוט ידחוף אותם החוצה ויגרום להם לוותר על החיים בנחל עוז בכלל. יש פה המון שאלות שמונחות על הפרק. היו הרבה מאוד ויכוחים בתוך הקהילה, ואנחנו לא ממש יודעים כרגע לאן פנינו".
רוב היישובים בעוטף כבר חזרו הביתה, למרות הקשיים, אז מה ההבדל ביניכם לבין כרם שלום, למשל?
"כל יישוב ורמת הטראומה שלו. אצלנו המצב מורכב, למרות שלא עושים השוואה בין היישובים. אני מבין שאם יאשרו לנחל עוז עוד תקופת פינוי זה ייצור תקדים, אבל אין לי מה לומר, כי אני יודע מה המשמעות ההפוכה של ההחלטה. הקהילה לא תחזור. מאחורי ההחלטה להסיר את המניעה הביטחונית לא עומד היגיון אמיתי, אלא שיקולים כלכליים בלבד. גורמי הצבא שדיברו איתנו לאחרונה, ובהם גם אלוף הפיקוד, דיברו בטון אחר. הם אמרו שככל הנראה יאריכו את המניעה הביטחונית. למרות זאת, כשהודיעו לנו שמבטלים את הפינוי - לא הופתעתי. ציפיתי לזה. אבל היה בי שבב של תקווה שהצבא יתנהל בצורה הגונה, אבל כשהחלו הגמגומים במינהלת תקומה הבנו שזה הכיוון. פשוט לוקחים אזרחים ומחזירים אותם לאזור לחימה פעיל".
בינתיים, במשמר העמק, נעמי ואמיר אדלר ממש לא מתכוונים לארוז. מבחינתם, יש תנאי פשוט כדי שיחזרו הביתה עם ילדיהם: שקט. שקט אמיתי.
אבל תמיד תהיה עזה מעבר לגדר.
נעמי: "אני מאמינה שהנוכחות הצבאית תהיה הרבה יותר טובה אחרי שהמלחמה תיגמר. אבל אם נרגיש שהמצב הביטחוני מתערער, אנחנו נשב ונחשוב מה עושים. ניאלץ לעשות מעשה מאוד אמיץ ונשאל את עצמנו האם נמשיך לגור בנחל עוז. אני לא יכולה לדעת את התשובה לכך כל עוד אני לא גרה שם. צריך להגיע בחזרה הביתה, לספוג שקט ולהחלים. אני רכזת התרבות בקיבוץ ואני רוצה מאוד להיות חלק מהשיקום, שהוא גם חלק מההחלמה. אבל חד-משמעית, אם המצב הביטחוני לא ישתנה אנחנו נשאל את עצמנו את השאלות הקשות ונחליט לפי מה שמתאים לנו, כמשפחה גרעינית. כל משפחה תחליט מה שנכון לה. נחל עוז זה בית. כל הנפש שלנו והאהבה שלנו שם, אבל קרה מה שקרה וזה דפק את הכל. אז אנחנו מקווים, ואין לי דרך לבדוק את זה, שהצבא למד את הטעויות ולא יאפשר התקרבות של מילימטר לגדר. זו השאיפה האופטימית שלי, אבל אין לי יכול לשלוט על זה. כולנו חיינו תחת שקר ואשליה שאין על הצבא והמודיעין שלנו. אנחנו צריכים להיות עם זיכרון ארוך, ולא לשכוח מה קרה ומה היו הסימנים שקדמו לזה. אנחנו מבינים שהמחבלים בעזה הם זאבים ביער ולא יהפכו לכבשים".
את חוששת לעתיד נחל עוז?
"אני לא חרדה לעתיד נחל עוז. בצוק איתן קרה הנורא מכל וילד בן ארבע נרצח מפגיעת מרגמה. מיד לאחר מכן 17 משפחות קמו ועזבו. והנה, קרה דבר שהוא נורא הרבה יותר, ואני יכולה לומר שאף אחד מחברי נחל עוז לא הצהיר שהוא לא חוזר. יש כאלה שייקח להם שלוש או חמש שנים, אבל אף אחד לא בא והצהיר בינתיים שהוא לא חוזר לצמיתות. גם הילדים מאוד רוצים לחזור. אם היה לי ילד אחד שלא היה מסכים לחזור אולי הייתי אומרת שלום ולהתראות, אבל הם בשיא ההתרגשות בכל פעם שאנחנו באים לביקור שם. יש משהו בנחל עוז שמושך אנשים. אני בכלל ירושלמית, אבל כשנכנסתי בשער של נחל עוז לפני הרבה שנים מצאתי בית. זה לא משהו שאפשר להסביר".
מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “צה”ל גיבש בימים אלה עמדה ביטחונית מעודכנת והמלצה לדרג המדיני, בהתאם להערכת המצב הביטחונית. בעקבותיה התקבלה החלטת ממשלה על הסרת המניעה הביטחונית ביישובי הנגב המערבי. הסרת המניעה הביטחונית איננה תלויה ברעשי הלחימה הנשמעים בימים אלו בעקבות הלחימה העצימה המתקיימת ברצועת עזה. צה״ל פועל למימוש מטרות המלחמה, ועושה לילות כימים על מנת לאפשר את חזרתם של התושבים לאזור בביטחון”.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
