בלילה שבין שבת לראשון שהו במקלט ברחוב ירושלים 45 בבת-ים חמישה אנשים. ארבעה מהם כלל לא גרו בבניין. הם – אילן אסוס, 47, אשתו מריה ושני ילדיהם, תאומים בני 12 - הגיעו לשם מהבניין בן שלוש הקומות שמעבר לכביש, ברחוב ירושלים 46. במצלמות האבטחה שאילן התקין בלובי הבניין שבו הוא מתגורר כבר 15 שנה נראים הוא ובני משפחתו כשהם יורדים במדרגות, אך בניגוד לשכניהם שהמשיכו שמאלה למקלט, הם פנו לימין, מבעד לדלת הכניסה, ומשם לרחוב. במבט ראשון זו נראית כמו רשלנות פושעת. בעיניו של אילן, כל דבר אחר היה בגדר סכנת נפשות. בידו אחז אילן בפנס גדול של מקיטה שהכין בדיוק לרגע הזה. אף אחד לא נולד כדי שיפגע טיל בבניין שבתחתיתו הוא מחפש מחסה, אבל יש בהחלט כאלו שיכולים להתכונן לכך. אילן הוא אחד כזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אילן לא ייתפס לא מוכן. אלמנט האקראיות הטרגי שבבסיס מטח הטילים הבליסטיים מאיראן - ייתכן שהטיל ייורט, ייתכן שיפגע בעיר אחרת, ייתכן שייפול על ראשך - מובן גם לאילן. זו רולטה פרסית אכזרית שלעיתים אין איך לברוח ממנה, תתמגן ככל שתתמגן. יש דברים שהם לא בשליטתו. דווקא בשל כך, משימת חייו של אילן היא להביא לכדי שלמות את כל מה שתלוי בו. הוא פוסט-טראומטי, העיד. חייו כבר ניצלו פעם אחת, לפני שנים רבות בנמל יפו, כאשר כדור אקדח תועה ניקב את שמשת מכוניתו וננעץ במשענת מושב הנהג. איפה היה הראש של אילן בזמן הזה? בדיוק חיפש משהו בלמטה של הרכב. מה בדיוק חיפש? אפילו הוא לא יודע. מאז הוא עושה הכל כדי להציל את חייו בפעם השנייה.
כתוצאה מהפגיעה בירושלים 45, הבית של אילן בירושלים 46 נהרס כמעט לגמרי. הלכו הקירות, וביניהם הלך גם התנור. אילן הוא לא בדיוק קונדיטור נלהב. בתנור הוא משתמש למטרות אחרות לגמרי - שם הוא מאחסן בתוך תיק כבאים מיוחד את שתי סוללות הליתיום של האופניים החשמליים שלו, כי אם חלילה הסוללה תתלקח זה יקרה בחלל שמסוגל לשאת את המעלות הגבוהות. הוא לא צריך את התנור כדי לבשל. לשם כך הוא קנה נינג'ה. אם הנינג'ה היה מסוגל להתמודד עם סוללת ליתיום בוערת, לא היה מבשל גם בו.
להבדיל, לשתי המכוניות של אילן – לאילן יש לפחות שני פריטים מכל דבר, למקרה שמשהו יתקלקל - לא קרה כלום. הוא תקדים עולמי לאדם שביתו נהרס אך במכוניתו אפילו לא הופעלה האזעקה. הוא לעולם לא מחנה אותן זו ליד זו, ולעולם לא בקרבת הבית. כך, אם הבית ייפגע מטיל, לא ייפגעו גם המכוניות. זו לא שאלה של פיזור סיכונים או נזק לרכוש - “כפרה”, אילן אומר - אלא של הצלת חיים. חלילה במקרה של מתקפת טילים אפוקליפטית על ישראל, כזאת שתותיר אזורים שלמים ללא אפשרות לסיוע, אילן צריך שתהיה לו דרך מילוט. כל מכונית שלו לא ראויה רק לנסיעה, היא מתאימה גם למגורים. אפשר לישון שם, לאכול שם. יש בכל אחת מספיק פחיות שימורים לארוחת ערב של אוגדה, אבל זה מילא. אפשר גם לבשל בהן.
גם אם אילן הוא מייקל ג'ורדן של ההישרדות, זה לא אומר שהוא לא מפספס לפעמים צעד וחצי. כשהאזעקה נשמעה, בסביבות השעה אחת בלילה, אילן בכל זאת שכח משהו – ארבע מסכות פחם למקרה שהוא, אשתו וילדיו יצטרכו לנשום באזור מאובק. כשקרה מה שקרה, אילן הבין מיד שמדובר בפגיעה ישירה, אבל שמר זאת לעצמו. המחשבה שזימן את זה, ולו מבחינה קַרמטית, לא חלפה בראשו. גם לא הפיתוי לומר "ידעתי" למי שרק יהיה מוכן לשמוע. כל מי שיכול היה לשמוע הרי היו אשתו, שני ילדיו ועוד קשישה אחת שלא הסתפקה במרחב המוגן הקומתי, לא יותר מפיר זבל שעבר גלוריפיקציה, וירדה למקלט. היו לו דברים חשובים יותר לעשות – להציל את החיים שלו ושל משפחתו, למשל. "הרגיש כאילו המקלט רוצה לרדת עוד קומה למטה. בום לא מהעולם הזה", הוא אומר, "כמה שניות לאחר מכן התחיל גל ראשון של אבק. בלוקים קרסו".
אילן הורה לאשתו ולילדים לכסות את האף והפה בחולצה. כך יצאו ממקלט של בניין שספג פגיעה ישירה, ואליו הלכו במיוחד כדי להגן על עצמם. לדבריו, המקלט בבניין שלו לא תקני. אם הטיל היה פוגע שם, המקלט לא היה עוזר לאף אחד. פחות מ-24 שעות לאחר מכן עבר אילן לביתו החדש, מלון לאונרדו בוטיק תל-אביב מרשת פתאל, המאכלס כ-260 מפונים מבת-ים ועוד בודדים מרמת-גן ומראשון-לציון. מכונית אחת שלו החנה בקצה אחד של החניון, ואת השנייה בקצה אחר. פגיעה ישירה לא תגמול מהרגלים – אם כבר, רק תקבע אותם. יש לו ממ"ד בקומה, והוא מרוצה. הוא לא מחפש הגנה אולטימטיבית – אחרת היה בונה לעצמו מקלט אטומי – אלא רק את זו המקסימלית האפשרית בסביבתו. הוא גם לא מוכן לשמוע על עזיבת המקום שהיומיום בו מחייב אותו להתעסקות שכזאת. הוא ציוני. הוריו עלו מצרפת מסיבה מסוימת. האם כך תיראה מעכשיו הישראליות החדשה, חיפוש בלתי נגמר אחרי אמצעי התגוננות וציוד ליום הדין?
בבוקר יום ראשון התהלך אילן בלובי של המלון בבגדי נופש קלאסי – כפכפים, מכנסיים קצרים וגופייה. על ידו – צמיד ורוד שבנסיבות אחרות היה מזכה אותו בחבילה המלאה של "הכל כלול". כאן הדבר שווה לו שלוש ארוחות חמות ביום, חלק מהשינוי הלוגיסטי שביצע המלון לרווחתם של המפונים. רשמית, זה ביתו של אילן רק עד לאמצע החודש, אז גם המפונים שבתיהם מיועדים להריסה אמורים למצוא לעצמם דירה להשכיר.
כולם כאן מגיעים מרדיוס קטן, מקרבת או ממש מעין המכתש שפער הטיל האיראני בבניין שברחוב ירושלים 45. אחד כזה הוא עופר סילמן, 60, מרחוב ירושלים 43. יש לו כלב שקוראים לו תותי. כששואלים את עופר איך תותי מסתובב בבת-ים עם שם כזה, תותי נובח וחושף שיניים. "אתה רואה?" עופר מתגאה, "אתה רואה?" אם אילן ניצב בקצה המרוחק של סקאלת ההתמגנות, הקוטב הצפוני של הזהירות, עופר נמצא בזה הדרומי. הוא נשאר בסלון בזמן האזעקה. אין לו ממ"ד. אם הטיל נופל עשרה מטרים הצידה, לא עופר ולא תותי פה. "המרפסת באה לכיוון שלי - ונעצרה", הוא מנסה להסביר חלקים ממה שהוא זוכר שאירע שם. הוא רגיש לפרטיותו ולעצמאותו כמו שיכול להיות רק אדם בן 60 עם חבר קרוב בשם תותי, ובשל כך, עם כל ההשתדלות של צוות המלון, הוא מדבר גם על הקשיים שבהחלפת סביבת המחיה הטבעית שלו לחלל של 20 ומשהו מטר רבוע. "בבית אתה מלך", הוא אומר, "פה, כמה שנותנים ועושים מאמץ, חסרים לנו הרבה דברים. בעיקר בנפש". את הגוף אפשר לשלוף מההריסות ולשכן בין ארבעה קירות אחרים, אבל הנפש, היא כנראה תישאר לנצח לכודה בתוך בית שהפך ברגע אחד ממבצר – הגם עם טיח מתקלף – למגדל קלפים.
כבר קרוב לשנתיים שענף המלונאות בישראל הפך למעברה מודרנית. כמו במערכון "העולים החדשים" של לול, את שרשרת המעפילים אל חופה של ישראל החליף סרט נע של מפונים מסבבים שונים של המלחמה הבלתי נגמרת. לו למפוני הצפון היה חשק לצחוק, היו יכולים להמתין בלובי לבואם של המפונים החדשים מבת-ים ולגחך על חשבונם כמו שאורי זוהר ואריק איינשטיין הרוסים גיחכו על אורי זוהר ואריק איינשטיין הפולנים. בעיה נוספת שמונעת את זה, פרט להגינותם ותחושת שותפות הגורל של מפוני הצפון, היא שאלו ברובם המוחלט כבר חזרו לביתם. עד אוגוסט 2024, אז חזרה המסה הקריטית של מפוני הצפון, זו הייתה קריית-שמונה דרום. כעת זו בת-ים צפון. במלון לאונרדו בוטיק נותרו עוד שני חדרים של מפונים מהצפון שנמצאים כאן כבר קרוב ל-21 חודשים. אולי כעת, משנרגעו וגילו שיש מי שימשיך אותם, הם יכולים סוף-סוף לשחרר ולהמשיך הלאה.
את אחד החדרים בקומה התשיעית והעליונה הסבו למשחקייה עבור הילדים הרבים שהשגרה שלהם טולטלה לא פחות מהאופן שבו טולטלו יסודות המבנים הסמוכים לנקודת הפגיעה. החל מהשבוע העמידה העירייה לרשותם שירותי הסעה לגנים, מה שמעניק להם וגם להורים הפוגה הכרחית. עבור הילדים שלא נמצאים במסגרת ועבור אלו שזקוקים לתעסוקה גם כאשר הם חוזרים ממנה, יש מתנדבות מטעם ארגון Early Starters International. באירוניה מרה שאפשרית כנראה רק בישראל 2025, אחת מהן היא שרון ועקנין, בעצמה מפונה משלומי שטרם שבה לביתה מהמלון בירושלים שבו היא נמצאת. היא הגיעה לכאן לראשונה למחרת הנפילה בבת-ים, ומאז היא חוזרת על המסלול הזה בתחבורה ציבורית מדי יום. על גבה תיק של בית"ר ירושלים, על אחת מכתפיה – ילד שעד לפני שבועיים לא ידע שיש בעולם שרון ועקנין ועכשיו לא יכול לדמיין את היום שלו בלעדיה. לא את כל מה שהיא למדה על בשרה היא מספרת למפונים החדשים, בטח שלא לילדים. היא ראתה משפחות עם ארבעה וחמישה ילדים שנדחסים לתוך חדר מלון אחד, מה שקורה כאשר כל הכוונות הטובות, ואולי אפילו אוזלת ידן של הרשויות, פוגשות את המציאות הטובה פחות.
"אנחנו מבינים את האתגר והמשבר הלאומי הזה", אומר אורי בניהו, מנכ"ל המלון. הוא למד מלונאות, מקצוע דינמי עם תחלופה מהירה, אך החיים הפכו אותו למנהל בית דירות, עם פנים שלא מתחלפים, שאידיאל הנופש של אחרים הופך לחיים שלהם. "המונח הזה שנקרא בית, יש לו המון משמעויות. אנחנו מנסים שהקו הזה, בין בית למלון, יהיה דק כמה שיותר. המטרה שלי היא שמהר מאוד האמא לא תרגיש חוסר בסדרי הכביסה שלה, שלילדה לא יחסר הדובי, שהכלבים לא ירגישו שחסר להם משהו. פתאום אתה מכיר אנשים בשמות, אנחנו נהיים משפחה. אנחנו מאוד גמישים, לפעמים היו זוגות שהיינו צריכים לפצל לסינגלים, כי הבנו שצריך לקיים פה חיים נוחים גם לזוגות שלא מסתדרים ותוך כדי נפרדים. זו אחריות גדולה עבורנו. אם הצוות שלי ואני לא נשים את עצמנו בנעליים של המפונים, לא נצליח להיות למענם".
בקצה השני של המסדרון נמצא הטרקלין. בימי שגרה זה אולי מקום שמגיעים אליו כדי לסגור עסקאות. זה גם המקום שאליו הגיעו במשך כמה ימים יותר ממה שתיכננו כ-40 תיירים שהמלחמה עם איראן תפסה בזמן הלא-נכון. כעת זה המקום שבו אהובה חזן, בת 90, שכנה של עופר מירושלים 43, מעבירה את השעות. היא יושבת עם המטפלת הצמודה שלה ועדיין מנסה להסדיר נשימה. היא ישנה בזמן האזעקה. "סבתא, סבתא", ניסתה המטפלת להעיר אותה. כל שאהובה הספיקה לעשות הוא לומר "מודה אני" לפני שהטיל נחת. תריסים עפו לכל עבר, המשקוף יצא מהמקום. "עד עכשיו אני מפחדת, יש לי רעידות", היא אומרת, "איפה העירייה? לא דיברו איתי. תרופות חסר לי. אני צריכה פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע. ביקשתי שייקחו ויחזירו אותי, עוד לא נתנו לי תשובה". חוסר הוודאות קשה לה במיוחד. את המקום שהכירה כמו כף ידה – היכן שנמצא הספסל הקבוע שאליו יצאה לשבת כדי לשאוף אוויר – החליפה תלישות שגם 20 ומשהו הקילומטרים קו אווירי מהבית לא יספיקו כדי להגדיר. "אף אחד לא אמר לי בוודאות כמה זמן נהיה פה. חלק אומרים עד 15 בחודש. אני רוצה לדעת. בגיל שלי לא צריך לעזור?"
מבלודה טוחירובה לא חשבה שהחיים יובילו אותה להעביר שבועיים במלון בצפון תל-אביב, ועוד שזה לא יהיה פינוק מי יודע מה. היא בת 40, ילידת אוזבקיסטן שהגיעה לישראל לפני שבע שנים לעבוד כמטפלת. כבר שנתיים שהיא מלווה את נטלי, בת 81. בנובמבר היא תשוב הביתה, לסמרקנד, לפגוש את שלושת ילדיה ונכד ראשון שטרם ראתה. הספיק לה. לקראת שובה המיוחל השקיעה חלק ממשכורתה ברכישת מתנות עבור משפחתה. אייפדים, פלאפונים – דברים שמביאים הביתה כשחוזרים מחוץ לארץ. היא תצטרך למצוא מתנות חדשות. הכל הלך. מבלודה ונטלי גרות בקומה השלישית של ירושלים 45, הבניין שנפגע. להגיע למקלט, היכן שאילן היה? אין סיכוי. אז הן נכנסו לפיר האשפה וחייהן ניצלו. מבלודה חיה כעובדה, אבל מתה כשמועה. "חברות שלי חשבו שאני לא בחיים, החליטו שלפחות איבדתי רגל", היא אומרת על מה ששמעו בביתה, "היה אבק, ריח גז". חשוב לה להצטלם, אולי זה יהווה הוכחה שהיא בסדר.
מאיה מאייר, בתה של נטלי, חזרה מחוץ לארץ ישר לבקר את אמא. הבית בירושלים 45 הוא לא בית ילדותה, אבל בת-ים הוא כור מחצבתה. היא ילידת העיר. אמא שלה עברה בתוך יומיים-שלושה אירועים מטלטלים. זה התחיל בשבץ שחטפה והוביל לפינויה לבית החולים וולפסון, משם פונתה בחזרה לביתה כחלק מהיערכות בית החולים לפגיעה אפשרית. או אז הגיעה הטיל שבעקבותיו פונתה למלון לאונרדו בוטיק. לאמה יש אתגרים מרובים בסביבת המגורים החדשה. לא את כולם היא מצליחה לגמרי לעבד, ולבטח שהיא מתקשה לומר אותם בקול רם. השבץ פגע בדיבור שלה. היא יושבת על כורסה נמוכה ושותקת.
יונית שמצלמן, 41, אם חד-הורית לילדה בת שש, גרה בשלמה בן יוסף 5 כניסה ב', מאחורי הבניין הגבוה. "בחיים לא חשבתי שזה יגיע אליי", היא אומרת, "אני לא קו עימות. אף פעם לא שמעת על נפילות בבת-ים, זה לא נתיבות, שדרות. הבית טוטאל-לוס. כואב לי על הזיכרונות שאבדו, תמונות שלא יכולתי להוציא. הילדה שלי גדלה שם מגיל 11 חודשים. שם היא התחילה ללכת, התחילה לדבר. החלפתי דירה של שלושה חדרים וחצי בחדר אחד קטן. הבירוקרטיה היא מזעזעת. אומרים לך להשכיר דירה. אני אשכיר דירה, בשמחה ואהבה, אני לא רוצה להיות במלון, אבל באיזה כסף? לפחות בעל הדירה אמר לי שהוא לא לוקח ממני שכירות. אני בחל"ת. אני סייעת בגן ילדים פרטי, אין לי אפשרות להגיע לעבודה".
הילדה של יונית לא חלמה שאת יום הולדת שש שלה היא תחגוג במלון ברמת החייל, אבל כך קרה. "הביאו לה עוגה ואמרו לה לכבות את הנרות ולבקש משאלה", יונית מספרת בהתרגשות, "היא אמרה לי שהיא ביקשה שייפסקו האזעקות, ובאותו לילה באמת היה הלילה הראשון שלא היו בו אזעקות. קשה לה למצוא את עצמה פה. כמה ימים אחרי שהגענו לפה היא שאלה 'אמא, הבית שלנו כבר יפה? הוא בסדר?' אמרתי לה שכרגע הבית שלנו לא יפה, הוא נהרס, אבל בעזרת השם יהיה לנו בית חדש, ובבית הזה יהיו לנו זיכרונות חדשים. אומרים לי 'אז מה, אפשר לחשוב, את במלון, תיהני', אבל זה לא קל. כל הבית שלך שהיית בו הופך לחדר אחד. אתה מנסה לגרום לחדר הזה להיות הבית החדש שלך - אז אתה שם פה את האיפור, שם את הנעליים, משתדל לתת הרגשה של פרטיות וייחודיות, אבל זו לא הפינה שלך, אתה לא יכול לעשות פה מה שאתה רוצה. בבית שלך אתה קונה את האוכל שלך, אתה מבשל, שם במקרר. פה אתה אוכל את האוכל של המלון, והמקרר הוא מקרר קטן, אבל מבחינת שאר הדברים נותנים לנו את ההרגשה הכי טובה במלון. נתנו לילדים לעזור בקבלה לפקידים".
המדינה בצורת בצלאל סמוטריץ' הגיעה לבקר את יונית ושכניה. "רצה להראות את פניו, אבל נתן תשובות שלא עמדו במבחן המציאות", היא מעידה, "בחשבון הבנק שלי לא השתנה כלום. יש פה אנשים מבוגרים, חולים, שקשה להם שהם לא בבית שלהם. הנוהל שלי פה הוא לשים את הילדה בהסעה לגן, לאכול, לעשות סידורים, לקבל את הילדה, לקלח אותה - כמה זמן אני יכולה לעשות את זה? גם החנויות ברמת החייל נסגרות מוקדם. אין מה לראות פה. אתה משלם מס הכנסה וביטוח לאומי כל החיים, ובפועל כלום ושום דבר לא קורה וזו הבעיה. זה נורא קשה כשאתה עם ילדה. אמרתי לסמוטריץ' בפנים, אני אם חד-הורית לילדה בת שש. אני לא פגומה, אבל מי ירצה להשכיר לי דירה כשאני בחל"ת והוא לא יודע אם יקבל את שכר הדירה שלו או לא? יש לנו פה בחור עיוור שהבית שלו גם נפגע. פרצו לו לבית וגנבו לו את כל הדברים - את הארנק, כרטיסי אשראי, כסף, מחשב מיוחד, אוזניות מיוחדות. הבטיחו לנו שישמרו על הבית, שלא יבזזו את מה שנשאר. לי לא בזזו כלום כי לא היה, אבל לשכן אחר גנבו ארנק עם 1,500 שקל".
אילן מתגאה שהבית שלו הוא היחיד שלא נלקח ממנו כלום. "יש מצלמה מול הכניסה, אתה, יש לך אומץ להיכנס?" הוא שואל, ומיד עונה. "לא".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
