בערב, כשהדי הפיצוצים החזקים מעזה מרעידים את חלונות הבתים בעוטף, מתחילה ההתכתבות בין חבורת הצעירים החדשה באזור. "אז מה בא לכם?" "יוצאים לשתות משהו או נשארים בבית?" בשלב הזה כל אחד שולף את המתכון שלו - מה שמסמן שכנראה שוב נפגשים באחד הבתים. מאיה רוסק יודעת שהיא לא רצויה במפגש כזה בלי עוגת השיש-נוטלה המפורסמת שלה. "כמות הגלונים של שוקולד הנוטלה שנשפכו אצלי בדירה היא מטורפת", היא צוחקת. אבל יש גם פסטות, סוגי מאפים ושתייה, והגברים שבחבורה עושים על האש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הם קוראים לעצמם "תורנו" – יותר מ-30 רווקים ורווקות, בסוף שנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם, שעברו להתגורר בעוטף, איש-איש לעצמו, בלי שהיה ביניהם כל קשר, מתוך דחף פנימי להירתם לשיקום האזור. אחרי המעבר, מבלי שארגון פרטי או מדינתי עומד מאחוריהם, החלו למצוא זה את זה ולהתגבש כקבוצה חברתית פעילה.
הכל התחיל מפה לאוזן וקריאה ברשתות החברתיות. בלי קמפיין ואפילו בלי אג'נדה מסודרת, נוצרה הקהילה בשיטת חבר מביא חבר, חברה מביאה חברה, למטרה אחת: להפוך לחלק מהקהילות הפגועות, להקים בית במקום ובתקווה גם משפחה. הם כולם אנשי מקצוע, אחרי לימודים והכשרה, בעיקר בתחומי החינוך והטיפול הנדרשים כל כך לאנשי העוטף אחרי הטבח. הם לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר במקצועות שלהם - דבר אשר מבטיח את עתידם באזור.
מאז שהחלה היוזמה עוד ועוד הצטרפו לקבוצה וקבעו את ביתם בקיבוצים ובמושבים בחבל אשכול ובשער הנגב, וכבר נוצרה רשימת המתנה של מאות שמבקשים להיות חלק מהדבר בעתיד. גם ביישובים בצפון הארץ כבר החלה להתגבש קבוצה דומה.
מאיה רוסק, מהצעירים שעברו לעוטף: "אנחנו לא קבוצה שנועדה להיכרויות, ממש לא, וזה חשוב להבין. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, יש כאן משימה ומסע אישי של כל אחד ורצון בחיים מלאי משמעות. אם יהיו התפתחויות רומנטיות, אז כמובן שזה ישמח מאוד, למה לא? אבל לא זוגיות ולא סוגיות כלכליות הם המטרה שלנו"
רוסק (31), כיום מנהלת התפעול של אגף החינוך במועצה האזורית אשכול ומתגוררת בקיבוץ רעים, הייתה ממקימות "תורנו". היא הגיעה לאזור זמן לא ארוך אחרי 7 באוקטובר. "בהתחלה עבדתי מטעם המועצה במוקדי הפינוי ובשלב מסוים, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או שאני חוזרת לתל-אביב, שם היו לי חיים יחסית נוחים בעבודה בהייטק, או שאני עוברת לגור בעוטף. לא הצלחתי לדמיין את הפרידה, לא מהאנשים ולא מהמקום ולכן הלכתי על האופציה השנייה - להישאר באזור ולהתרחב.
"הבנתי שאני צריכה אנשים באותו מצב שלי, וככה הכל התחיל. הייתה איתי גם גפן גבריאלי, שהיום היא מנהלת הנעורים של קיבוץ בארי וגרה איתם בחצרים. חברנו לרשת רוג'ום - רשת קהילות צעירים, וביחד התחלנו לבנות את הסיפור של 'תורנו'. יצאנו לדרך והופתענו מהיענות. קיבלנו עשרות פניות בחודש.
"כל המצטרפים היו פחות או יותר באותו סטטוס שלנו – לא בזוגיות ולא במשפחות עם ילדים, וגם בסוג של חיפוש עניין ומשמעות בחיים. כולם רצו לעשות משהו ולהיות בנקודות משמעותיות. וגם אולי, על הדרך, למצוא זוגיות חדשה, שזה כנראה פסגת השאיפות של ההורים שלנו", היא צוחקת.
"עכשיו כבר הגענו לצפון ויש לנו קבוצה בשדה נחמיה ובקריית-שמונה ובקרוב נתחיל בבניית קבוצות נוספות בנגב המערבי ובגליל העליון. מה שמיוחד הוא שרוב הצעירים האלה הופכים למאוד משמעותיים בקהילות שאליהן הם שייכים, עובדים בתחום הטיפול והחינוך בעיקר. אנחנו מאוד רוצים להיות תושבים, אבל גם יודעים שצריך לעשות את הדברים ברגישות וענווה. אנחנו מזהים שאנחנו מגיעים עם הרבה אנרגיה וקצת מניעים מחדש את קצב הלב והנשימות של הקהילות. אנחנו מחפשים את השייכות ולהיות במקום. זו הדרך שלנו לקחת אחריות על עתיד המדינה. זה הסיפור של הדור הזה. אנשים כל יום בוחרים בתקווה ועשייה".
בחודש שעבר הם נפגשו לסמינר סיכום שנה – קצת הרצאות, קצת משחקי חברה והיכרות, הרבה צחוקים. החברויות שנוצרו שם עמוקות מאוד, וכנראה לכל החיים. לכבוד המפגש הכינו ספר זיכרונות שבו כל אחד תיאר את החוויות האישיות שעבר מאז שהגיע לעוטף עזה. הספר נחתם, איך לא, בפרק מתכונים. לחבורה הזאת, שהיא כמו קומונה בתפזורת, יש אהבה מיוחדת למטבח.
אבל יש גם הרבה יותר מזה: הם נוסעים יחד מדי מוצאי שבת למוקדי העצרות למען החטופים בצמתים בעוטף עזה ומעורבים באופן מלא במאבק, וגם יוצאים להופעות ואירועים או פעילויות תרבות אחרות שמארגנות הרשויות המקומיות לתושבים. לעיתים הם יוצאים לבלות בפאבים ובמסעדות בשדרות. בסוף השבוע האחרון למשל, חברי הקבוצה נסעו יחד לקמפינג בירדן וסיורי יקבים. בכל הזדמנות שיש, הם מוצאים את הדרך להכיר עוד יותר את הארץ ונופיה, להתחבר לאנשים.
לירן אבקסיס: "הילדים פה זורקים המון מילים של מוות לאוויר, זה דבר ששגור בפה כל הזמן. אוהבים לייצר הרבה נשקים וחרבות. כשפתאום הייתה לנו אזעקה של כיבוי אש שפעלה בטעות, היו צרחות ופאניקה, של ילדות וילדים בני שמונה ועשר, לא פעוטות"
"כשאני בתקופה עמוסה בעבודה והחבר'ה שלנו יודעים שאני בטירוף וחוזרת מאוחר, תמיד אחת החברות מזמינה אותי לאיזה ארוחת ערב טעימה", מחייכת מאיה. "זה כיף ובעיקר מעודד לדעת שאחרי יום עבודה כזה מחכה לי ארוחה טובה עם חברים. זה כמו משפחה מבחינתי".
הם ממעיטים לעסוק בשיחות על אפשרות לזוגיות, אבל לא פוסלים זאת על הסף. "אנחנו לא קבוצה שנועדה להיכרויות, ממש לא, וזה חשוב להבין. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, יש כאן משימה ומסע אישי של כל אחד ורצון בחיים מלאי משמעות. אם יהיו התפתחויות רומנטיות, אז כמובן שזה ישמח מאוד, למה לא? אבל לא זוגיות ולא סוגיות כלכליות הם המטרה שלנו", מחדדת מאיה את המסר, "אנחנו לא פה בשביל זה".
לירן אבקסיס (40), שנמצאת בזוגיות עם חברתה שמתגוררת בקיבוץ סמוך (הן הכירו אחרי שעברו לעוטף), גרה כיום בקיבוץ רעים. היא נולדה וגדלה באופקים ובעשר השנים האחרונות חייתה בתל-אביב ועבדה בתחום מערכות מידע. ב-7 באוקטובר היא הבינה שנפל דבר, עליה ועל המדינה. "כבר באותו היום היה ברור לי שאני אעשה משהו אחר וארצה לקחת חלק בשיקום של כל מה שקורה לנו. הקונספציה שחייתי בה התפוצצה. עולמות שלמים, יסודות אצלי, תפיסות עולם, הכל השתנה.
"לפני 7 באוקטובר הייתי בדרך החוצה מהמדינה, התחלתי כבר תהליך של דרכון פורטוגלי. 7 באוקטובר גרם לי להסתכל פנימה, על היהדות והישראליות שבי. זה השבט שלי. השבט צריך עזרה ואני צריכה לתת יותר מהעולם הקטן שלי. זה הרגיש לי מקום שיש בו מה לתת. זה ניער את האדישות שלי.
3 צפייה בגלריה
"המשפחה והחברים הבינו את הדחף שלי לעשות משהו אחר''. גלי אסולין
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"לקיבוץ הגעתי שנה אחרי המלחמה. בשלושת החודשים הראשונים היה לחץ לפתוח את חדר האוכל למאה האנשים שחיו ועבדו בקיבוץ, אז עבדתי ברישום של חדר האוכל וקצת במטבח. זו הייתה אחת העבודות המדהימות שהיו לי, חשיפה לכל מי שחי בקיבוץ. לאחר מכן המצב התייצב והמשכתי לחינוך הבלתי פורמלי. יש מצוקה אדירה של כוח אדם, וכוח אדם איכותי. הגעתי למרכז 'גרובטק' במועצת אשכול. שם אני עושה חוג תפירה ומדריכת 'מייקרים', סוג של סדנה שעושים בה הכל, למשל פתרונות לבית, בעזרת טכנולוגיה כמו מדפסות תלת-ממד. התחברתי לילדים ולחינוך. עכשיו אני מתחילה הסבה להוראה במתמטיקה".
את כבר היית בעבודה מבוססת בתל-אביב.
"הכסף הגדול לא נמצא כאן. אף אחד לא עושה את זה בשביל הכסף. ממילא אורח החיים הקיבוצי הוא פחות תובעני מבחינה כלכלית", היא מחייכת. "זה משהו נפלא שגליתי לאחרונה: יש כלבו במחירים נוחים. אני פה במשימה, זה הכי חשוב. מתפרנסים, לא הרבה, אבל מצליחים לשרוד".
לא רק שלא עושים מיליונים, העבודה עם הילדים גם לא קלה. "הם זורקים המון מילים של מוות לאוויר, זה דבר ששגור בפה כל הזמן. אוהבים לייצר הרבה נשקים וחרבות. כשפתאום הייתה לנו אזעקה של כיבוי אש שפעלה בטעות, היו צרחות ופאניקה, של ילדות וילדים בני שמונה ועשר, לא פעוטות. באופן כללי רובם נמצאים בחרדה ופחד כל הזמן, יש להם הרבה פחות סבלנות ולא תמיד הם שקטים".
ל"תורנו" היא הגיעה מפרסומים שקראה ברשתות החברתיות. היא חיפשה קהילה, חברה - ומצאה. "כרגע אני רואה את העתיד שלי כאן. גיליתי קהילה מדהימה עם אנשים מקסימים שקיבלו אותנו בצורה מושלמת. יש להם אופטימיות שאפשר רק להעריץ".
רוני עוזאי (34) מתגוררת בקיבוץ מפלסים. במקור היא מרעננה, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות בהשכלתה וכיום עובדת במרכז החוסן של שדרות, וגם מתנדבת בוועדת התרבות של הקיבוץ. "חיפשתי לעשות משהו שקשור לשיקום והתחלתי לעבוד כפרויקטורית במועצת אשכול ומשם נולדה המחשבה להתיישב כאן. מתוך הכאוס של המלחמה מצאתי לעצמי יציבות כאן בעוטף".
איך זה להיות מישהי שמגיעה לבד לקהילה קיבוצית כזו מגובשת?
"במפלסים אני לגמרי חלק מהקהילה. אני מנסה להיות שכנה טובה, לקחת חלק במה שאפשר, וקיבלו אותי פה מאוד-מאוד יפה. ב'תורנו' אנחנו פשוט קבוצת חבר'ה – במפלסים, בקיבוצים אחרים, גם בשדרות – שבאותו סטטוס רווקות שלי, במקצועות מגוונים, שפשוט רוצים להרגיש עד הסוף שזה הבית".
את מתכוונת להישאר פה לתמיד?
"אני נשארת כאן ואני מאוד מקווה שזה יתאפשר גם עתיד. יש פה עוד הרבה מאוד דברים לעשות. ברגע שאנשים חזרו לגור פה צריך כל הזמן להחזיק את חדוות החיים ולהרים את הראש. יש פה כוחות חזקים וצריך לאפשר להם להתחזק עוד יותר. לא חשבתי שאתגלגל בחיים שלי ואגיע לעוטף עזה ואני שמחה על הבחירה שלי. מבחינתי זה להסתכל על המציאות בעיניים, מקרוב, לרצות להיות חלק מהדבר הזה לטוב ולרע. אני רוצה לקשור את הסיפור האישי שלי לסיפור שלא הייתי קשורה אליו בשום צורה בעבר".
גם גלי אסולין (27) מתגוררת במפלסים, ועובדת כמורה לתיאטרון בבית הספר היסודי "קשת" במועצה האזורית שער הנגב וב"תיאטרון העוטף". במקור היא מעומר, בעלת תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון. "גרתי בתל-אביב שלוש שנים, למדתי ועבדתי. באותה שבת כבר בארבע אחר הצהריים גויסתי למילואים. תמיד הייתה לי חיבה לאזור העוטף ואחרי השבת השחורה אמרתי לעצמי שזו הזדמנות, לבוא ולהיות שם, קודם כל כדי להיות חלק מהעשייה ולמנוע הגירה שלילית. החלום היה להתיישב בנחל עוז כי שירתתי שם".
איך הגיבו בסביבה שלך להחלטה לעבור? אחרי החיים בתל-אביב, לא חסר ההיצע של העיר הגדולה? גם בבילויים וגם בהיכרויות?
"המשפחה והחברים מאוד הבינו את הדחף שלי לעשות משהו אחר, לא שגרתי, אז הם נורא פירגנו. אני לא מרגישה שיש לי איזה חוסר בגלל שאני רחוקה מהמרכז. יש כאן הרבה מאוד דברים שממלאים אותי, בעיקר בעשייה. יש לי גם זמן פנוי ואני עדיין נוסעת מדי פעם לחברים במרכז. בוא, זה סך הכל שעה וחצי נסיעה. גורלי נקשר באזור ואני לגמרי חלק ממנו. אני חושבת שאופטימיות ותקווה זה הדבר הכי חשוב באזור הזה. יש סיבה להמשיך להתקיים. יש התמודדויות, זה מורכב, אבל כולנו עוברים את זה ביחד".
וכן, כמו שהזכרנו, יש גם גברים בחבורה. אוריאל גראוס (26), במקור מתל אביב, גר היום במפלסים. בעוטף הוא מלמד קולנוע בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים של מועצה אזורית שער הנגב. "עבדתי בהפקות ותכננתי ללמוד, אבל אחרי כל מה שקרה ב-7 באוקטובר החלטתי שזה פחות מתאים. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו.
"זה היה מעבר קיצוני מהעיר הגדולה לקיבוץ, אבל גם קרה לנו משהו קיצוני במדינה. החברים שלי לא היו מופתעים, הם תמיד אמרו לי שאני קיבוצניק בנשמה. שמעתי על 'תורנו', חברים המליצו לי, ואהבתי את הרעיון של מעבר לעוטף עם קבוצה משימתית. בקרוב אני מתחיל ללמוד במכללת ספיר לתואר ראשון. אני לגמרי מתכוון להישאר פה. לאחרונה אפילו מצאתי אהבה חדשה וזה משמח".
