בשנת 1972, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, תיעד הצלם ניק אוט ילדה בת תשע בשם קים פוק - “ילדת הנָּפַּלְם” – רצה עירומה על כביש לאחר שכפרה הופצץ. התמונה התפרסמה בעיתונות האמריקאית העולמית והייתה אחת מנקודות השבר המרכזיות ביחס הציבורי למלחמה. היא הוזכרה בדיוני קונגרס והפכה לכלי אפקטיבי בקמפיינים להפסקת המעורבות הצבאית של ארצות-הברית בדרום מזרח אסיה.
האם תמונה אחת שווה עדיין אלף מילים? לאורך ההיסטוריה המתועדת ועד שלמדנו לחשוד, בטח במילים אבל גם בתמונות, זה היה נכון. התמונה שהייתה שווה פעם אלף מילים הייתה זו שהצליחה לרכז טרגדיה עצומה לכדי נקודה סינגולרית. כוחה היה טמון בכך שהיא קיצרה את משך נפילתו של האסימון ואת עוצמת פגיעתו. טקסט הוא ליניארי. תהליכי. הוא נקרא שורה אחר שורה ומתפענח דרך מסנני ההבנה. צילום הוא בוקס לבטן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
התמונה ששווה אלף מילים שימשה בעברה לא רק מצפן מוסרי, אלא גם שינתה את פני ההיסטוריה. לפני שלמדנו להגיד "פוסט אמת", לפני שנכנסו מחוללי הזיוף וה-AI, לפני שהוצפנו בגירויים ויזואליים בלתי פוסקים אשר איבּנו את היכולת להזדעזע, תמונה תיעודית הייתה המקשר המוצלח ביותר בין הפנמה לבין פעולה.
התינוק הנטוש מכוסה הכוויות היושב על רציף תחנת הרכבת המופצצת בשנחאי, במהלך הפלישה היפנית לסין; הילדה נפוחת הבטן ממחנה הפליטים ביאפרה; צלעותיהם הבולטות של הילדים מאתיופיה ועוד תמונות רבות ואיומות אחרות, בהן, גבוה בסולם הזוועה, גם תמונות ילדים יהודים, הפכו לבושת העולם הנצעקת מקצה אל קצה.
לא במקרה התמונה שהייתה שווה פעם אלף מילים העדיפה ללכוד את הילדים. זה לא משום שהם סבלו יותר מהמבוגרים, אלא משום שמוסכם, שברור לכולנו, שסבלם הוא מחוץ לתחום. תמים כהבנתם. ילדים לא בוחרים צד, לא עורכים הסכמים ולא משרטטים גבולות. הם לא קשורים. אם נקלעו לעדשת המצלמה זה לא כי בחרו בה, אלא כי הגרילו את הנאחס שבמזלות. התמונה שהייתה שווה פעם אלף מילים הבינה שילדים הם העדות החזקה ביותר לכך שמשהו השתבש בעולם.
ילדים לא בוחרים צד, לא עורכים הסכמים ולא משרטטים גבולות. הם לא קשורים. אם נקלעו לעדשת המצלמה, זה לא כי בחרו בה, אלא כי הגרילו את הנאחס שבמזלות
ישנו מדרג מוסכם בן חמישה שלבים לקביעת מחסור תזונתי באזורים מוכי משבר. החמור ביותר, זה שנקרא “רעב”, מוכרז רק בתנאים קיצוניים במיוחד: כאשר 20 אחוז ומעלה ממשקי הבית חווים מחסור חמור במזון גם לאחר שמיצו את כל אסטרטגיות ההתמודדות (מכירת רכוש, נדבה), ולפחות 30 אחוז מהילדים מתחת לגיל חמש סובלים מתת-תזונה חריפה ופגיעה בבריאותם. מסתבר שרעב הוא מונח משפטי הנשען על נתונים, שיעורי תמותה, סקרים רפואיים תזונתיים וניתוחים אפידמיולוגיים שכמובן לא יכולים להתבצע כעת ב”מחנות ההומניטריים” בעזה.
התקשורת העולמית מפרסמת עדיין תמונות ששוות אלף מילים, אבל אנחנו לא מאמינים למה שרואות העיניים. בחסות החשדנות אנחנו בוחרים להתעוור. גם אם זה נראה כמו רעב, הולך כמו רעב, מושיט ידיים כמו רעב וארגוני זכויות אדם טוענים שזה רעב, בעיני רוב הציבור הישראלי זה לא. וזה מובן. החטופים, החללים, החיילים, המלחמה, המציאות מספיקה לנו עד כאן ומעבר. אין לנו שום רווח נפשי שאליו יכולים להיכנס גם ילדים רעבים. בטח לא ילדים מעוררי אשמה. אנחנו חנוקים מדי.
עברו פחות ממאה שנה מאז הזינוק של הצילום התיעודי ועד לשיבושו העכשווי על ידי הבינה המלאכותית, והנה, האסימונים - שהומצאו אגב במקביל - מסרבים ליפול. פעם שאלנו "מה רואים כאן?" היום אנחנו שואלים "זה אמיתי?" והתשובה שלנו היא שזה לא. מה זה כן? לוחמה פסיכולוגית, מניפולציה, עריכה מגמתית, AI, חמאס, אנטישמיות, זו מקסימום מצוקה, זה צוואר בקבוק, זה תכף יעבור, השבוע נכנסות מלא משאיות, ממשלת ישראל אמרה בפירוש שזה לא. ברור שלא. איך רעב? הלוא אנחנו יהודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
