מתוך הבוסתנים צעד לעברנו אדם שהחזיק בידו מה שנראה כמו סל גדול. כפר זר, בתוך מדינת אויב שפעם הייתה המסוכנת מכולן, ואנחנו נוסעים באיטיות ברחובות הכפר, בכלי רכב שאין בהם מיגון למעט נשק קל, ועל הלוחיות יש מספרים ישראליים.
אלא שלמרות שמדובר בגזרה שקטה מאוד, שלפי חלק מקציני צה”ל באזור הרי שמאז נפילתו של אסד לא קמה בה יוזמה לתקוף חיילי צה"ל – וגם אין מודיעין שמתריע מכך – ולמרות שנכון ליום הביקור שם סברו כולם שממשלת אל-ג'ולאני לא תרצה להתעסק עם צה"ל ותשמור מרחק רב ממנו; למרות שאנחנו בכפר דרוזי שחי במובלעת שקיבלה מעין אוטונומיה דתית-חברתית משלטון אסד, שעזב אותם לנפשם בתמורה להצהרות נאמנות במשך עשרות שנים; ולמרות עוד כמה לַמְרוֹתים מרגיעים מהסוג הזה, החיילים והקצינים בחפ"ק המח"ט נדרכו בבת אחת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
קל להבין מדוע: כולם כאן זוכרים עד כמה הופתעה ישראל בגבול עזה ועתירי ניסיון קרבי באינספור תמרונים והיתקלויות בשנתיים האחרונות, אז מטרת-העל שמתדלקת את המוטיבציה בשטח נובעת מהרצון לא להיות מופתעים שוב. "תרחיש הייחוס שלי", אמר לנו בשטח מח"ט ההרים, אל"מ ל', "הוא התרחיש הלא-ידוע, המפתיע, זה שאנחנו לא מכירים. כמו אז, אתם יודעים".
הדריכות הזו התפוגגה בתוך שניות והאצבעות נטשו את אשמורת ההדקים, כשאותו מקומי, תושב סורי-דרוזי, המשיך לצעוד לעברנו עם אותו סל, שהתברר כארגז דובדבנים. "שלום", הוא אמר בעברית והציע לנו מהכבודה, כהכרת תודה מצידו עבור פעילות צה"ל להגנת הדרוזים.
זמן לא רב לאחר הפגישה הזו יתחולל אירוע הדמים בְּא-סווידא, בירת הדרוזים בסוריה, שתושביה טענו כבר בחודש מאי שבוצע בהם טבח נורא. לפני פגישת הדובדבנים התחולל טבח בקבוצת מיעוט אחרת בסוריה, העדה העלאווית שאליה השתייכו משפחת אסד, ולפי הדיווחים בתקשורת הזרה, אנשיו של אל-ג'ולאני עומדים מאחורי הפשעים. כשכוחותיו של מנהיג סוריה הטרי ראו את כוחות צה"ל המשוריינים בקדמת השטח סמוך לכפרים הדרוזיים, הם נעצרו בפאתי המובלעת ונסוגו לאחור.
האיש עם ארגז הדובדבנים לא היה היחיד שאמר שלום. בכל כפר דרוזי שבו עברנו בסוריה, בכל שביל שבו נסענו, רצו אחרינו ילדים שזיהו מיד מהיכן הגיעו כלי הרכב שבהם נסענו וצעקו לעברנו "שלום". תושבים רבים נופפו בידיהם, חייכו ונראו אסירי תודה.
קשה שלא להשוות בין הכפרים הדרוזיים בסוריה לבין הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן, תחת שליטת ישראל, שבתוכם חלפנו לפני חציית הגבול. נראה שמפרידות בין הכפרים מאה שנים. זה לא שמג'דל שמס זוכה לתקצוב בישראל כמו שמקבלים יישובים יהודיים, אבל מקבילותיה הסוריות במצב מחפיר לאין שיעור. בכפרים הסוריים אין כמעט מכוניות, ומה שיש - ישן מאוד. הרכב הפופולרי ביותר כאן הוא מה שמכנים "ריקשה", שלד עגלה שמחובר למנוע קטן ונוסע בעצלתיים ברחובות הכפר. מסביב ההזנחה משוועת, התשתיות - אם קיימות - במצב קשה. הבתים ישנים והתחושה היא שהמקום הזה לא נהנה ממעורבות שלטון מרכזי כבר עידן ועידנים.
בכפרים הדרוזיים בסוריה נתקלים פה ושם בצד הדרך בכלי רכב או בשלדות וצמיגים חדשים. "לרוב מדובר בציוד שחיילים סורים הותירו אחריהם, כשהחליטו שאין טעם להילחם ונטשו את הבסיסים", אומר קצין צה"ל שמשרת בעומק סוריה. ולמעשה, די בתיאור הזה - קצין ישראלי שמשרת בעומק סוריה - כדי להבין: יש כאן מזרח תיכון חדש, שמגיע עם כאבי ראש חדשים.
בתום משא ומתן ותיאומים ממושכים, קיבלנו את הסכמת צה"ל להיכנס עם הכוחות עמוק לתוך סוריה, למקומות שאליהם עיתונאים לא הגיעו קודם עם הצבא; אזורים שבהם לא נדרש יום בהיר כדי לראות את דמשק, רק להרים את המבט והיא שם, פחות כ-40 קילומטרים צפונה; שטחי אוכלוסייה, בעיקר דרוזית, שמולה הוגבלנו בצילום פני התושבים, שמא יעלה בהם החשש שעוד יבולע להם אם השלטון מדמשק יבוא איתם חשבון על קשריהם עם הציונים.
בעת הביקור האווירה הייתה פסטורלית, שקטה ונעימה. סגירת מעגל קטנה למי שגדלו על סיפורי דור לוחמי יום הכיפורים, הקרבות המרים והנתיב העקוב מדם לכיבוש "העיניים של המדינה" - מוצב שלגים החפור עמוק בהר, העיניים והאוזניים של המודיעין הישראלי - מול מי שעשרות שנים לפני ואחרי המלחמה ההיא נחשבה לאויב המרכזי, הנחוש והאכזרי ביותר שיש לישראל. ופתאום אנחנו כאן, רואים את מצפה שלגים מזווית אחרת לגמרי, מתוך סוריה.
היינו כחולמים, בנסיעה ברכב לא ממוגן כשסביבנו כוחות ישראליים בסוריה. אחרי שצה”ל הנחיל תבוסה לאויב ממערב - חיזבאללה, התגלגלה המציאות והביאה, גם אם איש לא התכוון, לנפילת השלטון בדמשק. מאז מנצלים כאן את ההזדמנות לחסל את מה שנותר מיכולות הנ"מ, ארסנל הטילים והנשק הכימי שהחזיק צבא אסד, ולבסס שליטה מבצעית, שם מכובס לכוח צבאי כובש, ברצועה נרחבת בתוך סוריה.
על גבעת טרשים שוממה שהרוחות בה שורקות מכל עבר נגלה לפתע מבנה גדול מידות בלבן ואפור, ממוגן ומסוגר, מוקף אמצעי תצפית והגנה, נטול חלונות. נטע זר בנוף שסביבו, ועל הגג שלו שלט עצום לא פחות בעברית: "מצודת רוח", כנראה התחכמות שמתייחסת למצודת כ"ח בישראל שבסמוך לגבול עם לבנון ולרוחות באזור. מישהו פה רוצה להראות שליטה.
4 צפייה בגלריה
רונן ברגמן מחזיק במדים של צבא אסד שננטשו בבסיס צבאי כ-15 ק"מ מהגבול עם ישראל
(צילום: זיו קורן)
בבסיס הסורי הנטוש שסמוך לכפר רימא המח"ט מצביע על משאית גדולה של צבא סוריה. "עד לפני כמה ימים היא עוד הייתה שלמה, יחסית", הוא אומר על מה שנראה כמו שלדה חלקית שהמושבים והצמיגים – ומה לא, בעצם – הופשטו ממנה. "את מה שהם פירקו כאן, החיילים יראו מחר מתגלגל ברחובות".
לא רק צמיגים ושסי פירקו כאן התושבים. בכמה מוצבים סוריים שעליהם פשט צה"ל התגלו לצד התנאים העלובים שבהם שירתו החיילים ומפקדיהם גם מחסני נשק, חלקם חדשים, אחרים באיכות סבירה, ובעיקר בכמות גדולה. בחלק מהמקומות כוחות צה"ל גילו שמישהו היה זריז מספיק לבקר שם לפניהם.
"הם לא סומכים רק עלינו", אמר על הדרוזים קצין בכיר שמשרת בגזרה. "הם מתכוננים ליום שבו יבואו לטבוח בהם. הכפרים הקימו כוחות מקומיים שיוקפצו ללחימה בכל רגע, בסגנון כיתות הכוננות אצלנו. הם בנו תוכניות להגנה מקומית ומרחבית ואפילו ערכו קצת תרגולים". "זה לא בדיוק כמו כיתות כוננות ביישובים שלנו", העיר קצין אחר. "כאן תמצא בכוחות גם בני 14 עם אר-פי-ג'י שהם סחבו מאיפשהו. יהיה פה בלגן רציני כשהם ייכנסו לפעולה ואנחנו עלולים להיות באמצע".
קצין בכיר בגזרת סוריה : "הדרוזים כאן לא סומכים רק עלינו, הם נערכים ליום שיבואו לטבוח בהם והקימו כוחות בסגנון כיתות כוננות". קצין אחר מעיר: "בכוחות יש גם בני 14 עם אר-פי-ג'י. יכול להיות פה בלגן רציני ואנחנו נהיה באמצע"
הכבישים בדרום סוריה היו רעועים עוד לפני שפרצה מלחמת האזרחים בתחילת העשור הקודם, ועשור עמוס הפצצות וקרבות שחק את מה שנותר. בדרכים נראה ציוד הנדסי כבד של צה"ל, באגרים ודי-9, וגם קבלנים ישראלים פרטיים שחופרים כאן במרץ כבישי גישה, מוצבים ומחפורות, וישנם מחסנים לנשק ולמזון, וגם לציוד למוצבים לתרחיש שיהיו מנותקים בלי דרכי גישה אליהם.
המערכות הלוגיסטיות של צה"ל בשטח יאפשרו לו לשהות ולפעול כאן גם בתנאי מזג אוויר קשוחים, ומול אויב עיקש לא פחות. בסוריה הכאוטית עוד לא ברור מי בדיוק יהיה האויב שינסה דווקא עכשיו לקרוא תיגר על ישראל, "אבל תרחיש הייחוס שלי הוא זה שאיננו מכירים", אומר המח"ט. מספיק היינו שאננים והופתענו, הוא מסביר. אם אין איום קונקרטי אז האיום בדיוק שם, במה שהמודיעין לא יודע.
וזו הסיבה המוצהרת, או לפחות אחת מהן, שבגללה נכנסה ישראל לסוריה. תחילה לאזור החיץ, ובהמשך עוד קצת פנימה ועוד קצת, במה שהוגדר תחילה כמהלך טקטי שנועד לוודא שמלחמת האזרחים, שהפכה לניסיון הפיכה מהיר ומפתיע שצלח, לא תגלוש לשטח ישראל.
מלחמת האזרחים ההיא הסתיימה, וישראל עדיין בתוך סוריה, עם יותר כוחות ועם ציוד הנדסי שחופר באופן שלא מותיר ספק. צה"ל בסוריה כדי להישאר עמוק בתוכה בתקופה הקרובה.
זו הייתה אמורה להיות כתבה על הסיבוב שלנו בסוריה ועל השיחות שקיימנו עם מפקדים וקמ"נים בכירים בגזרה. התכוונו להזהיר משקט מדומה, לא כי פלישה בנוסח 7 באוקטובר היא תסריט סביר בגבול הסורי, אלא בגלל ריבוי האינטרסים בגזרה, הלקחים ההיסטוריים והטראומות שעברה ישראל, שבחלקן לפחות היה בכוחה למנוע.
התכוונו להזהיר מהזחיחות ומהפיתוי לחשוב שאנחנו מבינים את הניואנסים הפנימיים בסוריה, מדינה בעלת רוב מוסלמי-סוני ועם מיעוטים גדולים יותר ופחות, שאחד מהם, העלאווי, שלט בכולם באגרוף פלדה נוטף דם בעשרות השנים האחרונות. בהמשך, כדי לשמר את כוחו, החל לרצוח מאות אלפים מתושביו והזמין את הרוסים והאיראנים, ואת הפרוקסי הטהרני חיזבאללה, לסייע לו בעשור עקוב מדם שבו שלטונו של הרודן האכזר, בשאר אסד, פעל כמו משפחת פשע, אבל עד פרוץ מלחמת האזרחים הוא היה השלטון המרכזי הברור בדמשק. הפלתו תביא להתפרצות רגשות היסטוריים, דתיים ולאומיים בקרב הקבוצות שנטבחו תחתיו.
התכוונו לכתוב שהשקט עלול להידרדר במהירות לאירוע רועש במיוחד, ואז באה המלחמה באיראן שדחתה את פרסום הכתבה, עד שאזהרות הפכו למציאות מהר משחשבנו. ישראל מצאה עצמה מסובכת במאבק פנימי בסוריה, וההערכה בצה"ל עם הכניסה לשטח – שתימשך מעט ימים ותכלול מעט יעדים – השתנתה והפכה ל"לפחות שנה", בלשונו של קצין בכיר בגזרה. ישראל כבר לא נמצאת כאן רק כדי להגן על שטחה מפני מלחמת האזרחים, אלא מפני השלכותיה, ולא רק על היישובים הישראליים, אלא גם על המוצבים לאורך הגבול. ולא רק להגן על ישראלים, אלא גם על "אחינו הדרוזים" מעבר לגבול, כפי שהבהירו בצמרת המדינית.
קצין בכיר מאוד במילואים, שמשרת בצפון שנים רבות, מציע לראות את מצבה של ישראל כמסע בין ששת הלקחים ההיסטוריים שהמדינה למדה מהטראומות שלה ומטראומות של אחרים, גם כשאלה ואלה מנוגדות לחלוטין. במתח שבין מכות העבר מנסה צה"ל לבסס מדיניות בסוריה ולהחליט כמה כוחות יזרים לכאן, כמה עמוק לתוך סוריה זה יתרחש, וכנראה חשוב מכל - כמה זמן זה עוד עלול להימשך.
אנחנו נוסעים דרך מה שהיו המערכים המבוצרים של הצבא הסורי, רשת של אינספור מוצבים שפרוסים בצפיפות בקווי הגנה ראשון, שני ושלישי. "מבחינת המיקום, הפריסה והמבנה של המוצבים", אומר המח"ט, "ניכרות הבנה וחשיבה צבאית לא רעות בכלל". כאן גם נגמרות למח"ט המחמאות לצבא ששלט כאן עד לאחרונה. הבהילות שבה עזבו כוחות אסד ניכרת בכל מקום, לרבות מדים שהחיילים השאירו בלכתם. "הם, במובן הכי לשוני, שמעו שהמורדים בדרך, ואחרי שנים של הזנחה מצד השלטון ותנאים נוראיים - לא ראו שום סיבה או תועלת להילחם ופשוט הורידו את המדים, זרקו את הנשק, נטשו וחזרו הביתה כאזרחים".
"מהמעקב המודיעיני שלנו אחרי צבא סוריה", אומר קצין בכיר אחר בגזרה, "עולה כי זה קרה בכל הערים. כשהמורדים הגיעו לעיר, כל עיר, והתחילו לכבוש אותה, לא הייתה לחימה. כולם כאחד פשוט לקחו את הציוד האישי שלהם והלכו הביתה כי זה כבר לא היה שווה להם את זה. תת-התנאים שבהם הם חיו במחנות היו כל כך קשים ולא אנושיים, שכשבאנו להקים בסיסים חדשים לא יכולנו להשתמש ביסודות או בתשתיות שלהם, אפילו לא כהתחלה. היינו צריכים להקים מחדש לגמרי".
כניסת הכוחות הישראליים לתוך סוריה בדצמבר עברה ללא התנגדות, כמוה גם ההשתלטות על מחסני הנשק, המיפקדות והבסיסים, ובהמשך ההסתערות של חיל האוויר על כל מה שנותר מההגנה האווירית הסורית, הצי, מערך הטילים ושאר מרכיבים בעלי חשיבות אסטרטגית. המטרה הייתה הפגנת עוצמה ישראלית, וגם הכנה לתקיפה באיראן - תוך פינוי המסדרון האווירי בדרך לשם - אבל "מבחינתנו, אנשי המילואים של אמ"ן שהתגייסו לצה"ל כשהאתגר העיקרי עוד היה הצבא הסורי, זו גם הייתה חתיכת סגירת מעגל. נגמר, חוסל, סוף פסוק", אומר הבכיר מפיקוד הצפון.
אז שלטון אסד - יוק, אבל החשיבות של סוריה מבחינת ישראל בעיקר בעשור האחרון הייתה קשורה פחות לצבא הסורי ויותר למעמדה ומיקומה של סוריה כחלק מהציר בהנהגת איראן, כמעבר בטוח לנשק של חיזבאללה וכבסיס קדמי נגד ישראל לטהרן ונסראללה. "במקומות שבהם אנחנו נוסעים כרגע ישבו אנשי חיזבאללה ועברו צירי אספקה מרכזיים של איראן לתוך לבנון", אומר אחד הקצינים.
בְּא-סווידא, שם שלא אמר כלום לישראלים עד לאחרונה, החזיקו האיראנים מיליציות שיעיות שמנו 20-30 אלף איש, חלקן עם חימוש כבד, אפילו טנקים, שהדאיגו מאוד את ישראל במהלך המלחמה מ-7 באוקטובר. לפי התוכניות להשמדת ישראל, שהמשיכו לרקום בחיזבאללה ובאיראן אחרי ההצלחה שנחל חמאס במתקפה, למיליציות האלה היה תפקיד מרכזי בהתקפה הרב-זירתית שתוכננה. הן היו אמורות לגלוש מג'בל דורוז, דרך הרמה הסורית לתוך רמת הגולן הישראלית, ולהקשות על ההגנה הישראלית מול שש חזיתות.
"כל המיליציות הללו, שבמקור יועדו לשמור על אסד", אומר גורם מודיעיני, "קיבלו הוראת נסיגה כשהשלטון שלו קרס, ויצאו מסוריה. למיטב ידיעתנו אין יותר כוחות שיעיים לוחמים בסוריה", הוא מסכם בעוד משפט שלפני שנה היה נשמע כמו פנטזיה פרועה.
האם איראן מתכוונת לחזור לסוריה? האם "ציר הרשע", כפי שהוא מכונה במחוזותינו, עודנו מהווה איום? תלוי את מי שואלים, כי בצה"ל אין תשובה חד-משמעית. איראן, לפחות לפי חלק מגורמי המודיעין, נמצאת בנוכחות אפסית בסוריה - אין כוחות, אין מיליציות, אין אנשי משמרות המהפכה בדמשק. השגרירות חרבה, מי שהיה בה נמלט הביתה דרך עיראק או שברח ללבנון, צירי האספקה יבשים ולא ידוע על כוונות לרענן אותם.
גורמים אחרים בצבא טוענים שישראל דווקא עצרה או הרגה כמה שלוחים של איראן שבאו לרגל או לפגוע בצה"ל. כך או כך, השורה התחתונה ברורה: בדמשק יושב שלטון ששונא את האיראנים ואת חיזבאללה לא פחות, ואולי יותר, מאשר ישראל, ולשלטון החדש יש חשבון דמים ישן. קשה לראות מצב שבו השלטון הנוכחי עושה פניית פרסה ופונה לכרות ברית עם איראן, שמבחינתו מוגדרת השטן.
הדובדבנים ודברי המתיקה שהרעיפו עלינו בכפרים הדרוזיים בסוריה הזכירו כמעט באופן בלתי נמנע - למבוגרים יותר, או לאלה שבקיאים בהיסטוריה - את התשורות הדומות שקיבלו כוחות צה"ל שנכנסו ללבנון ביוני 1982. אז המטרה הייתה להילחם באש"ף, שנוא נפשם של השיעים, שקיבלו אז את חיילינו במטחים של אורז.
לימים ישראל גירשה מלבנון את אש"ף, אבל כשהתברר לשיעים שהציונים לא ממהרים לעזוב אלא מקימים "אזור ביטחון" להגנה על יישובי צפון ישראל מתוך לבנון, שקיות האורז הוחלפו בבקבוקי תבערה ובמטעני צד, בבליץ התקפות על מוצבי צה"ל ולבסוף שיגור טילים לעבר ערי ישראל. "ישראל כבר ניסתה את הפטנט הזה כמה פעמים", אומר קצין המילואים הבכיר בפיקוד הצפון. "להגן על יישובים על ידי רצועה עם נוכחות כוח צבאי בשטח האויב, עד שמהר מאוד היה צורך בכוח נוסף כדי להגן על הכוח הראשון, ובכוח שלישי להגן על השניים הקודמים, וכך הלאה".
ישראל גם ניסתה תרגיל נוסף, מזכיר איש המילואים הוותיק, כשסייעה לקבוצה אחת נגד קבוצה אחרת במדינת אויב. אז הסיוע היה לנוצרים נגד הפלסטינים, אלא שמתוך בורות ובוטות הפכו את השיעים לאויבים, וזה נגמר בכשני עשורים שכללו כיבוש מיותר ומדמם בלבנון וביצירת הוואקום שממנו נולד וצמח חיזבאללה.
חמאס לא רוצה לפלוש לישראל וגם לא ממש מסוגל, זו הייתה הסברה הרווחת בישראל לפני 7 באוקטובר. מתוך ההערכה שהארגון העזתי לא מתכנן פלישה קרקעית רחבה, איפשרה ישראל לחמאס - ובמקביל גם לחיזבאללה - להקים כוחות גדולים על הגדרות, בסמוך ליישוביה. בשבת השחורה, הכוחות שנמצאו לאורך הגבול היו רחוקים מלבלום את דרכם הקצרה והקלה מדי של מחבלי הנוח'בה ליישובים.
בסוריה שאחרי צבא אסד צה"ל פוגש ואקום. אין יריות, אין ניסיונות פיגועים, אין כלום. המשטר החדש של אל-ג'ולאני, מעריך קצין בגזרה, עסוק בעניין אחר לגמרי. "הדבר הראשון שאל-ג'ולאני רוצה זו הכרה בינלאומית. רואים את זה לגמרי". אז אם איום מיידי לא על הפרק, מדוע צה"ל מרחיב את אחיזתו בסוריה ובונה בה מוצבים מאפס?
מפקד בגזרה הסורית: "התרחיש החמור שאנחנו נערכים אליו הוא כניסת מיליציות שיעיות מעיראק, ואז נפגוש אלפי פעילים בגולן עם טנדרים ומקלעים. אלא אם אנחנו כאן, אין לנו שום דרך לוודא שלא יחדרו 40 טנדרים לישראל"
התשובה קשורה בטראומת 7 באוקטובר. האיום האמיתי שמדיר שינה מעיני המפקדים הוא לא מה שהם רואים, אלא מה שהעיניים והאוזניים - וכל הסנסורים, המצלמות, מכשירי ההאזנה ומערכי הסייבר - עלולים לפספס. "התרחיש הכי חמור שאנחנו נערכים אליו", מסביר אחד ממפקדי הגזרה, "הוא שהמשטר הסורי לא יצליח למנוע כניסת מיליציות שיעיות מעיראק, ונפגוש מאות ואלפי פעילים ברמת הגולן, עם טנדרים ומקלעים".
הסבירות לכך כרגע, הוא מדגיש, נמוכה. אבל זה כל העניין, הרי הסבירות לתרחיש כזה הייתה נמוכה גם בעזה לפני 7 באוקטובר. לכן, אומר לנו מפקד אחר בשטח, "האיום המרכזי הוא ההפתעה. אלא אם אנחנו כאן, אין לנו שום דבר שיכול לוודא שלא תהיה חדירה של 40 טנדרים לשטח ישראל".
במהלך הנסיעה בדרום סוריה אנחנו עוברים לא רחוק ממה שהיה מיפקדת הגיס האזורי של הצבא הסורי, המיפקדה הצבאית החשובה ביותר של אחד הכוחות שנחשבו תמיד למאיימים ביותר על ישראל. טראומת מלחמת יום הכיפורים, ואחריה זו ממלחמת לבנון השנייה, הובילו את ישראל להצלחות מודיעיניות מסחררות בחדירה לתוך המשטר הסורי ולעומק צבאו של אסד. גם כשניסה להסתיר את פרויקט הנשק הגרעיני שלו בדיר א-זור, ישראל גילתה זאת והרסה את הפרויקט. החורבן המשותף של צבא סוריה, חיזבאללה ואיראן בשנה האחרונה כולל אינספור הוכחות להצלחה הזו.
אבל להצלחה היה מחיר, בדמות תעדוף השקעות והקצאות משאבים. כשעלי ממלוק, יועצו הקרוב של הנשיא בשאר אל-אסד, שלח לו הודעה שהמרד של אנשי ג'ולאני התחיל באזור אידליב וכי הם מנסים להתקרב לדמשק, אסד, ששהה במוסקבה לרגל סיום לימודיו של בנו וטיפולים רפואיים של אשתו, הגיב לממלוק בביטול. ואם אסד הרגיש אז שהכל בסדר, ומערכת הביטחון שלו הקרינה עסקים כרגיל, גם פנימה וגם כלפי בעלות בריתה - רוסיה, איראן וחיזבאללה - ודאי שגם בישראל חשבו שאין סיבה להתרגש מהמרד התורן שוודאי ידוכא בתוך זמן קצר, כמו בכל הפעמים הקודמות.
זו הייתה כמובן טעות שנבעה מכך שישראל כנראה לא טיפחה מקורות מספיקים בתוך בליל הקבוצות שהשתתפו במלחמת האזרחים נגד שלטון אסד. ספק אם ניתן לראות בפער הזה שיקול דעת מוטעה או לבקר מישהו בגללו. מאידך, ברגע שהשלטון קרס והאיראנים וחיזבאללה הסתלקו, "קמנו בוקר אחד עם אפס מודיעין לטובת גיבוש תמונת המצב בגלל גורמי כוח שלא הכרנו בזירה", אומר קצין המילואים הבכיר מהפיקוד. במילים אחרות, לישראל היה המון מודיעין - אבל הוא נלקח ממעקב אחרי צבאות ושירותי ביון שהפסיקו להתקיים, או שאיבדו רלוונטיות בזירה, ואל מול בעלי הבית החדשים, לפחות בינתיים, ישראל כסומא באפלה.
לכן בצה"ל אומרים כי המטרה הצבאית אינה התקפית אלא הגנתית, ונובעת מהיעדר מודיעין מספק במציאות החדשה. "התכלית שלנו היא לשפר את יכולת ההגנה על העורף בעידן שבו הכיסוי המודיעיני בבנייה; להימנע מלעורר את המרחב ולהצית אותו, ובעוד שנה, שנתיים או שלוש, כשיהיה מספיק מודיעין, ניתן יהיה לאפשר יציאת כוחות”, אומר אחד הקצינים בגזרה.
הקצינים הבכירים שעימם שוחחנו מסבירים את הנוכחות הישראלית בתוך סוריה כמשהו זמני עד ל"התייצבות והתעצבות" המצב במדינה "באופן שיהיה ברור מי הריבון כאן, וכשנראה שמשטר אל-ג'ולאני מוכיח יציבות ומשילות ולא יתברר גם הוא כאפיזודה חולפת, כי אנחנו יודעים שיש סכנה מוחשית מדי יום שמישהו יתקע לו כדור בראש בדמשק".
מצד שני, אותה ישראל שרוצה שהשלטון המרכזי יוכיח משילות ויוכח שמי ששולט בה הוא לא גי'האדיסט בתחפושת - לא מאפשרת לשלטון בדמשק, שכיום זוכה להכרה ואף להוקרה בינלאומית רחבה, להשליט את מרותו באזור נרחב בדרום המדינה ומזהירה בפירוש את כוחותיו מלהתקרב לגזרה.
יש בצה"ל כאלה שאומרים שהכפרים הבדואיים הסוניים בסביבה, שהיו בהם לא מעט אלמנטים של ג'יהאד עולמי בעשור האחרון, הם סכנה ברורה ומיידית. הנה ההוכחה, אומר גורם צבאי בכיר: חיסלנו 11 מהם כשניסו לתקוף את מוצבי צה"ל. לעומת זאת, גורם צבאי בכיר לא פחות, אומר בדיוק ההפך: ישראל עושה הכל כדי להימנע מחיכוך מהסוג הזה, לא להתסיס ולהמריד את התושבים המקומיים נגדנו.
הירי על כוחות צה"ל, הוא אומר, נבע מכך שהתוקפים האמינו שצה"ל מתקרב אליהם ועומד לתקוף אותם. הנחה מוטעית שגרמה להם לפעול, ולא יוזמה מכוונת. "בדרום הגולן לא מכירים אותנו, זו הפעם הראשונה שהם במגע עם ישראל. היו שתי היתקלויות כשעשינו פטרול במרחב של המוצב, וזה יצר חיכוך שלא רצינו בו. אלו אירועים ממש לא טובים ומיותרים. אנחנו לא רוצים סתם לגרות את המרחב, זו לא התכלית שלנו. התכלית היא שיפור יכולת ההגנה על העורף בעידן שבו הכיסוי המודיעיני בבנייה, וזהו".
גורם צבאי בכיר: "בדרום הגולן לא מכירים אותנו, זו הפעם הראשונה שהם במגע עם ישראל. היו שתי היתקלויות כשעשינו פטרול במרחב של המוצב, וזה יצר חיכוך שלא רצינו בו"
בשבועות הארוכים של כיסוי המלחמה באוקראינה, שהיו רוויי אירועים, עשינו לנו מנהג בסוף כל יום להקליט את עצמנו משוחחים על מה שראינו בשטח, כיצד התרשמנו ומה השאלות המרכזיות שעלו לנו. כך עשינו גם בסוריה, ובהקלטות שלנו מאותו יום אנחנו מדברים על כך, שהסיפור המורכב ביותר בשטח הוא הקשר עם האוכלוסייה.
בצפון הגולן הסורי זוכרים לטובה את מינהלת "שכנות טובה" מימי מלחמת האזרחים, והקשר חם בהתאם. לעומת זאת בדרום, שהיה בשליטת דאעש, המצב שונה. ביניהם נמצאים הדרוזים, ידידותיים ולא חוששים להראות זאת, ומבינים שישראל היא כוח מגן. אך הידידות עם הדרוזים מציבה גם דילמה לא פשוטה, מהסוג שמזכיר את לבנון בשנת 1982. מה יעשה צה"ל אם יחידות צבאיות של אל-ג'ולאני, שלחלקן עבר ג'יהאדיסטי, יגיעו לכפרים שבהם ביקרנו? הרי זה יעמיד את חיילי צה"ל בקדמת אירוע שבעיקרו הוא סכסוך פנימי סורי. ההכרזה הישראלית שלפיה "לא ניתן לפגוע בהם" היא צ'ק פתוח שעלול להיפרע במלחמה לא לנו.
ומה יקרה אם ארגון היאת תחריר א-שאם הסוני יתקוף את הדרוזים? האם צה"ל, שכבר נכנס לשטח "להעביר מסר" בעת מתיחות קודמת, ייגרר שוב להגן עליהם במלחמה שאינה שלו, במרחב נפיץ שבו ישראל מהלכת על חבל דק?
העלינו את השאלות האלה בתום הביקור בסוריה, ובמידה רבה זה מה שקרה. הנרטיב של הדרוזים בישראל, וזה שהממשלה מספרת כדי להצדיק את המתקפה החריפה על כוחותיו של אל-ג'ולאני ועל מתקני שלטון בדמשק, לא מציג את התמונה המלאה וייתכן שמנותק ממנה. משיחות עם בכירים במערכת הביטחון, עם עיתונאים שמסקרים את סוריה וביקרו בה לאחרונה ועם דיפלומט אמריקאי שמשרת במזרח התיכון, עולה כי ההתלקחות האחרונה נבעה במידה רבה מהמשילות והמעורבות הישראליות בסוריה. עוד במאי התלוננו בכירים דרוזים בישראל כי אחיהם בסוריה נפלו קורבן לטבח אכזרי, טענות שנשללו בידי גורמי מודיעין אך הולידו הבטחה כי בשעת הצורך ישראל תתייצב לצד הדרוזים. הצהרה חריגה מצד ישראל, שזולת סיוע הומניטרי הקפידה שלא להתערב באינספור פשעי מלחמה שהתחוללו מעבר לגדר בעשור האחרון.
האירוע בְּא-סווידא, מסכימים גורמי המודיעין, החל בגלל סכסוך בין עבריינים בדואים ודרוזים, ככל הנראה בקשר לסמים. הסכסוך הפך לאלים ונרחב יותר, כשבני שתי משפחות מצטרפים ומבצעים מעשים קשים של אלימות הדדית. כשהאלימות גאתה, ישראל באופן טבעי לא התערבה, והשלטון בדמשק החליט לנצל את ההזדמנות ולשלוח כוחות להשתלט על המצב, ואגב כך, על האזור. הדרוזים שלא מקבלים את סמכות השלטון המרכזי, לדבריהם מחשש שיטבחו בהם, התנגדו. כוחות אל-ג'ולאני, שחלקם אנשי אל-קאעידה ודאעש לשעבר - שאליהם השתייך אל-ג'ולאני בעצמו עד שפרש מהם, ונתפס כבוגד מטעם המוסד או המודיעין האמריקאי, והפך מטרה מרכזית לחיסול - הגיבו באש, או שמא פתחו באש, תלוי למי מקשיבים. על עובדה אחת אין ספק: מהר מאוד האזור הפך שדה קרב.
כשהאלימות גאתה, ישראל באופן טבעי לא התערבה, והשלטון בדמשק החליט לנצל את ההזדמנות ולשלוח כוחות להשתלט על המצב, ואגב כך, על האזור
האם הקרבות כללו מעשי טבח זוועתיים? כנראה שכן. בכל זאת, לא מדובר על צבא סדיר עם ותק, משמעת וערכים שגובשו במשך שנים, אלא בג'יהאדיסטים עם יד קלה על ההדק. אלא שמה שבוודאי לא קרה, או לפחות אין גורמי מודיעין שמאשרים זאת, הוא שאל-ג'ולאני או מי מטעמו הורו לכוחות לרצוח את הדרוזים. מה שעוד לא היה שם, כך לפי ארבעה גורמים צבאיים בכירים, הוא רצון של צה"ל לצאת למהלך הצבאי הרחב הזה, שכלל הפצצות בדמשק.
"המהלך הזה הגיע כולו מהדרג המדיני", אומר אחד מגורמי המודיעין שבקיא בפרטים. "אולי בגלל הלחץ מצד הדרוזים בישראל, שטענו שטובחים באחים שלהם, אולי בגלל שהגבול נפרץ על ידי דרוזים רבים, ואולי, בסבירות גבוהה יותר, היה פה גם שיקול אלקטורלי לקראת הבחירות הקרובות".
ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון כ"ץ ואחרים בירושלים האשימו את אל-ג'ולאני בטבח נורא. אותו אל-ג'ולאני שישראל ראתה בו רק יום קודם לכן מועמד נהדר להצטרף להסכמי אברהם, ונציגיה ניהלו עם אנשיו משא ומתן חשאי מתקדם. כך שאין מנוס מבחירה בין השתיים: או שישראל משקרת, או שהיא הייתה מרחק נגיעה מטעות רצינית בשיקול הדעת והפיכתו לבעל ברית.
"וככה", מסכמת עיתונאית בכירה שביקרה פעמים רבות בסוריה ומסקרת את האזור, "ישראל רוצה מצד אחד שלטון מרכזי יציב בסוריה, לעשות איתו שלום ולהכניסו להסכמי אברהם - אבל מנגד יצרה במו ידיה מצב שלא מאפשר לו לעשות זאת כעת. ישראל נכנסה לסוריה להגן על יישובי הצפון שלה, ופתאום היא מגינה על הדרוזים? איך זה קשור? כשהיא כובשת חלק מסוריה ומזהירה את המשטר לא להתקרב, זו השפלה ראשונה. כשהמשטר פועל וישראל מפציצה בדמשק, זו השפלה שנייה. ברור שאחרי השפלות והצהרות כאלה, חתימה עם ישראל לא נראית באופק".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
