רק בשנה ה-29 למותו של איש הנחשים המיתולוגי יעקב סלע, הצליח בנו תומר לכתוב לו מעומק הלב. "הקבר שלו מאוד ניזוק", מספר תומר. "בהתחלה חשבתי שמישהו עשה את זה, ואחר כך הבנתי שפשוט לא עשו את הקבר כמו שצריך ולקחתי על עצמי לתקן אותו, למרות העלות הגבוהה. על הקבר המתוקן התעורר בי הצורך לכתוב לו מכתב. מבחינתי, זה היה כמו לדבר איתו".
"אבא", כתב סלע בן ה-30 לאב שמעולם לא הכיר. "29 שנים עברו מאז הרצח ששינה את הכל. הייתי אז תינוק קטן, קטן מכדי להבין מדוע פתאום אני צריך לעבור בין בתים שונים ומשפחות. בגיל 18 פתחתי את תיק האימוץ, נחשפתי לסיפור, הכרתי את אמא שלי ויותר מכל הכרתי אותך. אבל מעט מאוד ידוע לספר לי. על כל שאלה שנענתה נוספו שתי שאלות. שנים עברו, למדתי להכיר את מי שהיית. כל כך הרבה דברים שמעתי עליך, וככל שאני מכיר אותך אני מצטער יותר שלא זכיתי להכיר את מי שיכולת להיות. אולי לא הספקתי להכיר אותך ואין לי שום זיכרונות, אבל דבר אחד אני יודע – אתה אבא שלי. את זה אף אחד לא יכול לשנות. גם אם לא זכיתי להכיר אותך יותר, לא שכחתי אותך ולא אתן שגם העולם ישכח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
יעקב סלע היה אדם שאי-אפשר לשכוח. למעשה, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 שמע על מומחה הנחשים שהופיע כמעט בכל תוכנית טלוויזיה, בדרך כלל עם נחש ענק שכרוך על צווארו. אלא שכדרכם של גאוני תקשורת אקסצנטרים, זה לא היה הפרסום היחיד שזכה לו עוד בחייו. שמו הופיע לא פעם במדורי הפלילים לאחר שהבריח נחשים ארסיים לישראל, לפעמים בתחתונים שלו ושל בנות זוגו המרובות. במקרים אחרים זה היה בעקבות איום על שכנים שלא מצאו חן בעיניו. האיומים לא כללו קללות, אלא נחשים שהיו מתלפפים על חוטי הכביסה.
הכריזמטיות של סלע קיבצה סביבו לא מעט אוהבי נחשים, מנערי שוליים ועד נשים מאוהבות. החבורה שהתהלכה אחריו הייתה מעין כת. הנשים שהיו בקשרים עימו סיפרו שהוא מתייחס לעצמו כנחש, על כל המשתמע. החיים הסוערים והבלתי שגרתיים של סלע הסתיימו בצורה לא שגרתית וטרגית בגיל 35.
נערים שטיילו ברמת הגולן באפריל 1996 ראו יד מבצבצת מהאדמה והזעיקו את המשטרה. הגופה שהתגלתה הייתה של סלע, שנורה למוות בארבעה קליעים, אחד מהם בראשו. חקירת המשטרה העלתה שהרוצח הוא הראל הרשטיק, גאון מחשבים בן 20 מקיבוץ דגניה ב', חבר ב”כת הנחשים”, שאמו רינה אף ניהלה רומן עם סלע. המניע כביכול היה חוב כספי ביניהם של מאה אלף שקלים, שהרשטיק לא רצה להחזיר, אבל הרחשים מסביב דיברו על הרבה מעבר.
עם קבורתו של סלע נטמנו לא רק גופו, אלא גם כל הסודות והשמועות. מאות הנחשים שלו הועברו, לאחר מבצעי לכידה מסובכים, לשיקום ולפינות חי ברחבי הארץ. הנשים, שחלקן ביקשו לעצמן את הנחשים היקרים, התפזרו לכל עבר, הקבוצה התפרקה וגם שמו של סלע התחיל להישכח.
כ-17 שנים אחרי, הגיע בחור צעיר אל משרדי הרווחה בחיפה וביקש לפתוח את תיק האימוץ שלו ולדעת מי הוריו הביולוגיים. לכאורה בקשה שגרתית. אלא ששום דבר בצעיר, תומר שמו, לא היה שגרתי. הוא אוטיסט בתפקוד גבוה, שהגיע יחד עם אחותו הגדולה ממנו בשנה – נועה. ברווחה הסתייגו בהתחלה מהבקשה בגלל מצבו הנפשי של תומר, שכלל דיכאונות ונטיות אובדניות, אבל לא יכלו לסרב לה.
התיק שנפתח היה כמו תיבת פנדורה שנחשים פרצו ממנה והרכיבו תסריט דמיוני שיכול למלא ביוגרפיה של ארבעה אנשים שונים. לאחים התברר כי נולדו לגלית בן-עזרא, אישה קשת-יום שחיה בנהריה עם אמה ריקי. תומר גילה ששמו המקורי הוא אלמוג שמואל, לנועה בכלל קראו מורן, ולכל אחד מהם אבא אחר. לפי תיק האימוץ, שהיה מגובה לכאורה במכתבים שהשאירה האם, כשתומר היה בן ארבעה חודשים זיהו רשויות הרווחה בעיות בבית והתחילו בהליך להוצאת הילדים – בהתחלה למשפחות אומנה, ואחרי שנתיים וחצי למשפחה מאמצת. "לפי הסיפור", משחזר תומר בשיחה עם "7 ימים", "שלחו מישהו מבית המשפט לבדוק את המצב בבית. אני הייתי עדיין בלול והייתה עוגה על השולחן. אחותי, שמאז ומתמיד גוננה עליי, ראתה שהוא מתקרב ללול, לקחה את הסכין שהייתה ליד העוגה, נעמדה ביני לבינו ואמרה 'אתה לא מתקרב לאלמוג, הוא שלי'. באותו רגע הוא פשוט רשם 'נמסרים יחד לאימוץ'".
"מגיל ילדות חייתי בתחושות קשות שההורים שלי נטשו אותי. זה הרגיש כמו בגידה, שאף אחד לא רוצה אותי בעולם, שאין לי מקום ואין לי משפחה"
"הזיכרון הראשון שלי בחיים", משחזר תומר. "אנחנו בשני לולים לבנים, רואים את ההורים המאמצים שלנו מרחוק. האמא באה אליי, האבא לאחותי, וכל אחד עם דובי מתנה. לי שינו את השם לתומר ואחותי הפכה לנועה. באותו הזמן הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם והיינו הילדים היחידים שלהם. אחר כך, הם ילדו זוג תאומים. האימוץ לא היה כל כך מוצלח, אחותי עזבה את הבית לפנימייה בגיל 13. אני אובחנתי בגיל צעיר כאוטיסט בתפקוד גבוה ונשארתי בבית עד גיל 20".
לגדול אצל משפחה מאמצת לא היה פשוט עבור תומר, אך לדבריו זה היה כאין וכאפס לעומת הכאב והסבל שנגרם לו מכך שהוצא מבית אמו. "מגיל ילדות חייתי בתחושות קשות שההורים שלי נטשו אותי. זה הרגיש כמו בגידה, שאף אחד לא רוצה אותי בעולם, שאין לי מקום ואין לי משפחה", הוא מספר. "זה משהו שליווה אותי הרבה מאוד בילדות, ואחד הדברים שגרמו לי לרצות להבין מה היה שם, מי באמת הייתה המשפחה שלי ולמה מסרו אותי לאימוץ".
פתיחת תיק האימוץ הובילה למפגש עם האמא גלית, אך גם להכרה מטלטלת שלעולם לא יגשים את חלום הילדות שלו לפגוש את אביו. "כשסיפרו לי שאבא נרצח לקח לי זמן להבין, לעכל. זה הרגיש כמו פספוס, כאילו נלקח ממני משהו שהיה יכול לשנות מאוד את כל הסיטואציה של החיים שלי. מגיל צעיר הסתכלתי על משפחות אחרות, קינאתי בילדים. אחרי שגיליתי שאבא נרצח, כאב לי עוד יותר, כי ראיתי ילדים עם משפחות, או ילדים שמדברים עם אבא שלהם, והבנתי שאצלי זה כבר לא יהיה.
"זה היה כמו צביטה בלב, זה משהו שלא עובר, שנשאר בי עד עכשיו. כשהכרתי אותו יותר, דרך הכתבות והתחקיר שעשיתי עליו, הרגשתי שהיינו יכולים כל כך להסתדר ולהיות חברים, אפילו הכי טובים. זו תחושה קשה, שלקח לי הרבה זמן להכיל אותה ולקבל אותה פשוט כמו שהיא".
הגילוי שאביו היה איש נחשים ידוע בתחומו, סגר עבור סלע הצעיר מעגל. "מאז ומתמיד אהבתי חיות. ספציפית, הייתה לי משיכה לחיות אקזוטיות ודו-חיים. אם היינו בטיול שנתי בפארק מים ובלילה הגיעה צפרדע, הייתי משחק איתה שעות. אחד הדברים שאמרתי לאחותי אחרי שפתחנו את תיק האימוץ זה שעכשיו לפחות אני מבין למה אני כל כך אוהב איגואנות, צפרדעים ונחשים".
אחרי שפתחו את תיק האימוץ, האחות נועה ביקשה לגלות עוד פרטים על האבא הביולוגי שלה, ופנתה לתוכנית "אבודים". "הרעיון לפנות לתוכנית לא היה שלי", משחזר תומר. "אני הבנתי מי ההורים שלי, אבל אחותי לא ידעה כלום על אבא שלה, כי בניגוד למקרה שלי, הוא לא היה מפורסם וגם אמא שלנו לא ידעה עליו הרבה פרטים".
למרות זאת, יוצר הסדרה דוד דרעי החליט ללוות גם את הסיפור של תומר. "אני זוכר שתומר הגיע אליי בתקופה מאוד קריטית בחיים שלו. הוא פתח את תיק האימוץ והתחיל לראות מה היה הסיפור של אבא שלו, הוא הספיק לפגוש את אמא שלו – ומאוד נבהל. כאן אמרנו לו 'אנחנו נבוא איתך'". המפגש עם האם היה בלתי נשכח, לדברי דרעי, אבל לא מהסיבות הנכונות. "נכנסנו לבית, והמשפטים הראשונים שהיא סיפרה על עצמה היו שהיא חולה בסרטן ובאיידס, במקביל. והבית שלה היה נראה כמו דיר חזירים. אני נורא התנתקתי מעצמי, כי הייתי עם תומר בחוויה שלו. אבל אמרתי, מעניין איך זה נראה בעיניים שלו, להיכנס לבית כל כך מסריח ומטונף".
תומר, כשנכנסת לבית חשבת לעצמך "איזה מזל שלקחו אותי משם"?
"לא, כי אחרי זמן מסוים הבנו שהיא לא תמיד הייתה ככה. ברווחה אמנם ניסו להציג שגלית לא תיפקדה עוד לפני שלקחו אותה ממנו, אבל ממה שהבנו מאנשים, היא הייתה במצב הרבה יותר טוב ומה שבעצם שבר אותה היה שלקחו אותנו. אז להגיד שהייתי חי בדיוק במצב הזה? לא יודע. אם הייתי נשאר עדיין הייתי עם המשפחה שלי, וגם אם היה לי פחות טוב, הייתי מעדיף להישאר שם ולא לחיות בתחושת נטישה".
בעקבות המפגש המחודש עם האם גלית, והתחקיר של התוכנית, תומר גילה שגם אביו היה ילד מאומץ. הוריו המאמצים היו ניצולי שואה שהתקשו להשתלט על בנם. בניסיון להעניק לו חינוך מותאם יותר לצרכיו, הם חיברו אותו לטבע ולגן החיות העירוני בחיפה. בתחקיר התגלו גם קרובות משפחה – בת דודה רחוקה ואחות למחצה, אורורה, שנולדה לאביו בהורות מוסכמת עם תיירת אמריקאית.
אורורה לא הסכימה לפגוש את תומר או לדבר איתו, עד היום. את הפרטים עליה למד מאמה. "לאורורה היה קשר מאוד ארוך עם אבא עד שהוא נרצח", אומר תומר. "היא ואמא שלה טסו לארצות-הברית והיו מתקשרות איתו. כששמעתי על זה בהתחלה הייתה שם קנאה שהיא זכתה להכיר אותו ואני לא הכרתי שום דמות אבא".
הגילויים החדשים העמיקו את חוסר האמון של סלע באמו גלית. "אחד הדברים הראשונים ששאלתי אותה כשנפגשנו בהתחלה היה אם יש לי עוד משפחה, והיא מצידה טענה בתקיפות שלא, 'אין עוד משפחה, אתה היחיד'. בצילומים, כשגילינו על אורורה ועימתנו אותה עם זה, היא אמרה 'כן, נכון, למה לא שאלת?' באותו רגע הרגשתי כעס עצום, בגידה, ולא דיברנו יותר. בדיעבד, אולי הייתי קצת קשה אליה".
ומה עם סבתא, אמא שלה? הייתם בקשר?
"בתיק האימוץ סיפרו לי שהיא עזרה לאמא עם אחותי, אבל כשאני נולדתי היא לקחה צעד לאחור והחליטה שהיא לא עוזרת יותר, ואז לקחו אותנו לאימוץ. היא אמרה שהיא לא מכירה בי בכלל ושחבל שבאתי לעולם. מאז מחקתי את סבתא, לא הייתי מסוגל בכלל להכיר בה".
יכול להיות שהסיבה לכך נעוצה בתחילת הקשר של האם גלית עם האב יעקב. סלע היה המאהב של הסבתא ריקי והכיר את גלית מגיל 12, אז התחיל לחשוק גם בה. "יכול להיות שהוא עשה דברים, ואני לא בא להגן עליו", אומר תומר. "אני לא אומר שמישהו היה אדם מושלם. אנשים יכולים לעשות דברים שאחרים יחשבו שהם טעויות, דברים שהם פחות מוסריים. בסופו של דבר הייתה ביניהם הסכמה והייתה אהבה מאוד גדולה של אמא שלי כלפיו, וזה לא נעלם גם אחרי 30 שנה".
שנתיים אחרי המפגש המחודש מול המצלמות האם גלית נפטרה, ומספר חודשים אחרי כך גם הסבתא ריקי. דרעי, שנשאר בקשר עם תומר כל השנים, הציע לו לעשות סרט המשך, שהפעם יהיה יותר דוקו-פשע. התוצאה היא "איש הנחשים", סדרה בת שלושה פרקים שתעלה החל מ-11 בספטמבר ב-yes דוקו, ומספרת את סיפורו של יעקב סלע דרך המאהבות הרבות שלו, מעמתת לראשונה בין גרסאותיהן, נפגשת עם מקורביו, מגדלי נחשים ועדים פוטנציאליים שהמשטרה לא חקרה או תישאלה לאחר הרצח, וסוגרת עבור תומר את המעגל גם בנוגע למניע הרצח, אבל יותר חשוב – חושפת אם סלע ידע על קיומו של בנו.
"אחרי שסיימנו את 'אבודים' ודיברנו עם אנשים שהכירו אותו יצאתי בתחושת חסר", מסביר תומר מדוע נשאב לפרויקט. "הרגשתי שגם אם הצלחתי להגיע לאנשים מסוימים, הם לא סיפרו לי הכל. אני שואל שני אנשים אותה שאלה, וכל אחד עונה לי דבר אחר. גיליתי הרבה דברים, אבל בפועל לא גיליתי כמעט כלום. כשדוד התקשר ודיבר איתי על הסרט, הסברתי לו את התחושות ואת הרצון שתמיד היה והתחזק להבין את האמת, ולא אכפת לי אם היא קשה".
תומר גם מביא דוגמה לסתירות: "גלית סיפרה לי שאבא היה מאוד מעורב בגידול שלי, וכשהייתה לי בדיקה רפואית והוא לא הגיע היא מיד אמרה 'משהו קרה'. ואז שמעתי מאחת הנשים שיש סיכוי גדול שהוא בכלל לא ידע עליי, ומה שכתוב בתיק האימוץ, שהוא היה עמוד התווך המשפחתי והמפרנס העיקרי שלה ושל סבתא, כי זה מה שגלית סיפרה לרווחה - בכלל לא נכון. זה שמט את הקרקע מתחת לרגליים שלי. ואז עלתה השאלה – הוא ידע עליי, או לא? ואם לא, למה הציגו את זה בצורה כזאת?"
4 צפייה בגלריה
תומר סלע. "התחלתי לחבר הרבה מאוד פרטים וזה הגיע למצב של 'יכול להיות שהלידה שלי הייתה אחד הגלגלים שהניעו את הרצח?'"
(צילום: עוז מועלם)
"לאור איך שאנשים הגיבו אליי ב'אבודים', הרגשתי שאם יש מישהו שיכול לעשות את המסע הזה ולהצליח בו זה אני, הבן שלו. אין מישהו אחר שמגיע לו ויכול לעשות את זה יותר טוב ממני. כבר בפעם הקודמת ראיתי איך הפנים של אנשים השתנו כשראו אותי, עבורם זה כאילו שהם ראו את אבא שלי מולם. הבנתי שעכשיו אני צריך להיות החוקר הראשי".
כבר מהרגע הראשון תומר הבהיר שהוא מתכוון להיפגש עם כל אחד שיסכים, כולל המאהבות השונות שהיו לאביו. "היו דברים שבהחלט היו לי קשים לשמיעה. אני זוכר שבאחת השיחות הראשונות שלי עם דבי (סגל, שהייתה ידידה קרובה ואשת סודו של האב – א"א) היה מידע שחלק ממנו היה קשה לעיכול. זאת הייתה שיחה של כמה שעות שאחריה חזרתי הביתה ואמרתי לשיר ארוסתי 'אני צריך לצאת עכשיו, אני מעדיף לנקות קצת את הראש'. בשלב מסוים התקשרתי לאחותי שתבוא ותשב איתי. היו הרבה ימי צילום שבסוף היום לא הצלחתי לסדר את הראש אז קראתי לאחותי, כי רק היא הצליחה להבין. אפשר להגיד שלפני שהתחלתי את המסע הארוך הזה הייתי במקום אחר לחלוטין".
בין שלל הרגעים המרגשים והמטלטלים שנחשפים בסדרה, המטלטל ביותר עבור תומר היה היום שבו פתח את הפרוטוקולים החסויים מהמשפט – חומרים שהפרקליטות לא הסכימה בתחילה למסור. "זו הייתה נסיעה ארוכה מחיפה לתל-אביב. הייתי סגור בתוך עצמי, הגלגלים בראש לא הפסיקו לעבוד, התחלתי לחבר הרבה מאוד פרטים וזה הגיע למצב של 'יכול להיות שהלידה שלי הייתה אחד הגלגלים שהניעו את הרצח?' זה גרם לי לתחושת אשמה. פתאום חשבתי לעצמי, אני גרמתי לרצח של אבא שלי, בגלל שנולדתי, ובגלל הרצח נמסרתי לאימוץ. לקח לי הרבה מאוד זמן להירגע מהמחשבה הזאת. היה בי כעס גדול והייתי צריך לקחת את הזמן לבד ולהמשיך לעבוד על הסדרה".
רוצחו של יעקב סלע, הראל הרשטיק, היה בן 20 בעת הרצח. הוא ריצה 25 שנות מאסר וקיבל שחרור מוקדם מהכלא, אחרי ששיכנע את ועדת הערעורים שמצבו הבריאותי קשה מאוד בעקבות מחלת ריאות, וכל יום בכלא עם עשן הסיגריות מסכן את חייו. אחרי שהשתחרר פתח סטארט-אפ וגייס משקיעים, כולל אנשי ציבור מוכרים בחברה הישראלית. כל זה מרתיח מאוד את סלע הבן. "בדרך כלל ועדת השחרורים פונה לבני משפחה של הנרצח לשאול אם הם מתנגדים לשחרור של הרוצח. זה כבר היה אחרי שהתוכנית שודרה, אז הם לא יכולים לטעון שלא יודעים שליעקב יש משפחה".
"אני פשוט גיליתי ביום בהיר אחד שהוא שוחרר", מספר תומר. "בהתחלה לא יכולתי לחשוב על מה שיקרה אם אראה אותו פתאום ברחוב. כשההפקה של הסדרה חשבה ליצור איתו קשר אמרתי שאני לא חושב שאני מוכן לפגוש אותו. בסופו של דבר, אחרי תהליך ארוך עם עצמי, הצלחתי להגיע להחלטה שאני מוכן לעשות את זה, אבל לא פנים אל פנים. ניסיתי ליצור קשר גם עם הרוצח וגם עם אמא שלו, והתגובה שלהם הייתה מאוד אגרסיבית. הם טענו שהוא לא אבא שלי, קראו לו בכינויי גנאי וקללות וניתקו לי בפרצוף. הם לא באמת רצו ליצור איזשהו שיח.
"אני לא רציתי לבוא עם האשמות או אגרסיות, לא בתור הבן של הקורבן או שופט או מוציא להורג. באתי כדי לפתוח דף חדש, לשמוע את הצד שלהם בסיפור. מבחינתי, אם רינה והראל יקראו את הכתבה וירצו לדבר איתי, זאת לא אפשרות שחסומה בפניהם. כשקראתי למשל דברים מהחקירה, שהראל אמר בה 'יעקב היה כמו אבא שלי, הוא היה האדמו"ר שלנו' - אלה דברים שאני מנסה להבין. אם הוא באמת אמר את זה כי היה להם חיבור אמיתי, או כי הוא היה צריך להגיד את זה".
"ניסיתי ליצור קשר גם עם הרוצח וגם עם אמא שלו, והתגובה שלהם הייתה מאוד אגרסיבית. הם טענו שהוא לא אבא שלי, קראו לו בכינויי גנאי וקללות וניתקו לי בפרצוף. הם לא באמת רצו ליצור איזשהו שיח"
העובדה שהרבה אנשים אמרו שאבא שלך היה הגורו שלהם, אבל כלפיך, בנו הביולוגי, הוא לא תיפקד כאבא, מצערת אותך?
"יצאתי מנקודת הנחה שהוא לא ידע עליי או שאם ידע הוא לא היה כל כך מעורב. ושוב, אמא שלי תיארה שהוא מאוד רצה ילד. מהנשים שלו שמעתי שאם היה לו ילד הוא היה מאוד אוהב אותו. זו אחת הסיבות שהייתה לי תחושה של פספוס. אבל אני לא חושב שיש לי כעס כלשהו כלפיו, יכול להיות שהתגובה שלו הייתה כזו כי הוא לא היה בטוח שאני הבן שלו ולא היה לנו הרבה זמן להכיר ולגלות את זה".
חיפשת את המניע לרצח. מלבד החוב הכספי של הרשטיק, שהוא ניסה להתנער ממנו, היה מניע נוסף?
"ככל שנכנסתי לזה, גיליתי יותר ויותר הפתעות. הבנתי שהכסף היה רק דבר שולי. לכן חשבתי שאני מחולל הרצח, כי יכול להיות שאם הייתה שם קנאה - אני זה שהצַתִּי את הגפרור".
דרעי: "אחרי שרואים את שלושת פרקי הסדרה, מבינים שהדבר שבית המשפט הרשיע עליו – רצח בגלל עשרות אלפי שקלים, הוא מניע, אבל מאחוריו יש מניע יותר גדול. הייתה פה קבוצה של אנשים שהעריצה אותו, הוא היה אליל שלהם, ובתוך זה יש עולם עם דינמיקה מאוד מורכבת של מערכת יחסים שקשה להבין אותה. ואת כל זה מחולל הנחש, שכולם נורא מעריצים אותו ורוצים להידמות לו".
הנחשים מלווים את הסדרה לכל אורכה – הן בקטעי הארכיון ולפעמים אפילו גם בראיונות עצמם. לרבים מהמרואיינים חסרה אחת האצבעות, שנכרתה לאחר שהוכשו על ידי נחש. באחת הסצנות העוצמתיות נפגש תומר עם מגדל הנחשים שמואל בראונשטיין, שהיה עמית של סלע האב. בראונשטיין מספר לו דברים שלא ידע עד אז, על הרפתקאותיהם המשותפות, ובסוף הפגישה אף מעניק לו כמחווה נחש יקר ערך. שלא למצלמה, הסביר בראונשטיין שהסכים להתראיין כי ימיו ספורים והוא לא רוצה לשמור יותר על סודות. לפעמים השיחות עם תומר גורמות למשתתפים להתרגש יתר על המידה, והשאלות לפעמים מעלות רגשות טעונים.
מה גרם לכם להפסיק לצלם? מתי יודעים שדי?
דרעי: "כשהבנו שהגענו לכולם, ובעיקר כשהבנו את כל האירועים שמתחוללים בתוך הסיפור הזה. ברמה האישית, תומר קיבל תשובה לגבי יעקב – הוא ידע עליי, לא ידע עליי, האם הלידה הייתה איזשהו אירוע מחולל ברצח, האם הייתי הסיפור".
תומר: שלי (מאיר, שהייתה בת הזוג של יעקב סלע – א"א) הייתה הראשונה שאמרה לי בוודאות 'הוא ידע עליך, הוא אמר לי שהוא יודע עליך'. זה היה הרגע של 'אוקיי, זה פותר הרבה מהדברים'. אני לא יכול לומר שלכל הדברים יש לי את התשובה הוודאית והמושלמת, יש דברים שנשארו תלויים, כמו המניע – שאין לו תשובה חותכת, אבל מבחינתי, זה המקסימום שאפשר היה להגיע".
כשתומר סלע היה בן 20 הוא יצא מבית הוריו המאמצים לדיור מוגן לאוטיסטים בתפקוד גבוה. שבוע לאחר המעבר, בנסיעה אקראית באוטובוס הכיר את שיר, בחורה עם הפרעת אישיות גבולית – וכיום ארוסתו. "כבר בשבוע הראשון היו בינינו שיחות פתוחות על הכל. אני, בתור מישהו שמתמודד עם דיכאון, אובדנות ופוסט-טראומה, והיא, שמכירה את הנושאים האלה. אני חושב שזה חיבר בינינו מאוד".
עשור אחרי, הם מתגוררים יחד ברמת-גן, מתכוונים להינשא בקרוב ומגדלים את הנחש של בראונשטיין באקווריום נעול. בניגוד לתומר, שאין לו הרבה משפחה, משפחתה של שיר אימצה אותו והם בקשר קרוב. "שיר ליוותה אותי הרבה מאוד בתהליך החיפוש אחרי הוריי בכלל, ואבי ספציפית", הוא אומר. "זה משהו שאני מרגיש שאם לא הייתי עושה אותו זה היה יושב עליי. עכשיו, כשקצת הוקל לי, אני מרגיש שאני יכול לעשות דברים יותר טוב".
4 צפייה בגלריה
תומר סלע עם ארוסתו שיר, מתוך הסדרה "איש הנחשים". "ליוותה אותי הרבה מאוד בתהליך"
(צילום: באדיבות yes)
בעתיד יהיו לכם ילדים, חשבת איזה אבא תהיה?
"בתור מישהו שמכיר את זה, אני לעולם לא אתן לילדים שלי את התחושה שהם לא שייכים. ילד לא חייב לגדול בבית מושלם או עשיר, אלא להרגיש משפחה, תחושה של אהבה, שיש מישהו מאחוריו".
ואיך הרקע שלכם משפיע על הזוגיות, על הרצון למשפחה?
"אובדנות ודיכאון הם מושגים מאוד כלליים, שאי-אפשר לשנות. היו לנו הרבה תקופות קשות. כששיר במצב פחות טוב – אני שם כדי לאזן אותה, ולהפך. אנחנו עושים עבודה מאוד משמעותית בכל הנושא של מה יקרה כשיהיו לנו ילדים. עברנו שינוי עצום מבחינת ההתנהלות הפיזית והנפשית. גם לגבי החתונה, לקח המון זמן עד שהחלטתי שאני באמת מוכן להתחייב, עם כל הקושי וההתמודדויות. מאז ומעולם הייתה לי בעיה עם הקונספט של משפחה. זה משהו שאני לא יכול פשוט להעלים, אבל אני כן יכול להתמודד איתו".
"לקח המון זמן עד שהחלטתי שאני באמת מוכן להתחייב ולהתחתן, עם כל הקושי וההתמודדויות. מאז ומעולם הייתה לי בעיה עם הקונספט של משפחה. זה משהו שאני לא יכול פשוט להעלים, אבל אני כן יכול להתמודד איתו"
מה תספר לילדים שלך על סבא?
"בתור מישהו שחיפש לדעת ולהבין, לא אחסוך שום מידע ממישהו שרוצה. אם הבן שלי עכשיו שואל שאלות, אני לא אסבן אותו או אייפה את הדברים כדי לספר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע. אני אספר – ותתמודד. תאהב, לא תאהב, זה המצב".
למה לא חזרת לשם אלמוג?
"אלמוג שמואל. תמיד ציינו את זה כשם כפול, שלא אהבתי אף פעם. אחד הדברים שעלו בשיחה הראשונה עם אמא, זה למה קראו לי אלמוג. היא טענה שאבא שלי ידע מההתחלה שהיא בהיריון ממנו והם דיברו על השם והוא אהב את השם שמואל. אבל היא רצתה שיקראו על שם המקום שבו עשו אותי, צומת אלמוג. אז הם הסכימו שיהיו אלמוג ושמואל".
אתה מאמין לה?
"לא".
על מי אתה עדיין כועס, גם היום?
"אפשר לחלק את התשובה לשלושה חלקים. על סבתא, שבפעם הראשונה שנפגשנו היא אמרה לי במפורש 'אני לא רציתי וחבל שהיא הביאה אותך', או 'היא הייתה בסדר, אבל כשנולדת דפקת הכל'. לא הצלחתי לסלוח לה גם אחרי שנפטרה, ואני לא חושב שאי פעם התחושה הזאת תשתנה. על הרווחה, במיוחד אחרי שגיליתי שדברים מסוימים סולפו, או לפחות לא היו מדויקים. ובסופו של דבר, אני כועס על מי שגרם לכל הסיפור הזה להתרחש – על הרוצח. אי-אפשר לקחת ממנו אחריות על מה שקרה. אם הרצח לא היה קורה, כנראה שגם לא הייתי נמסר לאימוץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
