בחיי שאין לי יותר כוח. אין לי כוח אפילו להבהיר שאין לי כוח, אבל אני אמצא בעצמי עוד שארית אחרונה, רק כדי להגיד את הדבר הבא:
צ'רלי קירק? שבאמת נרצח על לא עוול בידי בן עוולה, אולי וכנראה משום שמדיניות רכישת הנשק הרשמית בארה"ב היא "תרצה גם צ'יפס עם זה?" וקירק עצמו היה מגדולי תומכיה של המדיניות הזו – הוא איננו, ומעולם לא היה, חסיד אומות העולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
נכון, אני יודע שזה טיפשי לציין את זה בכלל, אבל מה לעשות: הקומיקאי (ביום טוב ואחרי הנחת ידיד) גיא הוכמן העלה פוסט לזכר המנוח, שבו כתב עליו "חסיד אומות העולם... אוהב ישראל וידיד אמת של העם היהודי... פרוגרסיבים מזדיינים".
והדבר הזה הביא, בתוך יומיים, 45 אלף לייקים!
אז תקשיב טוב, הוכמן: "חסיד אומות העולם" הוא, הגדרתית, משפטית, ויקיפדית, "מי שפעל למען הצלת יהודים במהלך השואה תוך סיכון חייו ללא תמורה".
ואפשר להגיד על צ'רלי קירק הרבה דברים – למשל שכשבישרו לי שהאיש נרצח לקח לי זמן להיזכר מי הוא בדיוק ולמה אני אמור להיות מזועזע מרציחתו יותר או פחות מכפי שאני מזועזע מכל רצח – אבל יהודים בשואה הוא לא הציל.
גם לא מחוץ לשואה.
למעשה, צ'רלי קירק לא הציל אף אחד. צ'רלי קירק היה (ביום טוב ואחרי הנחת ידיד) גזען, הומופוב, מיזוגין ואדם חשוך וארצ'י-באנקרי באופן מפתיע יחסית לבחור בן 31. הוא היה גם כנראה איש נחמד ורטוריקן אפקטיבי, ורציחתו מזעזעת כי מדובר בהתנקשות בחופש הדיבור, אבל באופן ענייני לחלוטין, צ'רלי קירק לא הפך את העולם למקום סובלני יותר, והעובדה שתמך בישראל לא הפכה אותו לפחות גזען, הומופוב ומיזוגין. לא; הוא היה כל זה, וגם תומך ישראל. זה יכול ללכת יחד – למעשה זה הולך לאחרונה יחד כמעט כמו צ'יפס עם זה.
אבל מבחינת הימין הקיצוני בישראל, צ'רלי קירק הפך מיד ליצחק רבין מייד-אין-אמריקה שלהם. בתחילת השבוע הם קיימו "עצרת הצדעה" לזכרו תחת הכותרת "זוכרים, שרים וכואבים" במעמד דוד ד'אור (גם עמיחי שיקלי היה, אבל זה כבר לא מעמד), נתניהו כתב ש"צ'רלי היה גיבור של השורשים והתרבות המשותפת שלנו" – אין לי מושג אם הוא התכוון לשורשי שנאת השחורים או לתרבות שטוענת שהפלות גרועות יותר מהשואה – ואראל סג"ל כינה אותו "קדוש".
עוד רגע והחבר'ה האלה ידרשו מימון בסך עשרה מיליון דולר מהמדינה כדי לעלות מדי שנה להתפלל על קברו.
עכשיו תראו; להתחיל להסביר לאנשים האלה את המובן מאליו – שצ'רלי קירק לא היה קדוש, לא חסיד אומות, לא קִיים תרבות משותפת עם אף אחד מלבד, מסתבר, דוד ד'אור – שואב ממני את כל האנרגיה עוד לפני שהתחלתי בכלל, מהסיבה הפשוטה שכל זה יהיה כרוך בה-מ-ו-ן עבודה.
וזה הדבר המייאש באמת בשלב הזה של הדיון עם האנשים האלה: שמדובר בישראלים שמשוכנעים שעכשיו לילה – למרות שברגע זה יש שמש בשמיים! ואתם אומרים לעצמכם: לעזאזל, לא רק שתפיסת המציאות שלהם זהה לזו של צנצנת מיונז, אלא שכדי להתחיל בכלל להתדיין איתם אני אצטרך לעבור מרחק עצום מדי של להסביר להם עובדות יסוד פיזיקליות כמו מהו כוכב לכת מסתובב, מה מגדיר "יום" ומה "לילה" ולמה כשהשמש מאירה בשמיים אנחנו מכנים את זה "יום", ורק המחשבה על להתחיל גורמת לי להרים ידיים מראש.
כי המרחק ביני לבינם פשוט גדול מדי. אז שיחשבו שלילה עכשיו.
שיחשבו שאנחנו חיים בתקופה של נס. שיחשבו שמצבנו הכלכלי, בעזרת השם, מעולם לא היה טוב יותר. שיחשבו שאין מה לחקור ממלכתית לגבי 7 באוקטובר ושהמסקנה היחידה היא שחבל שלא העירו את נתניהו שעה קודם. שיחשבו שההפצצה בקטאר הייתה גאונית והאיצה את שחרור החטופים. שיחשבו שלעזאזל העולם, אז לא ניסע אליו יותר, מה כבר איבדנו שם? והיי, הרווחנו רשת קמעונאית חדשה בשם סופר-ספרטה!
אז שיחשבו שאנחנו חיים בתקופה של נס. שיחשבו שההפצצה בקטאר הייתה גאונית. שיחשבו שלעזאזל העולם, אז לא ניסע אליו יותר, מה כבר איבדנו שם? והיי, הרווחנו רשת קמעונאית חדשה בשם סופר–ספרטה!
כי מה שמכונה "תפיסת מציאות" הוא כרגע הקניון הגדול, הכמעט בלתי צליח ביותר, שישראל ראתה; לפעמים נדמה שהמרחק בין האופן שבו אני תופס את המציאות לדרך שבה הוכמן או סג"ל תופסים אותה עצום כל כך, עד שאין לי כוח בכלל להתחיל להתווכח איתם. לא רק מכיוון שכדי לגרום להם להבין את האלגברה של החיים אני איאלץ להתחיל איתם מחיבור-חיסור – עד כדי כך מושגי היסוד האזרחיים הבסיסיים השתבשו אצלם – אלא גם מסיבה טרגית יותר:
שנדמה שהם מנצחים, לא?
כלומר, בעידן של פופוליזם, בהמיות, שקרים כמטבע לאומי, שנאה כתוכנית עבודה, עבריינות פלילית כקידום, מצבי רוח מתחלפים כהצעות חוק, בורות כאיכות, מציאות כהתעלמות ובוז כממלכתיות, האנשים האלה יוצאים המנצחים הגדולים. הם מחזיקים בשלטון כאן ובארה"ב, גורפים 45 אלף לייקים ל"צ'רלי קירק חסיד אומות העולם", והם מוכרים לילדים שלנו ערכים של שמרנים זקנים ורקובים ועבריינים חסרי בושה כתמהיל לסגנון חיים מומלץ.
ואנחנו נלחמים, בשמנו ובשם הערכים ההוגנים, אבל לפעמים נדמה שזו מלחמת מאסף ולפעמים פשוט נגמר הכוח להילחם; בעיקר כשזה כבר מרגיש כאילו אנחנו מוטלים על האדמה כמו האביר השחור ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש" אחרי שכל ארבע גפיו נכרתו, והוא ממשיך לצעוק: "זאת רק שריטה, הקרב לא נגמר! אפשר לסגור על תיקו!"
בשלב זה, אני מודה, מתחשק לי לפעמים לסגור על תיקו. להרבה ישראלים מתחשק. הם מחפשים את דרך הביניים, את הפשרה, המתינות, ההתמרכזות, הסימטריה, כי היי, אנחנו ממילא מסכימים על 75 אחוז מהדברים, אז למה שלא נסכים שלא להסכים – באהבה – על 25 האחוז האחרים?
והישראלים שוחרי הטוב האלה מקימים עמותות אזרחיות יפות מסוג "דיבור אחר", "יוזמת המאה" ו"הרבעון הרביעי" ועורכים כנסים והידברות ומטיפים ל"תור המתינות", כמו שנקרא ספרה של פולי ברונשטיין מ"יוזמת המאה", שהמליצה השבוע ברשת "לגוון בחברים ימנים, שמאלנים, ערבים, חרדים, מתנחלים, ביביסטים וקפלניסטים... שיכולים לעזור לי לראות את מה שאני לא רואה... בלי להכעיס ולעצבן אותי מעבר למה שהכרחי".
ומדי פעם – בעיקר כשנגמר לי הכוח לריב על "עכשיו יום, לא לילה" – אני כמעט מתפתה לקנות את הסחורה המטשטשת והמאלחשת הזאת. בבסיס היא מתאימה לי; אני אדם שוחר שלום ושונא עימותים. לא פעם אני נשבר ואומר לעצמי די לכתוב את הטורים האלה, אתה רק מטיף למקהלה, תיכנע כבר, תוותר, תשלם דמי חבר ל"רבעון הרביעי" ותצטרף לגוף ש"מאזן ומכיל את הקולות השונים בחברה".
ואני יודע שזה שקר מיופייף. אני יודע שכל ישראלי שמצטרף לאחד הארגונים האלה הוא ניצחון נוסף לימין חסר המעצורים שבשלטון, זה שלא רואה בעיניים ומבקש, במלוא הדורסנות, לא לדבר, אלא לבסס ישראל חדשה על סממנים אוטוקרטיים, פשיסטיים, מכופפי חוק ואנטי-ליברליים בשירות אדם אחד, ולקיים מלחמת נצח כמשמעות לחיים.
ואני יודע שאסור לי להוריד עיניים מהכדור, כי ברגע שאני אעשה את זה הם רק יבקיעו גול נוסף. ואני יודע שאם ישראל תפסיד את עצמה לעצמה – בדיוק כמו שהיא עושה כרגע – לפחות אני אדע שהגנתי עד הסוף על סט הערכים האנושי ההגון, ושהסט הזה מת כשהוא עומד על רגליו ולא מתחנן על ברכיו.
ואני יודע שאין לי כוח יותר, ומצידי בואו נקרא לזה תיקו. ושנתניהו ילך כבר.
