שנתיים עברו מאז שנועה ארגמני הושיטה יד חזקה ונואשת לעזרה בזמן שמחבלי חמאס הפרידו באכזריות בינה לבין בן זוגה אבינתן אור, וחטפו את שניהם לעזה. 246 ימים בשבי שינו את חייה מקצה לקצה, אבל גם אחרי השחרור הפיזי היא עדיין נאבקת, בהרבה נחישות ובהמון כאב, למען חופש אמיתי – שלה, של אבינתן שעדיין שבוי ושל כל החטופים שנותרו בשבי. במקום להיות "סטודנטית רגילה שנוסעת להודו בין סמסטרים", היא מוצאת את עצמה נואמת מעל הבמות המשפיעות בעולם. במקום להיות רק מוגנת ועטופה על ידי המשפחה, היא חסרה את אמא שלה שנפטרה שלושה שבועות אחרי החזרה הביתה. ובמקום לבנות חיים עם אבינתן, היא נלחמת על חייו.
החטיפה של אבינתן אור ונועה ארגמני
אבינתן
"לפני 7 באוקטובר בדיוק הייתי צריכה להתחיל שנה ג' בלימודים להנדסת מערכות מידע ותוכנה באוניברסיטת בן-גוריון. הייתי עוד בחורה רגילה במסלול הרגיל של החיים, אותו שביל החומוס של - עבודה מועדפת, דרום אמריקה, לימודים, מסיבות סטודנטים, הודו וסרי-לנקה בין סמסטרים", נועה מספרת. "בכל אחד מהטיולים שעשיתי טיילתי לבד, זה גם מה שלבסוף נתן לי יתרון להסתגל לסיטואציות חדשות בתוך השבי. בבן גוריון יש תמיד אווירה חברתית מטורפת, ותמיד אהבתי להיות מוקפת באנשים ולצאת למסיבות. בעצם, הכרתי את אבינתן במסיבת פורים באוניברסיטה.
"באותו זמן, למדתי בשנה א' ואבינתן למד בשנה ה' בהנדסת חשמל, והתחיל עבודה חדשה בחברת אנבידיה. אחרי חצי השנה הראשונה של הקשר שלנו, אבינתן עבר לגור בתל-אביב ובעצם כל סופ"ש היינו אחד אצל השני. הדירה של אבינתן הייתה על אבן גבירול ובכל סוף שבוע שהייתי אצלו הייתי הולכת ללמוד בבית אריאלה, המקום שלימים הפך לכיכר החטופים".
על בן זוגה, ואימה, נועה מספרת: "אבינתן הוא אדם שאי-אפשר לתאר במילים, משהו בשקט ובשלווה הפנימית שלו פשוט מקרין איזה קסם מיוחד בנוכחות שלו. אחד המשפטים שהוא תמיד אמר לי הוא 'אריה לא צריך לשאוג כדי שכל החיות יידעו שהוא מלך'. זה משהו שמאפיין אותו מאוד. תמיד ירגישו אותו בחדר, גם אם הוא לא אומר כלום. באותה תקופה, כשאמא שלי הייתה חולה, אבינתן היה העוגן שלי. אחרי ימים שלמים של בדיקות והקרנות הייתי באה אליו מותשת ופשוט לא אומרת כלום. הוא מבין אותי גם בלי שאצטרך להוציא מילה מהפה.
"אמא שלי ואבינתן הם דמויות כל כך מרכזיות בחיי, הנוכחות של שניהם כל כך חסרה לי. מרגיש לי כאילו הבסיס שלי פשוט קרס ואני מנסה למצוא דברים אחרים להיאחז בהם על מנת למצוא את השפיות שלי. זה בדיוק כמו שניקח שולחן עם ארבע רגליים ונוריד לו שתי רגליים. לא משנה איך נסובב את זה הוא פשוט יקרוס. נשארתי יחד עם אבא שלי. אבא שלי הוא הכל בשבילי, אבל החוסר תופס מקום גדול בחיי. בכל מחשבה, בכל צעד, בכל יום אני נפגשת עם הכאב מחדש".
מהנובה לעזה
"ב-6 באוקטובר אבינתן ואני היינו בבאר שבע, ובאותו יום החלטנו לקנות כרטיס לנובה, פחות מ-24 שעות לפני שהמסיבה התחילה. בדרך כלל אנחנו מגיעים למסיבות קבוצה גדולה של חברים, אך באותו סוף שבוע לא כולם יכלו ומעטים הגיעו. אבל ידענו שיש כמה חברים שנמצאים שם ובכל זאת החלטנו ללכת״, נועה מספרת.
"הגענו למסיבה בארבע לפנות בוקר. מצאנו את החברים שלנו, פתחנו קאנטה קטנה לצידם, עשינו כוס ונכנסנו לרחבה שהייתה פשוט מהפנטת. מלאה באנשים יפים, ובאנרגיה מדהימה, והתחלנו כבר לראות ניצוצות של זריחה״.
"לא עבר הרבה זמן ובחורה לצידי הבחינה ביירוטים בשמיים וצרחה. בתור מישהי שגדלה בבאר-שבע, זה לא הלהיב אותי במיוחד אבל אחרי שנייה המוזיקה פסקה. ביקשו מאיתנו לפנות את המקום, אז כמו ילדים טובים ארזנו את החפצים שלנו והלכנו לרכב. אמרנו שלום לכל החברים, מה שלא ידענו זה שזו תהיה בעצם הפעם האחרונה שנראה אותם. ליאור טקאץ', יבגני פוסטל ושון דויטשוילי, אותם החברים שמעולם לא חזרו מהמסיבה. רק לאחר שחזרתי מהשבי גיליתי מה עלה בגורלם. יהי זכרם ברוך״.
"ישבנו קצת ליד הרכב עם כמה אנשים שהכרנו. אורי טשרניחובסקי, אחד החברים שלי שעבד בבר, ניגש אלינו וחילק כמה בקבוקי מים. הוא גלל בפייסבוק שלו בזמן שאנחנו נשענים על הרכב, ופתאום ראינו סרטון של מישהי שמצלמת מתוך הבית שלה את המרפסת בבית מולה, ובמרפסת יש שני מחבלים חמושים, ואז הטלפון נשמט מידה.
"באותו רגע אמרתי לאבינתן ולאורי שאנחנו חייבים לעוף מפה. נכנסנו לרכבים. בזמן שאבינתן ואני ברכב אחד ואורי ברכב שני, היינו כל הזמן בשיחת טלפון יחד. נסענו לכיוון היציאה מהחניה ושמענו קולות ירי, אז עשינו פרסה ואחרינו היה צי של מכוניות שמנסות לברוח. תוך כדי נסיעה ראינו שיש שביל שמוביל לכביש וחשבנו להתחבא באיזו מיגונית, אבל ברגע שניסינו לעלות לכביש כבר התחילו לירות עלינו. ראיתי את הכדורים מפספסים אותנו ופוגעים בחול. כל כדור שפגע בחול יצר שובל של חול שעף באוויר״, נועה מספרת.
"אורי עשה פרסה ונכנס ברכב שלי, ובאותו זמן כל מה שחשבתי עליו זה שאבא שלי הולך להרוג אותי. שנייה לאחר מכן אורי המשיך לאחת הפניות, מכיוון שלא ראיתי לאן הוא נסע אני המשכתי לכיוון אחר. ראיתי מסביבי עוד המון מכוניות ואף אחד פשוט לא ידע לאן לברוח.
״בזמן שאנחנו נוסעים אורי ניסה לעזור לאחד מהבליינים שפגש בדרכו, הוא העלה אותו לרכב וניסה לעזור לו. דרך הדיבורית שמעתי כמה הבחור היה מבוהל, לא ידעתי במה הוא נתקל ומה הוא ראה אבל הוא היה מפוחד. ואז, תוך כדי שאורי נסע הוא פשוט החליט לפתוח את הדלת באמצע ולצאת, אורי ניסה לעזור לו אך הוא כבר הספיק לרוץ. זה היה פשוט מדהים בעיניי לראות איך תמיד אורי ניסה לעזור לאנשים אחרים לפי שהוא חושב לעזור לעצמו, גם ברגעים כאלה״, היא ממשיכה.
"אורי היה עדיין איתי על הקו, התלבטנו אם לנטוש את הרכב משום שאולי הוא מושך יותר מדי תשומת לב, ולהמשיך ברגל, אבל לא חלפה שנייה ושמעתי את אורי צועק - 'הם פה, הם פה, הם פה!' מיד לאחר מכן שמעתי רק דממה. ניסיתי לדבר איתו, 'אורי תהיה איתי, הכל בסדר? אורי דבר אליי'. אחרי כמה רגעים שמענו מהטלפון שלו מחבל צועק 'אללה אכבר'.
"אבינתן ואני הסתכלנו אחד על השנייה המומים, המשכתי לנסוע והתנצלתי. 'אני מצטערת, אני לא יכולה לשאת את זה. אני חייבת לנתק את השיחה ולהמשיך לברוח'. לאחר כמה דקות של נסיעה החלטנו לנטוש את הרכב. לקחנו שני בקבוקי מים והתחבאנו ליד עץ שהיה נראה כמו מקום טוב להסתתר בו, אבל אחרי חמש דקות שמענו המון צעקות בערבית, הבנו שיש שם חמולה נורא גדולה ושהם מתקרבים לכיוון שלנו.
"רצנו חזרה לרכב והם קלטו אותנו ורצו מיד אחרינו. תוך כדי שאנחנו נכנסים לרכב ואני נותנת גז, הם מנפצים לנו את כל השמשות. הצלחנו לברוח. נסענו ישר עד שלא ראינו אותם יותר באופק, עד שנתקלנו בצומת טי. במפות ראינו שהפנייה ימינה מובילה היישר לתוך עזה והפנייה שמאלה מובילה לאזור המסיבה, שממנו ברחנו״.
"שאלתי את אבינתן מה הוא חושב שכדאי לעשות. 'תיסעי ישר' הוא אמר לי. לפנינו היה שדה חקלאי אבל זה לא היה אמור להוות איום ביחס לעובדה שהיה לנו רכב 4X4. המשכנו לנסוע ישר בתוך השדה, וראינו שיש שביל שאפשר להתחבר אליו, אבל כשפנינו אליו הרכב התחפר בחול ולא הצלחנו להמשיך לנסוע יותר.
"נטשנו את הרכב. ראינו שיש מין ערוץ באדמה שהיה נראה כמו מקום להסתתר בו. התחבאנו שם במשך שעות. באיזה רגע הסתכלנו אחד על השני והסכמנו שאנחנו ממשיכים לברוח, אבל איך שהתחלנו לזוז ראינו מישהו פשוט קופץ מעל הראש שלנו וממשיך לרוץ״.
״הניגודיות הזאת היא משהו בלתי נתפס, איך מצד אחד כל בית החולים חוגג וצוהל, ובאותה נשימה המשפחה מקבלת את הבשורה הקשה מכל - ארנון נהרג. הוא הקריב את חייו על מנת להציל את חיינו. למרות כל הסיכונים הוא בחר לצאת למבצע וברגע אחד החיים שלו נלקחו בקרב מול מחבלים. אני נמצאת כאן היום בזכות ארנון זמורה״
"הוא לא ראה אותנו, אבל הבנו שלא בטוח להמשיך לזוז, אנחנו חשופים. לי כבר לא הייתה קליטה בטלפון הנייד ואבינתן עדיין ניסה להזעיק עזרה. הבנו שאם אף אחד לא יגיע לעזור לנו, אנחנו לא נצליח לצאת מפה. התפללתי שהצבא ימצא אותנו, אבל במקום זה מצאו אותנו מחבלים.
"הם ישר תפסו לנו את שתי הידיים והתחילו לרוץ איתנו, בזמן שאנחנו רצים אני צעקתי אליהם, Please! Please don't kill us!s בזמן שהידיים שלי אזוקות ראיתי בחורה בורחת בחורשה, היא לבשה שורט וגופייה, וישר הבנתי שגם היא הייתה במסיבה. היא ראתה שחוטפים אותנו והחליטה לרוץ, לברוח. המבטים שלנו הצטלבו, הסתכלנו אחת לעבר השנייה, ראיתי בה אותי והיא ראתה אותי בה. שתינו ידענו שהגורל שלנו יכול להיות זהה. עד היום אני לא יודעת מי זאת הייתה. מה עלה בגורלה, אם היא נחטפה, שרדה או נרצחה.
בינתיים, המחבלים צעקו לכמה בחורים עם אופנוע שהיו לא רחוקים מהם, וכשהאופנוע הגיע הם העלו אותי עליו בזמן שאבינתן נשאר מאחור. הושטתי יד לעברו וצעקתי. צעקתי כדי שלא יפרידו בינינו, אבל מצאתי את עצמי לבד. בתוך המנהרות בעזה. בכל מקום שהייתי בו בעזה שאלתי אם יודעים איפה אבינתן. בחור גבוה ושיער בצבע שטני. לא ידעתי מה עלה בגורלו. עד היום שחזרתי לא ידעתי אם הוא נרצח או נחטף, אבל האמנתי שהדרכים שלנו עוד ייפגשו".
חתיכת שמיים
ב-8 ביוני 2024, חולצה נועה מהשבי במבצע צבאי, שלימים ייקרא מבצע ארנון על שם מפקד הצוות ולוחם הימ"מ רב-פקד ארנון זמורה שנפצע אנושות במהלכו, ובבית החולים מת מפצעיו. "אני זוכרת שבאותו יום החום כבר ממש הכביד עליי ולא היה בחדר אפילו חלון קטן שייכנס ממנו אוויר, אני לבשתי בגדים ארוכים ולא הפסקתי לרגע להזיע. ביום הזה אני התעוררתי בבוקר על המזרן בפינה של החדר. הם הביאו לי מעט אוכל, אבל מרוב תסכול אני רק הסתכלתי על הצלחת מהצד השני של החדר למרות שהייתי רעבה. לאחר כמה שעות ניגשתי לצלחת, אכלתי וחזרתי לפינה של החדר. שמעתי יריות חזקות.
"בכל התקופה הזאת, כששמעתי קולות של פיצוצים, הסתתרתי בפינה שמבחינתי היא הייתה 'הפינה הכי בטוחה בחדר', אחרי כל מיני חישובים לוגיסטיים הבנתי שהיא לא מול החלון, היא קצת יותר פנימית. אם הבית יקרוס, אולי היא תישאר במקום.
"קולות הירי ממש לא היו זרים לי, שמענו אותם כל הזמן. היו תקופות שקצת יותר והיו תקופות שקצת פחות, אבל גם כשהירי היה בתוך הבית שהוחזקתי בו וגם כשהוא היה מחוצה לו, הרעשים תמיד חזקים ועוצמתיים. ואז, פתאום, לוחמי הימ"מ פרצו לתוך החדר. אחד החיילים ישר אמר, 'נועה, אנחנו מהימ"מ, באנו לקחת אותך הביתה'".
איזה רגע. עולה על כל דמיון.
"הייתי בהלם. לשמוע עברית בלב עזה זה היה בשבילי כמו חלום. הוא שאל אותי איפה הנעליים שלי, ועניתי שהן מתחת לספה. כמובן שלא היה צורך בנעליים כשאת נעולה בחדר קטן לתקופה כל כך ארוכה, אז הן לא היו בהישג יד, לכן הוא מיד אמר לי לקפוץ לו על הגב ולקח אותי מחוץ למבנה. בדרך החוצה פחדתי מאוד. פחדתי שמשהו ישתבש, שמישהו יעלה עלינו ויפתח באש, ציפיתי לגרוע מכל. החיילים חיבקו אותי כל כך חזק והגנו עליי בגופם. אני בחיים לא אשכח את החיבוק הזה, חיבוק אמיתי וטהור אחרי תקופה כל כך ארוכה שבה הייתי בודדה. רק אז הבנתי שזה אמיתי ולא חלום. אחרי דקה של שקט מוחלט פתאום שמעתי קול אומר לי, 'נועה אנחנו מתרגשים מאוד שאת פה איתנו', עניתי להם, 'אני נורא מתרגשת אבל אני מפחדת מהדרך'.
"מיד אחרי זה שאלתי, 'אתם יודעים אם אמא שלי עדיין בחיים?' לא יכולתי לעצור את עצמי. במשך שמונה חודשים חשבתי עליה כל יום, כל היום, ידעתי שהמצב שלה לא טוב ולא ידעתי אם אזכה לראות אותה שוב. 'כן!' הם אמרו לי, 'היא בחיים והיא מחכה לראות אותך'. ואני בראש לי לא האמנתי. הם בטח אומרים את זה כדי שאני אישאר רגועה, מאיפה הם יודעים מי זאת אמא שלי? לקחתי את זה בעירבון מוגבל, אבל ידעתי שבעוד רגע אדע את האמת״.
"תוך כדי הנסיעה הם הביאו לי סוכרייה על מקל כדי שלא יירד לי הסוכר והלבישו אותי בווסט, נתנו לי קסדה ואפילו נעליים. אחרי שהגענו לחוף ובדקו לי מדדים הושיבו אותי על כלי רכב. הסתכלתי על הים בכזאת פליאה. כל כך הרבה זמן לא ראיתי את השמיים, כל כך הרבה זמן לא ראיתי את הים״, נועה מספרת.
"אחרי כמה דקות שישבתי שם, פניתי לאחד החיילים לידי ושאלתי אותו, 'אנחנו מחכים לעוד מישהו?' היה לי מוזר שאני נמצאת בנקודה, שהמסוק פה, אבל אנחנו לא מתקדמים. ואז הוא ענה לי שאנחנו מחכים לעוד שלושה חטופים. לאחר מכן בצה"ל החליטו להטיס אותי לארץ, ועליתי על המסוק. ההתרגשות הייתה עצומה. כשהיינו באוויר קלטתי את ברכת הדרך על אחת מדלתות המסוק, כמה זמן לא ראיתי טקסט בעברית, קראתי את זה והתפללתי לה' שיחזיר את כולנו בבטחה הביתה.
"הגענו לבית החולים שיבא עוד לפני שהדליקו את האורות, ואני ראיתי שני רופאים בקצה המסדרון, פשוט נרגשים. הרופא ניגש אליי ואמר לי, 'נועה, חיכינו לך כל כך הרבה זמן'. ואני בראש שלי לא הבנתי איך הוא יודע איך קוראים לי".
כולנו ידענו איך קוראים לך, וזה בטח מורכב שכולם מכירים אותך אבל את בעצם מעולם לא בחרת בזה.
"הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו מאז שחזרתי זאת החשיפה. בשום תרחיש שדמיינתי לעצמי בראש לא חשבתי שכולם יידעו מי אני. אני זוכרת את הרגע שעברתי בין בתי החולים שיבא ואיכילוב והיו שם אלפי אנשים עם דגלי ישראל שצעקו את השם שלי בהתרגשות. הייתי פשוט בהלם. חברים שלי סיפרו לי שכל העולם ראה את סרטון החטיפה שלי, ואני בכלל לא ידעתי שהוא פורסם. הפרטיות שלי נלקחה ממני ברגע, מבלי שהבחנתי בכך. אך למרות זאת אני בוחרת כל פעם מחדש לוותר על הפרטיות שלי על מנת לזעוק לעזרה ולהציל את אבינתן ואת כל מי שעדיין שם״.
״אני נחטפתי בגיל 25 ועוד מעט אני בת 28. בזמן שאבינתן ואני תכננו לבנות את החיים יחד, אני נלחמת על החיים שלו. כל החברים שלי מסיימים תואר, עוברים לגור יחד ומתחתנים, ובינתיים אצלי זה חלום רחוק. אפילו את התואר שהתחלתי בגיל 23 אני לא מצליחה לסיים״
"בבית החולים פגשתי קודם את אבא שלי, האדם עם הלב הכי ענק שהכרתי. ההתרגשות הייתה היסטרית, לא הצלחתי לעצור את הדמעות, כמה חיכיתי לחיבוק שלו, חלמתי על הרגע הזה בכל דקה ובכל שנייה, והנה החלום הפך למציאות״, נועה ממשיכה, ״באותו זמן, באותו בית חולים שאלמוג, אנדריי, שלומי (אלמוג מאיר ז'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, שחולצו באותו מבצע - ה"כ) ואני פגשנו לראשונה את המשפחות שלנו, המשפחה של ארנון זמורה הגיעה גם כן.
״הניגודיות הזאת היא משהו בלתי נתפס, איך מצד אחד כל בית החולים חוגג וצוהל, ובאותה נשימה המשפחה מקבלת את הבשורה הקשה מכל - ארנון נהרג. הוא הקריב את חייו על מנת להציל את חיינו. למרות כל הסיכונים הוא בחר לצאת למבצע וברגע אחד החיים שלו נלקחו בקרב מול מחבלים. בהמשך הכרתי את משפחת זמורה. הם אנשים צנועים עם לב ענק, מלאים בנתינה ובאהבה - רק מההיכרות עם המשפחה של ארנון אפשר להבין מאיפה הערכים שלו הגיעו. אשתו מיכל ביקשה לא לזכור אותו רק כגיבור, אלא גם בתור איש ערכי, אבא טהור ואהוב, וכך אני מנציחה אותו בכל הזדמנות. אני נמצאת כאן היום בזכות ארנון זמורה זיכרונו לברכה".
לאמא, סוף–סוף
"אמא שלי הייתה האדם הכי קרוב אליי, הכי יקר לי. מכיוון שהייתי הבת היחידה, כל תשומת הלב הייתה מופנית אליי. הייתי ילדה של אמא, אני כל כך דומה לה בכל כך הרבה בחינות. לפני שלוש שנים כל המשפחה שלי חגגה את חג ראש השנה בקפריסין בזמן שאני הייתי בהודו. אמא שלי התחילה להרגיש מוזר, חוסר יציבות שהקשה עליה ללכת ישר. מיד אחרי שהם חזרו לארץ היא פנתה לבית החולים ואז קרה הנורא מכל. גילו לה סרטן. בזמן הזה אני הייתי בקצה של השני של העולם, וקיבלתי את הבשורה קשה מאוד. הייתי כל כך רחוקה ממנה והרגשתי שאין לי איך לעזור ברגע כזה חשוב. מיד הזמנתי טיסה חזרה לישראל. כשהגעתי, היא כבר הייתה אחרי הניתוח ונפגשנו בטיפול נמרץ.
"מאותו רגע לקחתי את המושכות לידיים ורציתי לדאוג שאמא שלי תקבל את הרופאים הכי טובים בארץ, גם אם זה אומר שחיכיתי להם מחוץ למשרד כל יום עד שיסכימו לקבל אותה. תוך כדי לימודים באוניברסיטה הלכתי איתה לכל מפגש, לכל טיפול, ובאמת דאגתי שהיא תקבל את הטיפול הכי טוב שיש. למעשה היינו אמורות ללכת יחד להקרנות ב-8 באוקטובר, אבל מיותר לציין שלא הגעתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי לצידה במהלך הטיפולים״.
"אמא שלי הייתה אישה אצילית, צנועה וחזקה. היא לימדה אותי את העוצמה שבשקט ותמיד דחפה אותי להצטיין בכל דבר שאני עושה. החוסר שלה הוא כל כך עצום עבורי, אבל אני יודעת שאם היא הייתה פה, היא הייתה גאה בי", נועה מספרת.
הספקת לראות אותה ולהיפרד. היא נלחמה וחיכתה לך.
"המפגש הראשון עם אמא שלי היה הדבר שהכי חיכיתי לו. ידעתי שהיא חיכתה לי, שהיא תילחם בכל כוחותיה בשביל לראות אותי חוזרת. אבל לא בשביל עצמה, גם לא בשבילי. היא ידעה טוב מאוד שאני אסתדר, שאני יודעת לדאוג לעצמי, ולא היה לה ספק לרגע אחד שאני אחזור. היא חיכתה לי כדי שאבא שלי לא יישאר לבד.
"עם בת יחידה שמוחזקת בשבי והמאבק שלה במחלת הסרטן, היא רצתה שיהיה מישהו שיהיה עם אבא שלי. זה פשוט היה מדהים בעיניי לראות במובן הכי פיזי שיש איך היא נלחמה על החיים שלה בשבילנו. אבל לאחר שלושה שבועות אמא שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם הזה, נפטרה. נסענו לבאר-שבע ישר לבית העלמין.
"נדהמתי לראות את כמות האנשים שבאו לתמוך בנו ברגע הזה. הרגשתי שאמא שלי נגעה בכולם. כמה שהיא הייתה אדם שקט וצנוע, היא בכל זאת חדרה ללב של כל אחד ואחת. למעשה זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהלוויה. אחריה, חזרתי לבית של ההורים שלי, אותו בית שבו ישבנו כולנו יחד עם אבינתן ב-6 באוקטובר לארוחת חג בסוכה. מצד אחד, הכל נראה שונה, ומצד שני נראה כאילו הזמן ממש נעצר. חפצים שהשארתי לפני שמונה חודשים בחדר היו שם בדיוק באותו מקום, ורק הסוכה הייתה חסרה״.
״התחלתי את מסע ההסברה שלי ברגע הכי שברירי שיש, אמרתי שאני לא חוזרת הביתה עד שאבינתן לא חוזר. סיפרתי איך בעזה עברתי בין בתים, מחסנים ומנהרות, על הפציעה הקשה שלי, דיממתי מהראש ולא תפרו אותי. נשארתי עם חמישה חתכים פתוחים בראש ולא ראיתי רופא אחד בכל התקופה הזאת. איפה הצלב האדום כשצריך אותו?״
"בשבעה של אמא שלי זכיתי לראות כל כך הרבה חברים, משפחה, ואנשים שתמכו בהורים שלי בזמן המאבק. אבל מה שהכי הדהים אותי היה לגלות שלא רק אנחנו באבל, אלא כל המדינה באבל. גיליתי שאבא של חברה שלי נפטר מסרטן, שבן הזוג של חברה שלי נפל בקרב. פגשתי משפחות של חברים שלי שנרצחו ב-7 באוקטובר, משפחות חטופים וגם את ההורים של ארנון זמורה״, נועה אומרת.
"הסתכלתי לכולם בעיניים ופשוט ראיתי לב מרוסק, הרגשתי שכולם חולקים איתי את אותו הכאב. למדתי שלמרות הדרך שעברתי, והייתי כל כך הרבה זמן לבדי במצבים לא הגיוניים, אני לא צריכה אף אחד שיבין בדיוק מה עברתי. מספיק שיש לפחות אדם אחד שחולק את הכאב ומבין את הסבל, מבחינתי יש לנו עולם שלם משותף, ואנחנו כאן אחד לצד השני. כמו שהם כאן בשבילי, כך אני צריכה להיות שם בשבילם. בשביל כל מי שאיבד אדם קרוב, בשביל חברים שלי שמשרתים במילואים, בשביל משפחות החברים הטובים שנרצחו ב-7 באוקטובר ובשבי, בשביל המשפחה של אבינתן, בשביל משפחות החטופים, בשביל החטופים שהיו איתי בשבי".
המאבק לא הסתיים
כמה ימים אחרי שנועה חולצה מהשבי, היא נפגשה עם מפקדים בכירים מהצוות המחלץ. הנוכחות המשמעותית שלהם בחייה, והחברים שמתמרנים בצבא, מלווים אותה בכל יום ממש. "פגשתי קבוצה של גברים גדולים וחסונים לבושים במדים, וכל אחד מהם שיתף ברגעי החילוץ מנקודת המבט שלו ולכולם היו דמעות בעיניים", נועה מספרת, "אז הבנתי כמה החילוץ שלי היה משמעותי, לא רק לי ולמשפחה שלי, אלא לכל מדינת ישראל. אחד הקצינים שיתף שאחרי שמונה חודשים שהם נלחמים, רואים את החברים שלהם נהרגים מול העיניים, ומחלצים פעם אחר פעם עוד גופה של חטוף עטופה בשקית, פתאום לראות אותי הולכת על שתי רגליים ומחייכת כשרואה את הים בפעם הראשונה זה עולם ומלואו.
"רק אז גם הבנתי מה קרה במדינה בזמן שלא הייתי. ישר חשבתי על החברים שלי שמשרתים במילואים, שחשבו עליי בכל צעד שהם עשו, ובכל אבן שהפכו בתוך עזה. אחד החברים סיפר לי, שבאחת המשימות שהם קיבלו ביקשו מהם לחפור קברים באזור מסוים מכיוון שהייתה אינדיקציה לגופות של חטופים. הוא תיאר לי שבזמן שהוא חפר קבר והוציא חלקי גופות, הוא התפלל לא לפגוש את הפנים שלי״.
"אין לי אפילו איך להודות לכל החיילים שנותנים מעצמם יום-יום, נלחמים, נחשפים למראות קשים ומוותרים על החיים הפרטיים שלהם בשבילנו. בשביל המדינה שלנו. בשביל החטופים. בכל פעם שאני רואה 'הותר לפרסום', או עוד חייל ששם קץ לחייו, זה פשוט מוציא אותי מדעתי. למה? איך אף אחד לא שם לב אליו? איך יכולנו למנוע את זה? כל יום אני חושבת איך אני, איך אנחנו בתור חברה, בתור מדינה, יכולים למנוע את האסון הבא. הלוואי שכולנו היינו עושים יותר בשבילם".
נכון. אבל את עושה, בהרבה חזיתות. בשביל החטופים והמדינה וכל האזרחים בה. איך זה התחיל?
"במיוחד בתור מישהי שהייתה שם וחוותה את הכאב, התסכול והחוויה הפיזית בכל חלק בגוף שלה, לא יכולתי להישאר אדישה. רציתי לצעוק לעולם שיוציאו אותם משם, שיחזירו את אבינתן שלי הביתה.
"באחד הימים באוניברסיטה, באמצע הרצאה, היד החליקה אל הטלפון וראיתי שטראמפ נבחר לכהן כנשיא ה-47 של ארצות הברית. כבר אז התבשלה המחשבה בראש - אני הולכת לפגוש אותו. באותה תקופה אושרה עסקת החטופים השנייה, אבל אבינתן לא נכלל בפעימה הראשונה אלא רק בשנייה. הלב דפק על 200 והראש לא הצליח לעכל, איך זה יכול להיות? איך ייתכן שאבינתן נשאר מאחור? הרי אנחנו חייבים להמשיך לפעימה השנייה, אי-אפשר להשאיר אף אחד מאחור.
"ואז התחלתי את מסע ההסברה שלי, ברגע הכי שברירי שיש, אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת הביתה עד שאבינתן לא חוזר. סיפרתי איך במשך השהות שלי עברתי בין כמה בתים, מחסנים ומנהרות, ועל המפגשים עם חטופים רבים ובהם ילדים, נשים ומבוגרים. סיפרתי על הפציעה הקשה שלי, בעקבות הפצצה על בית שהוחזקתי בו. היו לי חבלות רציניות בכל הגוף, דיממתי מהראש ולא תפרו אותי, בעצם לא קיבלתי שום סיוע רפואי. נשארתי עם חמישה חתכים פתוחים בראש ולא ראיתי רופא אחד בכל התקופה הזאת. איפה הצלב האדום כשצריך אותו? כבר כמעט שנתיים שהוא לא מתפקד ולא בודק מה מצבם הבריאותי של החטופים. חמאס פירסם סרטון שלי, שבו אני מתחננת לעזרה רפואית, אבל העולם בחר לעצום עיניים.
“ראיתי חטופים חוזרים למשפחותיהם ולצערי ראיתי גם חברים שלי נרצחים מולי. יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, חבריי היקרים, נרצחו בשבי חמאס עוד לפני היום המאה. הלוואי שהייתי יכולה להציל אותם, אני סוחבת את זה איתי בכל יום ויום. יהיה זכרם ברוך”.
ודי מהר, ודי לבד, הגעת עד לבית הלבן, להשבעה של טראמפ, למועצת הביטחון של האו"ם - היית המשוחררת הראשונה שנאמה שם. נבחרת לרשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין ״טיים״.
"כמה ימים לפני ההשבעה של טראמפ, במיאמי, במיצג של הנובה שהוא המקום שבו הכל התחיל, דיברתי בפני הקהל. היו אנשי ציבור רבים שם, בהם שרה ויאיר נתניהו. בהשבעה עצמה, טראמפ הזמין משפחות חטופים ושורדי שבי לעלות לבמה בנאום שלו. בדברים שאמר הוא ציין שיום לפני כן היה שחרור מדהים של שלוש חטופות הביתה. וכן, הייתי החטופה המשוחררת הראשונה שדיברה במועצת הביטחון של האו"ם. שיתפתי בחוויות האישיות שלי מהשבי, סיפרתי על החברים שנרצחו בו מול העיניים שלי וזעקתי את החשיבות של הגעה לחלק השני של העסקה.
"פגשתי המון בכירים בקונגרס ובבית הלבן, יחד עם עוד שבעה שורדי שבי. אלי שרעבי, אביבה סיגל, קית' סיגל, עומר שם טוב, יאיר הורן, דורון שטיינברכר ונעמה לוי. נפגשנו עם טראמפ במטרה אחת - להחזיר את כולם. כמה ימים לאחר מכן, העולם פשוט נפל עליי. חזרנו ללחימה. אם היה אפשר לתאר את הסאונד ששמעתי בזמן שקראתי את הכותרת הזאת, הוא היה פשוט פיצוצים והפגזות. זה מיד לקח אותי אחורה לזמן שבו אני הייתי ממש על התפר בעסקה הראשונה בנובמבר 2023. אז, קולות הפיצוצים בישרו לי שמעכשיו אני יכולה רק לחלום על זה, ומי יודע אם אזכה לראות את ההורים שלי שוב. כבר שנתיים עברו, מתוכן הייתי שמונה חודשים בשבי חמאס ו-16 חודשים במאבק מתמשך לחזרה של כולם, שזה בעצם כפול מהזמן שהייתי שם - והם עדיין שם.
"אני נחטפתי בגיל 25 ועוד מעט אני מציינת את גיל 28. בזמן שאבינתן ואני תיכננו לבנות את החיים שלנו יחד, אני נלחמת על החיים שלו. אני צופה בכל החברים שלי מסיימים תואר, עוברים לגור יחד ומתחתנים, ובינתיים אצלי הכל נראה רק בגדר חלום רחוק. המאבק היומיומי תופס חלק כל כך גדול מהחיים שלי, שאפילו את התואר שהתחלתי בגיל 23 אני לא מצליחה לסיים. הרצון להמשיך לחיות שוב פשוט בוער אך קיים קושי ענק בכל צעד ובחירה שאני עושה בלי אבינתן. כבר שנתיים שהזמן עצר במקום. אני מרגישה שכל מה שלא אומר לא יתאר את המצב הזה, את התסכול. כל כך הרבה מילים, ומצד שני - ריק אחד גדול”.
משמעות
ויש סיפור אחד שמתמצת את הכל. "אחד הספרים שליוו אותי בשבי היה 'האדם מחפש משמעות', שקראתי בעבר. בשעות הכי קשות אני ואיתי סבירסקי היינו מדקלמים ממנו משפטים כאילו הוא נכתב רק בשבילנו, רק בשביל לתת לנו כוחות באפלה. כשחזרתי זה הספר הראשון שרציתי לקרוא שוב. בחלק הראשון שלו ויקטור פרנקל מתאר שלושה שלבים בתגובותיו הנפשיות של אסיר לחיי המחנה: פרק הזמן שלאחר כניסתו למחנה; פרק הזמן שבו הסתגל כהלכה לשגרת המחנה; והפרק שלאחר שחרורו ויציאתו לחופשי.
"אני מזדהה עם זה מאוד, אבל בתור מישהי שחזרה מהשבי וצריכה לעבור שיקום אני עדיין מרגישה בשבי. כל רגע מאז שחולצתי אני מרגישה בשבי, חלק גדול ממני נשאר שם ולא מאפשר לי להתקדם הלאה ולשקם את עצמי. בן הזוג שלי, אבינתן, שהוא חלק כל כך גדול בחיים שלי, עדיין מוחזק בשבי. ועד שהוא ועוד 47 חטופים וחטופה נוספים לא יחזרו, אנחנו לא נוכל להשתקם".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
