הבית
הבית הזה הוא רק מבנה. הוא לא שלי, לא קנינו אותו, ומה שנשאר ממנו שייך לניר עוז. הוא לא ה-בית שלי. הבית שלי היה הקיבוץ, החברים והקהילה. אמנם לא נולדתי בו, אבל גרתי כאן בארבע השנים האחרונות. פה שירי נולדה, ופה שנינו למדנו להיות הורים, משפחה. פה אריאל למד ללכת ולדבר, פה הוא סיפר את הבדיחה הראשונה שלו. פה הוא הפך לאח גדול כשכפיר נולד. בבית הזה יש יותר זכרונות טובים מכפי שאני יכול לתאר.
אני מתיישב על הספה, בפינה שלי שבה ישבתי תמיד. עברו כמעט שנתיים מאז שישבתי כאן, ואני עדיין יכול לראות את הבית שהיה ב-6 באוקטובר, רק שהפעם הוא לא נקי, ולא מסודר, והפעם יש כתם דם גדול של טוני, הכלב שלנו, על הרצפה.
הספה ששירי ישבה עליה, ואני הייתי מניח את הראש על הרגליים שלה, מחוררת מכדורים. הטרמפולינה של כפיר נטושה מחוץ לבית, מלוכלכת. ארגז החול של אריאל מלא בדברים שאני לא מזהה. האופניים החדשים שלו נגנבו, כשבדיוק כשהתחלתי ללמד אותו לרכוב בלי גלגלי עזר. לזה לא זכיתי, אבל הזיכרון נשאר.
בין ההריסות, אחרי טורנדו הטרור שהבית הזה עבר, אני מוצא דברים. כמו המפית הזאת שאני מחזיק ביד, שבקלות הייתה יכולה להיזרק או להיעלם בין הסדקים. מפית כתומה, מהחתונה שלנו. יש בה שברים מהכוס ששברתי מתחת לחופה. שמרנו אותם, תכננו לעשות מזה משהו, אבל לא הספקנו.
אני בבית, במקום שאני מכיר, ולא מכיר, שהפך ממוכר לזר. להיכנס אליו זה כמו כל החיים שלי עכשיו - לא מה שהכרתי. גם הם הפכו למבולגנים. מוכתמים בדם. עצובים. זה כבר לא מרגיש כמו בית, התחושה כאן אפלה. מבית של שמחה וצחוקים, הוא הפך לקר וכואב. ושקט פה. לא השקט הרצוי והטוב שכל כך אהבנו, אלא שקט רע, כזה של אימה.
לא נכנסתי לכאן הרבה. זה קשה לי. היו פעמים שהייתי בקיבוץ, אבל הביתה לא נכנסתי. אני יודע שבכל פעם שאני נכנס, אני לא יודע מה אני עלול לגלות. סלסלת החיתולים של כפיר. מכונית הצעצוע של אריאל. אלבום תמונות מאובק מתחת למזנון.
כמו לארוז חפצים כשעוברים לבית אחר, ככה אני אורז זיכרונות. מחליט מה אני לוקח איתי, ומה אני מוכן להשאיר מאחור. חפצים עם ירי או דם, או כל מה שמזכיר את 7 באוקטובר, אני לא לוקח. אני לא רוצה לפגוע בזיכרון הטוב. עם השנים אני מפחד שהוא ייעלם.
את הכיסאות הכחולים של הילדים אתרום. גם את חומרי היצירה של שירי שקנינו בשביל לעשות פעילויות עם אריאל, אעביר לילדים אחרים שיוכלו לשחק וליצור. כמה בובות של הבנים, אני כן לוקח. לחפצים אין ערך, אלא לזיכרון שבא איתם. כל חפץ מציף זיכרון שמח, וכל חפץ שאני לא מוצא, הוא זיכרון שנלקח ממני. אני מסתכל עוד. השמלות של שירי. התחפושות של אריאל.
בשבי, כשנמרוד כהן היה איתי, נמרוד שעדיין שם, דיברנו הרבה על חגים. עלה לי אז זיכרון של אריאל מחופש לדינוזאור, לפני תקופת הבאטמן שלו. שירי שלחה לי את הסרטון מגן הילדים - כל ילד עלה לבמה והציג את התחפושת שלו. התחפושת הראשונה שלו הייתה גזר. השנייה הייתה התינוק של במבה. כשדיברתי על זה עם נמרוד, הסרטון היה לי בראש בלי הפסקה ובמשך שלושה ימים לא הפסקתי לבכות.
הנשיקה האחרונה
פעם אחת לשירי ולי היה ריב קטן, ובבוקר כשיצאתי לעבודה נתתי נשיקה לאריאל ולכפיר. כעסתי. כשהייתי בדרך, שירי התקשרה אליי ואמרה בבכי ובכעס: "לא משנה מה קרה, ולא משנה על מה רבנו, אתה לא יוצא מהבית בלי לתת לי נשיקה". הרגשתי ממש רע שיצאתי ככה. הסכמתי מיד והתנצלתי. כל היום הרגשתי רע ואשם, וכשחזרתי הביתה מהעבודה חיבקתי ונישקתי אותה בלי הפסקה והבטחתי לה שזה לא יקרה יותר.
ב-7 באוקטובר, לפני שהמחבלים הצליחו לפרוץ אלינו הביתה, שמענו שהם קודחים לנו בדלת הכניסה. הסתכלתי על שירי ושאלתי אותה – "נלחמים או נכנעים?". שירי אמרה לי, "נלחמים". קודם כבר הבאתי את האקדח ומחסנית נוספת, כשבקיבוץ התחילו לדבר על חדירה. פתחתי את הדלת של הממ"ד, כיוונתי לכיוון הדלת שבה קדחו, והתחלתי לירות. ברגע שהם הצליחו להיכנס לתוך הבית מחלון חדר השינה, הם התחילו לירות חזרה. תוך כדי קרב היריות, אני רואה שהכדורים שלהם חודרים את דלת הממ"ד כמו חמאה, לכיוון המיטה של אריאל, שביקשנו ממנו להתחבא מתחתיה. אני אומר לשירי, "אני חייב להיכנע, הם יורים לכיוון אריאל, אני לא רוצה שהוא ייפגע".
הנחתי את האקדח ואת המחסנית על השולחן הקטן בחדר, נשכבתי על הרצפה וצעקתי, "חלאס, חלאס, יש פה ילדים". בעברית, באנגלית, בתקווה שהם יבינו משהו. ואז הם נכנסו לממ"ד. הם בעטו בי כשאני על הרצפה, וכשהקימו אותי, אחד מהם סימן לי לצאת החוצה. הצבעתי על שירי והבנים, ואמרתי, "הם לא", הוא עשה עם הראש "לא", הצבעתי עליהם שוב עם הראש ואמרתי, "הם לא". המחבל הצביע עליי, אמר לי – "רק אתה, יאללה".
סימנתי לו עם הידיים, אם אני יכול לתת נשיקה לפני שאני יוצא. הוא עשה "כן" עם הראש, "יאללה, יאללה". הלכתי לשירי, אמרתי לה שהם באו לחטוף, שהם לא לוקחים נשים וילדים. "יהיה בסדר, אני אלך איתם כדי שלא יפגעו בכם ולא אעשה בעיות". ושירי מפוחדת, מחזיקה את עצמה לא לבכות.
נישקתי את שירי, את כפיר ואריאל, אמרתי להם שאני אוהב אותם הכי בעולם תמיד בעולם. אמרתי לעצמי בראש שהולכים להוציא אותי להורג בחוץ, ואני נכנס לכמו אופוריה. כל הגוף מרגיש קליל. אני לא מפחד. בכל שלב בדרך לעזה אמרתי, הנה זה בא. ביציאה מהבית, פה על הדשא, בלינץ׳, עוד רגע אני מת. לפני שדחפו אותי למנהרה, עשו לי עם הפנס, "שוף, שוף, תראה", וכיוונו אותו על גופה של מחבל שנראה שמת כבר די הרבה זמן. בן זונה, אתה רוצה להרוג אותי ליד הגועל נפש הזה? זה מה שעבר לי בראש. הוא רק אמר לי עוד פעם "יאללה, יאללה" ודחף אותי לכיוון פתח המנהרה. אז הבנתי שרוצים אותי חי. חשבתי על שירי והילדים, ואמרתי לעצמי - יפנו אותם למקום בטוח, הם יחכו לי. אני אצא ואנחנו נתגבר על הכול, אריאל יתגבר בעזרתנו, כפיר בטח לא יזכור יותר מדי כי הוא תינוק. הכול קטן עלינו.
אם הייתי יודע שזו תהיה הפעם האחרונה, אולי הייתי מנשק יותר, מנשק עוד. היום אני מבין כמה היא הייתה משמעותית. הנשיקה האחרונה. שירי, לא יצאתי מהבית בלי לתת לכם נשיקה.
הם משכו אותי החוצה מהממ"ד, שהיה החדר של אריאל. החדר שהיה יפה ותמים, עמוס משחקים, חוויות, סיפורים. באותו בוקר הוא היה המבצר שלנו, ועכשיו הוא פשוט חדר עצוב וכואב. בלי הצחוק של אריאל וכפיר. פה היינו כולנו יחד בפעם האחרונה, כל המשפחה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, ופה נפרדו דרכנו. זה היה הסוף של משפחת ביבס.
האישה השמחה בעולם
כשאומרים "משפחת ביבס", הדבר הראשון שחושבים עליו הוא על התמונה של שירי והילדים ברגעי החטיפה. אם יש משהו שהייתי רוצה שיידעו, זה ששירי לא הייתה כזאת. היא לא הייתה האישה המבוהלת והחיוורת שכולם ראו. שירי הייתה האישה הכי שמחה בעולם. אישה שאהבה לרקוד, להיות חלק בארגון הפעילויות ולהשתתף באירועי החגים. היא אהבה את הקיבוץ, את הקהילה, את החברים שלנו.
שירי הייתה בת זוג מושלמת בשבילי, ואמא מדהימה. היא זרמה איתי ועם כל השטויות והשגעונות שלי, היא אפילו התפשרה איתי - הדגל של Cummins (המנוע של דודג׳ ראם) לא יהיה בסלון, אבל כן תלוי בחדר של אריאל.
את שירי הכרתי כמה שנים לפני שהפכנו לזוג. בחג פורים, דוד ואיתן הזמינו אותי לארוחה עם כל משפחת קוניו. הם דיברו על שירי, ועל זה שהיא רווקה, והסתכלו עליי. אני אמרתי להם שאין סיכוי, שהיא לא תסתכל לכיוון שלי. הם אמרו לי, "מה פתאום", ושהיא תמיד שמחה לראות אותי. גם אני תמיד שמחתי לראות אותה, אבל אני ביישן ולא העזתי לגשת אליה. ככה זה היה - מצד אחד דוד דחף אותי, ומצד שני שרון דחפה את שירי - שמישהו כבר יעשה את הצעד. באותו ערב יצאנו להליכה בקיבוץ, ושם הכול התחיל.
לכל חטוף וחטופה יש משפחה. גם אני רוצה לעשות דברים רעים מאוד לחמאס, דברים שלידם סרטי המסור ייראו כמו סרטי דיסני, אבל זה לא יחזיר לי את המשפחה שאיבדתי. את החטופים והחטופה האחרים, החיים והחללים, עוד אפשר וצריך להחזיר
שירי הייתה בת קיבוץ ניר עוז, ההורים שלה חיו בו. היינו קרובים אליהם, גם פיזית, במרחק הליכה. מרגיט ויוסי היו סבתא וסבא למופת, הם בילו עם הנכדים שלהם המון ועזרו לנו כשהיינו צריכים. הם אירחו אותנו לארוחות ערב ולעל האש יחד, גם עם דנה גיסתי והמשפחה שלה. ב-6 באוקטובר, כשחזרנו מארוחת שישי אצל דנה, ביקשנו מסבתא מרגיט לשמור על הילדים והלכנו לפאב של הקיבוץ. פגשנו בו את סבא יוסי, את יאיר הורן שעבד בו ותמיד חייך לכל מי שנכנס. בבוקר שאחרי, מרגיט ויוסי נרצחו.
כל כך אהבתי את הקשר של שירי עם ההורים שלי, פנינה ואלי, ועדנה אשתו של אבא. גם הם סבא וסבתא מדהימים. שירי תמיד הרגישה נוח וטבעי איתם. היא הייתה יכולה לשלוח לי הודעה – "מתחיל לכאוב לי הגרון, תעבור אצל אמא שלך, היא הכינה לי מרק עוף". ואמא שלי תמיד הייתה שואלת אחר כך איפה קופסאות האוכל, ושירי הייתה אומרת לי להגיד לה שזה לא אצלה ושהחזרנו, פשוט כי היא רצתה לשמור אותן אצלנו.
אהבנו לעשות את ימי ההולדת קטנים וצנועים בפאב של הקיבוץ, עם כל המשפחה. אבא שלי ועדנה היו באים, אמא שלי, יוסי ומרגיט, דנה ואלעד והילדים, והחברים הכי קרובים. קטן ומשפחתי, כמו שאהבנו.
לפני שעברנו לבית הזה, שירי הגיעה לראות אותו וצילמה לי אותו בווידיאו. בית ריק, אחרי שיפוץ. האמת שדי התבאסתי ואמרתי לה, "שירי, הבית קטן. הוא לא משהו, אין משהו קצת יותר גדול, עם מקום?". שירי אמרה לי, "אנחנו נעשה מהבית הזה בית, אנחנו נהפוך אותו לכזה". וזה מה שהיה. ריהטנו אותו, בהתחלה אפילו לא היה לנו מקרר אלא צידנית עם קרח. ישבנו על מזרנים עד שקנינו ספה. אבל הצלחנו. הפכנו את המבנה הזה לבית חם, אוהב, משפחתי. לבית שלנו.
תמיד כשדיברנו על בית, שירי אמרה משהו שהולך איתי. היא אמרה שהיא רוצה בית לא גדול מדי ולא קטן מדי, אלא בית שיהיה מספיק גדול כדי שהחמימות תישאר בו. בית שירגיש חם, בלי חלקים קרים.
בבית שלנו לא היה הרבה מקום לארח, אבל זה לא מנע מאיתנו להזמין את אחותי עופרי ואת גיסי דוד והאחיינים לארוחות ערב, או סתם לבילוי. אני מתגעגע לראות את אריאל ותואם משחקים בדשא או עם צבעי ידיים בחצר. בשבי אמרתי לעצמי, מזל שעופרי ודוד עזבו את קיבוץ רעים חודש לפני 7 באוקטובר.
אני מתגעגע לשבת על מחצלת בדשא עם כפיר, לראות את טוני שוכב בדשא סופג שמש ולהיות על קוצים למקרה שיעבור חתול. הוא לא היה בא כשהיינו קוראים לו, אבל הוא היה כלב טוב והוא גונן על הילדים.
בשבי, המחשבה על שירי והילדים החזיקה אותי. אני חשבתי שכל עוד הם בסדר ומחכים לי - גם אני אהיה בסדר.
בנים שלי
אני רציתי להיות אבא שזורם עם השטויות של הבנים שלו, ואהבתי מאוד לעשות את זה. כשאריאל רצה ללכת מחופש לגן, אמרתי סבבה. נתנו לו להתבטא בדרך שלו. שירי תמיד צחקה עליי שאני כמו הליקופטר, חג מעל אריאל, הולך סביבו ושומר עליו.
אם החיים הם מרוץ, שירי והילדים היו קו הסיום שלי. הם היו הניצחון שלי בעולם. הם היו התגשמות החלום שלי, להיות בעל ואבא. כשאני מתעורר בבוקר, הדבר הראשון שאני מרגיש הוא החוסר. היה לי הכול, ואיבדתי הכול. המסע הזה נגמר, וממנו נשאר לי רק הזיכרון. אני לא מצליח לראות רחוק יותר ממחר. אבל בחרתי בחיים, ובקצב שלי, לאט‑לאט, אולי אראה גם את מחרתיים
המפגש הראשון בין אריאל לבין כפיר היה טבעי כל כך. אני הלכתי להביא את אריאל מהגן, ושירי חיכתה בבית. הוא ידע שהיום הוא יפגוש את אח שלו, והוא כל כך התרגש. בכניסה לבית היה תלוי שלט שהחברים שלנו, הקוניויים, הכינו לנו – ברוכים הבאים. אריאל התקרב לדלת, ראה אותו ושאל, מה יש פה? אמרתי לו – יש פה שלט שהכינו לנו החברים שלנו, הקוניויים. ואז שירי פתחה את הדלת. מחבקת. מאושרת. כשהם נפגשו, אריאל הניח את הראש בעדינות על כפיר. הוא חיבק אותו. הוא ליטף את כפות הרגליים הקטנטנות שלו.
מההתחלה אריאל היה אח גדול, שרק רצה לתת לכפיר ולשתף אותו. הוא לא קינא בתשומת הלב שהתינוק החדש קיבל, הוא פשוט היה שמח ועצמאי והתרוצץ בבית וקפץ על שירי כשהיא הייתה על הספה, וליווה אותו בעגלה לכל מקום. כל הקיבוץ היה בשבילו מגרש משחקים אחד גדול. המדשאות, השבילים, החברים.
מכל פינה הזיכרונות מציפים. אבא שלי הגיע פעם להתקין לנו מזגן בחדר של אריאל, הוא הביא את תיק כלי העבודה והניח אותו על הרצפה בחדר. אריאל הביא גם את מזוודת הצעצוע של כלי העבודה שלו. אבא שלי הוציא מברג, ואריאל הוציא אחריו. אבא שלי הוציא מברגה, ואריאל הוציא את המברגה שלו. אמרתי לאבא שלי, איך יכול להיות שלאריאל יש יותר כלי עבודה מאשר לי?
יום רגיל בבוקר, אני קם מוקדם לצאת לעבודה. אני חוזר מהטיול עם טוני ושירי מבקשת ממני לשמור על כפיר שבדיוק התעורר. כפיר משחק עם חבילת מגבונים ריקה, והוא צוחק ומבסוט, ושירי צועקת לי – "תפסיק להעיר אותו, אני רוצה לחזור לישון", ואני אומר לה, "זה לא אני, זה הוא". זה אחד הזיכרונות הכי טובים ומתוקים שיש לי, מחבילת מגבונים ריקה. כמה שחשוב לי הזיכרון הזה - ככה אני מפחד לאבד אותו.
אחרי הסרטון שצילמו אותי וסיפרו לי על שירי והבנים שלי, ביקשתי לעבור אל דוד. בפעם השנייה בחיים שלנו, אחרי שישן איתי לפני החתונה עם שירי, ישנו יחד. אחד ליד השני, תחת אותה שמיכה. אחרי תקופה הפרידו אותנו לשתי קבוצות
לפני 7 באוקטובר עבדתי בשתי עבודות וחזרתי מאוחר הביתה, לפעמים הייתי מספיק לשבת עם אריאל קצת לפני שהוא נרדם אבל לרוב חזרתי אחרי שהבנים הלכו לישון. כל כך רציתי שלא יחסר להם כלום, והיה חסר לי זמן. זה תמיד יהיה לי קשה. הוא היה מעט מדי. גם תמונות יש לי מעט מדי. הייתי בטוח שאוכל לשחזר את אלה שהיו בטלפון, אבל אז גיליתי שלא גיביתי אותן נכון. מאז שהבנתי שהן אינן, משהו בזיכרון שלי לא מרפה. אני מפחד לשכוח.
אם החיים הם מרוץ, שירי והילדים היו קו הסיום שלי. הם היו הניצחון שלי בעולם. הם היו התגשמות החלום שלי, להיות בעל ואבא. כשאני מתעורר בבוקר, הדבר הראשון שאני מרגיש הוא החוסר. היה לי הכול, ואיבדתי הכול. המסע הזה נגמר, וממנו נשאר לי רק הזיכרון. אני לא מצליח לראות רחוק יותר ממחר. אבל בחרתי בחיים, ובקצב שלי, לאט‑לאט, אולי אראה גם את מחרתיים.
ואני מתגעגע. אני מתגעגע לקול של אריאל משחק בחדר, למראה שלו רץ בין החדרים, ג׳ינג׳י, נראה כמו צ׳אקי ומטפס על המיטה כדי לשכב ביני לבין שירי. לצחוק של כפיר, לצליל הצעצוע שלו. לרעשים של טוני כשהוא הולך בבית. לשיחות של שירי ושלי, לקול שלה אומרת, ׳ירדן, תסתובב אתה נוחר׳. הבית היה קטן בממדים אבל עצום במה שהכיל - לזיכרונות אין נפח, והוא הכיל כל כך הרבה מהם.
דוד
דוד ואיתן קוניו הם כמו אחים בשבילי. אני מכיר את משפחת קוניו מאז שהיינו בכיתה א׳, ולמדנו יחד עד סוף י"ד. עברנו טירונות יחד, ודוד ואני שובצנו לאותו בסיס. אחרי הצבא דוד עבד איתי תקופה קצרה במקום שבו עבדתי. בהמשך הגיעה גם התקופה בקיבוץ. שירי גדלה איתם באותה תינוקייה ובאותו בית ילדים. הם היו שכנים בילדות, וגם הם, בעצם, כמו אחים.
מכיוון שאני לא רוקד, דוד תמיד רקד עם שירי. אפילו בחתונה שלנו אני בעיקר עמדתי ברחבה. דוד הוא חלק מסיפור החיים שלי, מכיתה א׳ דרך השידוך בפורים ועד גידול המשפחות יחד. ערב לפני החתונה של שירי ושלי, הוא ואני ישנו יחד במלון באותו חדר, באותה מיטה. דוד תמיד היה איתי כשהייתי צריך אותו, ואני איתו.
אני מתגעגע לקול של אריאל משחק בחדר, מטפס על המיטה כדי לשכב ביני לבין שירי. לצחוק של כפיר, לצליל הצעצוע שלו. לשיחות של שירי ושלי, לקול שלה אומרת, ׳ירדן, תסתובב, אתה נוחר׳. הבית היה קטן בממדים אבל עצום במה שהכיל
אני זוכר שהייתי רואה אותו מטייל עם התאומות בעגלול, והייתי יוצא אליו, והיינו מדברים וקובעים להיפגש בערב אצלו, או אצל איתן, לקפה או לבירה, לדבר על הכול ובעיקר על שטויות. "חיים פשוטים". לכאורה. לכל מקום אני הולך עם החוסר של דוד ואריאל. עם הגעגוע ועם הדאגה.
אני זוכר רגעים עם דוד בשבי, כשנפגשנו במנהרה. כשראיתי את דוד שם בפעם הראשונה, קמתי מהמזרן שעליו ישבתי, והתחבקנו. חיבוק חזק מאוד. הוא אמר לי שכשהוא ראה אותי הוא חשב שהוא מסתכל על רוח רפאים, כי הוא היה בטוח שנרצחתי בממ"ד. הוא כעס על זה שהפרידו בינו לבין שרון, שלקחו אותו מהילדות, והוא לא ידע לאן מובילים אותו. אני ניסיתי לחזק אותו, הוא ניסה לחזק אותי. אחרי הסרטון שצילמו אותי, אחרי שסיפרו לי על שירי והבנים שלי, כשביקשתי לעבור אליו, בפעם השנייה בחיים שלנו ישנו יחד. אחד ליד השני, תחת אותה שמיכה.
אחרי תקופה הפרידו אותנו לשתי קבוצות. דוד ואני ביקשנו להישאר יחד, אבל הם לא הסכימו. לפעמים כשעברנו ממקום למקום במנהרות, חלפנו אחד על פני השני. התחבקנו. חיזקנו אחד את השני, כמה שיכולנו. והמשכנו.
דוד ואריאל, קשה שאי אפשר להרים טלפון, לשלוח הודעה, לשאול – "קפה?" או פשוט לשלוח אימוג׳י כזה של ספל. משהו כל כך פשוט. כשאיתן ואני נפגשים היום, אנחנו מסתכלים אחד על השני ובלי מילים מרגישים את החוסר, באחים ובחברים. אם פעם השיחות בינינו היו קלילות, היום הן כבדות מאוד, על פוליטיקה, על מלחמה. על הדאגה לאחים שעדיין בשבי.
אני לעולם לא אתגבר על האובדן של שירי והבנים, אבל אני פה, מנסה להשתקם. גם לדוד, לאריאל ולשאר החטופים מגיע לחזור הביתה ולפחות לנסות להשתקם. לחללים מגיע לחזור לקבורה מכובדת.
קהילה
הקהילה שבה אתה חי בקיבוץ היא חלק בלתי נפרד מהבית. היא באה עם הבית. לא משנה אם לא הייתי פעיל ומעורב בה מאוד, עדיין הרגשתי חלק ממנה.
אני זוכר את אחד הסגרים בקורונה, בסילבסטר, כשאסור היה לצאת מהבית ולהיפגש עם אחרים. אז הייתה יוזמה כזאת שכל אחד יהיה בחצר הבית שלו, והפעילו מוזיקה בדשא הגדול של חדר האוכל ככה ששמעו אותה בכל הקיבוץ.
יאיר הורן וחבר קיבוץ נוסף נסעו עם טנדר ועליו חבית בירה, עברו בין חצרות הבתים ומזגו. זו הייתה מסיבה גדולה של הרבה מסיבות קטנות. שירי ואני היינו בחצר, שכבנו על הדשא. אני שמתי ראש על טוני, שירי שמה ראש עליי, והמוניטור של אריאל בצד. קיבוץ הוא מעבר לקבוצת בתים מגודרת, מוקפת צמחיה. הוא הקהילה. והקהילה היא האנשים שבה.
שירי ואני הולכים בשבילים, מדי פעם פוגשים את ארבל ואריאל שגלשו על סקטבורד, הולכים באותה דרך עד שכל אחד פונה לפנייה שלו. לזרוק זבל לפעמים הפך למפגש חברתי. פומי הכלבה של איתן מגרדת את הדלת שלנו ונכנסת, נותנת לק לטוני, שותה לו מהמים, אוכלת מהאוכל שלו ויוצאת. זה היה הסימן שלנו שסתיו ואיתן יצאו לטייל עם הבנות שלהם, והיינו מצטרפים אליהם והולכים יחד, ופוגשים עוד אנשים בדרך, ועוצרים במגרש המשחקים ויושבים על הדשא.
בערב, אם לשירי היה יום ארוך והיא הייתה עייפה, אז אני הייתי קופץ לאיתן או לדוד לקפה. היינו מחליטים אצל מי להיפגש, שולחים הודעה לאריאל, לוקאס עובר עם אחד הבנים שלו, על האופניים החשמליים. לואיס היה מצטרף אלינו לפעמים. מסתם קפה זה הפך לישיבה של חברים ומשפחה, חברים שהפכו למשפחה.
אני זוכר רגעים עם דוד בשבי, כשנפגשנו במנהרה. כשראיתי את דוד שם בפעם הראשונה, קמתי מהמזרן שעליו ישבתי, והתחבקנו. חיבוק חזק מאוד. הוא אמר לי שכשהוא ראה אותי הוא חשב שהוא מסתכל על רוח רפאים, כי הוא היה בטוח שנרצחתי בממ"ד. הוא כעס על זה שהפרידו בינו לבין שרון, שלקחו אותו מהילדות, והוא לא ידע לאן מובילים אותו
בקיבוץ אוויר נקי, שאת השקט שבו קשה להסביר. היו בו נחת ורוגע. ובכל זאת קנינו רכב גדול מספיק כדי שנוכל להתפנות בשעת הצורך, במהירות, והאקדח שלי תמיד היה בהישג יד. היו מחשבות, והייתה גם דריכות, ולא שכחנו איפה אנחנו חיים.
אני חוזר מקניות בשישי עם פרחים לשירי. כשאני מתקרב לבית, אני כבר מתחיל לחייך כי אני יודע שאם אופיר השכנה (אחות של שגיא דקל חן), תהיה בחוץ ותראה אותי, היא תביך אותי, מה שכמובן קרה.
יוסי השכן, בעלה של אופיר, "השותף" של אריאל שלי, רואה אותו וקורא לו בקול רם – ״א-ריאל, מה קורה שותף שלי״, והם מצמידים אגרוף לאגרוף. ניר אדר (אח של תמיר אדר שעדיין בעזה), שאריאל שיחק עם רני הבת שלו בדשא מחוץ לבית, ולפעמים הביא לנו לחמים וממרחים מהעסק או סתם מקשקשים. איציק אלגרט ז"ל, שעבד בתשתיות של הקיבוץ והתעקש לתקן לנו פיצוץ מים קטן מחוץ לבית ביום שישי, שאני לא חשבתי שהוא דחוף. איציק אמר, "שלא תהיה שלולית בוץ, שלא יהיה לכלוך".
זו הייתה שורת הבתים שלנו - אלגרט, אנחנו, ניר אדר ואופיר ויוסי. כשיצאתי מהשבי שמעתי בפעם הראשונה את הנתון - אחד מתוך ארבעה בקיבוץ ניר עוז נחטף או נרצח. עד היום, המשפט הזה "אחד מתוך ארבעה בניר עוז" מזעזע אותי.
גיבורים
אריאל אהב חיילים. הוא תמיד התרגש כשהוא ראה אותם, וגם קצת התבייש. כשאני רואה חיילים, יש בי את אותה התרגשות וביישנות שהייתה בו. הם גיבורים, כל חייל וחיילת שלנו. הם שומרים עלינו, עוזבים הכול ונלחמים. גיבורים.
הייתי רוצה לאמץ את הכרת התודה הזאת לחיילים. כמו בארה"ב, כשאומרים למשרתים – "תודה על השירות שלך", אני חושב שגם פה אצלנו ראוי שככה נוקיר תודה לחיילים בסדיר ובמילואים על השירות שהם עושים ועל הגבורה שלהם.
מגיע להם לקבל את כל ההערכה והתמיכה. הם נלחמו ונלחמים עבור המדינה, ועכשיו המדינה צריכה להילחם עליהם. אני רוצה לבקש מכל חייל וחיילת, תשמרו על עצמכם. תחזרו הביתה בשלום.
בשבי, היו רגעים שבהם אמרתי לעצמי שכשאצא מפה, ואחזור לשירי והילדים, אנחנו נעזוב את הארץ. אחרי שראיתי ב-7 באוקטובר את כמות המחבלים שחדרו לניר עוז, לא יכולתי להרגיש בטוח. אבל באותה נשימה אמרתי לעצמי, "אתה לא הולך לשום מקום".
בסוף אין על עם ישראל, על החום, על האחדות שלצערי נפגעת בתקופה האחרונה. על זה שבנאדם מעלה פוסט על ילד שעובר חרם ואף אחד לא בא לבר המצווה שלו, או זוג שמתחתן ואין מוזמנים, או חייל בודד שנפל בקרב ואין לו פה הרבה משפחה, וחצי מדינה עוזבת הכול ומתייצבת לשמח, או לנחם. גם אחרי חילוקי הדעות, העם שלנו הוא כמו קהילה. כולם בשביל אחד.
לא משנה כמה המדינה יכולה להיות במשבר, מפולגת, מסוכסכת, בסופו של דבר, עם ישראל הוא הכי חם ויש בו את האנשים הכי טובים שיש בעולם. תמיד חשבתי ככה, היום אני מרגיש את זה אישית, אני יודע. זה מעבר לססמאות ולכותרות. אם להיות שייך לעם, אז לעם ישראל.
לכל חטוף וחטופה יש משפחה, ולכל אחד יכול להיות עתיד. גם אני רוצה לעשות דברים רעים מאוד לחמאס, דברים שלידם סרטי המסור ייראו כמו סרטי דיסני, אבל זה לא יחזיר לי את המשפחה שאיבדתי. את החטופים והחטופה האחרים, החיים והחללים, עוד אפשר וצריך להחזיר.
אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו למה חשוב להילחם על העם שלנו, על עצמנו, כמו שרק אנחנו יודעים. תמיד יהיו מלחמות ותמיד יהיה מי שירצה להילחם בנו, צה"ל, כוחות הביטחון, תמיד יידעו לחסל את האויבים שלנו ברגע המתאים. אני מאמין בזה. עכשיו מה שחשוב הוא להחזיר את עם ישראל שבשבי.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
