סמל במיל' נתנאל קוגל
לוחם בגדוד 129 בחטיבה 8 של השריון
קוגל נפצע קשה במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה ב־15 ביוני 2024. הטנק שבו שהה עלה על מטען חבלה עוצמתי. כל אנשי צוות הטנק, מלבדו, נהרגו: סרן (מיל') איתן קופלוביץ ז"ל, בן 28, נשוי ואב לתינוק בן שבעה חודשים; רס"ב (מיל') אילון ויס ז"ל, בן 49, אב לשבעה וסבא לנכדה; ורס"ל (מיל') ניר חדד ז"ל, בן 28, נשוי ואב לתאומות בנות ארבע.
הזיכרון הברור האחרון שיש לקוגל מהחברים שלו לטנק הוא התדריך לפני הפעילות, שממנה שלושה לא ישובו. "איתן אסף את כולנו", הוא משחזר, "אמר שהוא סומך עלינו, ואז אילון וניר הלכו להביא משהו מהמגורים, ואני ואיתן הלכנו לטנק. אחר כך אני זוכר אותי סופר עם אילון את הפגזים לקראת הפעילות. ואז הלכנו לנוח. הדבר האחרון שאני זוכר זה אותי, מניח את הנשק על החלק התחתון של הטנק, ומטפס. בזיכרון הבא שלי אני מתעורר בבית חולים".
הוא בן 25 מחריש. השתחרר משירותו הסדיר ב־2022, ואת רובו עשה בטנק מרכבה סימן 4. אחרי 7 באוקטובר חבר מהשריון סיפר לו על קורס הסבה למרכבה 3 שמשתתף בקרבות. קוגל לא היסס, עבר את ההסבה והתחייל ב־15 באוקטובר 2024. "הצוות שלי כלל את המפקד, איתן קופלוביץ, התותחן אילון ויס, והנהג ניר חדד. אני, הטען, הייתי הצעיר מכולם. שובצנו ללחימה בצפון".
איך היה הקשר ביניכם?
"היה לנו קשר מיוחד שאני לא יכול להסביר. הם היו אנשים בוגרים, עם ראש על הכתפיים. הרגשתי שאני לומד מהם הרבה. אחרי חצי שנה כל אחד חזר הביתה, אבל בין הסבבים היינו מדברים בווטסאפ. התקופה הארוכה יחד חיברה בינינו בצורה מטורפת".
ב־1 ביוני 24' קבע קוגל לטוס לברצלונה עם חברים. שיחת טלפון שקיבל מקופלוביץ שינתה את התוכניות. "הקפיצו שלוש אוגדות, רק תהיה מוכן", הוא אמר לו, וקוגל ביטל את הטיסה. "לא הייתי מסוגל להיות במחשבה שהם נכנסים ואני מטייל בברצלונה", הוא מסביר. הפעם נשלח הצוות לדרום. "נכנסנו לעזה", הוא משחזר. "לקח לנו שבוע להכין את הטנקים. בגדול הפעילות הייתה להרחיב את השטח שלנו במסדרון נצרים".
התקרית הטרגית אירעה ב־15 ביוני. "לפי מה שסיפרו לי אחר כך", אומר קוגל, "יצאנו לפעילות סביב חמש ורבע בערב. לקחנו פנייה, אני כנראה לחצתי על הדוושה, ועלינו על מטען גחון. הרגל שלי הייתה ממש מעליו כשהוא התפוצץ, ונגרמו לי שבר פתוח בקרסול, שני שברים בשוק ושבר בברך. מכיוון שזה מטען חודר, הוא נכנס פנימה, קיבל זווית, ועף בין אילון לאיתן שנהרגו במקום. ניר נתקע בפנים כשהתותח עליו, חוסם את הפתח. מכל זה יש לי זיכרון מעורפל. שנייה אחת, שאני מנסה לצאת, ואז מאבד הכרה".
במהלך החילוץ, כדי לא לסכן עוד לוחמים, נגרר הטנק למקום מבטחים. "אותי חילצו ראשון אחרי רבע שעה בערך, כי הייתי הכי קרוב לפתח, וגם אז לקח להם שלושה ניסיונות עד שהצליחו להרים אותי. מבחינתם הם הרימו גופה. הם הבינו שאני חי רק כשבאיזשהו שלב הצלחתי להזיז את הפה. את ניר שספג כוויות ושאיפת עשן לקח 50 דקות לחלץ. כשהגענו לבית החולים אני הייתי במצב אנוש. חשבו שלא אשרוד ושהוא כן. באיכילוב, אחרי סי־טי פנימי, נשלחתי לניתוח חירום, להציל את הרגל. הרופא אמר שאם היו מתעכבים איתי עוד קצת, לא הייתי נשאר בחיים".
כתוצאה מהפציעה הקשה, הוא איבד את אצבעות ידיו. "במהלך הפיצוץ הגוף שלי חווה טראומה, לא העביר דם לאצבעות, ונגרם לי נמק. אחרי חודש וחצי הורידו לי את האצבעות. לא הייתה בכלל שאלה, או זמן התייעצות. הייתי מונשם ומורדם וההורים שלי חתמו על הכל". כארבעה חודשים אחרי האירוע, נפטר חדד מפציעתו הקשה וקוגל הפך לניצול היחיד של הטנק. "אני בכלל לא פגשתי את ניר מהאירוע", הוא אומר. "על השניים האחרים סיפרו לי ההורים, בהתייעצות עם עובדת סוציאלית. לא ברגע שהתעוררתי. גם לא שאלתי הרבה שאלות, הייתי במצב של הישרדות. פעם אחת שאלתי על הצוות, וענו לי שהם במקום אחר. מי שממש סיפר לי על זה היה נחמיה, שהוא 'הסבא של הפלוגה', ככה קוראים לו, כי הוא מבוגר מאיתנו. הוא סיפר לי על איתן ואילון, ואני זוכר שלא היו לי מילים. ניר עוד היה בחיים, ומאוד רציתי להיפגש איתו, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי, כי המצב שלו לא היה כל כך יציב. לצערי, בראש השנה לפני שנה הוא נפטר".
אתה שומר על קשר עם משפחות החברים לצוות?
"אני משתדל להיות כשיש אירועים, אזכרות. ביום הזיכרון הייתי בקבר של איתן, ביום השנה לאירוע הייתי אצל אילון, וב־11 חודשים לניר, הייתי אצלו. כל המשפחות האלה, באמת אני אומר, מאוד מיוחדות. המשפחה של אילון נגיד, הגיעו אליי לבית החולים כשהם קמו מהשבעה. יש לו שבעה ילדים וכולם הגיעו אליי עם אוכל. וההורים של איתן, וגם המשפחה של חדד, אנשים מיוחדים. אני לא יודע להסביר את הקשר הזה. שותפות גורל, נקרא לזה".
אתם מדברים על זה שאולי בסידור ישיבה אחר בטנק, הבן שלהם יכול היה להיות בחיים, כמוך?
"מדברים, אבל לא במילים, אלא עם העיניים. זה נושא שלא צריך לדבר עליו. זה מעמיס עליי, מעמיס עליהם. כשמדובר על משפחות - של פצועים, הרוגים, חטופים - האנשים שהם היו לפני, זה לא האנשים שהם אחרי. אני יכול להגיד את זה גם על המשפחה שלי. כשאני רואה פצוע, אני לא מרחם עליו, אלא על המשפחה שלו. כי באיזשהו מקום אני יודע מה הם עברו".
מתבקש לשאול על רגשות אשמה.
"אין לי רגשות אשמה, כי בסוף אני מאמין שמה קורה קורה. אני לא יכול, ולא יכולתי, לעשות שום דבר שונה. לי מאוד מפריעה אי־ידיעת האירוע לפרטיו. השיחה האחרונה בינינו, הדברים האחרונים שעשינו. יש לי שאלות והם חסרים לי. הייתי שמח לשבת איתם, לדבר איתם, לצחוק איתם, לבכות איתם. לפעמים כשאני מתגעגע אני נכנס לווטסאפים שלנו, שומע הודעות. הם חסרים לי בצורה מטורפת. אבל אני משתדל להסתכל קדימה, להגיד שזו הסיטואציה, ואין לי משהו אחר לעשות כרגע".
העובדה שאתה היחיד שנשאר, שמה לך אחריות מיוחדת על הכתפיים?
"מאז האירוע אני תמיד אומר שאני חי עכשיו בשביל ארבעה, לא בשביל אחד. ולפעמים אני מזכיר לעצמי: כשאתה עושה משהו, תעשה אותו עד הסוף, כי לא נשארת פה סתם. למשל, בשיקום צריך לתת את הכי טוב, גם אם אין לך כוח, וגם אם לא בא לך. ויש בקרים כאלה, אין מה לעשות. ואז אני אומר: 'אני חי עכשיו בשביל ארבעה, אז אני לא יכול להפסיק באמצע. התחלת משהו, תסיים אותו'. החברים שנהרגו נותנים לי הרבה כוחות. אני לא יודע להסביר את הבוסט שאני מרגיש, אבל חד־משמעית לא הייתי יכול לעשות כזה שיקום, אם הם לא היו 'עוזרים' לי. בזכותם אני מרגיש אחריות לחיות חיים יותר משמעותיים. עוד לא מצאתי את המשמעות, אבל כשתהיה לי, אני אלך איתה עד הסוף".
סגן נתאי אביזמר
קצין הבטיחות של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף
ב־7 באוקטובר סגר אביזמר, אז סג"מ בתפקיד מ"מ טירונים, שבת עם פלוגת הטירונים "תבור". ב־6:29 בבוקר התחילו התרעות ואזעקות בבסיס, ומהר מאוד הגיעו לידי הסגל סרטונים מהמתרחש בעוטף עזה. בהחלטה אמיצה החליט המ"פ, רס"ן אדיר עבודי, להחליף את הטירונים בעמדת השמירה ולהציב במקומם לוחמים מיומנים יותר מסגל הפיקוד. בקרב גבורה הרואי וכנגד כל הסיכויים הצליחו להדוף את המתקפה. במהלך הלחימה העצימה נפלו שישה מפקדים וטירון. מכל צוות הקצינים שהיו בבסיס, אביזמר הוא היחיד ששרד.
הפעם האחרונה שבה נפגשו כל אנשי הסגל של פלוגת הטירונים "תבור" הייתה בערב חג שמחת תורה, יום שישי, 6 באוקטובר. הם החליטו לציין את ערב החג בארוחה חגיגית, רק לסגל – "שישי שניצל", קראו לה. "עשינו קניות, דפקנו שניצלים, חתכנו חצילים וצ'יפס וטבעות בצל, וישבנו לאכול. היה מעולה, מין ארוחה לפני שבוע שטח שהיה אמור להתקיים. אני זוכר שינאי קמינקא, שישן איתי בחדר והיה מ"מ כמוני, לא הסכים שהמ"כ שלו, שהיה בתורנות מטבח עם החיילים, לא יאכל. הוא סידר לו חמגשית וצעד עשר דקות עד חדר האוכל. 'שיאכל כל עוד זה חם', הוא אמר".
פחות מ־24 שעות אחר כך יכו בישראל אירועי 7 באוקטובר, ותפרוץ מלחמת חרבות ברזל. בקרבות בבסיס ייהרגו המ"פ רס"ן עבודי, הסמ"פית שלו סרן אור מוזס, מפקד מחלקה 3 סגן ינאי קמינקא ומפקדת מחלקה 4 סגן אדר בן סימון. לצידם ייפלו בקרב סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין, שהיה הנהג של עבודי ולוחם בעברו, סמ"ר עדן אלון לוי, מ"כית במחלקה של בן סימון, ורב"ט נריה אהרון נגרי, טירון במחלקה 2, המחלקה של אביזמר. מהאירוע המשמח של הערב לפני, "שישי שניצל", נשארה למזכרת עצובה רק תמונה אחת, אחרונה. "מכל סגל הקצינים שהיו בבסיס", אומר אביזמר, "אני היחיד שהתחיל את היום וגם סיים אותו".
הוא בן 22 מתל־אביב. לחטיבת החילוץ, היחידה הסדירה והקרבית של פיקוד העורף, התגייס באוגוסט 22'. ב־7 באוקטובר הוא היה קצין חדש עם ותק של ארבעה חודשים בלבד. חודש וחצי לפני כן עוד הספיק לקבל מחזור חדש של טירונים. בבוקר 7 באוקטובר, כאשר המ"פ עבודי אמר "טירונים למיגוניות, סגל לעמדות", אנשי הסגל התפזרו בבסיס. האירוע המכונן שלו מאותו היום קשור ישירות לסגנית שלו, סגן אור מוזס. הם היו חברים טובים. מעט לפני שנהרגה, אפילו חלקה איתו סוד: היא מתכוונת ללכת לקורס מ"פים.
"זיהינו שהרס"פ שלנו קיבל כדור מצלף, ואור ואני החלטנו לפתוח בנוהל חילוץ, ולמשוך אותו למחסות. אני זוכר אותנו ביחד, סופרים 'אחת־שתיים־שלוש', ורצים, תופסים את הרס"פ, אור ממש צמודה אליי, כתף אל כתף, ותוך כדי שאנחנו מחלצים תחת אש, צלף פגע בה. היא מספיקה לעזוב את הרס"פ, שמה את היד על הווסט שלה, בין המחסניות, אומרת לי: 'חטפתי כדור'. מספיקה ליפול על הברכיים, נכנסת למין תנוחת עובר, ואני קורא לה: קומי. הבנתי שהיא פצועה, לא ידעתי שהיא נהרגה, ותוך כדי, מנסה למשוך את הרס"פ. בדיעבד, אור חטפה בשבילי את הכדור, היא הצילה את חיי".
הצלף ראה את שניכם, חשבת פעם למה דווקא היא ולא אתה?
"לעולם לא נדע. אבל אור הייתה דרגה מעליי, ויכול להיות שהוא זיהה שהיא בדרגה גבוהה יותר, ובחר לפגוע בה. כי הוא ירה רק כדור אחד".
הקרב בזיקים הסתיים רשמית רק למחרת, בחמש בבוקר של 8 באוקטובר. "מפנים את החיילים לרמלה", הוא נזכר, "הדרך מאוד חשוכה, אין קליטה בסלולרי, אין חשמל, יש המון גופות מסביב - מחבלים, אזרחים, חיילים ומראות ממש קשים. אני מגיע, ופתאום מתחילים לדבר איתנו על הלוויות. עוד הלוויה ועוד הלוויה. הראשונה הייתה הכי קשה. לפני רגע עוד הייתי עם האנשים האלה, דיברתי איתם, היינו ביחד ואכלנו 'שישי שניצל', וקידוש והומור שרץ איתנו, ופתאום אני פוגש את המשפחה. פוגש את ההורים של מוזס, של נריה, של אדיר".
דיברת עם ההורים?
"בהלוויה אין לי אומץ ללכת ולהגיד, 'אני הייתי עם הבן שלך, או הבת שלך, בלחימה ברגעים האחרונים'. באזכרה של אור אני מגיע לאשדוד, ההורים שלי ליוו אותי. אני נכנס, ההורים שלה לא מכירים אותי, ואני אומר: 'אני נתאי, והייתי עם אור ברגע האחרון', ופתאום השוק. ואני זוכר את יוכי, אמא של אור, תופסת אותי, לוקחת אותי הצידה ואומרת: 'תספר לי הכל'. ואני בוכה, כי אני לא מעכל את זה, ממש אני מתפרק ולא מסוגל לדבר, לספר. וזה ממש קשה, כי איתה הייתי ממש, וזו הייתה בחירה של מחבל לירות דווקא בה ולא בי".
כמו רבים מהלוחמים וניצולי הקיבוצים, גם אביזמר מתמודד עם אשמת הניצול. "זה שאני כן חזרתי למשפחה ולהורים, ויש משפחה שהבן שלהם לא חזר, איך אני יכול להראות את הפנים שלי? איך אני יכול להגיע להלוויה, או לשבעה, או לאזכרה? בכל פעם שאני מגיע לדלת, אני חושב: איך עושים את זה? בפועל, אין משפחה שהגעתי אליה ולא חיבקה אותי, ולא ראיתי את האור חוזר לעיניים. ההורים רוצים כמה שיותר זיכרונות, תמונות, אז כל פיפס קטן, הודעה קולית, ישר מעבירים את זה הלאה".
בחרת לחזור לשירות. יכול לספר על זה מעט?
"כבר אחרי האירוע הייתה לי פגישה עם קב"ן שאמר: 'אם אתה רוצה, אתה יכול ללכת הביתה'. ולא היה לי ספק שאני נשאר. ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי ללכת הביתה, כשיש לי חברים בעזה וחברים שנפצעים, ומה עם האנשים הקרובים אליי שנפלו? בשביל מה עשינו את מה שעשינו?”
בשנה שאחרי קיבל אביזמר את אות מצטיין הנשיא. אבל האירוע המשמח הזה הפך גם למקום של חשבון נפש. "קיבלתי את האות על הדרך שבה פעלתי וההחלטות שקיבלתי. מעמד מאוד מכובד. אבל למה רק אני? כולם עשו הכל, ויש אנשים שלדעתי עשו יותר ממני, שמסרו את נפשם לטובתי. כל אחד עשה משהו כדי להציל מישהו אחר, ויש אנשים שחיים בזכותם, אז למה דווקא אני, שכמו בשיר 'גבעת התחמושת', בסך הכל רציתי לסיים את היום הזה ולחזור הביתה, ויש אנשים שלא זכו לחזור הביתה? זה כואב".
ויש עוד צלקות שמלוות אותו לאורך הדרך. "אני לא אוכל יותר שניצל בחלה. לקח לי הרבה זמן להסתכל בתמונות, כי הכל היה צף. הייתי מעסיק את עצמי בצבא, כדי לא להסתכל אחורה. עד היום לא הסתכלתי בהתכתבויות שלי בווטסאפ מ־7 באוקטובר. רגשית, אני לא יכול למחוק את הקבוצה, כי יש בה הודעות קוליות מאנשים שאני רוצה לשמוע את הקול שלהם, או תמונות שיש רק ביני לבינם. כחלק מההגנה על הנפש שלי, אני זוכר רק את מה שאני מעדיף לזכור".
מה הכי קשה?
"כשמגיעים ליום הזיכרון ול־7 באוקטובר, אני רואה את התמונות, שומע את השמות ונזכר באור, אני זוכר בדיוק את הרגע של הכדור, ובאדיר, ינאי ואדר ועדן ועומרי ונריה, וכל אחד מהם, אני יודע בדיוק מה קרה, ואני זוכר את התחקיר בעל פה והייתי שם, וכל פעם עולה בי השאלה הזאת: למה אני היחיד שנשארתי? למה אני היחידי מהקצינים שהתחיל את היום ומסיים את היום, מה עשיתי לא נכון שנשארתי בחיים?"
סמ"ר דור אלמוג
לוחם בגדוד המילואים 8
ב-22 בינואר 2024 פעל כוח משולב של חי"ר, הנדסה ושריון מגדוד המילואים 8208 במשימת איתור ושיטוח שטח הקרוב לגבול בעזה. סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים, נורה טיל אר-פי-ג'י לעבר הטנק שאיבטח את הפעולה. כתוצאה מכך שני לוחמים נהרגו. במקביל, שוגר טיל נוסף לעבר קומפלקס של שני בתים צמודים שבהם שהו עשרות לוחמים. הבתים היו ממולכדים לקראת הקרסה. פיצוץ האר-פי-ג'י הוביל לפיצוץ המוקשים וגרם לקריסה מלאה של הקומפלקס על שוהיו. 14 לוחמים מגדוד 8208, פלוגה ב' מחלקה 1, שאליו השתייך אלמוג נהרגו, לצד חמישה לוחמים מגדוד ההנדסה. 21 לוחמים נהרגו באסון קריסת המבנים. אלמוג הוא הניצול היחידי.
התקרית שממנה ניצל, לא הייתה הפעם הראשונה שצל המוות ריחף מעליו. ב-6 באוקטובר 23' קיבל אלמוג, שהיה אז משוחרר טרי, שיחת טלפון מחברו הטוב עמית מגנזי, שהציע לו להצטרף אליו לעבוד במסיבה שמתקיימת ברעים. "אמרתי לו 'לא אחי, אני צריך עכשיו להשקיע בלימודים'", משחזר אלמוג. יממה לאחר מכן, עוד טרם היוודע ממדי הטבח בעוטף, העיר אותו אביו וסיפר על מסיבה בדרום, שבה "כולם נרצחו". שלושה ימים נחשב מגנזי לנעדר, עד שנמצאה גופתו.
אלמוג, שהיה בלימודים במסגרת הצבא, גויס למילואים רק חודש אחרי פרוץ המלחמה, ב-8 בנובמבר. היות שהפלוגה המקורית שלו גויסה כבר ב-7 באוקטובר, הוא שובץ בפלוגה של "חבר'ה מעורבים", כהגדרתו. "היו שם אנשים בגיל של ההורים שלי, לצד חבר'ה בגילי. מי שמשך אותי לשם היה המפקד הישיר שלי בסדיר, הדר קפלוק. מלבדו הכרתי את סדריק גרין, ניקולס ברגר וישראל סוקול. עם כל הקושי לומר את זה, אנחנו היינו בגיל הטיפש-עשרה, עם מחשבות בהתאם. המבוגרים הראו לנו איך להילחם בצורה הטובה ביותר. אין מפקד - מג"ד, מח"ט - שיכול להיות ברמת התמקצעות של חבר'ה שחוו שלוש או ארבע מלחמות בחייהם. הם ידעו מה זו משמעות, מקצוענות, ומצד שני, השאירו בבית משפחות, ילדים, עסקים, עבודות. מאוד הערכתי את זה".
השהות לצידם של הוותיקים סיפקה לו הרבה תמיכה, בתקופה שבה איבד חבר אחר חבר בלחימה. "השיחות בינינו היו על 7 באוקטובר ועל המשפחה והבית", מספר אלמוג, "הם עזרו לי להתמודד עם התסכול והכאב על אובדן החברים. גם הם בעצמם חוו אובדן של החברים שלהם, לצד בעיות בעסקים, עם הילדים והאישה. הקשר בינינו היה אינטנסיבי, כמו משפחה. תחשבי שהיו לי במחלקה בדואי, פיליפיני ורוסי, כמו פתיחה של בדיחה כאילו גרועה. בתקופה שדיברו על פירוד בעם, אנחנו היינו הכי מאוחדים. לא תמיד הייתה לנו קליטה, והייתה לנו אמירה, שבכל הטירוף הזה שקורה עכשיו, להיות בחור הכי מבודד, זה להיות במקום הכי נורמטיבי".
במשך הזמן למד להכיר אותם יותר. את יואב שאהב לנגן בגיטרה, כמוהו, ואת שי שכבר עמד לסיים את שירות המילואים לצמיתות, עוד פעולה אחת אחרונה - והביתה. "הצמד שלי באותה פעילות היה מארק. אני זוכר שסיפרתי לו על עצמי, על זה שאני מחפש את המקום הטוב בשבילי, באזרחות וגם בצבא, וקשה לי כי איבדתי הרבה חברים, והוא אמר: 'אחי, אתה בא לפה למטרה גדולה, תמשיך עם מה שאתה עושה'. אחד החברים הטובים שלי מהמחלקה היה אבו-לטיף. הבדואי הראשון בפלוגה שהיא רק של יהודים. משהו מטורף. איש מדהים. הוא היה אמור להתארח אצלנו בבית ביום שנפצעתי, ואמא שלי שאלה: 'מה עושים לבדואי? מה מבשלים לו?' בסוף אמרה: 'אני אעשה לו כבש בתנור'. וכשהקצינים דפקו לה בדלת, היא חשבה שהבאתי עוד חבר'ה מלבדו לארוחה".
מרגע הפיצוץ והקריסה הוא זוכר חוויה כמעט מיסטית. "מסך לבן", הוא מתאר. "הרגשתי כאילו אני צף על המים, ואמרתי: 'אני אתן לזה להוביל אותי'. הרגשתי את עמית (מגנזי - א"א) ז"ל עוטף אותי ושומר עליי. הרגשתי רוגע מטורף, ואז חזרתי להכרה. חושך, הפיח חנק אותי לגמרי. ניסיתי לנשום והרגשתי שאין לי אוויר, הכל שרף אותי. התחלתי להוריד את הווסט ואת הקסדה, ולזחול לכיוון היציאה. תוך כדי, כל הפחדים עוברים לי בראש – שיעשו בי לינץ', שיחטפו אותי. בחוץ פגשתי שני חבר'ה שעשו לי טיפול ראשוני, שמו אותי באכזרית, ממנה למסוק וישר לסורוקה. הבנתי שבסורוקה חיכו להרבה חיילים שיגיעו, המון צוותים, בסוף הגעתי רק אני. הייתי במצב שהוגדר אנוש, מורדם ומונשם במשך חמישה ימים, עם 70 אחוז כוויות, חלקן עד העצם, שברים בפנים, ארובות העיניים".
איך סיפרו לך על האחרים?
"כשהתעוררתי שאלתי את השאלה הכואבת שאסור לשאול בצבא: 'איפה כולם'. ואז הגיע הסמג"ד והקריא לי שם-שם. כל אחד ואחד. לקח לי הרבה זמן לעכל את המידע, ולהכיל את גודל הכאב. גם כי הייתי עסוק בכאב הפיזי הגדול שלי".
טכנית, איך בעצם ניצלת?
"נפלתי מתחת לקיר התמיכה הראשי של המבנה. זה ההסבר הכי טכני שיש. כי אין באמת דרך להסביר. הייתי עם כל החבר'ה שלי באותו מקום, באותו הזמן באותו סלון. אני לא אוהב לקרוא לעצמי 'השורד היחיד', כי זה לא נכון. כשאת במחלקת 'חוזרים לחיים', בשיבא, אולי אין הרבה שורדים יחידים, אבל כל אחד מהם שורד. מישהו קיבל טיל ממסק"ר, על מישהו אחר ירו תשעה כדורים, זה כאילו שמו את כל הניסים והקסמים בחדר אחד. האירוע שלי זכור בגלל כמות ההרוגים, איבדתי הכי הרבה חבר'ה בבת אחת".
זו אחריות כבדה.
"זו אחריות שאני בוחר לקחת. אני קיבלתי את החיים כמתנה ובוחר לראות את זה כמתנה. אם אבחר לראות את זה כבאסה או עול, אז לא תגיע לי המתנה הזאת. 'למה דווקא אני' זו שאלה לגיטימית לשאול. אני לא יודע את הסיבה, ומעדיף לא לדעת. אני מעדיף להגיד תודה על החיים. אני יודע איזה פיצוץ חוויתי, אני יודע מה עברתי. קמתי בידיעה שאין לי ידיים ואין לי רגליים, וברגע שאמרו לי, 'תנסה להזיז', הזזתי, ומאז כל דבר קטן ריגש אותי. זה שאני עכשיו עומד על הרגליים - אין מתנה טובה יותר עבורי".
"אני אחזור לצבא, אבל לא כרגע", הוא מצהיר, "אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול לקפוץ, לרוץ, לירות בנשק. אני מתגעגע לכולם. הם היו מלח הארץ, עם כל הסיבות לא ללכת לקרב הם בחרו לחשוב על הדורות קדימה, לדאוג שהילדים שלהם והילדים העתידיים שלי יוכלו לחיות במדינה בלי פחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
