חדר ריק ואפל במבנה נטוש בלב עזה. בחוץ קולות פיצוצים ויריות שמרעידים הכל. מדי פעם ההדף סוחף איתו פנימה שברים, אבנים וחול. בפנים שלושה מזרנים דקים "כמו דף" זרוקים על הרצפה, ומסביב שמונה מחבלים חמושים. על אחד המזרנים יושב שגב כלפון.
זו הדירה השנייה שבה הוא מוחזק, שבוע אחרי החטיפה האלימה ממסיבת הנובה. המחבלים נכנסים ויוצאים, משנעים רובים, אקדחים, טילי RPG, מרגמות ורובי קלצ'ניקוב, ומאחסנים אותם בחדר הצמוד שמשמש מחסן נשק. עבדאללה, אחד השובים, משחק ברימון. עושה את עצמו זורק אותו לאוויר ועוצר, כמעט מפיל את הרימון לרצפה וכאילו ברגע האחרון תופס אותו. מאג'ד, עוד שומר, מתעסק עם הקלצ'ניקוב שלו. מכוון אותו לעבר שלושת "השבויים היהודים", כפי שהמחבלים מכנים אותם. מאג’ד מתקרב אליהם, נצמד, עושה את עצמו יורה. הוא מסתכל עליהם, מקופלים מפחד, צוחק - ואז מסיט את הנשק.
על הרצפה ליד שגב יושבים יוסף חיים אוחנה ומקסים הרקין, שאותם הכיר ביום החטיפה. אסור להם לדבר ביניהם. שלושה חודשים הם יהיו נעולים יחד בחדר הזה, אבל שגב אפילו לא יידע איך הקול שלהם נשמע. מאיפה הם, בני כמה. הוא יכול רק לדבר עם העיניים, אבל כשהוא מנסה לסמן משהו ליוסף במבט, עבדאללה קולט את זה. הוא מיד מזדקף, מתקרב לשגב, ובלי לומר מילה מכה אותו. אגרופים, בעיטות, חניקות. זה נמשך שעות. הוא עוצר רק כשהוא מתעייף מלהרביץ, מתקשה כבר לעמוד.
"כדי להתנקם על המבט הזה", שגב מספר עכשיו, "אחרי המכות הוא שם לי מסכה שחורה ועבה שכיסתה את העיניים, האף והפה, והשאיר אותה עליי שלושה ימים. אי-אפשר היה לראות כלום, אי-אפשר היה לנשום". אל עבדאללה, שהיה בין החוטפים של שגב - אחד מאלה שהכו אותו נמרצות עוד במסיבה, ובטנדר שבו הוא נלקח כל הדרך לעזה - עוד נחזור.
9 צפייה בגלריה
מכות מהשובים בגלל מבט. מפגש מקרי בכפר המכביה עם יוסף חיים אוחנה, ששהה איתו רוב תקופת השבי
שלושה חודשים עברו על שגב בבית הזה, באימה וברעב. "רעב שאי-אפשר להתרגל אליו, זה מרגיש כאילו שהגוף אוכל את עצמו מבפנים", הוא אומר. "אל ההפצצות, הפחד, הסכנה, אתה מתרגל, אבל לא לרעב". כדי שירגישו היטב את הרעב ואת הסבל שהוא מביא איתו, השובים היו מעירים אותם מוקדם בבוקר ומונעים מהם להירדם עד שעה מאוחרת. השכם בבוקר עבדאללה היה מנפץ בקבוק ריק על הקיר, כדי שיתעוררו בבהלה מהרעש.
שבוע אחרי ששוחרר מתופת השבי וחזר לישראל, שגב יושב עכשיו, מוקף צמחייה ירוקה, במקום הזמני שאליו הגיע עם בני המשפחה לפני החזרה הביתה, לדימונה. בפנים הורים ואחים, קרובים ומבקרים, שמחכים לו בהתרגשות. מגשי אוכל עוברים ביניהם, מתנות ותמונות, והם שמחים וצוחקים. האור חזר לעיניים שלהם, הצבע חזר לפנים - הילד בבית. בחוץ, ומחוץ להמולה הטובה, שגב ואני יושבים שעות, כמעט בלי תנועה. בראיון מקיף ראשון מאז שובו, הוא מספר ל”7 ימים” על השנתיים הקשות, האלימות, האכזריות שעברו עליו, במילים שגם עכשיו, כאן, קשה לחזור עליהן. וכששגב מדבר, הוא שם. כל כולו שם. מול עשרות מחבלים משולהבים מכוונים אליו נשקים. על מזרן ותחתיו עכברים. מול כמה גרגירי אורז מלאים בתולעים. בדירה שבורה מהפצצות, במנהרה חשוכה שהביוב זורם בה והחול נופל בה. אזוק, מוכה ומפוחד. רעב. הגוף מצולק. גם הלב.
חלק א': המסיבה
את הכרטיס למסיבת הנובה שגב קנה ביום שישי, לילה לפני. חברים שיכנעו אותו להגיע. הוא לא הרגיש טוב, וגם מקום ברכב לא היה, כך שהיה צריך לשנות את סידורי הנסיעה של כולם, אבל החברים התעקשו ו”לא היה נעים לי לבטל”. כשהוא יצא לכיוון המסיבה הכרטיס אפילו לא היה מאושר עדיין.
"לא כזה רציתי לצאת, כאב לי הגרון, הייתה לי מועקה כזאת, אבל לא יכולתי לא לבוא אחרי כל השינויים שעשו כדי שאצטרף", הוא נזכר עכשיו, "הגענו בחצות בערך, ועד איזה שלוש לפנות בוקר היו עיכובים, מלא פקשושים, לא הלך. הייתה איזו בעיה בבמה הגדולה, הרמקול לא עבד, המסיבה לא התרוממה".
ובשעה שש וחצי כבר קרה משהו מטריד הרבה יותר.
"פתאום קלטתי שני טילים, לא שמעתי 'צבע אדום' קודם, הייתה מוזיקה חזקה. חשבתי שאני הוזה, מה פתאום טילים? מיד הופיעו בשמיים עוד ועוד טילים ואז כבר הודיעו ברמקול. הלכנו למקום שלנו ששמנו בו את האוהל והמחצלת, חשבנו שנישאר שם קצת ונחזור לרחבה. אבא של חבר, לשעבר איש צבא בכיר, התקשר לחבר שלי ואמר לו 'בוא עכשיו הביתה, יש חדירה של מחבלים'. שוטרים התחילו להגיע, אנשים נלחצו סביבנו, אנחנו קצת פחות. אני גר בדרום, אני די רגיל לזה. בשלב הזה הגיעו השוטרים ואמרו לנו לצאת משם מהר. היו אנשים סביבי שכבר צעקו בהיסטריה, הרגעתי כמה בנות לידנו כשטילים מתפוצצים לנו מעל הראש".
שגב והחברים קיפלו את הציוד והגיעו לרכב כדי לצאת מהמקום. "היה כאוס גדול, טילים מתפוצצים, אנשים מחפשים את הרכבים שלהם, צועקים, נתקעים אחד בשני, ראיתי שביציאה מהשטח כבר היה פקק ארוך, אז חשבתי בינתיים לפתוח כיסא מתקפל מחוץ אוטו, אשב, אסתכל על המופע בשמיים עד שיירגע ואז נתחיל בנסיעה. לא הספקתי לפתוח אותו וטיל התפוצץ ממש מעלינו, מעל הראש. בום מטורף. חבר שלי אסף (הרוש - ה”כ) ואני נכנסנו מיד לרכב והנעתי אותו. התחלתי לקבל מלא טלפונים מהמשפחה, מחברים. אמרתי לכולם 'הכל בסדר, תירגעו, אני כבר באוטו עוד רגע על הכביש ובא הביתה'. ואז נכנסנו לצוואר בקבוק של רכבים, אנשים לא הצליחו לצאת, שוטרים התחילו לפתוח כמה נתיבי מילוט. ואנחנו באוטו, אפילו עם קצת מוזיקה להירגע. שני החברים שלי, שחק מדר וליעם בור, עצרו לידי עם הרכב, שחק אמר שנשים ווייז אליו הביתה, ועקפו אותי. את שניהם איבדתי, שניהם נרצחו באותו בוקר".
מתי התחלת להרגיש שאתה כבר בסכנה?
"50 מטר מהכביש שבו אני אמור לפנות שמאלה אני קולט פתאום רכב מגיע במהירות מטורפת מימין, ואני רואה חור של כדור על השמשה וכנראה מישהו בפנים נפצע כי הם ניסו להגיע לאוהל חפ"ק שמד"א היו בו. ואז התחלתי לשמוע יריות, וקולט שהן מתקרבות אלינו. פניתי שמאלה בכביש, ואני רואה משהו כמו 800 מטר קדימה של רכבים אחד בתוך השני, הכל בלגן. ואני מבין שאין לי איך לנסוע הביתה. אסף אמר לי 'אנחנו חייבים לעזוב את האוטו', זה נשמע מוזר והזוי לעזוב ככה את הרכב, אבל לא היה מה לעשות וזה מה שעשינו. הייתה לידנו מכולת זבל צהובה, ענקית, ואני קולט שאנשים אשכרה נכנסים פנימה, אחד על השני, מתחבאים בה. אמרתי להם שיעופו משם, הם אמרו לי, 'אל תדאג, אל תדאג'.
“רצנו ואני מבין שאיזה שמונה אנשים רצים אחריי, אני עוצר - הם עוצרים, אני ממשיך - הם ממשיכים".
ראו בך האחראי.
"כן, והרגשתי שאני האחראי, מוביל אותם וחייב להציל אותם. אנחנו ממשיכים לרוץ בשדות, השמש קופחת על הראש, אני שומע ירי מתקרב מצפון – אני רץ לדרום, שומע אותו מדרום – רץ לצפון, ככה בכל הכיוונים. אני עוצר ומנסה לפתוח מפות בטלפון, מנסה להבין לאן לרוץ וקולט שאנחנו רצים במעגלים. 20 דקות רצנו בסיבובים. ויש קליטה ואז אין, ותוך כדי מחייגים אליי כל שנייה ואני לא מצליח לראות כלום במסך. החלטתי לא לענות יותר לאף אחד, רק להתרכז בבריחה. אמרתי לאסף 'אנחנו רצים עד שאנחנו רואים כביש, עוצרים את הרכב הראשון - ובורחים איתו'.
"אנחנו רצים ומתחילים לירות עלינו, אני שומע את השריקות של הכדורים ליד האוזניים, ליד הרגליים. אני רואה עץ לידי, בגובה שלי, וקולט שהענף ליד הראש שלי מתפוצץ מירי. צעקתי לכולם, 'רוצו, תברחו', ואני נופל וקם, כל הרגליים מדממות עם שריטות וחתכים מהקוצים, מהשיחים. ראיתי שלט לבן, חשבתי שאם יש כזה באמצע השדה זה כנראה אומר שיש כביש קרוב, אמרתי להם לרוץ אליו, והכדורים ממשיכים לחתוך אותנו. זיהיתי את הכביש וראיתי שמעבר אליו יש בטונדה כזו, כמו של ארון חשמל, חשבתי שנרוץ ונעבור את הכביש ונתחבא מאחוריה, שהיא תהדוף את הכדורים. אנחנו רצים, פתאום אני שומע את אסף צועק – 'שגבבבבבב', בחיים לא שמעתי זעקה כזאת, כאילו שמהנשמה הוא הוציא אותה, הסתובבתי וראיתי אותו נופל. הייתי משוכנע שזהו, הוא מת. שנתיים האמנתי שזה מה שקרה, עד שחזרתי וגיליתי שהוא חי.
שגב המשיך לרוץ. "תוך כדי שאני רץ אני מסתכל ימינה ורואה מלא טנדרים דוהרים אליי במהירות, הרגליים התבלבלו והחלקתי מאחורי הבטונדה כשתוך כדי ההחלקה היו עליי מחבלים עם RPG וקלצ'ניקובים, נותנים לי בראש. אחר כך התברר שהיו תשעה טנדרים, על כל אחד שמונה או תשעה מחבלים. קמתי עם שתי הידיים, הגיע אופנוע, מי שרכב עליו זרק אותו על הכביש וצעק - בדיעבד הבנתי שהוא צעק - 'לא לירות, לא לירות'. כולם מכוונים עליי את הנשק ואני מבין שסיימתי את החיים שלי, שאין לי שום סיכוי".
חלק ב': החטיפה
המחבלים אזקו את ידיו של שגב, את העיניים כיסו בפלנלית. "זה אסיר, קח אותו", אמר אותו רוכב אופנוע, והם דחפו אותו לטנדר. "איך שהוא הכניס אותי מצד ימין, מישהו אחר פתח את הדלת משמאל ומשך אותי חזק החוצה לרצפה. התחיל קרב יריות מטורף, אני שוכב על האספלט ושומע את הכדורים נכנסים בקרקע לידי, רואה את הניצוצות. ואני רק אומר שוב ושוב, 'שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל'. זהו, חיכיתי לקבל את הכדור. הבנתי שסיימתי את החיים. אני רואה אפאצ'י נמוך, מעליי, ומחבל לידי יורה עליו RPG. כל הרשף בא לי לפרצוף. הכניסו אותי חזרה לטנדר וצעקו 'לעזה, לברוח לעזה!'"
עבדאללה, השומר המתעלל, ישב מימינו של שגב, צמוד אליו. השני, מאג'ד, ישב משמאלו. "כל הדרך הם מרביצים לי, מפרקים עליי את כל הזעם והשנאה. הם דפקו בי עם הקת של הנשק, בראש, בגוף, בברכיים, ואין לי מה לעשות, אני קשור, רק מוריד את הראש למטה", שגב מיישר את הרגליים המצולקות מאותן מכות קשות, "באיזשהו שלב לא הרגשתי את המכות, לא הרגשתי כלום. רק מילמלתי עוד, 'שמע ישראל', וביקשתי סליחה מבורא עולם שיצאתי למסיבה בשבת".
9 צפייה בגלריה
”ביקשתי סליחה מבורא עולם שיצאתי למסיבה בשבת". מניח תפילין בחדרו הזמני, לפני השיבה הביתה לדימונה
בהגעה לעזה, אחרי "מצעד ניצחון" לעיני כל, תוך קריאות "אללה אכבר", יריות של המחבלים מחלונות הטנדר וסוכריות וחפצים שנזרקים עליו, הם הגיעו למסגד. "שמעתי דלת ברזל נפתחת ובעטו בי, נפלתי על הפנים, העיניים מכוסות אז גם לא ראיתי כלום. אני חושב שזה היה מסגד כי שמעתי את הקולות, את ההד. פה הולכים להרוג אותי, אמרתי לעצמי, אם לא הרגו אותי בחטיפה, כי התפתח שם בדיוק קרב יריות והם היו חייבים לנסוע מהר לתוך עזה - אז פה החיים שלי ייגמרו.
"שמעתי אותם מתעסקים עם נשקים, עם סכינים. אני ממש שומע את הצליל הזה. מישהו הצמיד לי סכין לצוואר ושאל איך קוראים לי. אמרתי 'שגב', והוא הצמיד את הסכין חזק יותר ושאל שוב. השם שלי מזכיר את המילה 'תקרה' בערבית, אז הם לא הבינו, חשבו שאני מסתלבט עליהם. חבר של המחבל אמר 'סטיב, סטיב', ואני אומר 'שגב' - ומקבל מכות. בפעם הבאה אמרתי כבר 'סטיב'. הוא פתח סכין יפנית, קרע לי את הבגדים, שרשרת שענדתי. שבר את הפירסינג עם קאטר. אני עדיין קשור, והעיניים מכוסות, על הרצפה. מחכה למוות, לא מרגיש כאב. הוא שם לי רגל על הראש, הצמיד לי אותו לרצפה ואמר לי – 'נם, נם. לישון'".
אחרי שעה או שעתיים המחבלים שוב שאלו את שגב לשמו, ואז הוא שמע שוב, "שו איסמק?" ואז מישהו אמר "יוסף". ושוב, "שו איסמק", ואז "מקסים". ככה הבין שהוא לא לבד. היו אלה יוסף חיים אוחנה ומקסים הרקין. "נשארתי קשור, עם הראש על הרצפה, עיניים מכוסות מעל הפנסים מהמכות, רק עם בוקסר. לא מבין מה קורה, מה יקרה. בערב הוציאו אותנו, הרימו אותי עם הקלצ'ניקוב לרכב בחניה. זרקו אותי בתא המטען של הטנדר, כיסו בשמיכה שלא יראו אותי'".
חלק ג': בית הלבבות
משם השלושה נלקחו לבית השבי הראשון, ומיד הוכנסו לחדר שהתקרה שלו הייתה מכוסה לבבות. מכאן השם שהעניקו לו, "בית הלבבות". "אני קולט מלא מחבלים בבית, מדברים, צועקים, צוחקים עלינו. בתוך החדר הם הרביצו לנו, היה להם גם שוט של חמור שאיתו הצליפו בנו. היו שם מזרנים נוראים עם ריח חריף של שתן, אבל את מי זה מעניין בכלל? לא ראינו אחד את השני, רק שמענו את המחבלים מדברים וצוחקים עלינו, 'עשינו לכם 7 באוקטובר', הם חגגו את זה. בבית הלבבות היינו שלושה ימים, קשורים כל הזמן, העיניים עדיין מכוסות. הידיים קשורות מאחורי הגב, הדם לא זרם. הן היו כחולות, התנפחו כמו בלון, לא הרגשתי אותן. היו יכולים לגזור לי את הידיים עם מספריים ולא הייתי מרגיש, אני חושב שרק לפני חודשיים חזרה לי לגמרי התחושה בהן. אמרתי 'אוקיי, ידיים לא יהיו לי. שייקחו את הידיים, אבל לפחות אשאר חי'".
על היד שלו, עד היום, יש סימנים של אזיקים. "בכל פעם שאמרתי שזה לוחץ, המחבל חיזק עוד יותר את הקשירה, באזיקונים עבים כאלה. הכתפיים שרפו כל כך, ובכל פעם שביקשתי שישחרר קצת חטפתי מכות, אז כבר שתקתי.
"היה רגע שהייתי חייב לשירותים, אז המחבל הרים אותי מהחולצה. הוא גרר אותי מהאזיקים, וכל הדרך הפיל אותי בכוונה והרים אותי מהחולצה, מצליף בשוט. ושוב מפיל אותי, ושוב מרים ומצליף, מפיל והפנים מתרסקות לרצפה. דרך של דקה הופכת לסיוט של שעה. אחר כך כבר התאפקתי. לא ביקשתי לשירותים".
אחרי יומיים מאג'ד ועבדאללה הופיעו בחדר, לבושים מדי חמאס. לא הרבה זמן אחר כך פיצוץ עצום החריד הכל. "בחיים לא שמעתי פיצוץ כזה, כל הבית לידנו קרס. הבריחו אותנו בצהרי היום, כשכל עזה בחוץ. התפצלנו, אני יצאתי עם יוסף ועבדאללה, מקסים הלך עם מאג'ד. אנשים הסתכלו עליי, כולי דם, פנסים בעיניים, מלוכלך, הפנים שלי עם שחור כמו פיח מהרשף של ה-RPG שירו לעבר מסוק עוד ליד רעים".
חלק ד': הבית של אבו-טארק
התחנה הבאה במסע היא הבית של אבו-טארק. "כל דקה בבית הזה הייתה מסוכנת, רעה, בלתי נסבלת. כשהגענו הושיבו אותנו על כיסא מול השירותים, עד הערב חשבו מה לעשות איתנו. אמרו לנו, קחו בחשבון שעכשיו אתם מתים, עוד רגע, כל רגע. פתאום נכנס מישהו שדיבר עברית, שאמר לי 'אתה יודע יש פה בעזה עוד 250-300 אנשים'. הייתי בהלם".
ובזמן הזה, כבר לא הייתם עם מקסים.
"עבדאללה אמר לנו שמקסים מת. בערב נכנסו עוד שלושה מחבלים ומאג'ד נכנס, מה שאמר שאולי מקסים באמת מת. הם דיברו ביניהם ופתאום אמרו, 'קומו, עוברים'. שוב האימה הזאת של ללכת ברחוב ומה יקרה אם יגלו אותנו. ככה הגענו לבית של אבו-טארק. בית אפל, חשוך, כולם עם הנשקים הארוכים, מדברים, לחוצים. אמרתי לעצמי, 'פה אני מת'. אנחנו רק יושבים על הכיסא, שעות, מנסים להבין מה קורה, אמרו לנו לשתוק ולא לדבר. והם מכניסים עוד ועוד ציוד לשם, ושוב, עוד נשק, מרגמות. תיקים, מצברים, מכשירי קשר. הם הביאו גם שני מזרנים ואמרתי, אוקיי, לא נמות היום. כי כל רגע אתה מחכה למוות שלך, אז אמרתי טוב, הרווחתי עוד יום. יום למחרת צירפו אלינו את מקסים, וככה גילינו שהוא חי. אם בטעות דיברנו, מישהו אמר מילה, לחש, היינו חוטפים מכות. חיפשו אותנו על כל דבר. עברנו הרבה בבית הזה.
"יום אחד מטוסי חיל האוויר זרקו פתקים שנכתב עליהם שהצבא עומד להיכנס. המחבלים חשבו מה לעשות איתנו והחליטו שאנחנו נשארים בבית הזה, בזמן שכל השכונה, כולם, עברו לרפיח. הם מילכדו את כל הבית בפצצות, לאורך ולרוחב, כל דלת שתיפתח הייתה מרימה את כולנו באוויר. חוטים מתוחים בכל מקום, ורק אחד ידע איך להיכנס. לפנות בוקר הם שברו חור בקיר של מחסן הנשק עם פטיש, יצרו מעין כוך, שדרכו עברנו למסדרון של בניין, משם עלינו במדרגות לקומה השנייה. זה אותו מבנה, אבל גרה שם משפחה אחרת. החביאו אותי מאחורי מקרר והיינו שם תשעה ימים, בזמן שהצבא בחוץ - אנחנו שומעים את הטנקים בלילה, וכל המקום ממולכד. כל רגע חשבתי שזה הסוף, זה פחד שאי-אפשר לתאר. בסלון ישבו המחבלים, לבושים בווסט ומצוידים בנשק, מוכנים להילחם. הם היו מציצים מסדק קטן בחלון לראות איפה הכוחות, יוצאים, יורים RPG וחוזרים לחדר. חדר מלחמה".
בימים הבאים השלושה הוחבאו למעלה, קשורים, פצועים. כמעט בלי אוכל. "פעם ביום קיבלנו פחית קטנה עם אוכל משומר, כזו בגודל של שימורי טונה, עגולה ושטוחה. ריסקנו אותה כדי שנוכל לחלק אותה שווה בשווה, עשינו סימן של מרצדס כדי ליצור שלושה חלקים. הייתה לכל אחד כוס קרטון אחת, וכפית פלסטיק אחת, שלא החלפנו אף פעם. הכוס הייתה כבר עם עובש, הכפית נשברה והדבקתי אותה. המחבלים אכלו טוב והתפנקו מולנו, פתחו שקיות של תמרים, עוגיות, זה קרע את העיניים. פעם הייתה להם שקית של פיצוחים מעורבבים, אז הם נתנו לכל אחד שקד אחד, גרעין שחור אחד, קבוק אחד וקשיו אחד. וזהו. לא היה לי כוח לקום אפילו ללכת לשירותים. ברגע שנעמדתי ראיתי מסך שחור, הראש הסתובב לי והכל הסתובב סביבי. בימים האלה אזקו אותנו ברגליים, בשרשראות עם מנעולים, גם ככה לא יכולנו לזוז.
9 צפייה בגלריה
”המחבלים אכלו טוב והתפנקו מולנו, פתחו שקיות של תמרים, עוגיות, זה קרע את העיניים". ארוחה של אדם חופשי
"ואז משפחות התחילו לחזור לכיוון שלנו, לשכונה הזאת. שמענו את המשפחה חוזרת לדירה, ומהר הבריחו אותנו חזרה למטה דרך החור בקיר".
אחרי ארבעה או חמישה ימים העבירו את השלושה לבית אחר, של מפקד בכיר שרק יום קודם לכן הבית שלו הופצץ. "חשבנו שאולי איכשהו יהיה טוב יותר, אבל איפה. הוא ידע שרוצים לחסל אותו והשתמש בנו כמגן אנושי, הוא אמר את זה בגלוי. עוד 21 ימים עברנו שם, ברעב מטורף. הוא פתח פחית פול בבוקר, וזה היה כל האוכל, כל היום, לשלושתנו. פעם אחת, אחרי שהביא לנו את הפחית, הוא שאל 'נו, איך אני? נותן לכם אוכל?' כאילו שנפרגן לו. אני חשבתי שהוא שאל אם אני שבע, או רוצה לאכול עוד, בשלב הזה לא ידעתי ערבית מאוד טוב, אז אמרתי לו, 'חמסין-חמסין', זאת אומרת, 'ככה-ככה'. כאילו שלא שבעתי. הוא נפגע כי חשב שאמרתי את זה עליו, והתחיל להשתולל. הוא הביא אקדח, דחף לי אותו לפה, איים לירות.
"הוא זרק אותנו באיזה חדר צדדי, מחסן תפירה או משהו כזה. היו בו מלא עכברים. הייתי מרים בלילה את הכרית ורואה שני עכברים, באיזשהו שלב הם נהיו חברים שלי, נתנו להם שמות. ידעתי באיזה שעות הם יגיעו, בשש בבוקר העכבר יוצא מהחדר דרך הכריות של כולנו, בשתיים הוא חוזר. אירועים מפחידים קרו כל הזמן. פעם אחת לפנות בוקר התעוררנו מזמזום של רחפן, שנחת בדיוק על החלון שלנו. מדליק אורות, מהבהב. אמרנו, זהו, קלטו אותנו והולכים להפציץ אותנו. גם ככה בחוץ היה גשם של טילים, מטחים בלתי פוסקים. כל פיצוץ אתה מתכווץ, והבית כבר שבור, אין מדרגות, הכל חול, אבנים".
אחרי שלושה שבועות ארוכים הם שוב עברו למבנה אחר. רעבים ועייפים הוברחו אליו בלילה. "בכל התקופה התקלחנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פעם בחודש. לא היו בכלל מים. קיבלנו כד קטן של מים, שאיתם היית אמור גם 'להתקלח', גם לנקות את הבגד, גם להוריד מים באסלה. רק פעם בחודש אפשר היה להוריד מים. ההיגיינה הייתה כל כך ירודה, התנאים היו כל כך רעים. סבלנו, היו תופעות בגוף, במעיים, פטריות בעור. הם כמובן לא נתנו לנו תרופות, לא טיפלו בכלום".
חלק ה': המנהרה
ב-8 ביוני 24’, יום החילוץ של נועה ארגמני, שלומי זיו ואלמוג מאיר ז'אן במבצע ארנון, אחרי הפצצות כבדות מאוד ברחוב שלהם, פגז שהפיל בניין סמוך ומילות פרידה שהם אמרו אחד לשני כי חשבו שזה הסוף, השלושה הורדו למנהרה, ל"מטרו", כפי שכינו אותה שם.
מה אתה זוכר מהירידה למנהרה?
"אחרי הליכה של כמה דקות, הגענו לפיר. דחפו אותנו אליו, וקודם כל כל אחד קיבל כאפות. מכות, זה היה הסיפתח. אני חשבתי שוב, שפה אנחנו מתים. כאן הרי הם יכולים לעשות איתנו כל מה שהם רוצים. אם למעלה עוד היו אנשים, תושבים מסביב, פה אנחנו לבד.
"הריח היה נוראי, חשבתי שאני כבר רגיל לסירחון אבל זה היה ברמה אחרת. ואין חמצן, רק תחושה של חנק עצום. הלכנו שם על החול, בלי אור".
בתוך המנהרה הוא מצא להפתעתו חטופים נוספים - את אוהד בן עמי, בר קופרשטיין ואלקנה בוחבוט. "ראיתי שאנשים חיים פה וזה קצת הרגיע אותי", הוא נזכר, "הצטרפנו אליהם, והיינו שישה אנשים בשטח של שני מטר על שני מטר. לא היה לי מקום לישון, הייתי צריך לחפור בסוף המנהרה את ההמשך שלה, עם טורייה, כדי שיהיה לי מקום. הכל היה מלא חול, וחולות מעליי, ואם נופל טיל באזור או משהו מתפוצץ בחוץ הכל רועד וחול נופל עלינו, על הכל, פחדתי להיקבר תחתיו.
"אוהד, בר ואלקנה נראו לי כל כך רזים, כאב לי לראות את זה. ואז הבנתי שגם פה הסיוט יימשך. בעצם, פה התחיל סיוט חדש".
זה היה בסביבות היום ה-270 למלחמה, שהמחבלים שהגיעו מדי יום להכות הגבירו את האלימות. "בגלל בן גביר", הם אמרו. עם מסכות על הפנים, שישה מהם היו מרביצים, ואחד תמיד מצלם. "אתה חוטף וצורח. מתישהו אתה חוטף ושותק. כל הזמן היו לנו שטפי דם. המכות היו קשות, אבל הרעב, הוא לא אפשרי.
"לפני שנתנו לנו אוכל הם היו מסמנים עם הנורה, מכבים אותה לשנייה ומדליקים. הנורה היבהבה וככה ידענו שאנחנו צריכים ללכת לקחת אוכל. לפעמים הלכנו עד לשם, משהו כמו 300 מטר עד לאזור שבו המחבלים ישנו, רק כדי שיגידו – 'אין אוכל, לך'. לפעמים אלה היו כמה גרעינים שחורים שהיינו צריכים לחלק בינינו. לפעמים היה סיר גדול שאתה מסתכל עליו ואומר, וואו, ואז פותח אותו ומגלה שכבה דקה של משהו, איזו שארית שלהם, בתחתית.
"לפעמים הנורה לא היבהבה הרבה זמן, והיו צועקים לנו 'תיזהרו להתקרב! אתם תקבלו מכות'. מרוב רעב, אמרנו שירביצו, לא מעניין אותנו, רק שייתנו קצת אוכל. במים שהיינו אמורים לשתות מהם היו דגיגונים כאלה חיים, הייתי מסנן אותם עם פד גזה, עדיין היה בהם חול אבל לפחות בלי הדגים האלה. היו נותנים לנו קצת אורז מלא תולעים, ולך תפריד בין האורז לבין התולעים. אז אתה פשוט עוצם את העיניים ואוכל. מה תעשה? היינו אומרים 'חלבון'. במנהרות יש מכה של ברחשים כאלה, חרקים. נלחמנו על כל קובייה של נייר טואלט, שקיבלנו פעם בחודש, גליל לשישה אנשים, ושמים נייר באוזניים לפני שנרדמים כי הם נכנסו לאוזניים, לנחיריים, לכל מקום".
המחבלים גם הכריחו אותם לעבוד. "חפרנו להם בור שירותים בעומק של שני מטר. מילאנו שקים של חול, ואנחנו כל כך חלשים, ואין ברירה. את המים שהם השתמשו בהם, לכלים, לכל דבר, הם גרפו לכיוון שלנו. נהייתה בריכה של מים שחורים, של ביוב, כדי לא לדרוך בזה היינו שמים בלטות שמצאנו, ללכת מעליהן. ההיגיינה הייתה כל כך ירודה, וסבלנו כל הזמן משלשולים. אבל היינו כל כך חלשים, שלא היה אחד מאיתנו שלא התעלף ליד הבור של השירותים. עשרות ימים של שלשולים והתעלפויות. היה לנו מזל, בכל זאת, שהיינו יחד. היו המון רגעי משבר, אבל היינו יחד וחיזקנו האחד את השני. נאחזתי באחוז אחד של תקווה שיום אחד זה ייגמר, וזה לא היה פשוט כי כל יום מטפטפים לך 'נתניהו לא רוצה אותך, אתה תהיה רון ארד, אתה גלעד שליט, תהיה פה שנים'. זה נחרת במוח".
16 חודשים הגיהינום במנהרה נמשך. "בין חלום לסיוט, זו המציאות", שגב מכנה את התקופה שהיה כל כך רוצה לשכוח. השיחות איתו נמשכות שעות ארוכות, וכל דקה מקפלת בתוכה עולם של סבל שלא יתואר.
"יום אחד סימנו לנו עם הנורה להגיע. חשבתי שייתנו לנו אוכל, וכשהגענו ראינו שומר חדש, מאיים, עם קלצ'ניקוב ביד. הוא אמר שצה"ל ירה למוות בשלושה אזרחים שלהם במעבר נצרים, ולכן הם החליטו להרוג שלושה מאיתנו, ושאנחנו צריכים לבחור מי השלושה שיוצאו להורג. בשלושה האחרים, הוא אמר, יירו ברגליים. לא קלטנו מה אנחנו שומעים, היינו נסערים. צעקנו, ביקשנו שלא יעשה את זה, הסברנו למה לא כדאי להם. עם הנשק מולנו הוא השתולל ושאל, 'אתה? אתה, או אתה?!' עבר מאחד לשני ואיים לירות. צעקנו שלא יעשה את זה, והוא צעק, 'יאללה, יאללה, תבחרו'.
"הוא החליף בינינו מקומות, זה לצד של המתים ואז לצד של הפצועים. ואז אחרת. שיחק בנו. כדי להראות שהוא רציני, הוא דיבר בטלפון עם רופא כביכול, הכין אותו להגעה של פצועי ירי. הסתכלתי על יוסף ואמרתי 'מה, ככה נגמור את החיים?' ברור שלא הצלחנו לבחור, אז הוא אמר, 'טוב, נעשה הגרלה'. הוא רשם את השמות שלנו על פתקים, וכל דקה צעק, 'אתה! אתה!' זה נמשך שש שעות שלמות, עד שהוא עזב אותנו. כל פעם אחר כך כשהוא סימן לנו עם הנורה לבוא לקחת אוכל, פחדנו ללכת".
היו מחשבות על בריחה?
"כן, היה לי בראש ממש את נתיב הבריחה, שירטטתי מה אני עושה ואיך, אבל אז החברים שאיתי עצרו אותי. חשבתי לעצמי, מה עדיף, לעבור את מה שאני עובר? את העינויים, הסבל, הרעב, סכנת החיים הזאת ומי יודע בכלל אם בסוף אשאר בחיים - או לפחות שיהיו לי 50 אחוז שאולי כן אצליח להינצל ולחיות? הייתי מת בגוף חי, הייתי בקבר תחת האדמה, חי-מת. אדם מת מהלך".
ובתוך התופת הזו, הם בכל זאת ניסו ליצור לעצמם אי של שפיות. "בנינו חדר, כמו נסט כזה של ‘האח הגדול’. מילאנו שני שקי חול, שיהיו כמו מעמד, הנחנו בלטה אחת על הקיר ואחת על השקים וזה יצר כמו ספסל. לקחנו כבל חשמל, תלשנו אותו וחיברנו אותו לבטרייה של נורת לד, זה לא ממש עבד אבל נתן אור חלש-חלש. זה היה הנסט שלנו, המקום הבטוח. בכל פעם שמישהו נשבר, שהיה רגע קשה, היינו הולכים לשם ויושבים. כל פעם שניים אחרים, מדברים, שופכים. החדר הזה היה גלגל הצלה, הוא פתר לנו המון בעיות. היינו טעונים כל כך, המצב שם היה דליק. הרעב, חוסר התקשורת, אתה לא יודע מה קורה בחוץ, אתה לא יודע אם ומתי ותצא, סכנת חיים תמידית, מתעללים בנו, הנפש כבר לא יכולה לסבול יותר".
והייתה עוד דרך לשמור על קשר עם המציאות. “השובים רצו לאסלם אותנו, אז הביאו לנו איזה רדיו שבור, שנשמע בו קוראן בעזרת דיסק און קי. תמיד כשהם היו באים אלינו הייתי מעמיד פנים שאנחנו מקשיבים לקוראן, אבל כשהם הלכו הצלחנו לחבר אותו לכבל חשמל שיצא מהמנהרה והוא שימש לנו אנטנה. כל בוקר האזנו לתחנת רדיו ישראלית, רוב הזמן הצלחנו לשמוע רק רעשים ולחשושים, אבל במזל גם הצלחנו לשמוע את המשפחות שלנו. פעם אחת שמענו את אמא שלי, פעם את אבא של יוסף”.
חלק ו': הביתה
הוא רק בן 27. בנם של גלית וקובי, אח אמצעי בין רז לטליה. לשגב של לפני השבי היו חלומות גדולים. היום הם פינו את מקומם לדברים אחרים, קטנים לכאורה, אבל בעיניו הם עולם ומלואו. מתנות יקרות ערך שהוא לעולם לא יתייחס אליהן כמובנות מאליהן - משפחה. חבר טוב. חיבוק. בקבוק מים נקיים.
הוא לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הבין שהוא חוזר הביתה. אבל את הרגע שבו הועבר לרכב הצלב האדום לא ישכח לעולם. “הרגשתי שסלע ירד לי מהלב. אמרתי לעצמי - זהו, ניצחתי את החיים, מי יכול עליי? עברתי את הדבר הכי גרוע שאדם יכול לעבור, עזה מאחוריי. אני בידיים של הצלב האדום, אני בדרך למדינה שלי. בדרך למשפחה שלי”.
ועכשיו אתה בבית. מצליח להרגיש מעבר לכאב?
"בשבילי, בשביל השיקום שלי, הבטחתי לעצמי לקחת רק את הדברים הטובים. דברים רעים יש בכמויות ואני יכול לשקוע ולטבוע ברוע שהיה שם. קודם כל, המשפחה. שם, הצטערתי שלא הייתי איתם, עבורם, יותר. זה קרע לי את הלב, שאולי לא עשיתי מספיק, לא ביקרתי מספיק. ביקשתי כל הזמן רק עוד הזדמנות לצאת ולתקן, להיות אדם יותר טוב לעצמי ולסביבה. חשבתי קודם שאני יודע לדאוג לעצמי, שאני יודע הכל, ושם הבנתי כמה לא מובן מאליו זה שאנשים סביבי רוצים רק בטוב שלי. אז הרי רק רצו לעשות לי כמה שיותר רע. כל הפרופורציות משתנות. אם פעם לא עשית חשבון לחצי גליל נייר טואלט כדי לקנח את האף, היום אתה יכול להסתדר עם ריבוע אחד, גם זה לפעמים יותר מדי. המשפחה הכי חשובה לי עכשיו, אני לא רוצה לעזוב אותם לשנייה ואני לא אעזוב אותם".
ריפוי זו מילה גדולה, אבל מה אתה מרגיש שיכול לרפא עכשיו?
"אני חושב שמה שיצליח לרפא זה לשחרר, להוציא ולדבר על מה שעברתי שם, והאמונה שהתחזקה בי. כי יש לי על מי להישען. אני מנצל כל רגע. אני נהנה כל רגע. אני חי".
השתתפו בהכנת הכתבה:
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25
