לפני למעלה מ-30 שנה נקלעו הוריי לאחד המצפים בגליל המערבי, סמוך מאוד לגבול הלבנוני. מול נוף קדומים נבטה תוכנית פרישה: להזדקן כאן בנחת בחברת תה מרווה.
לא קרה. אמא שלי חלתה מאוד ואבא שלי לא הזדקן. הבית הגלילי, עד אילם לפער בין גורל בריאותי לנס רפואי ובין פנטזיות למימושן, עבר במשך השנים מיני תהפוכות, מיני דיירים ועמד לא פעם על סף מכירה. למזלי, גם זה לא קרה. כי כעת, משחזר היישוב הנטוש לחיים אחרי המלחמה, אנחנו בדרכנו אליו. פרס ניחומים על חופשה לאיטליה שהתבטלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
לצאת לחופשה משפחתית במתכונת גרעינית זה בהחלט קונספט שאני עדיין זוכרת מהעבר הרחוק. אבל לצאת עם ילדים שכבר מזמן אינם ילדים זה, איך לומר, משהו אחר לגמרי. כמה לא-ילדים הילדים שלי? לחלקם התחילה - סליחה ילד, זה רק חשד, אוקיי? - נסיגת שיער קטנטנה בצדעיים ולחלקן - סליחה ילדה, זה רק הפרומו, חכי-חכי – נחרץ סדק בין הגבות. עד כדי כך הם כבר לא ילדים, עד כדי כך עברו שנים מאז שטיפטפתי כאן, עיוורת לנוף, קרטיב צהוב בחמש בבוקר ולא הבנתי למה איש לא הכין אותי לעובדה שחופשה עם ילדים קטנים זה גיהינום.
השנים עוברות במהירות ואני מקבלת את הילדים שלי כעת רק בצורת תרכיז – בימי שישי סביב השולחן, וזהו פחות או יותר. הרבה לפני המלחמה נסענו פעם אחת לראות רקפות. אני זוכרת את זה כמו מבעד למסך עשן. כי השנתיים האחרונות, בטח מאז 7 באוקטובר, כיסו הכל. אני אפילו לא הבחנתי כמה הם בחייהם ואני בחיי. הכל כל כך עמוס, דחוף, כבד, למי יש זמן לשים לב לזמן החולף בתוך התקף חרדה מתמשך?
כשעוד חשבנו שאנחנו טסים לאיטליה וקבענו שניפגש בשדה התעופה, אשכרה פחדתי שלא אזהה אותם בלי תגים עם שמות מסביב לצוואר. "אני בעצם יוצאת לטיול מאורגן עם זרים שאני לא מכירה", אמרתי לקשישה מסוג זקונים כאשר זו הודיעה לי שלא תיתכן איטליה בלי "סאפורה" ותיארה לי מערכת יחסים מורכבת והדוקה עם ברונזר.
ניסיתי לחשוב מה אני בעצם יודעת עליהם, על האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. מתי ראיתי אותם במופע "הכל כלול" שלהם, כלומר, מהבוקר עד הלילה, בשגרה, כולל שיעמום, אגביות, התעלמות? מתי ראיתי את הבת שלי קמה בבוקר בשיער סתור? את הבן שלי מגרד בראש מול מקרר פתוח, שותה... מה הוא שותה כשהוא קם? אני מניחה שכבר לא שוקו ומקווה שלא עראק. מי אתם, זרים מוכרים שלי? איך נראים ההרגלים המעצבנים שלכם היום, כשאתם מזמן לא שלי? אולי משום כך כשהשמיים נסגרו לנו על האף, הדבר הראשון שהרגשתי זו הקלה.
הדבר השני שחשתי זו כמובן בהלה. בהלה מההקלה. כי מה זה אומר על האימהות שלי אם אני חשה הקלה מהדבר שאליו אני אמורה להשתוקק? אבל אחרי עוד יומיים של חיפושי טיסות קדחתניים, כשהאופציה היחידה הייתה לטוס כחול-לבן שחור-בעיניים – 17 אלף כיוון אחד – ואחרי שהמרתי את טוסקנה בפלשתינה, הבנתי שזו לא הייתה רק הבהלה מתחושת הזרות מול הילדים, אלא גם הבהלה מהזרות מול איטליה. כי מה איטליה? מה טוסקנה? מה סאפורה? מאיפה אמצא את הכוח להתנתק מהחרא הזה שהוא מציאות חיינו?
עֵין חרדלית הוא החלק הקרוב לאוטו של נחל כזיב. הטבע, הגם שהוא גס ונמוך ומאוד לא טוסקני, יפה היום כל כך, דווקא בגלל שהוא עומד בניגוד גמור לעקבות המלחמה הניכרים בכביש המשובש: פה בור, שם חתיכת מתכת, בצידי הדרכים פורחות מיגוניות מלבניות מבטון. הבת שלי נוהגת ואני יושבת על הבוסטר מאחור ולועסת צ'יטוס שקנינו ביֶלוׂ ונעים לי מאוד. אני שמחה לנפוש קרוב לפצע.
כולם במשפחה, חוץ ממני, יודעים להיכנס למים. לא משנה מה עומקם, מה הטמפרטורה בחוץ ומה מצב הג'יפה של שלוליות ארצנו. רואים. נכנסים. פעם, בחורף, כשהילדים היו קטנים, בחלק אחר של נחל כזיב, משפחה מטיילת אחרת ראתה אותם קופצים למים וחשבה להזמין משטרה. עכשיו לא קר ואין גשם ואין להם אפילו גרם של התלבטות. הם מתפשטים וקופצים. אני צופה בהם מהצד צוחקים, מתיזים מים, ולאט-לאט נשל השנים מתקלף והם שוב ילדים. יש מצב שזה אושר, מה שמזדחל אליי עכשיו.
הם קופצים למים במעיין. אני צופה בהם מהצד צוחקים, מתיזים מים, ולאט–לאט נשל השנים מתקלף והם שוב ילדים. יש מצב שזה אושר, מה שמזדחל אליי עכשיו
טוב, בואו. כמובן שאם היינו טסים לטוסקנה הייתי מוצאת סיבות נהדרות למה נעים לי גם שם, כן? בכל זאת צריך להצדיק את הכסף. וכמו שאני מכירה את עצמי, בטח גם שם הייתי מפתחת תיאוריות אחרות איך מרחק מהבית מאפשר מבט בלה-בלה, אבל זה לא סותר. כלומר זה סותר, אבל אלה החיים. טוב לי פה. המידות של היופי הגיוניות לי. אין כאן שום דבר מוגזם. קצת מים, קצת נוף, אנטנה מבסיס צבאי מרוחק מבצבצת מתוך ההר, הפח של הקרן הקיימת ריק וכל הלכלוך סביבו.
גם הבית הגלילי שהתרפט עם השנים משיל את שנותיו. למרות שאת טעמה המשובח של אמי החליפה הפרקטיות של אבי ("מה רע במנורת פלורוסנט במטבח?") ושלמראה מתנות הריהוט שהשאירו הדיירים אמא שלי הייתה עושה כנראה חרקירי - הבית הזה בכל זאת ספוג בי. אני נזכרת בשנים שהילדים היו קטנים והיינו מעבירים אותם ישנים מהאוטו על הידיים.
ארבעה ימים. זה הכל. ארבעה ימים עד שחזרנו לחיינו המפוצלים. אבל אני מרגישה שהספקתי ללמוד דברים ממש חשובים על הילדים שלי. דברים של שגרה, של נורמליות, של "הכל כלול". למדתי למשל שלילדת הסאפורה שלי יש את הפלייליסט הכי משובח בעולם לנסיעות, שהשנייה ירשה ממני את מחלת ה"לא לפנות אליי, לא לדבר אליי", רק שאצלה זה מתבטא בזמן בהייה או יוגה או ריצה ואצלי זה תמיד זמן נייד. ולמדתי שהבן שלי, כשהוא קם, תקשיבו טוב, מתפיח כריות ומותח את השמיכה שלו יפה מעל המיטה. לראות אותו עושה את זה היה כמו לראות את הזוהר הצפוני. אני יכולה למות בשקט.
כדי להימנע מהפקקים ולא להפוך נסיעה של שעתיים וחצי לכזו של חמש שעות – בכל זאת אנחנו לא בטוסקנה אלא בישראל - יצאנו מאוחר בלילה. בדרך שרנו שירים ישראליים עתיקים מהפלייליסט של הקטנה – כל מיני שולה חן ומתי כספי ויעל לוי. "בשבוע הבא", אמר הבכור, "יש לי מילואים פה בצפון. אם הבית יהיה פנוי, אולי אבוא לישון פה". וזהו. החופשה נגמרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
