(צילום: ירון ברנר)
"אין לי מילים ואני אשת מילים", אומרת שלי משל-יוגב בסרטון שהעלתה לטיקטוק, קולה רועד מהתרגשות. היא מציגה את פינת ההנצחה הקטנה והמרגשת שנבנתה על כביש 232 בדרך לרעים לזכר בתה, ליבי כהן-מגורי ז"ל, שנרצחה באכזריות כשניסתה להימלט ממסיבת הנובה.
"תראו מה שהוא עשה פה. הוא עובד על זה כבר עשרה ימים, הוא כל יום פה. הקים פינת ישיבה מעץ, בונה פה גינה ואפילו בנה בית לנרות. אין אנשים כאלה".
4 צפייה בגלריה
פינת ההנצחה על כביש 232 לזכרה של ליבי כהן-מגורי ז"ל, שבנה יוסי סוויסה
(צילום: שלי משל-יוגב, מתוך הטיקטוק)
יוסי סוויסה, בן 58 ממושב אדרת בעמק האלה, עוסק במקצועו בבנייה בעץ. בציון שנתיים למותה של ליבי - ב-7 באוקטובר 2025 - הוא נתקל בסרטון של שלי בו היא תולה שלט זיכרון עם אזיקונים בנקודה שבה בתה נרצחה, ושואלת אם יש מישהו שיודע איך לתלות את השלט כך שיהיה יציב יותר.
למחרת בבוקר, הוא יצר איתה קשר. "הוא התקשר ובכה", מתארת שלי, "המשפט הראשון שהוא אמר היה: 'לא ייתכן שלילדה הזאת לא תהיה נקודת הנצחה ראויה'".
"אם המדינה לא דואגת לזכרה, אני אדאג", אומר יוסי בנחישות. "נכון שהם הופקרו ב-7 באוקטובר, אבל הם לא יופקרו יותר. אני לא אנוח עד שאבנה לליבי פינת זיכרון ראויה - ולא רק לה, גם לכל הילדים האחרים שנרצחו באותו יום".
שלי כהן, אמה של ליבי ז"ל: "השכול הוא רכבת הרים רגשית. יש הרבה עליות וירידות במהלך היום. רגע אחד את יכולה להיות בסדר, ופתאום יש צניחה קשה. יש המון חושך סביבנו, אפילו הבית חשוך יותר מאז שליבי לא פה. ופתאום מגיע איש כמו יוסי סוויסה, שמאיר לנו את היום ואת הלב"
כשהגיע למקום לבנות את פינת ההנצחה, חווה יוסי רגע שזעזע אותו עד היסוד. "עברתי עם מגרפה ליד נר זיכרון ששלי הדליקה, ומתחתיו מצאתי תרמיל של קלצ'ניקוב", הוא מספר, קולו רועד. "מה הסבירות שאחרי כל הבדיקות של הצבא וזק"א, בסוף אני אהיה זה שאמצא תרמיל במרחק שבעים ס"מ מהמיקום המדויק שבו ליבי נרצחה? ועוד מתחת לנר נשמה לזכרה?"
יוסי, שמגדיר את עצמו כאדם מאמין, רואה בכך יד עליונה. "זה כאילו שאלוהים שמר תרמיל אחד של קלצ'ניקוב - 7.62 מילימטר גודלו. זה הרס אותי, שבר לי את הנשמה. אני נמצא כאן כבר 12 יום, עובד על הפינה, וגם מחר אגיע לכאן".
אחרי שהראה לשלי את התרמיל, הוא מיסמר אותו על הכביש בצד הדרך - במיקום המדויק שבו ליבי נרצחה. "ב-7 באוקטובר הסעתי שלושה ילדים, שתי בנות ובן, למסיבה ברעים. שלושתם לא חזרו משם, ומאז החיים שלי נשרפו".
4 צפייה בגלריה
תרמיל הקלצ'ניקוב שיוסי מצא מתחת לנר הנשמה לזכרה של ליבי
(צילום: שלי משל-יוגב, מתוך הטיקטוק)
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני מסתגר הרבה ביער, לא יכול להיות מול אנשים, יש לי הרבה התפרצויות זעם", הוא מודה. "זאת לא רק ליבי - אני מחובר לכל הילדים שנרצחו באותו יום, גם לכאלה שאני לא מכיר את שמותיהם".
"השכול הוא רכבת הרים רגשית"
עבור שלי, יוסי הפך לקרן אור בחושך. "השכול הוא רכבת הרים רגשית", היא מסבירה. "יש הרבה עליות וירידות במהלך היום. רגע אחד את יכולה להיות בסדר, ופתאום יש צניחה קשה. יש המון חושך סביבנו, אפילו הבית חשוך יותר מאז שליבי לא פה. ופתאום מגיע איש כמו יוסי סוויסה, שמאיר לנו את היום ואת הלב".
הקשר ביניהם הפך יומיומי וחיוני. "מאז שיחת הטלפון הראשונה בינינו, יוסי ואני מדברים בין ארבע לחמש פעמים ביום. הוא נהיה חלק מהנשמה שלי", אומרת שלי. "אני קמה בבוקר, פותחת את הטלפון והדבר הראשון שאני שואלת הוא - מה עם יוסי?"
הרקע לחשיבות הענקית של הפינה, מעבר להנצחה המרגשת על ידי אדם שעד לא מזמן היה זר, מתגלה כששלי מתארת את רגעיה האחרונים של בתה. "הילדה שלי נרצחה על הכביש, על פס ההפרדה הצהוב, כמו כלב שנדרס על הכביש ונזרק לשוליים", אומרת שלי וקולה רועד.
"יש לנו סרטון שלה מתה - מישהו צילם אותה שוכבת על פס ההפרדה, כשהיא מקופלת ומחוררת במחסניות של קליעי קלצ'ניקוב. וכל זה בזמן שהיא מדברת איתנו בטלפון, ואומרת: 'אימא, הם באים לירות בי'", מוסיפה האם, "לכן, זה שיש מקום לעצור לרגע ולהגיד - 'ליבי, פה נשמת את הנשימות האחרונות שלך, והפינה הזו תהיה חלק מהזיכרון ממך שיישאר בליבנו לעד - זה עולם ומלואו עבורנו".
"אין ימין, אין שמאל - יש עם"
מעבר לאבל ולהנצחה, שלי ויוסי חולקים גם כעס עמוק על הפקרת האחריות. "שנתיים אחרי, ואף אחד - אבל אף אחד - לא נחקר. אף אחד לא נתן את הדין. אף אחד לא שילם מחיר על זכך שבכל בוקר אני בקריית שאול, שוטפת אבן שכתוב עליה ליבי", אומרת שלי בכאב.
יוסי, שמגדיר את עצמו כאיש ימין עוד מילדותו, חווה מהפך פוליטי מאז 7 באוקטובר: "כשהייתי בכיתה ו', הייתי צועק מול כולם: 'הפעם אתם חייבים לבחור - אם הולכים קדימה או חוזרים אחורה, הליכוד היא הדרך הנכונה'. וזו הייתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי", הוא אומר כעת. "אין ימין, אין שמאל, אין מרכז. יש עם שיחליט מי ינהיג אותו, ואיתו אני הולך".
בשמונת החודשים האחרונים יוסי מתנדב בנחל עוז, מחלק אוכל ושתייה לחיילים ששומרים על הקיבוץ ומשרתים בבסיס הסמוך שנפגע קשות באותה שבת. במקביל, הוא מתכנן להקים פינות הנצחה נוספות בעוטף לנרצחי ונרצחות הטבח האכזרי, כמובן באישור בני משפחותיהם.
"כל עוד אני חי, אמשיך לעשות הכול כדי להזכיר את המלאכים והמלאכיות האלו", הוא מבטיח. ושלי מוסיפה: "לדורי דורות, עד יום מותי, יוסי יישאר בלב שלי. אין אנשים כמוהו".
